פתיחת התפריט הראשי

נאפולי

עיר באיטליה
(הופנה מהדף נפולי)

נַאפּוֹלִיאיטלקית: Napoli (מידעעזרה) בנפוליטנית: Napule), היא עיר נמל ואחת הערים הגדולות באיטליה. העיר היא עיר הבירה של פרובינציית נאפולי (provincia di Napoli) ובירת מחוז קמפניה. בנאפולי מתגוררים כ-959,000 תושבים ובאזור המטרופוליטני, הכולל גם חלקים מנפות קזרטה, אבלינו וסלרנו מתגוררים כ-4,000,000 תושבים. נאפולי, העיר השלישית בגודלה באיטליה מבחינת מספר תושבים (אחרי רומא ומילאנו), היא האזור האורבני השני בגודלו באיטליה אחרי מילאנו והשביעית בדירוג האזורים האורבניים המאוכלסים ביותר באירופה. כמו כן, בנאפולי שוכנת כחמישית מאוכלוסיית מחוז קמפניה, ובנפת נאפולי שוכנת יותר ממחצית מאוכלוסייתו.

נאפולי
Napoli
CoA Città di Napoli.svg
סמל נאפולי
Flag of Naples.svg
דגל נאפולי
נאפולי במבט מגבעת וורומו מזרחה אל הר וזוב. ניתן להבחין במרכז העסקים ובקתדרלה של העיר
נאפולי במבט מגבעת וורומו מזרחה אל הר וזוב. ניתן להבחין במרכז העסקים ובקתדרלה של העיר
מדינה איטליהאיטליה  איטליה
מחוז קמפניהקמפניה  קמפניה
נפה  Stemma Città metropolitana di Napoli.png  מטרופולין נאפולי
ראש העיר לואיג'י דה מאגיסטריס
רשות מחוקקת מועצת עיריית נאפולי
שפה רשמית איטלקית
תאריך ייסוד המאה ה-6 לפנה"ס
שטח 119.02[1] קמ"ר
גובה 17 מטרים
 ‑ הנקודה הגבוהה 470[1] מטרים
 ‑ הנקודה הנמוכה 3[1] מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 959,188[2] (2019)
 ‑ במטרופולין 3,084,890[3] (2019)
 ‑ צפיפות 8,058.83 נפש לקמ"ר[2] (2019)
קואורדינטות 40°50′00″N 14°15′00″E / 40.83333°N 14.25000°E / 40.83333; 14.25000
אזור זמן UTC +1
אתר רשמי

"העיר הקסומה", על פי מילותיו של ויטוריו דה סיקה בסרט "מפרץ נאפולי" משנת 1954, היא אחת הערים היפות ביותר באיטליה (נאמר עליה:"לראות את נאפולי ולמות"). היא ממוקמת על מפרץ נאפולי, בין הר הגעש וזוב לבין האזור הוולקני "Campi Flegrei". המרכז ההיסטורי של נאפולי המושך אליו תיירים מכל העולם, הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.

היסטוריהעריכה

לוח תקופות היסטוריות של נאפולי
-337 – -27 הרפובליקה הרומית
-27 – 395 האימפריה הרומית
395 – 476 האימפריה הרומית המערבית
476–536 ממלכת האוסטרוגותים
536–543 האימפריה הביזנטית
543–552 ממלכת האוסטרוגותים
552–568 האימפריה הביזנטית
568–1139 דוכסות נאפולי
1139–1194 ממלכת סיציליה הנורמנית
1194–1266 האימפריה הרומית הקדושה
1266–1442 ממלכת נאפולי
1442–1501 כתר אראגון
1501–1504 ממלכת צרפת
1504–1647 ספרד ההבסבורגית
1647 הרפובליקה הנאפוליטנית
1647–1707 ספרד ההבסבורגית
1707–1735 אוסטריה ההבסבורגית
1735–1799 ספרד הבורבונית
1799 הרפובליקה הפארתנופאית
1799–1806 ספרד הבורבונית
1806–1815 הקיסרות הצרפתית
1815–1816 ספרד הבורבונית
1816–1861 ממלכת שתי הסיציליות
1861–1922 ממלכת איטליה
1922–1943 איטליה הפאשיסטית
1943 גרמניה הנאצית
1943–היום הרפובליקה האיטלקית

המוצא היווני והפריחה הרומאיתעריכה

בני אדם יישבו את נאפולי כבר מהתקופה הנאוליתית, אך ההתיישבות המשמעותית הראשונה במקום אירעה באלף ה-2 לפנה"ס, אז קבעו כאן את מושבם מהגרים יוונים. המתיישבים היוונים הראשונים, אשר מוצאם היה כנראה מהאי רודוס, הקימו במאה ה-9 לפנה"ס נמל מסחר קטן במקום בו יושב היום קאסטל דל'אובו.[4] במאות ה-8 וה-7 לפנה"ס ההתיישבות התרחבה, ולבסוף במאה ה-6 לפנה"ס הוקמה העיר נֵאָפּוֹלִיס (ביוונית: Νεάπολις, "העיר החדשה", לעומת עיר הנמל הישנה) על מישור קרקע בקרבת החוף. העיר הפכה במהרה לאחת החשובות והבולטות בדרום איטליה, כמו גם אחת המושבות היווניות הגדולות ביוון הגדולה.[5]

במאה ה-5 לפנה"ס שגשגה נאפולי והתרחבה במהירות תחת השפעה של עיר המדינה היוונית סירקוזה רבת העוצמה. שכנה נוספת אשר תרמה לעלייתה של נאפולי היא רומא. עמידתה של נאפולי, באותן השנים כבר מרכז סחר חשוב, לצידה של הרפובליקה הרומית המתעצמת במלחמות הפוניות כנגד קרתגו, ביססו את נאפולי כבת ברית לרומאים. על אף זאת, במסגרת המלחמות הסאמניטיות, במאה ה-4 לפנה"ס, תפסו הרומאים את השליטה בעיר, החילו בה שלטון ישיר וייסדו בה מושבה משלהם.[5][6]

 
הוילה של ודיוס פוליו, חבר אישי של הקיסר אוגוסטוס היושבת על גבעה מדרום לנאפולי. אחוזות מפוארות מעין אלו הוקמו על ידי הרומאים בכל רחבי מפרץ נאפולי, אשר הפך עם נאפולי במרכזו למרכז של תרבות ונופש עבור האליטה המקומית.

תחת הפיכתה של נאפולי לעיר רומאית, כיבדו הרומאים את העיר כדוגמה ומופת לתרבות הלנסטית גבוהה. במהלך התקופה הרומאית שמרו תושביה המקוריים של נאפולי על השפה ומנהגיהם היווניים, במקביל להתרחבותה של העיר בשפע של וילות אלגנטיות, אמות מים, בתי מרחץ, אמפיתיאטרון, מקדש מפואר לכבודו של דיסקורסי ודרכים סלולות אשר קישרו אותה לרומא הבירה.[5][6] באותן השנים קיסרים רומאיים רבים, כמו קלאודיוס וטיבריוס,[7] נהגו לבקר בנאפולי ולשהות בסביבתה, והמשורר הלאומי הרומאי ורגיליוס גדל והתחנך בעיר וסביבתה.[8] ההיסטוריון האנגלי אדוארד גיבון ציין שנאפולי נתפסה באותה התקופה כמקום מפלט נעים ושליו לעומת רומא הגדולה והמסואבת:

מזה זמן רב הוקרו השפה והמנהגים של המושבה היוונית; והבחירה של ורגיליוס לקחת את המפלט הנאצל והאלגנטי הזה, שמשך את אוהבי הנחת והעיון על פני הרעש, העשן, והעושר המייגע של רומא

המקור באנגלית
long cherished the language and manners of a Grecian colony; and the choice of Virgil had ennobled this elegant retreat, which attracted the lovers of repose and study from the noise, the smoke, and the laborious opulence of Rome.

