פורטל:מוזיקה קלאסית/הידעת?/קטעי הידעת

לקט קטעי "הידעת?"

1	בקונצ'רטו לתזמורת של בלה בארטוק, בפרק הרביעי, לועג המלחין לקטע מוזיקלי של דמיטרי שוסטקוביץ', המלחין הסובייטי הנאמן, באמצעות התזמורת, הפורצת בצחוק לגלגני למוזיקה שהיא נדרשת לנגן. כלי הנשיפה ממתכת מריעים בנחרת בוז, התזמורת חוזרת על הקטע וכמי שאינה יכולה לעצור בעצמה, פורצת בעוד תרועת צחוק לעגנית וחוזרת לנושא הקודם, הלירי של ברטוק עצמו. הקונצ'רטו הוא אחד ממיטב יצירותיו ומן הפופולריות והנגישות שבהן. הקונצ'רטו נכתב לפי הזמנת קרן קוסביצקי (בניהולו של המנצח סרגיי קוסביצקי), שפנתה אל המלחין לאחר שעזב את הונגריה מולדתו והיגר לארצות הברית עקב מלחמת העולם השנייה. היצירה נכתבה בשנת 1943. ביצוע הבכורה חל ב-1 בדצמבר 1944, בקרנגי הול, ניו יורק, בנגינת התזמורת הסימפונית של בוסטון ומנצחה סרגיי קוסביצקי. הקונצ'רטו זכה להצלחה ומצא מאז את מקומו ברפרטואר הקבוע.	עריכה | תבנית | שיחה
2	הרקוויאם הגרמני של יוהנס ברהמס כתוב, בניגוד לרקוויאם הקתולי שתוכנו לקוח מן המיסה הכנסייתית, לפסוקים מספר ישעיהו, מתהילים ומן הברית החדשה. זוהי אחת מיצירותיו החשובות והמפורסמות של יוהנס ברהמס. היצירה נשלמה ב-1868, והייתה היצירה הגדולה הראשונה שכתב ברהמס למקהלה ותזמורת. זוהי יצירתו הארוכה ביותר של המלחין. בניגוד לטקסט המסורתי של הרקוויאם, המתמקד באיומים מפני יום הדין ואזהרות לבני האדם החטאים לחזור בתשובה, בחר ברהמס בטקסטים המביעים תקווה ונחמה לנשארים ומייחלים לתחיית המתים. במידה מסוימת קשה אף להתייחס לטקסט כמילות תפילה. הקטע היחיד הקרוב, מבחינת סגנונו המוזיקלי, למוזיקה הגועשת של ה-dies irae ('יום הדין') המסורתי, הוא הקטע בפרק השישי העוסק בניצחון על המוות.	עריכה | תבנית | שיחה
3	המשורר הבריטי וילפרד אוון, ששיריו האנטי-מלחמתיים שימשו השראה לרקוויאם המלחמה של בנג'מין בריטן, נהרג במלחמת העולם הראשונה שבוע לפני שביתת הנשק, ב-4 בנובמבר 1918 והוא בן עשרים וחמש. אוון נחשב לאחד ממשוררי המלחמה האנגלים המפורסמים ביותר. הוא נולד באוסווטרי בשרופשייר (Oswestry in Shropshire) בן לשושלת אנגלית וולשית. ב-1915 גויס לצבא, אך לאחר כמה חוויות טראומטיות אובחן כסובל מהלם קרב ונשלח לבית חולים צבאי באדינבורו לקבל טיפול. שם פגש משורר אחר, זיגפריד ששון, שעודד אותו ועזר לו בבעיות סגנוניות.	עריכה | תבנית | שיחה
4	כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה המלחין פאול ויטגנשטיין נקרא לשירות צבאי. הוא נפצע ונשבה בזמן ההתקפה האוסטרית על הרוסים בפולין, והיה הכרח לקטוע את זרועו הימנית. בזמן שהתאושש מהפציעה גמר אומר להמשיך לנגן בפסנתר תוך שימוש בידו השמאלית בלבד. עם תום המלחמה החל ויטגנשטיין ליישם את תוכניתו כשהוא לומד בשקדנות, מעבד קטעי מוזיקה לנגינה ביד שמאל בלבד ולומד קטעים חדשים שחוברו עבורו על ידי אחד ממוריו, יוזף לבור (שבעצמו סבל מעיוורון). הוא שב להגיש קונצרטים, וזכה שנית באהבת הקהל ובפרסום. לאחר מכן פנה למלחינים מפורסמים יותר בבקשה לכתוב יצירות במיוחד עבורו.	עריכה | תבנית | שיחה
5	הסימפוניה התשיעית של בטהובן, הולחנה על ידי לודוויג ואן בטהובן כאשר היה כבר חירש לחלוטין. זוהי הסימפוניה האחרונה הגמורה שכתב המלחין הגרמני לודוויג ואן בטהובן. הסימפוניה, שמלאכת כתיבתה הושלמה בשנת 1824, היא אחת היצירות הנודעות ביותר ברפרטואר המוזיקה המערבית, הן כמסמלת והן כמבשרת את התקופה הרומנטית, ונמנית עם יצירות המופת של בטהובן. הסימפוניה התשיעית מכונה "הכוראלית" משום שבפרק הרביעי, האחרון שלה כלל בטהובן קטעי שירה לארבעה סולנים, ומקהלה. המילים של הקטע הווקאלי היו מילות האודה לשמחה של פרידריך שילר, שנכתבו בשנת 1785, עם תוספות קטנות שהכניס בטהובן לטקסט המקורי. הייתה זו הפעם הראשונה, שמלחין גדול הציב את קול האדם באותה רמה עם כלי התזמורת בסימפוניה ויצר בכך יצירה רחבת יריעה ומפוארת.	עריכה | תבנית | שיחה
