אחד העם

סופר והוגה ציוני (1856–1927)
(הופנה מהדף אשר צבי גינצברג)

אַחַד הָעָם הוא שם העט של אשר צבי (הירש) גינצברג (18 באוגוסט 1856, י"ז באב ה'תרט"ז, פלך קייב2 בינואר 1927, כ"ח בטבת ה'תרפ"ז, תל אביב), היה מראשי הוגיה והמייסד של הציונות הרוחנית, ומהחשובים במנסחי הזהות היהודית החילונית-לאומית.

אחד העם
Ahad Haam.jpg
לידה 18 באוגוסט 1856
סקווירה, אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 בינואר 1927 (בגיל 70)
תל אביב-יפו, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה אשר צבי (הירש) גינצברג
מדינה האימפריה הרוסית, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות טרומפלדור עריכת הנתון בוויקינתונים
שם עט אחד העם
שפות היצירה עברית, גרמנית, לטינית, צרפתית, רוסית, יידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי ציונות רוחנית, חובבי ציון עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 2 בינואר 1927 עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים שלמה גינוסר עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 3 עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Ahad Ha'am signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אחד העם התנגד לציונות המדינית שייסד הרצל.[1]

תולדות חייועריכה

 
ר' ישעיה גינצברג, אביו של אחד העם

אשר צבי (הירש) גינצברג נולד בקיץ שנת 1856 לאב סוחר, במשפחה חסידית בעיירה סקווירא שבפלך קייב באוקראינה[2], וגדל באודסה. הוא למד תלמוד ופילוסופיה של ימי הביניים, עם דגש על "מורה נבוכים" של הרמב"ם, ולמד בכוחות עצמו שפות אירופיות (רוסית, גרמנית, צרפתית, אנגלית ולטינית).

לאחר נישואיו בשנת 1873 לרבקה בת מרדכי שניאור זלמן שניאורסון[3] (בן יוסף יצחק שניאורסון)[2], המשיך בלימודיו הפרטיים, בייחוד בתחומי הפילוסופיה והמדע. הוא ניסה כמה פעמים ללא הצלחה להתקבל לאוניברסיטה, ונשאר אוטודידקט. בשל נטיותיו הרציונליסטיות החזקות, הוא נטש תחילה את החסידות ולאחר מכן התרחק לחלוטין מהאמונה הדתית. בהמשך הפך לאחד מדובריה של תנועת "חובבי ציון".

הוא התגורר באודסה, שם הושיב אותו אביו כדי שישגיח על מזקקת הוודקה שלו.

בשנת 1894 ניסה להוציא לאור אנציקלופדיה לכל ענייני היהדות בשם "אוצר היהדות". הוא ניהל משא ומתן עם גורמים שונים בתחום זה, וניסה לעניין את אחד מראשי חובבי ציון, סוחר התה והנדבן קלונימוס זאב ויסוצקי, שיתרום מכספו למפעל. בסופו של דבר עקב סיבות שונות לא עלה בידו להוציאה לאור.

בשנת 1907 עבר גינצברג לאנגליה, שם הקים וניהל את הסניף של חברת "תה ויסוצקי" בלונדון עבור קלונימוס זאב ויסוצקי. כמו כן היה מעורב בהקמת הטכניון העברי בחיפה לצד חתנו שמואל פבזנר, שנישא לבתו לאה גינצברג. ושם גם סייע לחיים ויצמן בפעילותו להשגת הצהרת בלפור.

בשנת 1922 עלה לארץ ותחילה התיישב בירושלים - ואחר כך עבר לתל אביב.

עיריית תל אביב רכשה עבורו את ביתו של בן-ציון מוסינזון, שיפצה אותו[4] וקראה לרחוב בו נמצא הבית על שמו רחוב אחד העם[5] עוד בחייו.

אחד העם נפטר משחפת בחורף 1927, בגיל 70, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב[6].

היה אב ללאה דבורה, אשת שמואל יוסף פבזנר; רחל, עורכת דין ודוקטור למשפטים, שהייתה נשואה למשורר הרוסי מיכאיל אוסורגין (אנ')[7]; ושלמה גינוסר (גינצבורג), פעיל ציוני, עיתונאי ודיפלומט. אחותו הד"ר אסתר שימקין הייתה הרופאה העברייה הראשונה בחיפה.

ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית[8]

הגות ופעילות ציוניתעריכה

 
שולחנו האישי של אחד העם, בחדר על שמו בספריית שער ציון בית אריאלה
 
דף מיומנו של אחד העם

בשנת 1889 פרסם את מאמרו "לא זה הדרך!"[9], אשר קרא לשינוי מהפכני בגישת תנועת חיבת ציון. לדעתו ולפי אמונתו, אין ארץ ישראל באה לפתור את השאלה הקיומית או הכלכלית של היהודים; היא אינה אמורה ואף אינה יכולה להיות מקלט פיזי מפני צרות הגלות, אלא מטרתהּ לפתור את בעייתו הרוחנית והתרבותית של העם. לא די בכך שהמדינה היהודית תהווה בית לאומי ומקלט בעבור היהודים – עליה להיות בעלת תכנים רוחניים שיצדיקו את קיומה; להיות מדינת אור לגויים, 'מגדלור מוסרי' אוניברסלי. כך הגה וייסד את זרם הציונות הרוחנית. את שמו הספרותי קיבל כאשר בסוף המאמר חתם את השם "אחד העם". מקובל לפרש את הכינוי "אחד העם" כאדם ממוצע, אולם רש"י מפרש את הביטוי, כמו שהוא מופיע בספר בראשית[10], בתור המיוחד שבעם, קרי המלך. סביר להניח שאחד העם, שהיה משכיל, הכיר את הפירוש הזה, אבל ייתכן שאין קשר.

