שכם הקדומה

עיר מקראית

שכם הקדומה או שכם העתיקה היא עיר מקראית, שעל פי ממצאים ארכאולוגיים הייתה קיימת כבר בתקופה הכלקוליתית. במקרא מופיעה שכם כעיר חשובה במרכז ארץ כנען, שאוכלסה על ידי העם החיוי[1] מבני כנען, ולאחר כיבוש הארץ על ידי עם ישראל בראשית תקופת ההתנחלות יועדה להיות אחת משלוש ערי המקלט שבעבר הירדן המערבי, ולכך אכן שימשה בשנותיה הראשונות, אולם ברוב שנות קיומה ישבו בה כנענים מבעלי שכם, וישראלים משבט מנשה.

בצד שמאל נראים שרידי חומת העיר המקראית שכם. וכן נראים שרידי מקדש גדול שיש המייחסים אותו למקדש הנזכר בסוף ספר יהושע. בצד המקדש נראה סלע גדול המיוחס לאבן הגדולה" שנזכרת במעמד כריתת הברית בשכם. בצד ימין נראה קבר יוסף (מבנה עם כיפה לבנה). 

בראשית התפלגות הממלכה שימשה שכם לזמן מה כעיר הבירה של ממלכת ישראל, אך כעבור זמן קצר הועתקה הבירה לעיר תרצה, ומעמדה של שכם נפגע ללא שוב עד גלות עשרת השבטים. על פי המסופר במקרא, גם לאחר חורבן בית המקדש הראשון נותרה התיישבות ישראלית מועטה בשכם, אך היא פסקה לאחר רצח גדליהו בן אחיקם ורציחת אנשי שכם על ידי ישמעאל בן נתניה זמן קצר לאחר החורבן. חשיבות נוספת הוענקה לשכם בשל היותה מקום קבורתו של יוסף, שנקבר בחלקת השדה שרכש יעקב מבעלי שכם בעת שובו לארץ מחרן.

מקור השםעריכה

השם "שכם" הוא קדום ונזכר בצורה זו בכתבי המארות המצריים מהמאה ה-19 לפנה"ס, וכן בתנ"ך[2]. שכם לעיתים מכונה "בירת השומרון".

פרשנות מאוחרתעריכה

על פי פרשני הפשט[3], בתחילה נקראה העיר 'שלם', שעל שמה קרוי כפר סאלם השוכן למזרח העיר החדשה של שכם, ובעקבות מעשה שכם ודינה הוסב שמה ל'שכם'. על פי המדרש[4], העיר נקראה 'שכם' עוד קודם לכן, על שם שכם בן חמור שהיה נשיא הארץ.

טעם נוסף לשם העיר נמצא בדברי יעקב ליוסף שהוא יזכה בבכורה, ובעקבות כך בניו ינחלו שתי נחלות בארץ, נחלת שבט מנשה ונחלת שבט אפרים[5]:

וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי...וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי

קבורת יוסף בשכם, הממוקמת על הגבול שבין נחלת אפרים מדרום לנחלת מנשה מצפון, מבטאת את החלק ('שכם') הכפול שקיבל יוסף בחלוקת הארץ לנחלות.

סיבה נוספת אפשרית לשמה של העיר היא היותה בחלקו של שֶכֶם, אחד מבניו של מנשה, שקיבל את נחלתו בחבל ארץ זה.

השומרונים מייחסים את שמה לאתר הקדוש ביותר להם, הר גריזים. ההר שוכן בסמיכות לעיר ולכן הוא ה"שְׁכֶם" שלה[6].

