קהילת יהודי מיינץ

מיינץ (בגרמנית: Mainz; במקורות יהודיים ידועה גם בשם מגנצא) היא עיר הבירה ריינלד-פפאלץ שבגרמניה.

היהודים גרו במיינץ מהמאה ה-10, הם נרדפו לעיתים על ידי השלטונות, בתקפות מסעות הצלב נרצחו יהודים רבים בקהילה ובתי כנסת נשרפו, היהודים בקהילה הואשמו בפרוץ ה"מגפה השחורה".[1]

גמרות שנקברו בבית הקברות במגנצה לפני השואה, ולאחר מכן הוצאו כל ידי בני המשפחה והועלו ארצה

תולדות הקהילהעריכה

התיעודים הראשונים של היהודים במיינץ הוא מהמאה ה-10 בזמן הארכיבישוף פרידריך אשר הגביל את מסחר היהודים.

בשנת 1012 היהודים במיינץ נרדפו על ידי הנרי השני, אלו אשר לא קיבלו עליהם את הנצרות גורשו. בשנת 1080 פרצה שריפה גדולה בעיר, היהודים נחשדו כגורמים לה ורבים גלו מהעיר.[1]

במהלך מסע הצלב הראשון נפגעה הקהילה היהודית קשות על ידי הצלבנים שעברו בעיר בדרכם מזרחה. לאחר שטבחו ביהודי וורמס המשיכו הצלבנים אל מיינץ. בתחילה מצאו 1,300 יהודים מחסה בבית ההגמון, תמורת סכום כסף רב (חמש מאות מארקים של כסף[2]). לאחר יומיים של משא ומתן בין הצלבנים לארכיהגמון נפתחו שערי העיר בפני הצלבנים, ביום מתן תורה. יהודי הקהילה, כשבראשם עומד ר' קלונימוס, "לבשו שריונים וחגרו כלי מלחמתם" ולחמו אל מול הפורעים. כשהתברר שהפורעים מנצחים במערכה ברחו אנשי חיל המשמר של ההגמון ואף הארכיהגמון עצמו. כשהתברר שאין מנוס, בחרו יהודי הקהילה ללכת בדרכי מתבצרי מצדה ולהמית את יקיריהם בעצמם מאשר להפקיר אותם למוות באכזריות בידי הצלבנים, דבר שבתקופה זו היה ביטוי עליון של אצילות נפש. כמו כן הספיקו היהודים לשרוף בעצמם את בית הכנסת כדי שלא יחולל. הפליטים נרדפו ונטבחו ורק כ-60 מעשירי העיר הוברחו אל מחוץ לעיר אולם גם הם נתפסו ונרצחו. בפרעות אלה גם עלה באש חלק מהעיר.

רבי טוביה בר אליעזר מזכיר בספרו מדרש לקח טוב את גזירות תתנ"ו, בשנת 1096, בעיר מגנצא. הוא כתב בפירושו לפרשת אמור על הפסוק "הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת" (ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק ל"ג): "ואני כותב להיות זיכרון שעשו קדושי עליון קהל מגנז"א, שמסרו עצמם ואת נשיהם ובניהם ובנותיהם ביום אחד בפרס חג השבועות ונשחטו כאיש אחד על קידוש שם אלהי ישראל בשנת ד'תתנ"ו לבריאת העולם, כשנתנו יד יישובי הארץ לעלות לרשת משכנות עליון. ועליהם ועל כיוצא בהם הכתוב אומר: וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי" ספר יואל, פרק ד', פסוק כ"א.

על הפוגרום ביהודי מגנצא בשנת 1096 כתב שאול טשרניחובסקי את הפואמה "ברוך ממגנצא". בשיר מתאר ברוך, הניצב על מקום קבורת אשתו, את שקרה לקהילת מגנצא, ובעיקר את שקרה לו במהלך הפוגרום, כאשר בניגוד לאשתו שנטבחה, לא עמד לו עוז רוחו והוא המיר את דתו, וכדבריו: "...אָז קִלְּלִתִּי גּוֹי מַחֲצַבְתִּי".[3]

במהלך מסע הצלב השני נפגעה שוב הקהילה, וממסע הצלב השלישי ניצלה הקהילה בזכות הגנת פרידריך בארבארוסה.