בסיכומו של דבר נאפולי הפכה בתקופה הרומאית למרכז של תרבות והשכלה, כאשר מתנופת הפיתוח שעברה על העיר נהנו גם יישובים רומאיים סמוכים כמו אופלונטיס, הרקולנאום ופומפיי. דבר לא הכין את האזור לאסון התפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79. ההר עיטר במשך שנים את נופי מפרץ נאפולי ותושבי האזור סירבו לראות בהתפרצותו תרחיש מעשי, דבר אשר בא לידי ביטוי בוילות הרבות שהוקמו למרגלותיו. פומפיי החרבה מהווה היום מעין שימור של העיר הרומאית בת התקופה, ובמידה מסוימת יכולה להעיד על דומתה נאפולי של אותן השנים.[6]

בשלהי התקופה הרומאית, במאה ה-4 לספירה, הנצרות לא פסחה על נאפולי וקבעה בה יתד בין השאר על ידי הטפות של השליחים פטרוס ופאולוס.[9] מאוחר יותר פעל בעיר הבישוף ינואריוס בן העיר שהוצא להורג בשנת 305 עקב הטפתו לנצרות, ומאז נחשב למרטיר ומוכר בתור הקדוש מגן של נאפולי.[10] תבוסתה של רומא לשבטים הגרמאניים בישרה את סוף התקופה הרומאית בעיר ותחילתו של עידן אנרכי. לאחר עלייתו לשלטון של אודואקר, הקיסר הברברי הראשון ברומא, יצא הקיסר הרומאי האחרון רומולוס אוגוסטולוס לגלות בנאפולי.[6]

דוכסות עצמאיתעריכה

לאחר ירידתה מהבמה של האימפריה הרומית המערבית עברה נאפולי לשליטתם של האוסטרוגותים הגרמאניים. תקווה חדשה הגיחה בשנת 536, עת כבש המצביא הביזנטי הידוע בליסאריוס את העיר והשיב אותה לשלטון רומאי, הפעם רומאי מזרחי תחת כנפיה של קונסטנטינופול.[11] בשנים הבאות עברה העיר מצד לצד כאשר בשנת 543 המלך האוסטרוגותי טוטילה השיב את השליטה הגרמאנית לעיר ובשנת 552 הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון השיב את נאפולי לשליטה בינזטית. ברקע המאבקים על השליטה בדרום איטליה ייסדו אצילים מקומיים בשנת 661 את דוכסות נאפולי והחלו בקיום שלטון עצמאי אשר הקפיד לשמור על מרחק הן מקונסטנטינופול הן מרומא. נאפולי המשיכה לשמור אמונים מוסימים לביזטנים עד לשנת 763, אז דוכס נאפולי נכנס תחת מרות האפיפיור ברומא.[12]

על אף שמירת הזיקה לרומא, במאה ה-9 ביססה כבר נאפולי את מעמדה ונהנתה מעצמאות מדינית מוחלטת. עם זאת, מצב זה לא ארך זמן רב ובשלוש מאות השנים הבאות ניהלה שורה של מאבקים על ריבונותה, כשהיא מנסה לתמרן בין תמיכה בכוחות חיצוניים מצד אחד לבין שמירה על עמדה עצמאית מהצד השני. תחילה קמו על העיר הלומברדים, כוח עולה בדרום איטליה. כנגדם נאפולי השכילה לכרות ברית עם הסרצנים המוסלמים, אשר באו לעזרתם. מנגד, בשנות ה-50 של המאה ה-9 צבא ערבי מוסלמי מסיציליה פשט על העיר ובזז אותה. לאחר הכיבוש המוסלמי תפסו הלומברדים את השליטה בעיר לתקופה קצרה.[12]

במאה ה-11 דוכסי העיר החלו לשכור את שירותיהם של שכירי חרב נורמנים מממלכת סיציליה השכנה אשר ניהלו מלחמה בלומברדים עבור נאפולי. הברית בין נאפולי לנורמנים נראתה תחילה מבטיחה עם נפילתן של שורה של נסיכויות שונות, חלקן יריבות וותיקות של נאפולי, תחת השלטון נורמני. לבסוף, בשנת 1137, זכתה העיר בגורל דומה ואיבדה את עצמאותה גם היא. הדוכס נאלץ להיכנע בפני השליט הנורמני רוג'רו השני, אשר הכריז על עצמו כמלך סיציליה שבע שנים מאוחר יותר.[12][13]

מאבקי השליטה בשיא ימי הבינייםעריכה

לאחר שאיבדה את עצמאותה, תקופת שיא ימי הביניים בנאפולי אופיינה בחוסר יציבות פוליטית מתמשך. במאה ה-12 נפלה ממלכת סיציליה למאבק ירושה בין המלך טנקרד, בן לא-חוקי לשושלת הנורמנית, לבין המלך הגרמני היינריך השישי, אשר טען לזכותו על סיציליה עקב נישואיו לקונסטנצה, אחת מבנותיו של מלך סיציליה אשר מת זה מכבר. טנקרד תפס את השלטון אך בשנת 1191 היינריך פלש לתחומי הממלכה וכבש את רוב ערי דרום איטליה. נאפולי הצליחה להחזיק חודשים ספורים תחת מצור עד שנפלה וטנקרד נאסר בקאסטל דל'אובו. בשנת 1194 השלים היינריך את כיבוש ממלכת סיציליה וסילוק הנורמנים מאיטליה. בכך באה הממלכה הדרומית תחת שלטונו של בית הוהנשטאופן הגרמני עם זיקה חזקה לאימפריה הרומית הקדושה.[13][14]

במטרה לחדש את ימיה של נאפולי כמרכז אינטלקטואלי כפי שהייתה בתקופה הרומית, בשנת 1224 ייסד הקיסר פרידריך השני אוניברסיטה חשובה בעיר, אחת הוותיקות באירופה.[15] בשנת 1262, מאבקים בין האימפריה הרומית הקדושה לאפיפיור אינוקנטיוס הרביעי הביאו להכתרתו של שארל הראשון הצרפתי כמלך נאפולי וסיציליה על ידי האפיפיור. בברכת האפיפיור, שארל הראשון הכריע בקרב את מנפרד, בנו של פרידריך השני, ותפס את השלטון.[16] הוא העביר את בירת הממלכה מפלרמו שבסיציליה לנאפולי עצמה, וקבע את מקום מושבו בקאסטל נואובו, טירה גדולה אותה הקים בעיר.[17] שארל, אשר רכש עניין רב באדריכלות ורצה בבנייתה מחדש של נאפולי כעיר בירה מלכותית, העסיק אדריכלים צרפתיים רבים אשר תחת חסותו אחראיים לרבות מהדוגמאות לאדריכלות גותית בעיר,[18] כולל קתדרלת נאפולי.[19] שלוות שלטונו של שארל הופרה לבסוף בשנת 1282 עם פריצתו של מרד בסיציליה, פעם מרכז הכובד של הממלכה. המרד, בהובלתם של גואלפים סיציליאניים, הביא לפרישתה של סיציליה מהממלכה והפיכתה לממלכה תחת כתר אראגון, כאשר השטח הנותר אורגן מחדש בתור ממלכת נאפולי. עימותים בין שתי הממלכות נמשכו אל תוך המאה ה-14 עד שבשנת 1302 נחתם הסכם שלום בין הצדדים כאשר האפיפיור בוניפקיוס השמיני הכיר במלכותו של פדריקו השני על סיציליה ושל שארל השני על נאפולי.[14][20]

 
נאפולי בשלהי ימי הביניים בציור של פרנצ'סקו רוסלי משנת 1472. ניתן להבחין ברציפי הנמל, המגדלור הישן של העיר (בעומק הים משמאל) ומצודת סנט'אלמו המאיימת שעל קו החוף (מימין למגדלור); בגבעות המעטרות את העיר ומצודת דל'אובו הצופה אל העיר; ואת רחובות העיר הצפופים עליהן מתנשאים מבני ציבור שונים כמו קתדרלת נאפולי. הציור מציג את חניית הצי של אלפונסו החמישי, מלך אראגון בנמל לאחר כיבוש העיר ושילובה בכתר אראגון. מעבר העיר לשלטון אראגון סיים מאות שנות ריבונות נאפוליטנית, גם אם לא רצופות.