היסטוריהעריכה

  ערך מורחב – תל בלאטה

שכם הקדומה מזוהה כיום עם תל בלאטה שבמזרח העיר ומחוץ לגרעין העתיק שלה (קסבה). מהחפירות בתל נלמד כי ראשית היישוב היה בתקופה הכלכוליתית והוא יושב גם בתקופת הברונזה הקדומה והתיכונה. כתובת ח'ו-סבך מימי סנוסרת השלישי (1878-1843 לפנה"ס) מספרת על כיבוש העיר, ושכם נזכרת שם כ"ארץ", כלומר יחידת שטח חשובה ונרחבת. במאה ה-18 לפנה"ס הוקפה העיר סוללת עפר גדולה, שמעליה חומה ובה שני שערים. הסוללה דופנה מבחוץ בקיר חזק בנוי אבנים גדולות. בתוך הביצור נערם מילוי עבה, ומעליו נבנה מקדש מגדול, שרוחבו היה 5 מטר וגובהו היה כנראה רב. ברחבי ארץ שכם קמו יישובים כפריים רבים, שהיוו מעין עורף חקלאי לעיר הבירה. במאות ה-16-17 לפנה"ס שלטה שכם על תחום נרחב במרכז הארץ, ממגידו בצפון ועד גזר בדרום. שכם חרבה פעמיים בידי מצרים - בפעם הראשונה כנראה בידי יעחמס הראשון (1570-15466 לפנה"ס) ובפעם השנייה כנראה בראשית ימי אמנחותפ הראשון (1526-1546 לפנה"ס). היא התאוששה במחצית השנייה של המאה ה-16 לפנה"ס. "מקדש המגדל" הוקם במתכונת קטנה יותר, וחלק מן השערים והביצורים שוקמו. רוב הכפרים שמסביב לשכם חרבו, ולא נבנו יותר.

במאה ה-14 לפנה"ס גבולה של ממלכת שכם הקיף את רוב הר מנשה, פרט לעמק דותן, וחלק מהר אפרים. ארכיון אל עמארנה המצרי, מתאר בפירוט יחסי את קורות לָבָּאיה (לבאיו) מלך שכם ובניו. גם בימי לבאיה הייתה שכם לעיר דומיננטית בשומרון ותחומי השפעתה הגיעו עד לגזר בדרום ועמק יזרעאל בצפון. הוא ניסה להרחיב את תחום שלטונו לאזור השרון ועמק יזרעאל. הוא כרת ברית עם מלך גזר וגת רימון, ופעל נגד ירושלים וערי השפלה. כנגדו התלכדה ברית מלכים, בה נמנו שליטי עמק יזרעאל, עמק עכו, ירושלים והשפלה המרכזית. גם השלטונות המצריים התקוממו כנגדו. בשלב זה, נאסר לָבָּאיה בידי המצרים והיה אמור להישלח למצרים לתת דין וחשבון על מעשיו, אך בהיותו בחנתון הצליח להימלט משוביו, אך נרצח בידי יריביו המקומיים אנשי גינָה. בני לָבָּאיה חידשו את הברית עם גזר וגת רימון, שבו ללחוץ את שכניהם והרחיבו את תחום פעולתם לעבר הירדן. הברית לא האריכה ימים, והתפרקה עקב שינוי שחל במצב הביטחון הפנימי בארץ. במות בני לָבָּאיה הצטמצם תחום השפעתה של שכם, ומהחפירות בתל בלאטה עולה כי שכם חרבה שוב במאה ה-14 לפנה"ס והתאוששה כנראה רק בסוף המאה ה-144 לפנה"ס.

שכם הכנענית קיימה מבנה חברתי דימורפי של עירוניים ואנשי שבטים. מערכת חברה זו התקיימה כנראה גם בתחילת תקופת הברזל (תקופת ההתנחלות), כאשר נוספו לעיר כנראה גם מהגרים מצפון הסהר הפורה. מחפירות תל בלאטה עולה כי בשנת 1100 לפנה"ס חרבה שכם, ואולי ניתן לקשור זאת עם המסורת התנ"כית על מלחמת אבימלך בן גדעון בבעלי שכם.

באמצע ימי בית המקדש השני, החריב יוחנן הורקנוס הראשון את מקדש השומרונים בהר גריזים יחד עם שכם וערים נוספות בשומרון. זאת כדי לחזק את מעמדו של בית המקדש שבירושלים. לאחר חורבן בית המקדש השני ודיכוי המרד הגדול, הקימו הרומאים בסמוך לעיר העתיקה של שכם עיר חדשה שקראו לה ניאפוליס ('עיר חדשה') במטרה לטשטש את הסממנים היהודיים בארץ ישראל.

גאוגרפיהעריכה

 
הנוף ההררי שבסביבת שכם

שכם הקדומה מזוהה עם תל בלאטה השוכנת במרכז ארץ ישראל והשומרון על קו פרשת המים הארצי, על צומת דרכים המחברת בין מישור החוף לבקעת הירדן ועבר הירדן (כביש 57 וכביש 55), ועל דרך ההר המחברת את ארץ ישראל מהגליל ליהודה (כביש 60).