 
לוגו על נייר מכתבים-עסק משפחתי במגנצא

בשנת 1259 נצטוו יהודי מגנצא לענוד טלאי צהוב, ובסוף המאה רבים מהם הואשמו בעלילות דם. כמו כן בעת ה"מגפה השחורה" שוב מתו היהודים במגנצא על קידוש ה'.

עיקר פרנסת היהודים במיינץ עד המחצית השנייה של המאה ה-12 הייתה במסחר פנימי ועם ארצות חוץ. מסוף המאה ה-12 התחילו לעסוק היהודים בכספים והלוואות בריבית, גם לכנסיות ומנזרים.

בשנת 1583 התארגנה במיינץ קהילה חדשה של יהודים ממפרנקפורט, וורמס והאנאו, וב-1639 נבנה בית כנסת. בין השנים 1644–1648 היהודים סבלו תחת הכיבוש הצרפתי, עקב כך צומצם לבסוף מספרם ל10 משפחות שיכולות לדור ברחוב אחד.

בהשפעת הקיסר יוזף השני בשנת 1784 מוענק כתב הזכויות ליהודים, כך משתפר מעמדם. ניתנת להם הרשות לפתוח בתי ספר, וכמו כן לשלוח את ילדיהם לבתי ספר כלליים. תחת כיבוש צבא המהפכה הצרפתי בוטלו מס הגולגולת והגטו, יהודי מיינץ נחשבו לאזרחי צרפת ועל כן שלחו נציגים "לסנהדרין" בפאריס.

לאחר מלחמת השחרור הגרמנית בשנים 1813–1815 סופחה מיינץ להסה-דארמשטאדט, אך היהודים לא זכו לזכויות אזרח מלאות.[4]

חגים ואירועים בקהילה-עריכה

בערב ראש השנה צמו רוב היהודים בכדי להתכונן לימים נוראים. בראש השנה הלכו אנשי הקהילה לומר "תשליך" בטיילת ליד נהר רהיין, באופן כללי זה היה מקום הבילוי המועדף על בני הקהילה בשבתות הקיץ.

בערב יום כיפור לאחר הסעודה המפסקת הלכו כולם אל בית הכנסת בבגדי לבן. בערב יום כיפור ולפני קריאת המגילה בפורים הניחו שתי קערות צדקה, וכל אדם היה תורם כיכולתו. קערה אחת יועדה לכולל הו"ד, והקערה השנייה חולקה לעניים שפנו לקהילה.

כמעט בכל בית הוקמה סוכה, אך לאחר שנת 1935 רק מעטים הקימו סוכה. סוכת הרב הייתה בחצר בית הכנסת.

בשמחת תורה בתחילה רקדו עם דגלי המדינה והעיר, אך לאחר מספר שנים צרם מישהו דגלים עם סמלי עשרת השבטים.

בימי החנוכה החזן הדליק בכל ערב לאחר תפילת מנחה, את נרות החנוכייה שעמדה מימין לארון הקודש. ובשבת חנוכה הביאו נרות גדולים על מנת שידלקו כל היום.

בפורים היה מקובל לשלוח במשלוח המנות בקבוק יין ועוגה או שוקולדה.

לקראת פסח מכרו את החמץ לשכנים הגויים, ואת הנותר ביום האחרון שרפו מחוץ לבית הכנסת. בליל החג התאספו כולם בבית הכנסת בלבוש חגיגי, הסדר הראשון נחגג ביותר טקסיות, ואילו השני היה בנינוחות.

בג' סיון ציינו את "תענית מגנצא" לזכר הרוגי גזרות תתנ"ו במסע הצלב הראשון, צמו, קראו סליחות וקראו בתורה.

בשבועות קישטו את בית הכנסת, ישבו ללמוד כל הלילה ובבוקר התפללו שחרית וקראו בתורה. לאחר מכן הלך כל איש לביתו ונח, וחזרו כולם אל תפילת מוסף.

בתשעה באב השכימו לקום להתפלל ולומר קינות, חלק הלכו לאחר מכן לעבודה וחלק אל בית הקברות.

בחודש אלול תקעו בבוקר ובערב בשופר.

ברית המילה נערכה לרוב בבית היולדות, כאשר מלאה לילד שנה הביא אותו אביו אל בית הכנסת, ובדיו מפית עליה צויר או נרקם שם הילד, תאריך לידתו והברכה ""ה' יגדלהו לתורה לחופה ולמעשים טובים". את המפית כרכו סביב ספר התורה בעת גלילתו, בבית הכנסת היה אוסף גדול של מפיות אלו.