בין רנסאנס למהפכהעריכה

אוכלוסיית נאפולי לאורך ההיסטוריה
800[21] 50,000
1000[21] 30,000
1300[21] 60,000
1500[22] 114,000
1600[22] 224,000
1700[22] 207,000
1861[23] 484,026
1881[23] 535,206
1901[23] 621,213
1921[23] 859,629
1936[23] 865,913
1950[24] 1,498,000
1960[24] 1,758,000
1970[24] 2,000,000
1980[24] 2,186,000
1990[24] 2,208,000
2000[24] 2,232,000
2010[24] 2,216,000
2019[24] 2,192,000

על אף שנאפולי איבדה את שליטתה בסיציליה לטובת אראגון, מעמדה כמרכז מסחרי חשוב נשמר. היא משכה אליה סוחרים רבים מג'נובה ובנקאים מטוסקנה, לצד אומנים בולטים בני הרנסאנס כמו ג'ובאני בוקאצ'ו,[25] פרנצ'סקו פטרארקה[26] וג'וטו די בונדונה.[27] בשנת 1442 חלקה נאפולי גורל זהה לזה של סיציליה ונפלה גם היא תחת אראגון. אף על פי שקיעתה של נאפולי ככוח מדיני, היא המשיכה לגדול כמרכז כלכלי ותרבותי. הקשרים המתהדקים עם חצי האי האיברי היטיבו עם הכלכלה המקומית, וברקע זה פעלו בעיר אומנים רבים כמו אנטונלו דה מסינה.[28] עוצמתה של נאפולי באותה התקופה התבטאה בין השאר בביקורו החשוב בעיר של לורנצו דה מדיצ'י, שליט רפובליקת פירנצה העשירה, אותו פרדיננדו הראשון מלך נאפולי מטעם אראגון אירח בעיר ב-1480.[29] בין השנים 1501 ו-1503 מאבקים על השליטה בדרום איטליה הביאו למעברה של נאפולי תחילה לשלטון צרפתי ובהמשך לשלטון ספרדי. נאפולי השתלבה כעיר חשובה בספרד ההבסבורגית, אשר שלטה עליה באמצעות משנה למלך שישב בה.[30]

 
ציור משנת 1656 של דומניקו גרג'יולו המציג את המגפה הקטלנית שפקדה את העיר באותה השנה.

תחת שלטון ספרד הפכה נאפולי לעיר בולטת בים התיכון, ובשנת 1600, עם 224,000 תושבים, היא הייתה לעיר השנייה בגודלה באירופה אחרי פריז (בה התגוררו באותה התקופה 245,000 תושבים).[22] בהתרשמות מגודלה ועוצמתה, סטנדל, מגדולי סופריה של צרפת, נהג לומר כי "יש רק שתי ערי בירה באירופה: פריז ונאפולי".[31] נאפולי המשיכה להוות מרכז תרבותי משמעותי בתקופת הבארוק, אז פעלו בה האומנים קאראווג'ו וברניני, הפילוסופים ג'ורדנו ברונו, תומאזו קמפנלה וג'אמבטיסטה ויקו. מנגד, באמצע המאה ה-17 חוותה העיר שורה של אירועים מסעירים. בשנת 1647 פרצה מהפכה בנאפולי כנגד השלטון הספרדי. המהפכה, אשר הונהגה על ידי הדייג מאזאניאלו, הביאה לעצמאות קצרת ימים ולהקמת הרפובליקה הנאפוליטנית.[32] המרד דוכא באכזריות וכעשר שנים לאחר מכן, בשנת 1656, מגפה קטלנית הביאה למותם של מחצית מ-300,000 תושבי העיר.[33]

 
ציור משנת 1799 של צייר לא ידוע המציג את המהפכה הרפובליקאית הפרו-צרפתית שפקדה את נאפולי באותה השנה. ניתן להבחין בדגלי הרפובליקה מתנופפים בפיאצה דל פלבשיטו כשברקע מצודת סנט'אלמו בגבעה הצופה אל העיר.

בשנת 1707 בא לקיצו השלטון הספרדי על נאפולי כתוצאה מתבוסתה של ספרד במלחמת הירושה הספרדית, והעיר עברה לשלטונו של קרל השישי האוסטרי. השלטון האוסטרי לא האריך ימים, וכעשרים שנים לאחר מכן, עקב מלחמת הירושה הפולנית, ספרד זכתה מחדש בשליטה בדרום איטליה, וממלכת נאפולי קיבלה עצמאות תחת אוניה פרסונלית עם ספרד הבורבונית. על כן, נאפולי נעשתה שוב לעיר בירה לדרום איטליה. את המאה ה-18 סיימה נאפולי כעיר רבת עוצמה הכוללת מגוון קיצוני של משכנות עוני ושכונות עשירות.[32][34]

הדי המהפכה הצרפתית הכו לבסוף גם בנאפולי. הצבא הצרפתי המהפכני פלש לאיטליה והתקרב לשערי נאפולי. פרננדו הראשון ואשתו מריה קרולינה, אשר אחותה מארי אנטואנט הוצאה להורג זה מכבר בצרפת, נמלטו על נפשם לפלרמו. העיר הידרדרה לאנרכיה והמעמדות הגבוהים שאהדו את הרעיונות המהפכניים והרפובליקאים, התקוממו בתמיכת הצבא הצרפתי, תפסו את השליטה בקאסטל סנט'אלמו, וייסדו בשנת 1799 רפובליקה קצרת ימים. חודשים ספורים לאחר מכן פרצה מהפכת נגד של המעמדות הנמוכים בעיר בהשראה דתית ובהנהגה של קרדינל מקומי אשר השיב את העיר לשליטתו של המלך פרננדו הראשון.[35] המלך הוציא להורג והגלה שורה של מהפכנים פרו-צרפתיים שהשתתפו במרד וביסס את שלטונו מחדש.[36]

למרות נסיגת הצרפתים, שלטונו של המלך פרננדו הראשון לא האריך ימים ושבע שנים לאחר מכן חוותה נאפולי פלישה צרפתית נוספת, הפעם של הצבא הקיסרי מונהג על ידי נפוליאון. משפחת המלוכה נאלצה שוב להימלט לפרלמו ובשנת 1806 הכתיר נפוליאון את אחיו הבכור, ז'וזף בונפרטה, כמלך נאפולי וסיציליה. ירש אותו בתפקיד לאחר שנתיים הגנרל הצרפתי ז'ואקים מירא אשר נפוליאון הכתיר למלך על נאפולי. השלטון הצרפתי קצר השנים בנאפולי הביא עמו רפורמות חסרות תקדים. מירא החיל בעיר את קוד נפוליאון, ביטל את זכויות היתר של הכנסייה והאצולה והקים בתי ספר עבור האוכלוסייה הכללית.[37] לבסוף, בשנת 1815, עם מפלתו של נפוליאון, פרננדו הראשון שב לשלוט בארצו, אשר אורגנה מחדש בקונגרס וינה כממלכת שתי הסיציליות. נאפולי שבה להיות בירתה של מדינה ריבונית.[36]