גרעין העיר ההיסטורי שוכן בעמק צר רווי מעיינות בין הר גריזים והר עיבל, בגובה של כ־550 מטרים, כשמעל העיר מתנשאים בתלילות רכסי ההרים של גריזים ועיבל המתנשאים לגובה של 750–900 מטרים. בסמוך לעיר עמקים נרחבים ובהם קרקע פורייה (בקעת עסכר מצפון, עמק המכמתת מדרום, בקעת בית דג'ןבית פוריכ ממזרח, עמק נחל שכם ממערב), ששימשו בעבר וגם כיום לחקלאות נרחבת, ומאפשרים גישה נוחה לעיר מכיוונים רבים. המרחבים החקלאיים סביב שכם מאפשרים גם מרעה בהיקף ניכר. מצפון מזרח לעיר שוכנים מעיינות עין בידאן הגדולים, המזינים את נחל תרצה ושטחי חקלאות נרחבים בו. עם זאת, העיר רחוקה ממישור החוף על נמליהם. את אזור העיר המערבי מנקז נחל שכם, ואת המזרחי נחל תרצה.

במקראעריכה

שכם נזכרת לראשונה במקרא בספר בראשית כמקום הראשון שאליו הגיע אברהם בארץ כנען, ונקראה אז "אלון מורה"[7]. כאשר יעקב שב לארץ כנען מחרן, לשם ברח לאחר גנבת הברכות, הוא הגיע אל שכם. באותה העת נקראה העיר שלם וישב בה העם החיווי, שהיה מבניו של כנען. הוא רכש חלקת שדה מבניו של חמור אבי שכם תמורת 100 מטבעות קשיטה והקים מזבח להקרבת קרבנות[8]. שכם בן חמור חטף את בת יעקב, דינה, ואנס אותה. בעקבות זאת נקמו שני אחיה של דינה, שמעון ולוי, את נקמת אחותם בהמיתם את כל הגברים בעיר, ולקיחת הנשים והילדים בשבי[9]. לפני עזיבת יעקב את שכם לבית אל, אסף את כל הפסלים שהובאו מהעיר הכנענית כחלק משלל העיר, וטמן אותם תחת עץ האלה הסמוך לעיר[10]. כעבור כעשר שנים, בעת מגורי משפחת יעקב בחברון, בניו של יעקב נודדים עם הצאן לשכם היושבת בעמק רחב ידיים ומתאים למרעה. משם הם ממשיכים צפונה לדותן. יעקב שולח את יוסף לדרוש בשלום אחיו שבשכם, אולם כאשר יוסף מגיע לשכם הוא אינו מוצאם עד שנאמר לו על ידי אדם שנכח שם, שאחיו עברו לדותן. יוסף מגיע לדותן ושם אחריו נמכר לעבד על ידי אחיו[11]. בסוף ספר יהושע מסופר כי עצמות יוסף נקברו בחלקת השדה שרכש יעקב מבני חמור, הוא קבר יוסף[12].

 
שכם מוקמה בנחלת מנשה ובמרכז ממלכת ישראל
 
משמאל הר גריזים ומימין הר עיבל

לקראת מותו, מצווה משה את עם ישראל לקיים את מעמד הר גריזים והר עיבל סמוך לכניסתם לארץ[13]. שישה שבטים עמדו על הר גריזים ושישה על הר עיבל, ובין ההרים, סמוך לשכם, עמדו הלויים ובירכו את שומר מצוות אלוהים וקללו את המפר אותן[14]. בעת כיבוש הארץ על ידי עם ישראל בראשית תקופת ההתנחלות, קבע יהושע בן נון, על פי מצוות התורה, ששכם תשמש כאחת משלוש ערי המקלט שבעבר הירדן המערבי[15]. ערי המקלט יועדו להתיישבות שבט לוי בהן ואת שכם קיבלה משפחת קהת[16]. בסוף ימיו של יהושע בן נון הוא מכנס את עם ישראל לשכם. העיר שכנה בדיוק במרכז הארץ, ולכן היוותה מקום מתאים להתכנסות עם ישראל מכל קצוות הארץ. אז עם ישראל כרת את הברית בשכם עם אלוהים, ויהושע מציב אבן גדולה לעדות וזיכרון עולם על הברית[17]. בימי אבימלך בן גדעון, פחות מ-300 שנה לאחר התיישבות הלויים בשכם, העיר מתוארת במקרא כמי שאוכלסה על ידי "בעלי שכם", משפחות כנעניות מתקופת העם החיווי, ומשפחות משבט מנשה שהעיר הובלעה בתוך נחלתם[18].