הוא לא הסתפק בפרסומים, אלא נקט צעד מעשי וארגן את ארגון בני משה וגייס חברים עבורו.

בעקבות פרעות קישינב (1903) היה בין היוזמים והחותמים של "קול קורא" מאת סופרים יהודים, שקרא להגנה עצמית[11]. הוא דרש להגביל את המאבק היהודי נגד הצאר הרוסי רק לתחומים הנוגעים באופן ישיר לזכויות היהודים ולא להזדהות עם מטרות נוספות של המאבק במשטר[12]. עם ביטולו של תחום המושב ב-1915, הביע חשש גדול מפני התפוררות מסגרות החיים היהודיים[13].

אחד העם היה ממנהיגי חיבת ציון, והוביל קו בקרב חברי הארגון החילוניים לפיו "לברית בין חרדים וחופשיים ערך גבוה יותר מהחלת רפורמה דתית בעם היהודי"[14]

אחד העם דגל בציונות כמרכז רוחני של היהדות. הוא התנגד במיוחד הן לגרסה הלאומית של חוגים המקורבים לתנועת הבונד הסוציאליסטית, או לטריטוריאליסטים ולאוטונומיסטים, שטענו שצריך לשמור על קהילות יהודיות בגולה ואין צורך להתרכז במדינה אחת, והן ללאומיות המדינית של בנימין זאב הרצל.

כנגד אלה, טבע את הסיסמה "לא רק בצרת היהודים יש לעסוק, כי אם גם בצרתה של היהדות". חרף חינוכו הדתי, בהיותו משכיל חילוני סבר כי המדינה היהודית ואנשיה אינם צריכים לאחוז בתכני הדת, כי אם לחדש תכנים מודרניים ברוח התקופה. את שיקומה של היהדות ביקש אחד העם לבסס ללא הממד הדתי שלה, אך הטיף לשמירה על זיקה ואהדה למסורת וכן להתרכזות בעולם היהודי הישן ופיתוחו והרחבתו באיטיות, כך שתיווצר המשכיות לעם. בכך נחשב לאחד ממבטאיה המובהקים של הגישה הדוגלת ביהדות כתרבות, וכאחד ממפתחי הזהות החילונית–לאומית. לימים סיפר בנו כי אינו זוכר שאביו הלך אי פעם לבית כנסת, אבל כי ידע על בוריים את כתבי הקודש. כאשר בתו רחל התחתנה עם מיכאיל אוסורוגין, עיתונאי רוסי שהתגייר למענה[15], גרם לו הדבר צער רב אשר הביאו להמעיט בכתיבה. למשך כמה שנים הוא אף ניתק את קשריו עִמה.

אשתו של אחד העם, רבקה, הייתה מסורתית ונצר לשושלת אדמו"רי חב"ד[2]. המסורת החב"דית מספרת על דו-שיח בינו ובין דוד אשתו האדמו"ר החב"די רבי שלום דובער שניאורסון[16], שהתנגד בתוקף לציונות, שבמהלכו טען אחד העם כי רבי שלום דובער, בשונה מרבנים אחרים, 'יודע את העולם ומתכוון למרוד בו' (על משקל האמרה הנגדית "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו"[17]). בתגובה אמר רבי שלום דובער על אחד העם, כי אפילו היה נס קריעת ים סוף מתחולל לנגד עיניו לא היה מאמין[דרוש מקור].

חדרו האישי וספרייתו של אחד העם נשמרים בספריית בית אריאלה בתל אביב.

המסות של אחד העםעריכה

 
"על פרשת דרכים", הוצאת יודישער פערלאג, ברלין 1921. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 282

קובץ המסות של אחד העם, "על פרשת דרכים", נחשב ספר יסוד לא רק לתורת הציונות הרוחנית, אלא אף מופת לכתיבה מסאית עברית צחה ורהוטה. במערכת החינוך העברית בשנות היישוב ובעשרות השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל, נדרש כמעט כל תלמיד להכיר כמה ממסותיו הידועות ביותר.

במסות אלה מוכיח אחד העם את התמצאותו בתחומי ידע רבים, אותה רכש בכוחות עצמו כאוטודידקט. הוא מביא במסותיו דוגמאות להמחשת רעיונותיו מתחומי הפילוסופיה, הלוגיקה, והמדע, וכן מספרות ישראל לדורותיה ומתחומים נוספים.

מאמריו של אחד העם, אומר קרסל, מיקדו תמיד את תשומת לבו של הרוב בקהל היהודי ולא היו כמותם לעורר עניין ותסיסה[18]. יש הטוענים[דרוש מקור] כי אחד העם האב הרוחני של חלק ניכר מהציונות החילונית של ימינו. השפעתו ניכרת במשנתם של הוגים כמרטין בובר, מרדכי קפלן ורבים אחרים.

במאמר "שתי רשויות" דן אחד העם בשנאת ישראל (האנטישמיות), ומברר כיצד ייתכן שגם אנשים נאורים ומשכילים ממשיכים להאחז בשנאה ומשכנעים עצמם שיש לה על מה להתבסס. חידושי ההווה מאתגרים את אמונות העבר, ולעיתים יצליחו לדחותם כליל, אך במצב הרווח יותר, מתאמצים חכמי התרבות ליישבם, דרך פרשנות מחודשת למסורת, או אצטלא מסורתית להווה. כך נוצר מצב של שתי רשויות מנוגדות המתקיימות דיאלקטית, ואף סכיזופרנית, זו לצד זו. כדוגמה הביא את האסטרונום סקי (Secchi) אשר היה גם כוהן דת, והסביר את קבלת הסתירה בין הדת לאסטרונומיה במילים: "כשאני עוסק באסטרונומיה אשכח את כהונתי, וכשאני עושה מעשי כהן אשכח את האסטרונומיה". לפיכך, החפצים בשינוי חברתי נדרשים לפתוח במאבק גלוי רק לאחר שחידושי ההווה כבר ערערו את סדרי העבר, ואין חשש שישתמרו עוד. אחד העם כותב זאת בנוגע לתביעת יהודי אירופה לחירות ושוויון, מחשש שמאבק מוקדם יביא ליישוב האנטישמיות המסורתית, שעדיין מושרשת באירופה, עם אידאות הנאורות המודרנית. במאמר זה הפגין אחד העם את אמונתו ב"עורמת" ההיסטוריה, דהיינו הדרך בה רצוי ששינויים וחידושים יחדרו לתרבות הישנה מבלי זעזועים.

