המטבח האיטלקי

המטבח האיטלקי מהווה שילוב של שפע מטבחים מקומיים של מחוזות איטליה, הניזון מהשפעות של עמים שונים שהתגוררו באזור איטליה. המטבח האיטלקי נחשב לאחד המטבחים המפורסמים והמשובחים בעולם. המטבח האיטלקי התהווה במשך מאות שנים של הפרדה בין מרכיביו השונים עד איחוד איטליה, שהתרחש ב-1861.

המטבח האיטלקי

מאכלים
סוג	המטבח האירופי, המטבח הים-תיכוני
מטבח	המטבח האיטלקי
מוצא	איטליה

לרוב מזוהה המטבח האיטלקי עם סוגים שונים של פסטה (מקרוני, רביולי, ניוקי וכו'), פיצות, גלידות ועוד, אך הוא מגוון בהרבה. הוא הושפע בעיקר ממטבחים של העמים שחיו באיטליה, כמו הרומאים, הנורמנים והלומברדים, אך בחלקים מסוימים של איטליה ניתן להבחין בהשפעות של המטבח הערבי, המטבח הסלאבי, המטבח היווני, המטבח הטורקי ואף המטבח העברי המסורתי.

המטבח האיטלקי מורכב מכל אחד מהמטבחים המחוזיים שלה. המטבח הטוסקני והמטבח הלומברדי, לדוגמה, שונים זה מזה, אך המאכלים האופייניים לכל מחוז בהחלט נחשבים "אוכל איטלקי".

ככלל, ניתן לומר שהאוכל בדרום איטליה נחשב לחריף יותר, כאשר עגבניות, פירות ים ושמן זית הם חלקים עיקריים בבישול. בצפון איטליה נהוג לאכול יותר בשר ורטבים שמרכיביהם שמנים יותר – כגון שמנת ופרמזן.

בנוסף למגוון הרחב, ניתן למצוא מאפיין ייחודי ובולט נוסף: המטבח האיטלקי הוא מטבח עונתי. כלומר, האיטלקים משתמשים במרכיבי מזונם לפי עונות השנה.

שמות המאכלים

המטבח האיטלקי פיצה, פסטה, ג'לאטו ואספרסו

שמותיהם של המאכלים האיטלקים נגזרים פעמים רבות מהמקום אליהם הם משויכים. דוגמאות בולטות הן הפיצה נפוליטנה מנאפולי, פרמזן (Parmigiano) מפארמה, רוטב בולונז מבולוניה ונקניק מילאנזה (Milanese) ממילאנו. בפעמים אחרות, ניתן למצוא מוצרים הנקראים על שם שלב בהכנתם, כגון מוצרלה (Mozzare באיטלקית – "לחתוך").

מוצרים אחרים נקראים על שם הצורה המאפיינת אותם, כגון לינגוויני (פירוש השם באיטלקית הוא "לשונות קטנות". הן אטריות ארוכות שבמרכזן חור, ובעת אכילתן עשוי להישמע מהפה רעש המזכיר שריקה) או פטוצ'יני (אטריות שטוחות המכונות "סרטים קטנים", בשל דמיונן הרב לסרטי צילום ארוכים^{[דרוש מקור]}).

רוטב אלפרדו, לעומת זאת, קרוי על שם ממציאו – השף הרומאי אלפרדו די ללו, שהמציא אותו בראשיתה של המאה ה-20.

מסעדות באיטליה

המסעדות באיטליה נחלקות באופן מסורתי לשלוש קטגוריות, מהפשוטות ביותר לרציניות יותר.

טרטוריה

טרטוריה (trattoria) היא מעין מסעדת פועלים איטלקית. לרוב מדובר במסעדה שנמצאת בבית של משפחה, המגישה אוכל ביתי. ברוב הטרטוריות אין תפריט, ולקוח שמגיע לאכול בה יאכל מה שמבשלים באותו היום (מנת פסטה או ריזוטו, ולפעמים גם מנות בשר וסלטים בסיסיים), במחיר נמוך במיוחד ורמת שירות סבירה. המנות הנפוצות ביותר בטרטוריות הן מנות פשוטות ביסודן, כמו פסטה ברוטב עגבניות או חזה עוף בגריל. הטרטוריות נפוצות מאוד באיטליה, וניתן למצוא כאלה כמעט בכל עיירה, ובפרט בערים הגדולות בהן הטרטוריות מצויות בשפע.