אמו של אבימלך באה משכם. הוא ביקש ממנה לדבר על ליבם של אחיה כדי שיחברו אליו בחיסול אחיו, כך יובטח המשך שלטונו. אכן נטה לבם אליו ובעזרתם הוא הרג את כל אחיו, למעט יותם, שהצליח להימלט ולאחר מכן לשאת את משל יותם בו הוא מוכיח את אנשי שכם על כפיות הטובה כלפי גדעון ומקלל אותם שייענשו על חטאם. כעבור שלוש שנים פורץ סכסוך בין אבימלך לבעלי שכם שבמהלכו הכה אבימלך בבעלי שכם[18].

לאחר מות שלמה המלך, נאסף עם ישראל לשכם כדי להכתיר את בנו רחבעם[19]. לאחר פילוג הממלכה, קבע מלך ישראל הראשון ירבעם בן נבט לזמן קצר את בירת ממלכתו בשכם. אולם כעבור זמן קצר העביר את עיר הבירה לתרצה[20]. מכאן ואילך, לאורך כל ימיה של ממלכת ישראל,לא נזכרת העיר שכם במקרא. רק לאחר חורבן בית המקדש נזכרת התיישבות ישראלית זעירה בשכם, שבאה אל קיצה כאשר נרצח גדליהו בן אחיקם, וזמן קצר לאחר מכן גם אנשי שכם עצמם, על ידי ישמעאל בן נתניה ואנשיו[21].

לאחר שהגלה מלך אשור את עשרת השבטים מממלכת ישראל, העביר לערי השומרון כמה עמים מאזור מסופוטמיה וארם דמשק ובהם "הכותים", קרי, שומרונים. בראשית ימי שיבת ציון פנו הכותים אל זרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה, ויהושע הכהן הגדול בבקשה לחבור אליהם בבניית בית המקדש השני. משנענו בשלילה, שלחו מכתבי שטנה שקריים למלך פרס. הם טענו שהיהודים מתכוונים למרוד במלכות פרס, לאחר שיבססו את ההתיישבות היהודית בירושלים על ידי בניית בית המקדש. בעקבות זאת יצא מאת מלך פרס צו האוסר על המשך בניית המקדש, אשר בוטל רק בימי דרייווש השני. במקביל למכתביהם, הכריזו הכותים על הר גריזים כמקום שבו בחר אלוהים לבניית המקדש. כך, הפכה שכם, השוכנת מתחת להר גריזים, לעיר שומרונית מרכזית.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא שכם הקדומה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק ב'.
  2. ^ שכם לאור מכתבי אל עמארנה, מאת דפנה שלזינגר, באתר מכללת הרצוג
  3. ^ רשב"ם וחזקוני על ספר בראשית, פרק ל"ג, פסוק י"ח
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב', פסיקתא זוטרתא ומדרש שכל טוב על ספר בראשית, פרק ל"ג, פסוק י"ח, ובעקבותיהם תרגום אונקלוס, רש"י ועוד.
  5. ^ ספר בראשית, פרק מ"ח, פסוק ה',כ"ב
  6. ^ אלכס צייטלין, אלכס צייטלין עם הכוהן יפת בן אשר: השומרונים - עיקרי האמונה, בדקה 03:43, ‏15 בספטמבר 2019
  7. ^ ספר בראשית, פרק י"ב, פסוק ו': "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה"
  8. ^ ספר בראשית, פרק ל"ג, פסוקים י"ח-כ'
  9. ^ ספר בראשית, פרק ל"ד
  10. ^ ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק ד'
  11. ^ ספר בראשית, פרק ל"ז
  12. ^ ספר יהושע, פרק כ"ד, פסוק ל"ב
  13. ^ ספר יהושע, פרק ח', פסוקים ל'-ל"ה
  14. ^ ספר דברים, פרק כ"ז
  15. ^ ספר יהושע, פרק כ', פסוק ז'
  16. ^ ספר יהושע, פרק כ', פסוק ז'; פרק כ"א, פסוק כ"א
  17. ^ ספר יהושע, פרק כ"ד
  18. ^ 1 2 ספר שופטים, פרק ט'
  19. ^ ספר מלכים א', פרק י"ב
  20. ^ ספר מלכים א', פרק י"ב, פסוק כ"ה
  21. ^ ספר ירמיהו, פרק מ"א