נער שהגיע לגיל מצוות עלה לתורה בשבת שלאחר יום הולדתו, ואם רצה קרא את הפרשה כולה או חלק ממנה. נער הבר מצווה לבש מבגעת וחליפה בשבת זו, ולאחר הקריאה בתורה ערכו הוריו קבלת פנים בביתם.[5]

מוסדות הקהילה-עריכה

בית הספר "בונדי"-עריכה

בית הספר "בונדי" נוסד בשנים הראשונות של הקהילה על ידי הרב מאיר לאהמן, בית הספר היה עממי בעל תוכנית לימוד נרחבת. בדר"כ עברו התלמידים לאחר כיתה ד' לבית ספר תיכון, אך בשנת 1933 כאשר הוגבלו מספר התלמידים היהודיים בבתי הספר הציבוריים המשיכו כמעט כל ילדי הקהילה ללמוד בבית הספר הספר. לאחר מכן עם סילוק כל התלמידים היהודים מבתי הספר הכלליים גברה הצפיפות בבית הספר.

בית הכנסת-עריכה

 
שרידים מבית הכנסת הגדול במגנצא
 
מצבת כהן בבית הקברות במגנצא

בית הכנסת היה בנין מרשים בגובה של 16 מטר, ארון הקודש שבתוכו היה מוגבה, מימין לארון ישב הרב. מול הכניסה לבית הכנסת הייתה אבן בזלת מארץ ישראל, ועליה היה חרות "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". בניין בבית הכנסת שימש לעניינים רבים ובהם-תפילה, מקום לימוד, התקהלויות, אסיפות, הרצאות ושיעורים. בבית הכנסת שרה מקהלה קטעים קבועים במהלך התפילה. אל התפילה הגיעו באופן קבוע בכל יום בערך 40 איש, ואילו בשבתות הוכפל המספר, ובימים נוראים הבית כנסת היה מלא.

לאחר התפילה בשבת היה שיעור בפרשת שבוע ובהלכות שבת מפי הרב.

לפי החלטה שהתקבלה בקהילה במאה ה-19 החופות נערכו בבית הכנסת וללא חופה, אך על החתן והכלה שמו טלית.

ארגוני צדקה-עריכה

"הברעמנהיימר קיפפה"-עריכה

ראשוני חבריה באו למיינץ מברעצנהיים, שמו המלא של ארגון צדקה זה היה "ארגון ביקור חולים השלישי". היה להם בית כנסת קטן בתוך בית, שהו היה גם המקווה. ובו גם גרו משפחת גוטר אשר הייתה אחראית על אחזקת המקווה, כמו כן גר שם גם סופר סת"ם, ובחצר הבית היה "תנור השאלט" לחמין של שבת.

חברה קדישא-עריכה

היה נהוג להעביר את גופת הנפטר אל בית הטהרה וההספדים, אשר שכן בבית הקברות. עפי חוק המדינה ההלוויה נערכה תוך יום או יומיים. את הנפטר העבירו בעגלה מיוחדת פתוחה, רתומה לשני סוסים מכוסים שחור, המלווים הלכו על המדרכה הסמוכה.[5]

רבנים אשר שימשו בקהילה[6]עריכה

  • רבי עמרם מקולוניה-ראשון תלמידי החכמים המוזכר בהקשר למגנצא, מסופר עליו ב"ספר הדורות" שביקש להיקבר במגנצא יחד עם אבותיו.
  • רבנו גרשום-הקים במגנצא ישיבה בה למדו גמרא, משנה ותלמוד. גדולת הישיבה הייתה הסובלנות וההערכה ההדדית בין החכמים, עד רמה בה ניתן לחלוק על ראש הישיבה. בימיו התקבצו במגנצא תלמידי חכמים רבים אשר כונו "חכמי מגנצא"
  • המהר"ם
  • המהרי"ל-רבי יעקב בן משה הלוי מולין
  • רבנו קלונימוס בן משולם-פייטן, הגיע למגנצא חיבר את "אימת נוראותיך" אשר נאמר בשביעי של פסח. הגיע למגנצא בשנת 917 מלוקה שבאיטליה, יחד עם ארבעה בניו ומלווים.
  • רבי אמנון, בעל ה"נתנה תוקף"
  • הראב"ן מבעלי התוספות
  • הרב משה אריה במברגר[1]

קורות הקהילה בשואהעריכה

במהלך ליל הבדולח נשרפו בתי הכנסת שבעיר.[4] בלילה זה לא היו הרוגים במיינץ, כמו כן בתי הקברות, בית החולים ובית הזקנים לא ניזוקו אך נקלעו לקשיים.