אוסטריה

ערך מורחב – אוסטריה (בית אוכל)

אוסטריה (Osteria) אף היא סוג של מסעדת פועלים וגם לה תפריט מצומצם, אך היא כבר ממש בית עסק. המחירים בה מעט יקרים מאשר במסעדת טרטוריה, אך המזון במסעדה בהתאם וכן רמת השירות. אוסטריה פשוטה יחסית תקרא לעצמה לרוב "טרטוריה", ואילו אוסטריה גדולה יותר תכונה "ריסטורנטה".

ריסטורנטה

ריסטורנטה (Ristorante, באיטלקית: "מסעדה") היא מסעדה לכל דבר. יש לה תפריט עשיר ומגוון, שירות מקצועי, ומחיריה גבוהים יותר. יציאה לארוחת צהריים או ערב במסעדה נחשבת לבילוי, בעוד שארוחה בטרטוריה נחשבת לרוב להשבעת רעבונם של הסועדים ותו לא. ממש כמו בכל מקום אחר, קיימות ריסטורנטי מפוארות ויוקרתיות, אך ישנן גם ריסטורנטי פשוטות יותר.

ארוחות באיטליה

אנטיפסטי

באיטליה מחולקות ארוחות הבוקר והצהריים לשלוש מנות: מנה ראשונה, מנה עיקרית ומנה אחרונה.

ברוסקטה

מנות ראשונות בשוק בפירנצה, טוסקנה

המנה הראשונה (Primo) היא מנת פחמימות. בדרך כלל מדובר בקערת פסטה מסוג כלשהו, פיצה או ריזוטו בסגנון מקומי. גם מרק מינסטרונה – מרק ירקות עשיר וסמיך בתוספת לחם טרי – הוא מנה ראשונה טיפוסית. סוגי פסטה שונים ממולאים במילויים מגוונים, כמו גבינות שונות (לרוב מסקרפונה, ריקוטה או פרמזן), או ירקות ירוקים כגון תרד. לזניה המוגשת כמנה ראשונה היא לרוב לזניה עם גבינה ועגבניות או חצילים, ואינה מכילה בשר. פירות ים, לרוב שרימפס וקלמארי המוגשים מטוגנים או מבושלים, היו במשך שנים ארוכות מנה ראשונה טיפוסית באיטליה, בין היתר בשל חוף ימה הארוך ותעשיית דיג מפותחת.

המנה העיקרית (secondo, שנייה) היא לרוב מנה בשרית עם תוספת של ירקות. מנת חזה עוף בגריל, בשר ארנב מבושל או צלי בקר שכיחות בארוחות איטלקיות, אך ישנם סוגים נוספים של בשר שמוגשים לפי אזורים באיטליה. כתוספת, נהוג להגיש סלט ירקות טרי או סוג אחר של ירקות, חיים או מבושלים. ירקות נפוצים הם שעועית ירוקה, נזיד פלפלים מתקתק המכונה "פפרונטה" (peperonata), תרד ובטטות או תפוחי אדמה אפויים. לזניה עם בשר בקר טחון עשויה להיות מנה עיקרית מלאה ומשביעה.

ישנם קינוחים איטלקיים רבים, חלקם מפורסמים יותר וחלקם פחות. אחת העוגות המפורסמות ביותר שמקורן באיטליה היא עוגת שְלוש השכבות טירמיסו (Tiramisù, "הרם אותי"), העשויה מבישקוטים, גבינת מסקרפונה, קפה, ליקר שקדים וקצף ביצים. העוגה הומצאה לפני פחות מ-50 שנה. פנקוטה (Panna cotta) היא גוש שמנת מבושלת מעובה בג'לטין בתוספת רוטב קרמל או פירות יער, שמקורו בחבל פיימונטה שבצפון איטליה. סלט פירות טריים עם סירופ מכונה באיטליה "מצ'דוניה", וככל הנראה אין לו שום קשר למדינה הנושאת את אותו שם. דזוקוטו הוא קינוח נפוץ בפירנצה.