נאפולי המודרניתעריכה

בתקופה שלאחר המלחמות הנפולאוניות, מצולק משנות המהפכה, הקפיד המלך פרננדו הראשון על הנהגת ריאקציה במדינה ולדכא באכזריות רעיונות פרוגרסיביים ודרישות לרפורמות פוליטיות וכלכליות. על אף כוונותיו, רוחות של שינוי נישאו באוויר והניסיונות להחזיר את הגלגל לאחור לחלוטין כשלו. מעמד הבורגני הולך וגדל של משכילים ויזמים הוקסם מרעיונות הלאומיות והדמוקרטיזציה שהביאו איתם הצרפתים. על מנת לרצות את ההמון העניק פרננדו לנאפולי חוקה בשנת 1820, אשר להלכה הגבילה את שלטונו של המלך. במקביל, עקב הפחד ממהפכה עממית וחוסר האמון בעמו שלו, שכר פרננדו שכירי חרב שווייצריים אשר יבצרו את שלטונו. פרננדו הראשון מת בשנת 1825, 66 שנה לאחר שהוכתר למלוכה.[36]

בעשורים הבאים ניסו מלכי נאפולי מצד אחד לשמר את הסדר החברתי והפוליטי תוך התנגדות לאחדות איטליה ולדמוקרטיה, ומהצד השני להוביל מודרניזציה ותיעוש רבתי בארצם. כך למשל בשנת 1839 נחנך בעיר קו הרכבת נאפולי-פורטיצ'י, קו הרכבת הראשון באיטליה.[38] עד אותה השנה הרחובות הראשיים של נאפולי הוארו בגז וקוו טלגרף קישר את העיר לפלרמו, העיר השנייה בחשיבותה בממלכה.[39] עמידתו של המלך פרננדו השני כנגד הלאומיות אשר כירסמה תחת הלגיטימיות של ממלכתו באה לידי ביטוי בדבריו כי "אני לא יודע מה משמעות המושג איטליה עצמאית, אני מבין רק את המושג נאפולי עצמאית". הוא נהג לומר כי "הממלכה שלי מתחילה במי הים ומסתיימת במי הקדושה" (מהים התיכון בדרום ועד למדינת האפיפיור בצפון).[36]

 
ציור משנת 1860 המציג את כניסתתם לנאפולי של ג'וזפה גריבלדי והכוחות לאיחוד איטליה באותה השנה, בעיצומו של מסע האלף.

כאמור, לנוכח עליית הלאומיות האיטלקית ממלכת שתי הסיציליות נתפסה בתור מכשול ארכאי ומיושן העומד בפני איחודה של איטליה. בשנת 1860 הוביל הגנרל האיטלקי ג'וזפה גריבלדי את מסע האלף לנאפולי. צבא מתנדבים לאומני בהנהגת גריבלדי הביס את הכוחות של ממלכת שתי הסיציליות והביא את נאפולי תחת שלטון איטליה המאוחדת.[36][40] עם השלמת כיבוש העיר, הכוחות של גריבלדי לקחו 443.2 מיליון מטבעות זהב מהבנקים של הממלכה המפורקת, והעבירו אותו כתרומה לאוצר הלאומי האיטלקי.[41] כניסתה של נאפולי תחת כנפי איטליה המאוחדת הביאה למשבר כלכלי מתמשך. נאפולי, אשר הפכה מעיר בירה לעיר פריפריה, סבלה מגל הגירה יוצאת חסר תקדים. למרות זאת, לכל אורך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 נאפולי הייתה עדיין לעיר הגדולה באיטליה עם כחצי מיליון תושבים בשנת 1881 ומעל 750,000 בשנת 1911. רק לקראת אמצע המאה ה-20 רומא ומילאנו עברו אותה במספר תושביהן.[23][42]

עקב האוכלוסייה הגדולה והצפופה, מערכת הביוב המיושנת ורמת התברואה הירודה סבלה העיר משיעור תמותה גבוה ומתפוצה רחבה של כולרה וטיפוס, כולל התפרצות מגפת כולרה קטלנית בשנת 1884. לנוכח המשבר השיקה ממשלת איטליה את "תוכנית השיקום" (risanamento). התוכנית כללה בנייה מחדש של מערכת הביוב, בניית שדרות רחבות ופתוחות ברחבי העיר ופינוי שכונות העוני שישבו סמוך לנמל. יישום התוכנית ארך זמן רב מהמתוכנן ונקלע לקשיים כלכליים ופוליטיים רבים, לרבות שחיתות רבה ובירוקרטיה נרחבת.[43][44][45][46]

 
עקב הפצצות בעלות הברית, הקרבות ברחובות וההרס שהשאירו חיילי הורמאכט ביציאתם מהעיר, נאפולי סיימה את מלחמת העולם השנייה כעיר חרבה.

האופטימיות הזהירה של תוכנית השיקום, אשר נשאה פירות ותוצאות חיוביות על אף ההתמהמהות בהוצאתה אל הפועל, הגיעה אל קיצה במלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. תושבי העיר התגייסו במספרים גדולים לצבא האיטלקי, ושנה לאחר פרוץ המלחמה איטליה הצטרפה אליה לצד מדינות ההסכמה. אף על פי שנאפולי עצמה לא נפגעה ישירות מהמלחמה (למעט 16 הרוגים כתוצאה מהפצצת צפלין בעיר[47]), היות שקווי החזית היו רחוקים ממנה, אווירת נכאים רווחה בעיר. עם זאת, המלחמה היטיבה עם התעשייה המקומית, אשר צמחה עקב הצורך בייצור מגוון אמצעי לחימה עבור הצבא האיטלקי.[48] אף שתום המלחמה בשנת 1918 הביא התאוששות מסוימת, היא נבלמה תוך שנים ספורות עם פרוץ השפל הגדול אשר הקשה על העיר להמריא. במקביל, ברקע האכזבות מתוצאות המלחמה, עלה לשלטון בניטו מוסוליני אשר הנהיג בארץ כולה משטר פאשיסטי, אשר בנאפולי הביא לאווירה של אופטימיות והתחדשות. בדומה לשנות מלחמת העולם הראשונה, גם הפעם התעצמות הצבא האיטלקי סייעה לתעשייה המקומית אשר הפכה את העיר למרכז ייצור של נשק ותחמושת.[48] בנוסף, המשטר חנך בעיר רכבת תחתית, הראשונה באיטליה;[49] וארגן בנאפולי בשנת 1937 תערוכה מפוארת על מנת לחגוג את הניצחון במלחמה על אתיופיה.[50]

בשנת 1940 הוביל מוסוליני את ארצו אל מלחמת העולם השנייה, הפעם לצד מדינות הציר. בדומה למלחמת העולם הראשונה סבלה העיר מגיוס המוני של תושביה.[51] אך בניגוד למלחמה הקודמת, הפעם הייתה העיר חלק ממעגל הלחימה. עקב מיקומה הדרומי והנמל החשוב שלה, נאפולי הייתה לעיר האיטלקית המופצצת ביותר במהלך המלחמה, דבר שעלה לעיר באלפי הרוגים.[52] בשנת 1943, לאחר נפילת המשטר הפאשיסטי, כוחות גרמניים תפסו את העיר. נאפולי הייתה לעיר האיטלקית הראשונה שהתקוממה כנגד השלטון הגרמני, וב-1 באוקטובר אותה השנה כוחות בריטיים ואמריקנים השלימו את שחרור העיר.[53][54] ההפצצות לאורך שנות המלחמה, הקרבות בתחומיה וההרס שהשאירו הכוחות הגרמניים הנסוגים המיטו חורבן על נאפולי.