בתחילת מאמרו "כהן ונביא" מדגים אחד העם את עקרון "מקבילית הכוחות" בפיזיקה, לצורך הבהרה שאם משפיעים שני כוחות קיצוניים על גוף, אזי תנועתו תהיה פשרה בין שני הכוחות. לכן צריך נביא קנאי כמשה, ולצידו כהן מתפשר כמו אהרון, כדי שבסופו של דבר מגמת הדרך של העם תהיה מנותבת לכיוון שקול ומאוזן.

במאמרו "חצי נחמה" עוסק אחד העם ב"עלילת הדם" נגד היהודים, ומנסה להבהיר כי ההיתפסות לעלילה זו נובעת מ"הסכמה כללית" שיש בחברה שאינה מבוססת על היגיון, ואף מצוי בה כשל לוגי שנובע מצורת הסקה אינדוקטיבית. הוא מביא את הדוגמה הבאה: "נוסע אחד, שבא לאחת הערים ונזדמן לאכסניא שהיה בה משרת כבד-פה, וכתב בפנקסו: 'בעיר פלונית משרתי האכסניות הם כבדי-פה' – הספור הזה מצייר בצורה של התוּל דרכי-ההגיון של ההמון ברוב משפטיו הכלליים". מה שנקרא בלשון אחרת "הכללה". כי גם לו יצויר שנתפס יהודי אחד בשתיית דמו של ילד נוצרי (מה שלא הוכח מעולם ורק נמסר מפה לאוזן, ואף מנוגד לחוקי דתם של היהודים), הרי זה לא ייתכן שכל היהודים קשורים למעשה נתעב זה.

במאמר "עבר ועתיד" עוסק אחד העם ב"אני" של עם, בנוגע לשאלת ייחודה של ארץ ישראל כביתו של עם ישראל, ובשאלה, האם היא תהא "מרכז רוחני", כדעתו, או מרכז פיזי בלבד. הוא פותח את מאמרו במשפט הנאה: "פילוסוף גדול שלא בידיעתו היה "אדם הראשון" שביטא לראשונה את המלה 'אני'", ובהמשך הוא מביא את היגיעות שנתייגעו גדולי הפילוסופים להגדיר מילה פשוטה לכאורה זו. "אני" זה, לפי אחד העם, אינו מורכב משערות ראשו וציפורניו של אדם, "שהיום הן כאן ומחר מתגוללות באשפה". אלא מורכב מעברו ועתידו של הפרט, בעוד ההווה הוא חולף-עובר ולא נתפס. באותה מידה, גם גם "אני" לאומי מורכב מזכרונות ורשמים מן העבר מחד, ומתקוות לעתיד מאידך, ושני אלה, העבר והעתיד, אחוזים וקשורים בתודעה הקולקטיבית של כל הפרטים המרכיבים את העם.

במאמרו "דברי שלום" מבקר אחד העם את התנועה הרפורמית, בטענה כי: "כל האומר לתקן את הדת הרי הוא בעיני כאִלו אומר לקרר את האש, כלומר שני הפכים בנושׂא אחד. הדת היא דת כל זמן שבעליה מאמינים במקורה האלהי, בעוד שרעיון התּקוּן יוכל לעלות על הלב רק אחר שאבדה אמונה זו, והשׂכל האנושי לא יירא עוד מגשת אל הקודש ומלראות בו מגרעות הדורשות תקון בידי אדם". רפורמה דתית טומנת בחובה כפירה ביסודות הדת, ואין להתפלא, לדבריו, "אם תקוניהן מביאים לידי בטול הדת בכלל". לצד הסתייגותו מרפורמות, אחד העם מציג במאמר את אמונתו בהתפתחותה של הדת: בעוד תיקון הוא מלאכותי, מיידי, מכוון ותכליתי, התפתחות היא טבעית, הדרגתית, וללא כוונת מכוון, ונובעת מצורך והכרח, לאור המציאות המתחדשת, והתפתחות ההכרה המוסרית. במאמרו "בין קודש וחול" עומד אחד העם על חשיבות המסגרת החיצונית של הדת, ההלכה, אותה חשבו הרפורמים לבטל. לדבריו, תחום הקודש נוטה לקדש את אמצעיו, ואלה נותרים בקדושתם גם כשהמטרות משתנות. כיוון שהממד החיצוני מקבל מקום דתי מרכזי, תוכנה של הדת יכול להשתנות עם הזמן, וכך הצליחה היהדות להכיל גם חידושים רעיוניים במהלך הדורות. במאמרו "תחיה ובריאה" משיב אחד העם לפונה דתי התוהה כיצד ניתן לראות באיש 'חופשי' יהודי נאמן. לטענתו, דווקא אדם חופשי יכול להגיע לרמות גבוהות יותר של אהבה וכבוד לעמו, מאחר שאת ירושתו הרוחנית הוא מייחס לרוח היצירה של עמו, ולא למקור חיצוני ש'כפה עליו הר כגיגית'.