אירועים מיוחדים נהוג לפתוח בהגשת מתאבנים מסוגים שונים בתחילת הארוחה. גם במסעדות איטלקיות, הן באיטליה והן במקומות אחרים בעולם, נהוג להגיש מנות פתיחה קלות. המתאבנים, המכונים באיטלקית "אנטיפסטי" (antipasti – לפני הארוחה) או "מזטי" (Mazzetti), עשויים להיות מגוון רחב מאוד של מוצרי מזון. מאפים פשוטים כגון פוקאצ'ה (מאפה ליגורי אפוי מתובל בתבלינים הנאפה בתוספת ירקות או בשר) או ברוסקטה (הגרסה האיטלקית ל"Pa amb tomàquet" הקטלאני). גם נקניקים מוגשים לעיתים לשולחנות הסועדים, הבולטים שבהם הם הפרושוטו (Prosciutto, קותלי חזיר מעושנים המוגשים קר) והקרפצ'יו (Carpaccio, פרוסות דקות ומיושנות של בשר בקר או דג נא). בישראל המושג "אנטיפסטי" הפך לביטוי נרדף לירקות קלויים, חלק בלתי נפרד ממגוון מנות הפתיחה האיטלקיות. המוכרים ביותר הם חצילים, פלפלים אדומים, קישואים ובצל.

מנת ארטישוק בסגנון יהדות איטליה (Carciofi alla Giudia) עשויה מארטישוק צעיר מבושל בלימון, שמן זית ותבלינים.

מאכלים טיפוסיים

המטבח האיטלקי מזוהה יותר מכל עם סוגים, צורות וצבעים שונים של פסטה.

פסטה

ערך מורחב – פסטה

פסטה ברוטב עגבניות

הפסטה התפתחה ככל הנראה במקומות שונים בעולם במקביל. הכנת הפסטה פשוטה יחסית. הפסטה מורכבת מבצק העשוי קמח ומים, המבושל במים רותחים במשך מספר דקות. באופן מסורתי אין לפסטה מרכיבים נוספים, אך עם השנים הוסיפו לו, לפחות באיטליה, רכיבים נוספים כגון ביצים, מלח ושמן זית. בעשורים האחרונים ניתן למצוא סוגי פסטה נוספים, המכילים גם תרד, דיו של דיונונים, עגבניות מיובשות ועוד.

להלן רשימה של סוגי פסטה נפוצים באיטליה:

• פוזילי (Fusilli) היא פסטה ספירלית תלת-קוטבית (נקראת בישראל "ספירלי" וכן "פסטה ביסלי" עקב הדמיון בצורתה לביסלי בטעם גריל), לרוב בצבעי לבן, ירוק (בתוספת תרד) וכתום (בתוספת עגבניות). פירוש השם באיטלקית הוא "רובה צלפים", מכיוון שהפסטה נראית כאילו יצאה מתוך בית הבליעה של רובה כזה. ישנו סוג פסטה המכונה רוטיני (Rotini) שדומה מאוד לפוסילי. הוא מעט ארוך יותר ועבה יותר, מקורו בצפון איטליה ומקור שמו שקול למילה "מפותל".
• פרפאלה (Farfalle) היא פסטה בצורה דמוית פרפרים (באיטלקית: Farfalle). הפסטה הומצאה ככל הנראה בצפון איטליה, במחוזות לומברדיה ואמיליה-רומאניה. ישנן עדויות התומכות בקיומה של פסטה בצורת פרפר כבר מהמאה ה-16. בערים מסוימות באיטליה, מכונה הפרפאלה בשם Strichetti.
• קונקיליה (Conchiglie) היא פסטה בצורת קונכייה. פירוש שמה באיטלקית הוא צדפה.
• רוטלה (Rotelle) היא פסטה בצורת גלגל, כנגזר משמה ("גלגלים קטנים", באיטלקית). קוטרה הוא כקוטר של מטבע אמריקני בן רבע דולר.
• זיטי (Ziti) היא פסטה חלולה. היא הומצאה במקור באורך של כחצי מטר, אולם נהוג לאכול זיטי באורכים קטנים בהרבה (כ-5 סנטימטרים).
• ריגטוני (Rigatoni) היא פסטה בצורה דומה לזו של הזיטי, אך מעט גדולה יותר.
• קנלוני (Cannelloni) הם גלילי פסטה חלולה המיועדים למילוי. הקנלוני הוא גדול יחסית – אורכו עשוי להגיע ל-15–20 סנטימטרים וקוטרו לכדי 5 סנטימטרים, ופירוש שמו באיטלקית – "צינורות גדולים". אופן הכנתו ייחודי – לאחר בישול קל במים רותחים, ממלאים את הקנלוני בגבינת ריקוטה ותרד או בבשר טחון, ומעל זה מוסיפים רוטב עגבניות, רוטב שמנת ופרמזן ואופים בתנור.