לאחר אינספור משברים כלכליים ותברואתיים ושתי מלחמות עולם, סיימה נאפולי מאה שנים מדממות בסימן שקיעה. במטרה לשנות את המגמה ממשלת איטליה הקימה את "הקרן למען הדרום" (Cassa per il Mezzogiorn) אשר הזרימה בין השנים 1950 ו-1984 כספים רבים לנאפולי כמו גם לשאר דרום איטליה. ההשקעה הממשלתית סייעה להתאוששות הכלכלה כמו גם בבנייה מחדש ובשחזור של חלקים רבים מהעיר שניזוקו במלחמה.[55] עם זאת, שיעור האבטלה המשיך להיות גבוה, ואף נשאר כזה גם אל תוך ראשית המאה ה-21.[56] במקביל לאבטלה סבלה נאפולי מפעילות ענפה של קבוצות מאפיה מקומית,[57] שערוריות שחיתות,[58] והצטברות אשפה ברחובות אשר תוארה ככזאת אשר הובילה למצב חירום.[59] מנגד, בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה היבטים שונים בנאפולי חוו צמיחה דווקא. באותה התקופה העיר התרחבה והפכה למטרופולין רחב ידיים המתפרס על כל אזור מפרץ נאפולי.[48] בנוסף, התעשייה גדלה, במיוחד ענפי הפקת הפלדה וייצור כלי הרכב. בתוך כך הוקם בקרבת העיר מפעל גדול לייצור מכוניות של אלפא רומיאו.[48] בסיכמו של דבר על אף שנרשם שיפור בנושאים מסוימים בכלכלת העיר, המשבר הכלכלי העולמי בתחילת שנות האלפיים הוסיף לקשייה ואתגריה של נאפולי.[60]

פני העירעריכה

המרכז ההיסטורי של נאפולי
Napoli
  אתר מורשת עולמית
"הטירה החדשה" במרכז נאפולי
מדינה איטליה   איטליה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1995, לפי קריטריונים 2, 4
קואורדינטות 40°50′00″N 14°15′00″E / 40.833333333333°N 14.25°E / 40.833333333333; 14.25
   
 
מפה של נקודות ציון בולטות בנאפולי העתיקה:
     חומת העיר העתיקה והמצודות הגדולות: ( ): (1) קאסטל סנט'אלמו; (2) קאסטל נאובו; (3) קאסטל דל'אובו
     הדרכים הראשיות: (1) הדקומנו העליון; (2) הדוקמנו הגדול; (3) הדוקמנו התחתון; (4) ויה דואומו; (5) ויה טולדו; (6) קורסו אומברטו I.
     הרובע הספרדי
     קו החוף בעת העתיקה ובימי הביניים
     קו החוף המודרני

העיר העתיקהעריכה

העיר העתיקה של נאפולי, אשר היוותה את העיר כולה עד העת החדשה המאוחרת, יושבת במרכז העיר המודרנית בקרבת הנמל. שטחה של העיר העתיקה, אשר בעבר הייתה מוקפת חומה, מתפרס על רוב הרובעים פורטו (Porto) ופנדינו (Pendino), וכן על חלקים קטנים יותר מהרובעים סן לורנצו (San Lorenzo) וסן ג'וזפה (San Giuseppe). כאשר גודלה לא עולה על 2 קמ"ר בלבד, שטחה של העיר העתיקה של נאפולי היום לא עולה על 2% משטח של נאפולי המודרנית. על שטח זה מתגוררים בימינו כ-40,000 תושבים, בצפיפות אוכלוסין הגבוהה יותר מכפול מזו של נאפולי כולה.[61][62] העיר העתיקה מאופיינת כאמור בצפיפות גובהה, בנייה נמוכה יחסית, רחובות צרים ושפע של מבנים היסטוריים. בעיר העתיקה אין פארקים, שטחים פתוחים ופיאצות. עם זאת, את המתחם הצפוף והסגור מקיפות כמה מהפיאצות החשובות בנאפולי: פיאצה דל פלבשיטו (Piazza del Plebiscito) ופיאצה דנטה (Piazza Dante) ממערב, פיאצה קאבור (‎(Piazza Cavour מצפון, ופיאצה גריבלדי (Piazza Garibaldi) ופיאצה דל מרקאטו (Piazza del Mercato) ממזרח.

בראשיתה, עת היוונים והרומאים הקימו את נאפולי, הייתה העיר העתיקה בנויה על בסיס רשת רחובות מצטלבים המאונכים וניצבים האחד לשני. על אף השינויים הרבים שעברו על העיר, חלקים מרשת הרחובות המקורית שרדו. את העיר העתיקה כיום חוצים ממזרח למערב שלושה דקומנוסים עיקריים, אשר אז כמו היום מהווים את הרחובות הראשיים של העיר העתיקה. אלו הם הדקומנו העליון (Decumano superiore) הצפוני, הדוקמנו הגדול (Decumano maggiore) החוצה את העיר במרכז והדוקמנו התחתון (Decumano inferiore) החוצה את העיר מדרום.[63][64] אורכם של שלושת הדקומנוסים הוא כקילומטר, כאשר האמצעי ארוך מעט מהעליון והדרומי ארוך יותר מהאמצעי (עקב מבנה העיר אשר צר יותר בצפון ורחב יותר בדרום).[א] המרחק בין כל אחד מהדקומנוסים למשנהו הוא הוא כמאתיים מטר. כשלוש מאות מטר מפרידים בין הדקומנו העליון לגבול הצפוני של העיר העתיקה וכחמש מאות מטר מפרידים בין הדוקמנו התחתון לגבול הדרומי שלה. על כן אורכה של העיר העתיקה מצפון לדרום משתרע על כ-1,200. אורך זו הוא גם אורכו של הויה דואומו (Via Duomo),[ב] הרחוב העיקרי שחוצה היום את העיר מצפון לדרום ומצטלב עם כל שלושת הדקומנוסים.[66] בעבר נמתחו על פני העיר העתיקה רחובות קארדו נוספים, אך אלו נהרסו לאורך השנים. לאורך שלושת הדקומנוסים עומדים שורה אורכה של ארמונות וכנסיות מימי הביניים, הרנסאנס, הבארוק והרוקוקו.

מדרום לדוקמנו התחתון, בחלק הדרומי של העיר העתיקה, חוצה את העיר השדרה קורסו אומברטו (Corso Umberto I) היוצאת מכיכר גריבלדי לכיוון דרום מערב. עקב כיוונה האלכסוני של השדרה היא מכונה בפי התושבים רטיפילו (Rettifilo), האלכסון. קורסו אומברטו הוא הרחוב הרחב היחיד בעיר העתיקה, והוא נבנה במסגרת "תוכנית השיקום" (risanamento) בראשית המאה ה-20. במסגרת התוכנית וסלילת השדרה פונו ונהרסו שכונות עוני עתיקות רבות אשר ישבו בסמוך לנמל.[67][68]

בעת העתיקה ובימי הביניים קו החוף של נאפולי היה צפוני יותר מקו החוף הנוכחי, ונמתח מעט דרומה משדרת קורסו אומברטו I המודרנית. נמל העיר העתיקה שכן במעגן לצד קאסטל נואובו ממזרח לה. המעגן היה סגור משלושת צדדיו (המזרחי בחומות העיר, הצפוני ביבשה והמערבי בקאסטל נואובו) והיה פתוח אל הים מצידו הדרומי כאשר שובר גלים מגן על הפתח.[69] כיום שטח הנמל העתיק מכוסה כולו ביבשה, לאחר שהעיר התפשטה דרומה יחד עם קו החוף.[67] על פני רצועת חוף באורך כ-5 ק"מ, על שטח גדול בהרבה מזה של הנמל העתיק, מצוי כיום נמל נאפולי המודרני היושב לצד ויה נואובו מרינה (Via nuova Marina, "דרך הים החדשה").[70] הנמל המודרני כולל מספר רב של רציפים לצד כמה מספנות, והוא אחד הנמלים העמוסים ביותר בים התיכון.[71]