במאמר "חיקוי והתבוללות" מבחין אחד העם בין חיקוי תרבותי המתבטל לתרבות זרה וסופו התבוללות, ובין חיקוי של תחרות, המאמץ תכנים מן התרבות הזרה לצורך חידוש הזהות העצמית. לדבריו, חיקוי מתבטל נולד דווקא מניסיון הסתגרות מן התרבות הזרה, והעדר התמודדות תחרותית עמה. דוגמה יהודית לתחרות יצירתית מהווה לטענתו אימוץ הפילוסופיה היוונית בימי הראשונים, ואחד העם תוהה כיצד הייתה ההיסטוריה האנושית מתפתחת אילו שילוב עמוק כזה היה נעשה כבר בימי הבית השני, במקום התבטלות המתיוונים וקנאות החשמונאים. דווקא על רקע חיוניותו האפשרית של החיקוי, מדגיש אחד העם את חשיבותה של ארץ ישראל כמרכז רוחני של העם, שבהיעדרו יתפזר לשבטים זרים זה לזה, בשל השפעתן של תרבויות שונות. במאמרו "חקוי של התבטלות" כותב אחד העם כי חיקוי המגיע מעמדת נחיתות מאבד מיכולתו לבקר ולסנן על פי זהותו העצמית, כך שיאמץ מן התרבות הזרה גם בתחומים שעליונותה בהם אינה ברורה כלל, ולא עוד אלא שחקיינותו מועדת לאמץ תחילה דווקא את הצדדים החיצוניים והשטחיים באותה תרבות.

במאמרו "הבוכים", שנכתב זמן קצר לאחר הקונגרס השישי, בו התקיימה ההצבעה על הצעת אוגנדה - אחד העם סותם את הגולל על הציונות המדינית של הרצל[19]. הוא מאשים את מצביעי ה"כן" להקמת מדינה יהודית באוגנדה בכך, שבעצם לא היו ציונים מעולם, שהרי לא אכפת להם אם מדינת היהודים תקום במולדתו ההיסטורית של העם, או בארץ זרה. אחד העם רואה בהם חסידים שוטים הנוהרים בעיוורון אחר מנהיג כריזמטי, כאותם אלה שנהרו אחר משיח השקר שבתי צבי. לעומתם, הוא מתאר את אלה שהתנגדו להצעה, ואחר פרשו ובכו, כי הם האמינו בכל לבם שתחייה לאומית לעם ישראל תיתכן רק בארץ האבות, שם יבנה מרכזה הלאומי והרוחני של היהדות. בקונגרס הראשון תפסה את לבם הציונות המדינית של הרצל וחבריו, והם קיוו שבזו הדרך יגשימו את חלומם. אך בקונגרס השישי הפכה ציון לאוגנדה, וכל הבסיס של אמונתם התמוטט מול עיניהם. הם בוכים מאכזבה, ממפח נפש ומחוסר יכולת נפשית ומעשית לחזור אל הציונות הראשונית האמיתית שלהם, כי כל הרוח יצאה מהמילה ציונות. אחד העם מבקרם על שהשלימו לבסוף עם הצעת אוגנדה. במקום האידיאל הציוני הרוחני, שדגל בעשייה הדרגתית בסבלנות רבה, נשבו הם בקסמו של הפתרון המדיני המיידי שהציע הרצל, וביקשו 'לדחוק את הקץ'. לכן, לאחר שעברו שש שנים ללא הישג הישג דיפלומטי, איבדו סבלנות והתייאשו, ולכן היו מוכנים לקבל אפילו מדינה באפריקה.

אחד העם חותם את מאמרו במשפטו הידוע: "בבזיליא, בר"ח אלול תרנ"ז, נולדה הציוניות הזאת, ובבזיליא, בר"ח אלול תרס"ג, פרחה 'נשמתה'".

עורך "השילוח"עריכה

בחשון תרנ"ז (אוקטובר 1896) יצאה החוברת הראשונה של כתב העת העברי המרכזי והחשוב ביותר שבמפנה המאות ה-19 - 20: "השילוח; (או כפי שאוית על ידי אחד העם: הַשִּׁלֹח) מכתב עתי חודשי לספרות, למדע ולענייני החיים". היה זה ירחון שיצא במסגרת חברת "אחיאסף", ובמימונו של קלונימוס זאב ויסוצקי – יצרן התה הגדול ברוסיה, חובב ציון מסור ותומך נלהב באחד העם, שעמד על כך שהוא זה שיהיה העורך הראשי של הירחון. מקום ההוצאה התחלף מדי פעם עקב בעיות של הפקת רישיון, אך המערכת ישבה בדרך כלל באודסה או בוורשה[20].

באיגרת שנכתבה על ידי אחד העם לד"ר יהודה ליב קנטור, אומר אחד העם: "שם העיתון הוא 'השלח', כי סוף סוף מצאתי, שהוא הטוב בכל השמות שעלו במחשבה"[21]. יש לשער שאחד העם קיבל השראה משירו של יל"ג: "מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים וּמֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאָט" – בו מספר יל"ג על הלך שנוכח לדעת, שדווקא מי השילוח הזורמים לאיטם – הם העמוקים והרציניים[22]. המקור הראשוני של הביטוי הוא בספר ישעיהו[23].

על אופיו הרציני והעמוק של השילוח ניתן ללמוד ב"תעודת השילוח", בה מצהיר אחד העם, בחוברת הראשונה של כתב העת החדש, על המגמה והאופי של הירחון: "מטרת כתב העת היא לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן את עתידותינו בתבונה". ואלו יהיו ארבעת ראשי הפרקים העיקריים שיאפיינו את הירחון, מפרט אחד העם:

1. פרקי חכמה – המתייחסים לחיי עם ישראל והתפתחות רוחו מימי קדם ועד עתה.