ספגטי עם רוטב עגבניות וגבינת פרמזן

• ספגטי (Spaghetti) הוא הפסטה המוכרת ביותר. מדובר באטריות מקמח לבן או מלא, הנושאות את השם "חוטים קטנים" (באיטלקית) כתיאור לצורתן הדקיקה. לרוב מוגש הספגטי עם רוטב עגבניות או בולונז, רוטב שמנת או פסטו. באיטליה נהוג לבזוק קורטוב של גבינת פרמזן מגוררת על קערת ספגטי. גרסה דקה יותר של הספגטי מכונה קפליני (Capellini).
• ניוקי (Gnocchi) היא פסטה שעשויה מקמח לבן בתוספת מחית תפוחי אדמה, מחית בטטות, קמח דורום ולעיתים גבינה. פירוש המילה Gnocco באיטלקית הוא "גוש" – מילה המיטיבה לתאר את גושי הפסטה. ניוקי טרי המוכן בו במקום נחשב לאיכותי בהרבה מניוקי שמורים שמוכנים מראש. אופן הכנתו של הניוקי אינו דומה לאופן הכנתה של פסטה רגילה, ואף על פי כן הוא מסווג כסוג של פסטה. רטבים קלאסיים להגשה על מנה של ניוקי הם רוטב עגבניות, רוטב חמאה ומרווה או גבינה וחמאה.
• פטוצ'יני הן אטריות ארוכות ושטוחות. הן עשויות לרוב מקמח לבן או מביצים, ונהוג להגישן עם רוטב אלפרדו ומעט גבינת פרמזן מגוררת. בצפון איטליה נהוג לכנות את האטריות בשם טליאטלה (Tagliatelle). פטוצ'יני עבה מאוד וקצר הרבה יותר מכונה באיטליה פאפרדלה (Pappardelle).
• טורטליני הם כיסוני פסטה ממולאים בתרד, גבינה, בטטה, בשר ושלל מילויים נוספים. בעיר בולוניה הם פופולריים מאוד ברוטב שמנת, אך גם רטבים בשריים כגון ראגו פופולריים שם.
• לזניה היא מאפה המכיל דפי פסטה מרובעים בעובי בינוני. אופן הכנתה של הלזניה הוא אפייה בתנור של מספר דפי פסטה אחד על השני, ובתוספת גבינה ורוטב. קיימים מרשמים רבים של לזניות עם מרכיבים שונים. קיימות לזניות עם חצילים המזכירות מוסקה יוונית, לזניה עם פטריות ולזניה עם בשר בקר טחון, רוטב עגבניות וגבינה - המתכון השכיח ביותר. מקור השם לזניה הוא דווקא בשפה היוונית - פירוש המילה היוונית "לזנון" הוא גיגית. הרומאים שאלו את המילה וכינו בשם דומה את תבנית האפייה, שבאמצעותה מכינים לזניה.
• רביולי הם מיני-לזניות צמודים הממולאים בשפע מילויים אפשריים. צורתם מרובעת או מעוגלת, ומילויים אופייניים להם הם גבינת ריקוטה, תרד, בשר, בטטה, דלעת או אפילו סרפד.

רטבים

רוטב פסטו, מורכב מעלי בזיליקום, שום, צנוברים מטוגנים, שמן זית וגבינת פרמזן

כמעט תמיד מוגשת הפסטה בליווי רוטב. הרטבים הפופולריים עשויים מירקות, מבשר וממוצרי חלב.