העיר החדשהעריכה

עד לעת החדשה המרחבים שסביב העיר העתיקה הורכבו מרצף של שטחים חקלאיים, כפרים מבודדים וחורשות יער. את הגבעות עיטרו וילות ומנזרים אשר היוו מפלט שקט ונוח עבור האצולה והכמורה.[72] עד המאה ה-16 חל איסור מוחלט על בניית מבנים חדשים מחוץ לחומות העיר. עם זאת, החל מאותה המאה שליטי נאפולי פעלו ביתר שאת להרחיב את העיר מערבה וצפונה, אל מחוץ לחומות.[73] באותה התקופה בנו השליטים הספרדיים של העיר במישור שבין העיר העתיקה לגבעת וורומו את הרובע הספרדי (Quartieri Spagnoli), בו התיישבה אוכלוסייה מחצי האי האיברי. הרובע נבנה בצורת שתי וערב של כעשרה רחובות לאורך המצטלבים בכעשרים רחובות לרוחב. באותן השנים סללו הספרדים גם את אחד הרחובות הידועים והחשובים בעיר עד ימינו: ויה טולדו (Via Toledo) הנמתח מפיאצה דנטה דרומה ומפריד בין העיר העתיקה לרובע הספרדי.[74][75]

במאות ה-18 וה-19 נבנו מדרום מערב לעיר, בסן פרדיננדו (San Ferdinando), השטח שבין קאסטל נואובו לקאסטל דל'אובו, מספר מבני ציבור חשובים ומפוארים. המבנים הוקמו סביב הפיאצה המפוארת דל פלבשיטו שהוקמה גם היא באותה העת בקצה הדרומי של ויה טולדו. ממערב לפיאצה נבנתה הבזיליקה סן פרנצ'סקו די פאולה וממזרח לה הוקמו הבית האופרה העירוני והארמון המלכותי. בסוף המאה ה-19, במסגרת "תוכנית השיקום" (risanamento) בנו בסמוך לבית האופרה את גלריה אומברטו I, מרכז קניות יוצא דופן.[75][73]

כחלק מארגון מחדש של ערי איטליה, בעת החדשה המאוחרת הואצה המגמה לצרף לנאפולי כפרים סמוכים, במיוחד בתקופת השלטון הצרפתי המהפכני בראשית המאה ה-19 ובתקופת השלטון הפאשיסטי בראשית המאה ה-20. כך קו החוף של העיר התפשט הרחק מערבה ומזרחה, וכבישים נסללו לאורך חופי העיר על מנת לקשר את הכפרים שהפכו כבר לרובעים בעיר הגדלה. עד מהרה הפכו הכפרים לפרברים עבור נאפולי, ובנייני שיכונים הפכו בהם לפופולריים.

בהמשך המאה ה-20 ידע מזרח העיר פיתוח ענף, במסגרתו הוקמו במקום מספר רב של פרויקטים גדולים ותשתיות נרחבות. תחנת הרכבת המרכזית של נאפולי (Stazione di Napoli Centrale), הקיימת במקום כבר מהמאה ה-19 ונבנתה מחדש בצורתה הנוכחית בשנות ה-60 של המאה ה-20, וכיום היא אחד משערי הכניסה המרכזיים לעיר.[76] שער נוסף הוא נמל התעופה הבינלאומי של נאפולי (Aeroporto di Napoli-Capodichino) אשר נבנה בשנות ה-40.[77] בין נמל התעופה מצפון לתחנת הרכבת מדרום הוקם הוקם בשנות ה-90 מרכז העסקים של נאפולי (Centro direzionale di Napoli) – רובע עסקים מודרני רווי גורדי שחקים שנבנה בתכנונו של האדריכל היפני הידוע קנזו טנגה.[78] מדרום לתחנת הרכבת שוכן אזור התעשייה של נאפולי בו מצויים מפעלים חשובים רבים, בעיר מתחומי הכימיקלים ובתי הזיקוק.[79][80]

חלוקה מנהליתעריכה

 
מפת רובעי נאפולי

נאפולי מחלוקת ל-30 רובעים (quartieri) היסטוריים המתחלקים מבחינה מנהלית בין עשרה מועצות (Municipalità).

רובע מועצה שטח[61]
(קמ"ר)
אוכלוסייה[61]
(2011)
צפיפות[61]
(בנפש לקמ"ר)
1 קאיה (Chiaia) 1 8.80 79,616 9,047
2 סן פרדיננדו (San Ferdinando)
3 פוזיליפו (Posillipo)
4 אוואקאטה (Avvocata) 2 4.56 92,272 20,235
5 מונטה קאלוואריו (Montecalvario)
6 סן ג'וזפה (San Giuseppe)
7 פורטו (Porto)
8 פנדינו (Pendino)
9 מרקאטו (Mercato)
10 סן קרלו אל'ארנה (San Carlo all'Arena) 3 9.51 99,577 10,471
11 סטלה (Stella)
12 פוג'וראלה (Poggioreale) 4 9.27 93,035 10,036
13 ויקריה (Vicaria)
14 סן לורנצו (San Lorenzo)
15 אזור התעשייה (Zona Industriale)
16 ארנלה (Arenella) 5 7.42 112,425 15,152
17 וומרו (Vomero)
18 פונטיצ'לי (Ponticelli) 6 19.28 112,765 5,849
19 בארה (Barra)
20 סן ג'ובאני א'טדוצ'ו (San Giovanni a Teduccio)
21 סקונדיליאנו (Secondigliano) 7 10.26 84,047 8,192
22 מיאנו (Miano)
23 סן פייטרו א'פאטיארנו (San Pietro a Patierno)
24 סקאמפיה (Scampia) 8 17.45 89,990 5,157
25 פישינולה (Piscinola)
26 קיאיאנו (Chiaiano)
27 פיאנורה (Pianura) 9 16.56 103,135 6,228
28 סוקאבו (Soccavo)
29 באניולי (Bagnoli) 10 14.16 95,141 6,719
30 פוריגרוטה (Fuorigrotta)

אתרים בולטיםעריכה

פעמים רבות תיירים בוחרים בנאפולי כנקודת התייחסות לשם ביקור באטרקציות התיירותיות שבאזור, כמו למשל פומפיי, הרקולנאום, האיים קאפרי, איסקיה, רצועת החוף האמלפיטאנית ואחרות. עם זאת, גם העיר עצמה ניחנת במורשת תרבותית עשירה העומדת בפני עצמה, בין אם מדובר במורשת עתיקת יומין, הבאה לידי ביטוי באתרים השונים ובפולקלור העשיר, ובין אם מדובר במסורות של השנים האחרונות, הבאות לידי ביטוי ביוזמות שונות של אירועי תרבות ואמנות. הידוע שבהם הוא "חודש מאי של המונומנטים" (Maggio dei Monumenti). יוזמות כגון אלה גורמות להתעניינות מחודשת בנאפולי באיטליה ומחוצה לה.

כובשים רבים הבינו את חשיבותה האסטרטגית של נאפולי ולכן נאפולי ידועה גם בזכות המצודות שבה: קאסטל דל'אובו (Castel dell'ovo), שפירושו "מבצר הביצה", אשר מהווה חלק בלתי נפרד מהנוף של מפרץ נאפולי, נבנה על ידי הנורמנים בשנת 1115; קאסטל קאפואנו אשר בנייתו החלה בהוראת גוליילמו הראשון "הרע"; מאסקיו אנג'ואינו (הידוע גם כ"קאסטל נואובו", "הטירה החדשה") - טירה החולשת על כיכר מוניצ'יפיו.

החלק העתיק של העיר נמצא בחלקה המזרחי, ברחובות הסמוכים לקתדרלה. אזור זה נקרא ספקה נאפולי (Spaccanapoli), שפירושו נאפולי החצויה והרחובות בו הם על תוואי הדקומנוס הרומאי.

סמוך למפרצהּ, נמצא האי קאפרי המושך אליו תיירים רבים בשל יופיו.