2. פובליציסטיקה – מאמרים ודיונים המתייחסים למצבו של העם כיום, מבחינה רוחנית, כלכלית, מדינית וכיוצא בזה.

3. ביקורת – ביקורת תוכנית, אסתטית ומוסרית על כלל הפעולות והאמנות של העם.

4. בלטריסטיקה (ספרות יפה) – כאן קבע אחד העם הגבלה מחמירה: תפורסם במדור זה רק ספרות שיש לה קשר ישיר עם מצב האומה. "השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה" לא תתקבל בהשילוח, ומכאן, שהירחון ימעיט בפרסום שירים.

ההגבלה שקיימת בסעיף הרביעי גרמה לחילוקי דעות רבים בקרב הסופרים והמשוררים של התקופה, מכיוון שנמנעה מהם במה נוספת לפרסום יצירתם, והם ראו בחומרה של אחד העם מעין כפייה לספרות מגויסת. בראש היוצרים המוחים על ההגבלה עמד מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ששימש גם כמזכיר המערכת, והחל פולמוס נרחב על הנושא החל מהגיליון השני ואילך. היוצרים המוחים טענו שמדיניותו של העורך תתרום לאטימות של העיתון והעם מכל אפשרות של השפעה תרבותית-אמנותית-אסתטית שעשויה לבוא מחוץ לעולם היהודי, תוך הסתגרות אל תוך עצמנו ומקורותינו. אחד העם לא וויתר על גישתו, ודבק במשימות שהציג בתעודת השילוח.

אנשי רוח רבים תרמו לפרקים השונים בעיתון: שמעון ברנפלד, דוד כהנא, דוד ניימרק, חיים טשרנוביץ ("רב צעיר") מ"ל ליליינבלום, מרדכי בן הלל הכהן, י"ח רבניצקייוסף קלוזנר ואחרים. אחד העם עצמו תרם מסות ותגובות קצרות ומלוטשות מענייני השעה במדורו הפופולרי "ילקוט קטן". במדור הספרותי תרם רבות מנדלי מוכר ספרים החל מהגיליון הראשון, ולצדו ש' בן-ציון, א"ז רבינוביץ, פייארברג, א"א קבק, יהודה שטיינברג ואחרים. משורר הבית של כתב העת היה ללא ספק ביאליק, וכמעט כל חוברת פרסמה שיר מפרי עטו[24]

אחד העם היה עורך קפדני, ולעיתים קרובות ערך וליטש את המאמרים והיצירות בצורה יסודית, כדי שיתאימו לרמה הגבוהה שרצה להשיג. רבים התרעמו על הרמה הגבוהה, בטענה שהירחון משתדל להיות אליטיסטי מדי, והדבר הוא בעוכריו. בתוכנו היה הירחון נאמן ברוחו לגישתו הציונית של אחד העם שהטיף להכשרת הלבבות כיעד מרכזי של התנועה הלאומית ולהפיכת ארץ ישראל כמרכז רוחני-תרבותי לעם היהודי. לעומתו, דגל הרצל בפעילות מדינית דיפלומטית מיידית להשגת מדינה ליהודים. יחד עם זה הקפיד עורך השילוח שלא להשמיץ בעיתונו את תיאודור הרצל.

יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם

– ביטוי שטבע אחד העם ופורסם בהשילוח[25]

}}

"השילוח" יצא כסדרו משנת 1896 – 1909. בשנת 1925 – 1926 ניסו לחדש את הוצאתו, אך לא התקדמו מעבר לשני כרכים. העורכים החשובים של כתב העת היו: אחד העם (1896 - 1902) יוסף קלוזנר, ביאליק ובשנתיים האחרונות יעקב פיכמן. מיד לאחר שעברה העריכה לקלוזנר, החלו להתפרסם ב"השילוח" גם שירים פיוטיים לשמם, ובראשם מיהר קלוזנר לפרסם את שיריו של שאול טשרניחובסקי, שאחד העם סירב לפרסם אותם מחמת היותם בעלי נופך הלניסטי. אליו הצטרפו במהלך השנים יצירותיהם של י.ד ברקוביץ, י.ל. פרץ, יוסף חיים ברנר, ומאוחר יותר, אורי צבי גרינברג, אביגדור המאירי, אברהם שלונסקי ואחרים.

פולמוס נורדאו - אחד העםעריכה

 
אלטנוילנד, 1902

בכסלו תרס"ג (1902) פרסם אחד העם בכתב העת שבעריכתו, "השילוח", ביקורת נוקבת על ספרו האוטופי של הרצל: "אלטנוילאנד". הרצל מתאר בספרו מדינה אוטופית מודרנית, משגשגת ומצוידת בפיתוחים הטכנולוגיים החדישים ביותר, שקמה בפלשתינה במהלך 20 שנים. אזרחיה השונים של המדינה, יהודים, ערבים ונוצרים, חיים בשיתוף פעולה והרמוניה, איש באמונתו יחיה. אין הגמוניה לדת אחת על פני חברתה והשפה העברית כמעט ואינה נוכחת, גם בפי היהודים. ביקורתו של אחד העם הופנתה כלפי משך הזמן הקצר והלא ריאלי שבו הרצל מצפה להקים בפלשתינה מדינה חדשה שמתפקדת ומשגשגת, להעלות לשם מספר רב של יהודים וכך לבטל את הסיבות לאנטישמיות במקומות שמהם יעלו היהודים. הוא גם מטיל ספק באשר לשיתוף הפעולה ההרמוני עם תושבי הארץ הערבים[26]. אך עיקר זעמו של אחד העם נסב על הצביון הקוסמפוליטי של אותה מדינה, הנעדר כל ייחוד עברי; מטרתה של המדינה החדשה, מאשים אחד העם את הרצל, היא לחקות אומות ומדינות זרות, בייחוד אירופאיות, ולוותר כליל על הייחוד הלאומי-יהודי של העם, שפתו, ספרותו ותרבותו.