רוטב בולונז (Ragù bolognese), שמקורו בעיר בולוניה, הוא רוטב בשרי, המורכב מחתיכות בשר בקר טחון, בייקון, המבושלות ברסק עגבניות (salsa di pomodoro), סלרי טחון, בצל טחון, גזר טחון, חלב, יין לבן וציר ירקות. לעיתים מוגשת פסטה בלווית הרוטב הפשוט העשוי מעגבניות מרוסקות, בצל מטוגן ותבלינים.

רוטב פסטו (Pesto), שמקורו בחבל ליגוריה, הוא רוטב פשוט להכנה המורכב מעלי בזיליקום, שום, צנוברים מטוגנים, שמן זית וגבינת פרמזן. מקור השם הוא בפועל האיטלקי pestare, שפירושו לכתוש – עדות לאופן הכנתו המסורתי. אופן הכנתו של הפסטו אינו אחיד, ומשתנה ממחוז למחוז. בגרסאות אחרות של הרוטב הפופולרי, ניתן למצוא פסטו העשוי מפטרוזיליה, פסטו שאין בו גבינה, פסטו עם אגוזים טחונים במקום הצנוברים, ועוד שלל אפשרויות מגוונות.

רוטב אלפרדו הוא רוטב חלבי מפורסם, העשוי מחמאה, פרמזן ופלפל שחור. הוא הומצא ברומא ב-1914 על ידי השף אלפרדו די ללו, שקרא על שמו את המתכון הזה שבאיטליה מוכר כפסטה עם חמאה ופרמזן (pasta al burro e parmigiano). המתכון בכלל לא מוכר באיטליה עצמה עם השם הזה אבל מאוד פופולרי במיוחד בארצות הברית, שם הוא לעיתים קרובות עשוי עם תוספת שמנת.

הרטבים נותנים לפסטה צבעים שונים – לרוב צבעים המרכיבים את דגל איטליה – אדום, לבן וירוק. נוצרה באיטליה עגה נפוצה לפסטה, שבמסגרתה מכנים האיטלקים את הפסטה שלהם בצבעי הדגל. כשאומרים באיטליה "פסטה אדומה" (Pasta Rossa), לרוב מתכוונים לפסטה ברוטב פומודורו (עגבניות). "פסטה לבנה" (Pasta in bianco) מתובלת בחמאה נמסה ופרמזן, ואילו "פסטה ירוקה" (Pasta Verde) היא פסטה ברוטב פסטו.

רוטב נוסף הוא רוטב אגרו-דולצ'ה, רוטב חמוץ מתוק מהמטבח הסיציליאני.

פיצה

ערך מורחב – פיצה

פיצה מרגריטה

פיצה היא מאכל איטלקי מסורתי, המורכב מבצק, מרוטב עגבניות ומגבינה מגוררת האפויים בתנור. מקור השם הוא כנראה הפיתה, שהגיעה לאזור דרום איטליה ולסיציליה בזמן הכיבוש הערבי במאה ה-10, והייתה הבסיס של הפיצות הראשונות. בהמשך שכללו האיטלקים את הפיצה, ותיבלו אותה במיני רכיבים נוספים, כגון גבינות, תירס, עשבי תיבול, נקניקים, ירקות ועוד. באיטליה, את הפיצה הנאפוליטנית המסורתית נהוג להכין מבצק דק ופריך יותר, שכבת רוטב עגבניות מתובל וגבינת מוצרלה (בצפון איטליה משתמשים לעיתים בגבינות אחרות).

הפיצה מוכנסת לתנור לבנים גדול וחם לפרק זמן קצר ונאפית שם עד שהבצק מתבשל והגבינה הופכת מותכת. הפיצה הנאפוליטנית לעיתים נקראת גם "פיצה מרגריטה", על שם מרגריטה, אשתו של אומברטו הראשון שהיה מלך איטליה בשלהי המאה ה-19.

פיצה עם פפרוני, גמבות, זיתים ופטריות

בגל ההגירה הגדול לארצות הברית הביאו איתם המהגרים האיטלקים את המאכלים המסורתיים מהבית. הפיצה הפכה שם ללהיט גדול ובמהרה צצו פיצריות ורשתות מזון מהיר שמכרו פיצות תעשייתיות יותר עם תוספות מקוריות. רשתות המזון המהיר שמכרו פיצות, כגון פיצה דומינוס ופיצה האט, פתחו סניפים באמריקה ובעולם כולו. עם זאת, פיצה האט, למשל, שיש לה סניפים בעשרות מדינות ברחבי העולם, מעולם לא פתחה סניפים באיטליה.