כך מספר צבי כהן יליד מגנצה, בן 15 בליל הבדולח:

היה זה יום חמישי בשבת, ככל יום השכמתי לבית הכנסת, וכשהגעתי לקצה רחוב בית הכנסת, באו לקראתי כמה מהמתפללים הקבועים ואמרו לי: 'בית הכנסת בוער, והמשטרה אינה נותנת להתקרב'. היינו כשמונה אנשים, וסיכמנו לגשת לביתו של אחד מחברי הקהילה, שבביתו נמצא ספר תורה, ולהתפלל שם. מישהו הגיע לשם במרוצה וסיפר שיצאה הוראה האוסרת התקהלות של יותר משלושה אנשים, ומוטב שכל אחד ילך לביתו. כאשר חזרתי הביתה מצאתי שם את אבי במצב מאוד מבוהל, לאחר שניסה לברר פרטים נוספים ושמע שגם בתי כנסת אחרים עלו באש.

אביו שהיה רופא הגיע לבית החולים בכדי לסייע בטיפול, אספסוף אשר פרץ לבית וגילה שהאב בבית החולים הודיע לו שהם מגיעים בכדי לעצור אותו, הילדים והאם הובלו למשטרה (שלאחר מכן שחררה אותם). כאשר חזרו גילו שהבית נבזז, לאחר הרגיעה שב האב לבית וגילה שכולם בריאים מבלבד הבית שניזוק.[7]

בעקבות ליל הבדולח החלו היהודים לעזוב את מיינץ, במאי נשארו בעיר כ-1452 יהודים, בפרוץ המלחמה נשארו בעיר יהודים מעטים.[4]

בתחילת שנת 1939 הוצא צו שלפיו על כל הארגונים היהודיים להיסגר, בכל עיר תוכר רק קהילה אחת הקשורה להנהלה המרכזית בברלין. מכאן ואילך הקהילה נוהלה על ידי הגספטו.[6]

בחודשים מארס-ספטמבר 1942, שולחו רוב היהודים והפליטים לגטו טרזיינשטט, בפברואר 1943 גורשו היהודים האחרונים ממיינץ.[4]

קורות הקהילה לאחר השואהעריכה

לאחר המלחמה הוקמה הקהילה מחדש. בשנת 1948 היו בה 80 חברים, ב-12 בספטמבר 1947 נחנך בית כנסת חדש והורחב בשנת 1966. ב-1978 היו בקהילה 120 יהודים.[4]

במרתף סמוך לספריה העירונית נמצאו לאחר המלחמה 5,500 ספרים אשר נאספו על ידי הנאצים והיו אמורים להישלח למקום ריכוז אך לבסוף לא נשלחו. האוסף נמסר לקהילה היהודית החדשה, אך משום שהיא לא הייתה מסוגלת לטפל בהם הם הופקדו לשמירה לאוונגליזם שבאוניברסיטה המקומית שם נשמרו בארגזים עד שנת 2005 כאשר מונה פרופסור לאהנהרדט לראש הפקולטה והתחיל למיין ולסדר את הספרים. כיום הספרים נגישים. היו שכעסו על מסירת הספרים ללא יהודים, אך כהן ורבים אחרים בירכו על כך כי אחרת הספרים היו קבורים באדמה.[7]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 אנציקלופדיה יהודית דעת - מגנצה ;, www.daat.ac.il
  2. ^ מרווין לוונתאל, תולדות היהודים בגרמניה, הוצאת מסדה.
  3. ^ שאול טשרניחובסקי, בָּרוּךְ מִמַּגֶּנְצָא, באתר פרויקט בן-יהודה
  4. ^ 1 2 3 4 5 בית התפוצות, בית התפוצות-מיינץ
  5. ^ 1 2 צבי כהן, העשור האחרון בחיי הקהילה החרדית במגנצא תרפ"ט-תרצ"ט (1939-1929)", ירושתנו
  6. ^ 1 2 אוטוביוגרפיה-מגנצא-צבי כהן יליד מיינץ[דרושה הבהרה]
  7. ^ 1 2 היום השחור ההוא: ליל הבדולח, www.news1.co.il