מכס נורדאו, שהיה יד ימינו של הרצל ושותפו לחזון הציוני, חשש מהשפעתו הגדולה של אחד העם על היהודים במזרח אירופה, ופרסם בעיתון "הצפירה" מאמר בשם: "אחד העם על אלטנוילנד"[27]. נורדאו תקף את אחד העם בחריפות:

דבר טוב יש באחד-העם: הוא כותב עברית טובה ומהירה. זה ראוי לתהלה. ואולם חבל, כי בעברית היפה הזאת אין לו כל מאומה להגיד, לחלוטין כל מאומה. 'מחקריו' (Essays) כביכול, הם אך פטומי מלין, אשר אין מלה בלשוני לסמן את אפיסותם המתרברבת. זו היא ערבוביה של מלים-מקשקשות, סתומות וחטופות מהפוליטוניסטים האירופיים, תהו ובהו של דרכי-דבור אשר לשווא נחפש בהם רעיון אחד ברור, מסומן היטב, משוכלל בהגיון ומובן לקורא.

אחד העם הגיב לטענותיו של נורדאו במאמר "החטא ועונשו" שפורסם ב"השילוח"[28]. הוא נמנע מהכפשות אישיות, אך כפי שמרמזת הכותרת של המאמר (כש"החטא" מתייחס לכך שהעז לבקר את הרצל), לא נמנע מציניות ומביקורת תקיפה. חילופי הדברים הקשים גררו מיד מאמרים בעד ונגד, מחאות חריפות, ותוך זמן קצר התהוו שני מחנות: מחנה של תומכי הרצל ונורדאו כנגד מחנה תומכיו של אחד העם[29]. לפולמוס הייתה משמעות גדולה, מעבר למחלוקת אישית בין נורדאו (שייצג את הרצל) לבין אחד העם. ראשית, הוא הצביע על היריבות, שהייתה קיימת מזה שנים בין היהודים המעורים בתרבות האירופית, שהתגוררו במערב אירופה, לבין אלו שהתגוררו במזרח אירופה וגדלו באווירה מסורתית מאוד, ושאותם כינו הראשונים בזלזול "אוסטיודן". הרצל עצמו רמז בספר על משלח ידם הנפוץ של יהודי המזרח, באומרו: "לא רצינו להיות עם של חנוונים". ושנית, הייתה סכנה אמיתית לפילוג ממשי בין המחנות, שבעקבותיו עלול היה לקרוס כל הרעיון הציוני, שהתבסס על גיוס ותמיכה של המזרחיים.

נחום סוקולוב, עורך "הצפירה", שבה התפרסם חלק גדול מהמאמרים בעד ונגד, הפטיציות, המחאות, דברי התמיכה ודברי השטנה – פרסם פיליטון על הנושא במדורו "משבת לשבת", כאשר הוא מציג את עצמו כחנווני התוקף את אנשי הרוח המתנשאים, אך אינו מהסס גם לנזוף באיש מן המתנגחים הלהוטים מדי. סוקולוב היה אמנם תומך נלהב של הרצל ורעיונו הציוני, והיה גם זה שתרגם את "אלטנוילאנד" לעברית, אך הוא היה חייב לשמור אמונים ללקוחות של עיתונו ול"מעמד" האוסטיודן אליו השתייך. בין היתר כתב:

”ובכל רגע רץ בא ומציע לפני: חתום ידך על מחאה זו, חתום ידך על מחאה אחרת. בלשון-אם [ביידיש] אומר לכם: 'חלומותי הרעים לראשיכם, לידיכם ולרגליכם!' גם אני מוחה! אבל אין אני מוחה לא כנגד מר מאקס נורדא ולא כנגד מר אשר גינצבורג, כי אם כנגד כל המחאות”, אבל מיד הוא מוסיף ואומר: ”וכנגד העניין אשר אתם בעריצותכם עושים אותו לכלי מפץ בחשבכם כי הדבר הנוגע לכם נוגע אל כל העם”[30]. משמע, סוקולוב כועס באופן אישי על שני האישים הידועים, שהופכים את חילוקי הדעות הקשים ביניהם לסכנת פילוג בקהילה היהודית בכלל, ובתנועה הציונית בפרט.

עוד בטרם גווע הפולמוס לגמרי, התכנס בבזל הקונגרס הציוני השישי, בו הציע הרצל את רעיון אוגנדה והפילוג בין מחנה הרצל ומחנה אחד העם הגיע לכלל משבר ממשי.

הקמת הטכניון ומלחמת השפותעריכה

 
בניית הטכניון בחיפה, צילום משנת 1912
 
מבנה הטכניון הישן במבט פנורמי, 2008

קלונימוס ויסוצקי, יצרן התה הגדול, שהיה גם נותן העבודה של אחד העם וגם אחד המעריצים הגדולים שלו, נפטר בשנת 1904 והותיר בצוואתו סכום של 100,000 רובל לצורך הקמת מוסד תרבותי-חינוכי חדש. הוא מינה את בנו, חתנו, הרב הלל צייטלין ואחד העם להחליט על דרך הביצוע[31]. חברת עזרה של יהודי גרמניה, בראשותו של ד"ר פאול נתן, שכבר הקימה בתי ספר בארץ ישראל, כמו למשל בית ספר "למל" בירושלים, הצטרפה אף היא למיזם וגייסה תרומות למפעל הגדול. במהלך הזמן הצטרפו למימון גם התורם אמריקני, יעקב שיף והקרן הקיימת לישראל[32].