סלטים

סלט קפרזה: עגבניות, מוצרלה פרסקה, ריחן, שמן זית, מלח ופלפל

• פנצנלה – מקורו בפירנצה שבטוסקנה. הסלט מבוסס על עגבניות ולחם יבש, לעיתים עם בצל ובזיליקום. מתובל בשמן זית וחומץ.
• סלט קפרזה – מקורו בחבל קמפניה, קרוי על שם האי קפרי. מכיל עגבניות, מוצרלה, ריחן, שמן זית ותבלינים.
• ג'רדיניירה – חמוצים
• פרמיג'אנה חצילים - מנת חצילים טיפוסית.

גלידה

ערך מורחב – ג'לאטו

ג'לטו רומאי

גלידה היא קינוח מסורתי באיטליה. מרבית הגלידות נמכרות בגלידריות ביתיות (Gelateria), ומיוצרות ידנית. ג'לאטו הוא הכינוי הנפוץ לגלידה האיטלקית, ואחוזי השומן בה נמוכים יותר (7%–8%) מאשר אלה של גלידה רגילה. הג'לאטו עשוי מחלב או משמנת, מעורבב עם ממתיקים (בעיקר סוכר לבן) וטעמים שונים. האיטלקים אומרים בגאון כי אין שתי ג'לטריות באיטליה המגישות גלידות בטעמים דומים – ולכל ג'לטריה יש מרקמים וטעמים משלה. ייחודה של הגלידה האיטלקית הוא שבתהליך הכנתה מוקצפת לתוכה כמות קטנה מאוד של אוויר, ביחס לכמות הנהוגה בהכנת גלידות אחרות (העשויה להגיע לכמות אוויר השווה לכמות תערובת הגלידה), ובכך מתקבל מרקם שונה ו"מוצק" יותר.

המהגרים האיטלקים שהגיעו לארצות הברית במאה ה-19 הביאו איתם את מתכוניהם לגלידות, והחלו בהפיכתה של תעשיית הגלידות לתעשיית מזון פופולרית ונפוצה – ועם הזמן גם זולה יותר. גם בארגנטינה ידוע האלאדו (Helado) כגלידה משובחת וטעימה, שמקורה במתכונים שהביאו עימם המהגרים האיטלקים שהגיעו למדינה בראשית המאה ה-20.

משקאות

ארוחת צהריים באיטליה תסתיים לרוב באספרסו, וארוחת ערב טיפוסית תכלול כוס יין אחת או שתיים.

יין

איטליה נחשבת אחת היצרניות המובילות בעולם בתחום היין, במיוחד זה האדום. עוד מהתקופה הפרה-רומית באיטליה, בימיהם של האטרוסקים ומאוחר יותר היוונים, קיימות עדויות ממשיות לתהליך המוני של ייצור יין וגידול כרמים. עד היום, אלפי שנים מאוחר יותר, איטליה אחראית לייצור של 20% מתפוקת היין בעולם כולו, נכון לשנת 2005. המחוזות הגדולים ביותר באיטליה לייצור יין הם פיימונטה, טוסקנה וונטו – כולם בצפון המדינה. עם זאת, קיימים יקבים בכל המחוזות באיטליה למשל באזור קמפניה בה מיוצר היין לקרימה כריסטי. יותר ממיליון כרמים מעובדים במדינה מדי שנה. התושבים של כל מחוז באיטליה גאים ביין המיוצר במחוזם, בין אם הוא מפורסם יותר ובין אם לאו. השיטות המסחריות לייצור היין באיטליה מהוות את חלק הארי של התעשייה. מכונות מתקדמות ויקבים מודרניים נמצאים במקומות רבים, אך עדיין קיימים יקבים כפריים בהם דורכים על הענבים ברגליים יחפות. לרוב, יינות מסורתיים אלה מיוצרים לשימוש עצמי בלבד, ואין תעשייה מסודרת המתבססת על שיטת הייצור הפרימיטיבית הזאת.