מצודות, ארמונות וכנסיותעריכה

מוזיאונים ואוניבסיטאותעריכה

פיאצות ופארקיםעריכה

דמוגרפיהעריכה

יהדות נאפוליעריכה

  ערך מורחב – יהדות נאפולי

יהדות נאפולי היא קהילה קטנה של 160 נפש בעיר. היא הקהילה היחידה בדרום איטליה. הקהילה הנוכחית נוסדה בשנת 1864 . לקהילה יחסים טובים עם האוכלוסייה המקומית. עם זאת, על קירות מבנה בית הכנסת נכתבים לעיתים ביטויים אנטישמיים.

הקומה הראשונה של בית הכנסת של הקהילה היהודית הקטנה של נאפולי, נחנכה בשנת 1864. הברון קלר אדולף רוטשילד, אשר הקים נציגות למשפחה בעיר, התיישב בה ובנה את בית הכנסת. בית הכנסת של נאפולי שוחזר בשנת 1992 הודות לסיוע ממשלתי.

הקהילה היהודית של נאפולי נחשבת בין הקהילות העתיקות. ראשיתה במאה ה-1 . פרופ' ג'אנקארלו לאצ'רנצה (Giancarlo Lacerenza) מנאפולי זיהה את היישוב היהודי Vicus Iudaeorum (האזור היהודי) . בשנת 1159 עבר במקום הנוסע היהודי בנימין מטודלה ומצא בעיר 500 נפש. יצחק אברבנאל הגיע לעיר לאחר גירוש ספרד. ובשנת 1541 גורשו יהודי נאפולי. עד המאה ה-18 לא נותרו יהודים בנאפולי.

לפני מלחמת העולם השנייה היה מספר יהודי העיר כאלף. 14 נספו בשואה. 45 יהודים הסתתרו בכפרים ליד העיר בקזרטה שבמחוז קמפניה, היתר עזבו את העיר וכך נמצאו בה בתום המלחמה 540 יהודים. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 מונה הקהילה היהודית כ-160 נפש.

כלכלהעריכה

תחבורהעריכה

ספורטעריכה

נאפולי מתפארת במסורת ספורטיבית ארוכת שנים, אשר, עם זאת, רק לעיתים רחוקות הביאה את הקבוצות השונות לידי זכייה באליפויות ארציות או בגביעים אירופאיים (דבר נדיר לא רק בנאפולי, כי אם בדרום איטליה כולו). אף על פי כן, יוצאות דופן בהצלחתן קבוצות הכדורמים, הרוגבי וקבוצת הכדורגל של נאפולי, אשר בתקופת מרדונה זכתה פעמיים בתואר אלופת איטליה, ופעם אחת בגביע אופ"א. מזה כמה שנים, עולה אף קרנה של קבוצת הכדורסל של העיר, אשר בפברואר 2006 זכתה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע איטליה.

ב-26 במאי 1996 נסתיים בנאפולי המקצה היומי השמיני של הג'ירו ד'איטליה בניצחונו של מריו צ'יפוליני. פחות מעשרים שנה לפני כן נעצר המירוץ גם כן בנאפולי, נקודת הסיום במקצה נגד השעון. בשנה זו זכה פרנצ'סקו מוזר.