אחד העם התעקש על מיקומו של המוסד החינוכי החדש בארץ ישראל וד"ר נתן אף תמך בו, על אף היותה של חברת "עזרה" לא ציונית. הם החליטו להקים מוסד טכנולוגי גבוה בחיפה, הטכניקום, שלימים נקרא הטכניון. הגוף הממונה (קורטוריון - הנהלה, חבר נאמנים) היה מורכב מנציגי ויסוצקי ו"עזרה" ואנשי ציבור, שבראשם עמדו אחד העם, צ'לנוב ושמריהו לוין. כל הצדדים הסכימו על היעד הטכנולוגי הנדרש של הטכניון, אך המחלוקת הגדולה התפתחה על צביונו של המוסד. אנשי "עזרה" דרשו שהמוסד יהיה יהודי, אך לא יזוהה עם המפעל הציוני. הם ראו בפרויקט גורם חשוב שיתרום לקידום החינוכי והתרבותי של החברה היהודית בכללותה. ואילו אחד העם, לעומתם, התעקש שהטכניון יהיה מוסד לאומי, אבל לא יזוהה עם התנועה הציונית. לדברי ההיסטוריון יוסף גולדשטיין, קיווה אחד העם שהטכניון ישמש "קרש קפיצה ליצירת מרכז רוחני בארץ ישראל"[33]. שמריהו לוין תמך בו.

המלחמה על עבריותו של הטכניון, שכונתה גם מלחמת השפות, גברה משהקימו את התיכון על ידו. אחד העם הבין שיתקשו ללמד בעברית במוסד המדעי הטכני הגבוה, עקב חסך ברור של אוצר מילים עבריות בנושא, אך לא היה מוכן לוותר על השפה העברית בבית הספר התיכון. המתנגדים טענו שאין תחליף מדעי לשפה הגרמנית, מלבד ההוראה במקצועות העבריים המובהקים. ב-1912 גבר הוויכוח בשאלת השפה שתונהג בטכניון ופרץ מעבר למסגרת הפרויקט. הרוחות להטו, ישיבות והחלטות התחלפו וגבר החשש שהדברים יגיעו לידי משבר ולקריסת הפרויקט. ההסתדרות הציונית וראשי מערכת החינוך הצטרפו למאבק והחמירו את הדרישות העבריות; הם דרשו שלא רק בתיכון, אלא גם בטכניון תהיה שפת ההוראה בעברית[34].

לנוכח התנגדות מוחלטת של השותפים התפטרו אחד העם, שמריהו לוין וצ'לנוב מהוועדה. פעולתם הנחרצת ודבריהם "משום שאנחנו רואים בתחיית עם ישראל, תרבותו ושפתו הלאומית בארץ ישראל, את האידיאל הכי גדול שלנו, מוכרחים אנו לדרוש שכל המוסדות החינוכיים בארץ ישראל יהיו מכוונים לשאיפה זו"[35], הדהדו בציבור והם הפכו לגיבורי היום[36]. יוסף גולדשטיין מעיר שפעולתו האינטנסיבית עד כדי אובססיה של אחד העם בנושא הטכניון, חיזקה את מעמדו הגבוה, שהחל להתרופף קמעה עקב היעדרויות רבות שנבעו ממחלות כאלו ואחרות. מלחמתו של אחד העם ותומכיו הייתה בעיקרה על הצביון הלאומי של החינוך היהודי, ולא בכדי עסק בו אחד העם במסירות שכזו. מאות מכתבים ומספר מאמרים עסקו בנושא הטכניון, אך בעת ובעונה אחת גם הדגישו מדי פעם את התנערותו הברורה של אחד העם מזיקה כלשהי לתנועה הציונית של הרצל, על אף פעילותו הלאומית הנמרצת[37][38][39].

בסופו של דבר פעלו גלגלי ההיסטוריה וחרצו את גורל הוויכוח המר: עם תום מלחמת העולם הראשונה וכיבוש הארץ על ידי הבריטים, תם גם חלקה של "עזרה" הגרמנית בטכניון, והנכס נקנה ממנה על ידי ההסתדרות הציונית[40]. שפת ההוראה בטכניון נקבעה רשמית כשפה העברית בקונגרס ה-13. הטכניון נפתח רשמית ב-1925.

ביקורים בארץ ישראלעריכה

 
אחד העם בביקורו בארץ ישראל, 1911
 
קברו של אחד העם בבית הקברות טרומפלדור

עוד טרם עלייתו לארץ, ביקר אחד העם בארץ ישראל מספר פעמים, ופרסם דו"חות המתארים את התקדמות ההתיישבות היהודית בארץ. הדו"חות נכתבו ברובם בנימה שלילית וביקורתית, ותיארו רעב, מתיחות ביחסים עם הערבים, אבטלה, וירידה מהארץ.

בחיבורו "אמת מארץ ישראל"[41], שנכתב ב-1891, זמן קצר אחרי ביקורו בארץ, הוא תיאר את המחסור באדמות פנויות להתיישבות יהודית: "רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, - רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק. ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, כי אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת."

באותו חיבור[41] הזהיר אחד העם גם מפני יחס לא הולם לערביי הארץ, במילים חריפות: "רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה... עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס (עריצות), כאשר יקרה תמיד ל'עבד כי ימלוך'".