יינות איטלקיים נחשבים לחומציים יחסית ליינות אחרים, ודרגות היובש שלהם לרוב נעות בין יבש לחצי יבש. הארומה והטעם שלהם מעודנים יותר, ועל כן הם מעולים לשתייה תוך כדי ארוחה דשנה, הרבה יותר מאשר שתיית כוס בודדת.

כתב עת גמברו רוסו מפרסם דירוג ליין איטלקי, כאשר היין היוצא מן הכלל מקבל דירוג של "3 כוסות".

קפה

קפה בסגנון איטלקי (caffè) נחשב בעולם כאיכותי. תערובת הקפה מוכנה מטחינה בלחץ גבוה של תערובת גרעיני קפה באיכות גבוהה ומזנים משובחים (המוכר מכולם הוא זן הערביקה, שגדל בברזיל, באתיופיה, ובמקומות נוספים באפריקה). בדרך כלל פולי הקפה המשמשים להכנת תערובת אספרסו אינם שונים מפולי קפה רגילים אחרים, אך הם נבחרים בקפידה, עוברים תהליך של קלייה עדינה ומעורבבים עם פולי קפה מזנים נוספים. תושבי איטליה נחשבים אניני טעם, במיוחד בכל הקשור בקפה, ועל כן נדיר מאוד למצוא באיטליה קפה פילטר או קפה נמס.

האספרסו נפוץ באיטליה בבתים פרטיים ובבתי קפה. הוא מוגש בכוס קטנה למדי, המקבילה בכמותה לשוט של משקה אלכוהולי. הוא מרוכז מאוד ומכיל מנת קפאין גדולה ודומיננטית. טעמו חזק, והוא מוגש ללא חלב. מקובל לחלק את מנות האספרסו לשלושה גדלים: הגודל הקטן והמרוכז ביותר הוא האספרסו הקצר. הוא מורכב ממנת קפה אחת וממנת מים אחת. הגודל הבינוני והדליל יותר נקרא אספרסו ארוך, והוא מורכב ממנת קפה אחת ומשתי מנות מים. אספרסו כפול, הגודל הגדול ביותר של האספרסו, מורכב משתי מנות קפה ושתי מנות מים.

הקפה הידוע מקיאטו, מקורו גם כן באיטליה. מדובר במנת אספרסו סטנדרטית המוגשת בתוספת שכבת חלב דקה ולעיתים מוקצפת, או שמנת מתוקה. קפוצ'ינו הוא כוס קפה מעורבב עם מנת חלב מוקצף. קפוצ'ינו פופולרי בעיקר כמשקה בוקר עשיר ומעורר.

משקאות משכרים נוספים

האיטלקים נוהגים לשתות לעיתים תכופות אך למרות זאת אינם ידועים כשתיינים גדולים, במיוחד לא בהשוואה לעמים שכנים אחרים. איטלקי לרוב יסתפק בכוס משקה אלכוהולי אחת בארוחה. יין הוא המשקה הפופולרי ביותר במדינה, אך האיטלקים נחשבים לממציאיהם של משקאות רבים נוספים:

• לימונצ'לו – ליקר לימונים מרוכז (כ-30% אלכוהול), שמקורו באזור נאפולי. נהוג להגישו קר.
• אמרטו – ליקר שקדים מתוק (כ-22% אלכוהול) שמקורו בסיציליה – האי האחראי להכנסתם של השקדים למטבח האיטלקי. השם נגזר מהמילה האיטלקית Amaro, שפירושו "מריר". ייתכן כי השם ניתן לו בשל דמיונו למילה Amore, שפירושה אהבה.
• סמבוקה – משקה שיכר איטלקי המיוצר מצמח האניס (בין 30%–60% אלכוהול), ומזכיר מאוד את טעמו של הערק המזרח-תיכוני.

ראו גם

• סלטימבוקה
• ויטלו טונאטו
• המטבח הלובי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המטבח האיטלקי בוויקישיתוף

• עמנואלה קלו, השתנות טעמים באוכל הישראלי: המקרה של 'המטבח האיטלקי' 1980–2000 - עבודת מאסטר
• דוד שושן, כיצד היה נראה המטבח האיטלקי אלמלא גילוי אמריקה?, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2022
• בישול איטלקי, דף שער בספרייה הלאומית