ערים תאומותעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

סיכומי טיוליםעריכה

סקירות כלליותעריכה

סקירות היסטוריותעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הדוקמנו התחתון (Decumano inferiore) הוא כיום ארוך משמעותית מהשניים האחרים עקב כך שהוא היחיד שממשיך מערבה החוצה מתחומי העיר העתיקה. אורכו הוא למעשה כ-1.7 ק"מ, וביציאתו ממרכז העיר הוא חוצה את ויה טולדו ואת הרובע הספרדי ומגיע עד למרגלותיה של גבעת וורומו. כינויו הרווח בנאפולי הוא ספאקאנאפולי (Spaccanapoli), אשר פירושו מפצל נאפולי, על היותו חוצה את העיר ומפצל בין חלקה הצפוני לדרומי. או בהסברו של העיתונאי והסופר האיטלקי סטאניסלאו ניאבו זוכה פרס סטרגה: "באמצע העיר נפתחת דרך ספאקאנאפולי, קטע צר וישר של יותר מקילומטר, המחלק את הערימה העירונית הגדולה לשניים."[65]
  2. ^ הרחוב נקרא על שמה של קתדרלת נאפולי. פירוש המונח Duomo באיטלקית הוא קתדרלה, בדומה ל-Dom הגרמני בברלינר דום. על כן, Via Duomo פירושו דרך הקתדרלה.
  3. ^ שתי הערים בעלות מקור שם זהה. שכם בערבית נקראת "נאבלוס" (نابلس). גם נאבלוס הערבית וגם נאפולי האיטלקית מתבססות על מקור שמן היווני: נֵאָפּוֹלִיס (Νεάπολις, כלומר "העיר או הפוליס החדשה").
  1. ^ 1.0 1.1 1.2 Il Comune. Comune di Napoli.
  2. ^ 2.0 2.1 Napoli. Statistiche Demografiche. tuttitalia.it.
  3. ^ Città Metropolitana di Napoli. Statistiche Demografiche. tuttitalia.it.
  4. ^ Port of Napoli. World Port Source
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 David Taylor, Greek Naples: Two Tales of One City. Naples: Life, Death, and Miracles. Mar 2003.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 David Taylor, Roman Naples. Naples: Life, Death, and Miracles. Mar 2003.
  7. ^ David Taylor, The Villa & Grotto of Tiberius in Sperlonga. Naples: Life, Death, and Miracles. Jan 2018.
  8. ^ Bonnie Alberts, Treasures of Napoli – Virgil’s Tomb. Napoli Unplugged. 17 Jan 2012.
  9. ^ Vincenzo Salerno, Paul in Sicily. 2009. Best of Sicily.
  10. ^ Umberto Benigni, "Naples". THE CATHOLIC ENCYCLOPEDIA, Volume 10 (1913).
  11. ^ "Belisarius ". Encyclopædia Britannica, Volume 3 (1911). UNIVERSITY OF CAMBRIDGE.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 David Taylor, Easy Steps to the Dark Ages in Naples. Naples: Life, Death, and Miracles. Aug 2019.
  13. ^ 13.0 13.1 David Taylor, The Other Norman Conquest. Naples: Life, Death, and Miracles. Aug 2018.
  14. ^ 14.0 14.1 David Taylor, Swabian Naples. Naples: Life, Death, and Miracles. Jan 2003.
  15. ^ "History". University of Naples Federico II.
  16. ^ "Charles I. (King of Naples)". Encyclopædia Britannica, Volume 5 (1911). UNIVERSITY OF CAMBRIDGE.
  17. ^ CASTEL NUOVO - MASCHIO ANGIOINO. GIRL FROM NAPLES.
  18. ^ Caroline Bruzelius, Charles of Anjou and Gothic Architecture in the Kingdom of Sicily. p. 402 - 420. Volume 50. Journal of the Society of Architectural Historians. January 1, 1991.
  19. ^ CARLO II D’ANGIÒ E L'EPOCA D'ORO DELLA BASILICA. ASILICA PONTIFICIA DI SAN NICOLA - BARI.
  20. ^ David Taylor, Angevin Naples — Part 1. Naples: Life, Death, and Miracles. April 2003.
  21. ^ 21.0 21.1 21.2 Claus, Edda (June 1997). "The Rebirth of a Communications Network: Europe at the Time of the Carolingians" (PDF). Université de Montréal.
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 Lachmann, Richard (1 January 2002). Capitalists in Spite of Themselves: Elite Conflict and Economic Transitions in Early Modern Europe. p. 51. Oxford University Press. ISBN 9780195159608
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 23.4 23.5 Censimenti popolazione Napoli 1861-2011. Statistiche Demografiche. tuttitalia.it.
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 24.3 24.4 24.5 24.6 24.7 "Naples - Historical Population Data". Naples, Italy Population 1950-2019. Macrotrends.
  25. ^ "Boccaccio, Giovanni". Encyclopædia Britannica, Volume 4 (1911). UNIVERSITY OF CAMBRIDGE.
  26. ^ "Petrarch". Encyclopædia Britannica, Volume 21 (1911). UNIVERSITY OF CAMBRIDGE.
  27. ^ "Giotto". Encyclopædia Britannica, Volume 12 (1911). UNIVERSITY OF CAMBRIDGE.
  28. ^ "Antonello da Messina". Encyclopædia Britannica, Volume 2 (1911). UNIVERSITY OF CAMBRIDGE.
  29. ^ Lorenzo dè Medici. Vita e opere di Leonardo da Vinci.
  30. ^ David Taylor, Aragonese Naples. Naples: Life, Death, and Miracles. April 2018.
  31. ^ Macron: "Napoli per me è speciale, come diceva Stendhal: con Parigi è una delle 2 capitali d'Europa". 04 marzo 2019. La Repubblica.
  32. ^ 32.0 32.1 David Taylor, The Spanish Viceroyalty — The Second Hundred Years. Naples: Life, Death, and Miracles. May 2003.
  33. ^ Guido Alfani, Plague in seventeenth-century Europe and the decline of Italy: an epidemiological hypothesis. European Review of Economic History, Volume 17, Issue 4, November 2013, Pages 408–430.
  34. ^ David Taylor, Naples Under the Double Eagle. Naples: Life, Death, and Miracles. Aug 2003.
  35. ^ David Taylor, The Bourbons (1). Naples: Life, Death, and Miracles. Oct 2002 .
  36. ^ 36.0 36.1 36.2 36.3 36.4 David Taylor, The Bourbons (2). Naples: Life, Death, and Miracles. Aug 2003.
  37. ^ "Murat, Joachim". Encyclopædia Britannica, Volume 19 (1911). UNIVERSITY OF CAMBRIDGE.
  38. ^ Vera Viola, Napoli-Portici, la prima linea ferroviaria italiana a doppio binario. 3 ottobre 2019. Gruppo 24 ORE.
  39. ^ dott Giovanni Greco, Il Regno delle due Sicilie era dotato di un’efficiente rete di comunicazione: il primo telegrafo elettrico dell’Italia preunitaria. 9 Settembre 2017. belsalento.
  40. ^ David Taylor, The Bourbons (part 3). Naples: Life, Death, and Miracles. Sept 2003.
  41. ^ Historic B&W photos of Naples, Italy (19th century). 6 July 2015. MonoVisions Black & White Photography Magazine.
  42. ^ Censimenti popolazione Roma 1871-2011. Statistiche Demografiche. tuttitalia.it.
  43. ^ S. MANFRELLOTTI, Labor Historia Industria. Cento anni dalla legge speciale per il risorgimento economico della città di Napoli. 14. gennaio - giugno 2005. STORIA FINANZIARIA. CENTRO INTERUNIVERSITARIO DI RICERCA PER LA STORIA FINANZIARIA ITALIANA (CIRSFI).
  44. ^ Il 'Risanamento' che sventrò Napoli. la Repubblica. 4 settembre 2013.
  45. ^ Censimenti popolazione Milano 1861-2011. Statistiche Demografiche. tuttitalia.it.
  46. ^ ELENA MANZO, Il “Risanamento” di Napoli. Dal progetto urbano alla scala architettonica. The “Risanamento” of Naples. From urban project to the architectural dimension. ATTI E RASSEGNA TECNICA, DELLA SOCIETÀ DEGLI INGEGNERI E DEGLI ARCHITETTI IN TORINO, ANNO 151 - LXXII - N. 1 - GIUGNO 2018.
  47. ^ David Taylor, Air Zeppelin Raid on Naples!. Naples: Life, Death, and Miracles. Feb 2005.
  48. ^ 48.0 48.1 48.2 48.3 Outline of the History of Campania and Naples. University of Georgia, Athens.
  49. ^ Silvio de Majo, La metropolitana e direttissima Napoli-Roma. Bicentenario della Provincia di Napoli.
  50. ^ campania: naples: History. Lonely Planet.
  51. ^ Ronald Russell, Life in World War II Naples Italy. Don Carina.
  52. ^ David Taylor, Air Raids on Naples in WWII. Naples: Life, Death, and Miracles. 2019.
  53. ^ C. Peter Chen, Naples Uprising. World War II Database.
  54. ^ Ann Pizzorusso, The Four Days of Naples – September 27- 30, 1943 (Le Quattro Giornate di Napoli). Napoli Unplugged. 27 Sep 2013.
  55. ^ Cassa per il Mezzogiorno. Treccani.
  56. ^ NAPOLI Disoccupazione, MERCATO DEL LAVORO,INDICATORI AI CONFINI DEL 2011. 8milaCensus.
  57. ^ redazione, STORIA DELLA CAMORRA – Capitolo V. Napoliflash24. 13/08/2018.
  58. ^ Gli scandali del mondo del calcio. Treccani.
  59. ^ Fraser, Christian (7 October 2007). "Naples at the mercy of the mob". BBC.
  60. ^ "Unemployment spawns protests across Naples". Demotix.com. 2 August 2011.
  61. ^ 61.0 61.1 61.2 61.3 censimento 2011: Tavole Popolazione. Statistica. Comune di Napoli.
  62. ^ Map of Medieval Naples. Medieval Naples, A Documentary History, 400-1400.
  63. ^ Ida Artiaco, Cosa sapere sui Decumani di Napoli, le tre strade principali del centro storico. Fanpage.it. 16 MAGGIO 2017.
  64. ^ Lucio Boccalatte, DECUMANI IL CENTRO STORICO DI NAPOLI. Napoli Turistica. 1 Feb 2018.
  65. ^ Roberto Giarrusso, SPACCANAPOLI: IL MITO A CIELO APERTO. The ARTeller. 4 Ottobre 2019.
  66. ^ Elisabetta Cardone, Passeggiando per Napoli: via Duomo e la sua storia. Vesuvio Live. 1 Feb 2015.
  67. ^ 67.0 67.1 David Taylor, Urbanology. Naples: Life, Death, and Miracles. Dec 2010.
  68. ^ David Taylor, The Risanamento. Naples: Life, Death, and Miracles. Oct 2003.
  69. ^ David Taylor, The Port of Ancient Neapolis. Naples: Life, Death, and Miracles. Feb 2009.
  70. ^ David Taylor, New Construction on via Marina. Naples: Life, Death, and Miracles. March 2005.
  71. ^ David Taylor, Molo Beverello (port of Naples). Naples: Life, Death, and Miracles. Nov 2002.
  72. ^ David Taylor, Stalking the Lost Villas of Naples. Naples: Life, Death, and Miracles. May 2009.
  73. ^ 73.0 73.1 David Taylor, The Risanamento. Naples: Life, Death, and Miracles. Oct 2003.
  74. ^ David Taylor, The Spanish Quarters. Naples: Life, Death, and Miracles. Aug 2019.
  75. ^ 75.0 75.1 David Taylor, Naples Today (urbanology). Naples: Life, Death, and Miracles. Oct 2003.
  76. ^ "Napoli Centrale".  Grandi Stazioni Rail.
  77. ^ Carlo A.G. Tripodi, Piccola storia dell’Aeroporto di Capodichino. napoli.com. 17/1/2014.
  78. ^ Federico Quagliuolo, Centro Direzionale: Storia Della Prima City D’Italia. StorieNapoli. 10 Gennaio 2019.
  79. ^ "Zona Orientale di Napoli". Storiacity.it
  80. ^ GIANNI DE FALCO, TRA STORIA E CRISI: L’INDUSTRIA A NAPOLI. Qualcosa di Napoli. 30 OTTOBRE 2013.
  81. ^ 81.0 81.1 81.2 81.3 81.4 81.5 81.6 81.7 81.8 81.9 Vacca, Maria Luisa. "Comune di Napoli – Gemellaggi" . Comune di Napoli.