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

כתביועריכה

אודותיועריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו הפרק בערך זה: "פולמוס נורדאו-אחד העם", וראו יוסי גולדשטיין, אחד העם והרצל, המאבק על אופיה הפוליטי והתרבותי של הציונות בשל פרשת 'אלטנוילנד', מרכז זלמן שזר, 2011
  2. ^ 1 2 3 מ. ש. סלונים, תולדות משפחת הרב מלאדי, תל אביב, תש"ו, הוצאת זהר, עמוד 107 קטע מספר 289 (וכן בעמוד 84 קטע 150). ראה: באילן יוחסין טברסקי-שניאורסון ובאילן יוחסין זלמנסון.
  3. ^ ראה אודותיו: מבית הגנזים, שד"ב לוין, תש"ע, הוצאת קה"ת, מסת"ב 978-0-8266-0657-0 עמודים רמו-רמז
  4. ^ דו"ח מועדת הבקרת של עירית תל אביב, הארץ, 23 בינואר 1924
  5. ^ אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, עמ' 319.
  6. ^ מות אחד העם, דבר, 2 בינואר 1927
    כבה הנר - נפטר אחד העם, הארץ, 2 בינואר 1927
  7. ^ אייזיק רמבה, הזעזוע במשפחה ארצישראלית ידועה, מעריב, 4 באוגוסט 1967.
  8. ^ ארכיון אחד העם, בספרייה הלאומית
  9. ^ לא זה הדרך! באתר פרויקט בן-יהודה
  10. ^ ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק י'
  11. ^ אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, עמ' 323.
  12. ^ אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, עמ' 324.
  13. ^ אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, עמ' 324–325.
  14. ^ ד"ר עינת רמון, ‏"חילוני בביתך, ממלכתי בצאתך", השילוח גיליון 2, דצמבר 2016
  15. ^ אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, עמ' 327.
  16. ^ על ביקור של אחד העם אצל אדמו"ר המהר"ש שהיה דוד-זקן של אשתו, ראה: צבי הר שפר, העבר, חוברת ב', עמודים 91–92, שבט תשי"ד, תל אביב (נמצא באוצר החכמה בלינק ישיר: עמוד 91, עמוד 92) | אלישיב קפלון, ליובאוויטש העיירה של חב"ד, תשע"ז, עמוד 1001, הערה 323.
  17. ^ ספרא לויקרא כו יד; רש"י על בראשית י ט
  18. ^ אליקים גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספרית פועלים, 1965 - 1967
  19. ^ אליקים גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספריית פועלים, 1965 - 1967
  20. ^ אבנר הולצמן, השלח; מכתב עתי חודשי לספרות, למדע ולענייני החיים, לקסיקון הספרות העברית החדשה בעריכת יוסף גלרון-גולדשלגר, הפרק על עורך השילוח בוויקיפדיה מתבסס ברובו על מאמרו של פרופ' הולצמן ובאישורו.
  21. ^ אחד העם, אגרות, איגרת לל. קנטור, ברלין, 18 באוקטובר, 1896, בפרוייקט בן-יהודה
  22. ^ יהודה ליב גורדון, מי הנהר העצומים והרבים ומי השלח ההלכים לאט, פרוייקט בן יהודה
  23. ^ ישעיהו, ח' 6–7, ו יַעַן, כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה, אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ, הַהֹלְכִים לְאַט; וּמְשׂוֹשׂ אֶת-רְצִין, וּבֶן-רְמַלְיָהוּ. ז וְלָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת-מֵי הַנָּהָר, הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים
  24. ^ אבנר הולצמן, השלח, ראו הערה למעלה
  25. ^ אשר צבי גינצברג, ילקוט קטן, השילוח (כתב עת), 1 ביוני 1898, פרק ל דף 560
  26. ^ "כמה נאה אידיליא זו! אלא שקשה מעט להבין, איך התחכמה החברה החדשה למצוא אדמה מספקת לכל המיליונים מבני ישראל אשר שבו מן הגולה, אם כל האדמה שהיו הערביאים עובדים לפנים, כלומר רוב האדמה הטובה שבא״י, נשארה בידם גם עתה „ולא ניטל מהם כלום“…".
  27. ^ מכס נורדאו, אחד העם על אלטנוילאנד, הצפירה (1903), 13 - 17 במרץ
  28. ^ אחד העם, החטא ועונשו, השילוח, (1903) י"א, חוב' ס"ד, עמ' 393-402
  29. ^ שולמית לסקוב, חיי אחד העם, הספרייה הציונית, 2006
  30. ^ נחום סוקולוב, משבת לשבת, הצפירה, (1903) משבת לשבת, 17 באפריל
  31. ^ יוסף גולדשטין, אחד העם; ביוגרפיה,, כתר, 1992, עמ' עמ' 331 -332; 335 - 340
  32. ^ אגודת דורשי הטכניון בישראל, הקמת הקורטוריון והשגת תרומות ראשוניות, הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל (ארכיון)
  33. ^ יוסף גולדשטין, שם, עמ' 336
  34. ^ בן יהודה ואחרים, גילוי דעת, בית הספר הריאלי, חיפה
  35. ^ יעקב בן יוסף, מלחמת השפות; המאבק לעברית, 1914, אוצר המורה, תשמ"ה
  36. ^ נ.ס., מי לעברית אלינו, החרות, וראו גם מאמרים אחרים באותו הגליון, 10 בנובמבר 1913
  37. ^ אחד העם, לקט מקרי של אגרות משנת 1914 בנושא הטכניון, פרוייקט בן יהודה (ארכיון)
  38. ^ אחד העם, גדולי ישראל, חכמיו וסופריו; ע"א [צ"ל על דבר?] השפה העברית בבה"ס בא"י, כתבה בעיתון "החרות", החרות, 19 בינואר 1914
  39. ^ אחד העם, תשובתו של אחד העם, הפועל הצעיר, 22 ביוני 1910
  40. ^ שולמית לסקוב, חיי אחד העם, עמ' 404 - 459, הספרייה הציונית, 1996
  41. ^ 1 2 אחד העם (1891), "אמת מארץ ישראל", ב"פרויקט בן-יהודה"