6	"סימפוניית הצעצועים", פרי עטו של לאופולד מוצרט, אביו של וולפגנג אמדאוס מוצרט, נחשבה במשך שנים ליצירתו של יוזף היידן. פה ושם אפשר עדיין למצוא תווים ישנים, שכותרתם משמרת טעות זו. המוזיקה של לאופולד מוצרט נמצאת, מסיבות מובנות, בצלה של היצירה של בנו וולפגנג אמדאוס, אך "סימפוניית הצעצועים" שחיבר עדיין זוכה לפופולריות, וחלק מהסימפוניות שחיבר, כמו גם מספר יצירות נוספות, שרדו עד היום. הוא השתדל ליצור תחושה נטורליסטית ביצירותיו. אף כי יצירתו הייתה מקיפה ורחבה, קשה להעריך את היקפה האמיתי או את איכותה, שכן רובה אבד וקשה לדעת עד כמה מייצגות היצירות ששרדו את מכלול יצירתו. חלק מיצירותיו יוחסו בטעות לבנו, וחלק מהיצירות שיוחסו לו התבררו בסופו של דבר כיצירות של בנו.	עריכה | תבנית | שיחה
7	המלחין המפורסם, וולפגנג אמדאוס מוצרט, החל לנגן בצ'מבלו ובכינור, ככל הנראה כבר בגיל ארבע. את היצירות הראשונות שלו הוא כתב, בעידוד אביו הקפדן, לאופולד מוצרט, כבר בגיל חמש. בגיל שש מוצרט ידע לנגן בפסנתר עם עיניים מכוסות, כאשר ידיו מונחות זו על זו, ויצא לסיבוב הופעות שכלל את מינכן ווינה. בהופעות אלו ניגן עם אחותו, מריה אנה (נאנרל) בת 11, דואטים לכינור ולפסנתר, פרי עטו. הוא גם ניגן יצירות שהלחין תוך כדי נגינתן, על הבמה. מוצרט הקטן הוצג לראווה בחצרות האצילים כילד פלא.	עריכה | תבנית | שיחה
8	המלחין והצ'מבליסט הגרמני כריסטוף גראופנר מילא שלא מדעת תפקיד מפתח בתולדות המוזיקה. כשחצר הנסיך ארנסט לודוויג מהסה-דרמשטדט התרשלה בתשלום משכורתו, הגיש גראופנר בשנת 1722 בקשה לקבל משרה של מנצח מקהלה בלייפציג. המועמד הראשון לתפקיד היה טלמן, אך הוא הסיר את מועמדותו אחרי שקיבל העלאה במשכורת בהמבורג. מגניפיקט ה"אודיציה" של גראופנר, שנכתב בסגנון של מורו יוהאן קונאו, זיכה אותו במשרה, אך פטרונו מיאן להתיר את החוזה שלו. שכרו של גראופנר, שזמנו עבר, שולם עתה במלואו ואף ניתנה לו העלאה במשכורת והבטחה, כי מקומו בצוות המוזיקאים בחצר מובטח גם במקרה שהקאפלה שלו תפוזר. הטבת תנאים זו שכנעה את גראופנר להישאר בדרמשטדט, ובכך פינה את הדרך ליוהאן סבסטיאן באך לתפוס את המשרה בכנסיית תומאס הקדוש בלייפציג.	עריכה | תבנית | שיחה
9	"הקטקומבות של פריז" מעשה ידי הצייר ויקטור הרטמן תמונות בתערוכה היא יצירה מוזיקלית מיוחדת במינה. זוהי סוויטה שנכתבה על ידי המלחין הרוסי מודסט מוסורגסקי בשנת 1874, לזכרו של חברו המת, הצייר ויקטור הרטמן. היצירה מורכבת מ-10 קטעים, שכל אחד מהם מייצג ציור אמיתי פרי מכחולו של הרטמן. הקטעים קשורים זה לזה בקטעי ביניים, המכונים "פרומנדה" (בצרפתית "טיילת"). המלחין מוריס ראוול תזמר את היצירה בשנת 1922. בצורתה התזמורתית נוגנה לראשונה בפריז, במאי 1923.	עריכה | תבנית | שיחה
10	מוזה מנגנת בקירתה על גבי כד מן המאה ה-5 לפנה"ס בתרבות יוון העתיקה נתפשו כלי המיתר, ובייחוד הלירה והקיתרה ככלי נגינה היוצרים הרמוניה אפולונית, לעומת כלי הנשיפה, כגון החליל או האאולוס, שנתפשו כמובילים לאי ודאות ואקסטזה דיוניסאית.	עריכה | תבנית | שיחה
11	בשל ההקשר הנאצי שדבק ביצירתו של ריכרד וגנר לאחר מותו, דרך משפחתו וקשריה עם המפלגה הנאצית, ובשל האנטישמיות החריפה שלו, לא נוגנו יצירותיו של וגנר בפומבי בישראל ובמשך שנים רבות גם לא שודרו בערוצים התקשורת הממלכתיים, עד שהחלו להגניבם לשם טיפין-טיפין. ניסיונות להשמיע את וגנר בהופעות פומביות נתקלו בישראל במחאה, בעיקר מצדם של ניצולי השואה. ב-27 באוקטובר 2000 החליטה התזמורת הסימפונית ראשון לציון לנגן את יצירתו של וגנר, "אידיליית זיגפריד", לאחר שבית המשפט העליון דחה עתירה שדרשה ממנו למנוע את נגינת היצירה בפומבי. כבר בתחילת השמעת היצירה, ישראלי מבוגר כבן 80, יליד פולין, אשר משפחתו נספתה בשואה, הוציא רעשן והחל להשתמש בו כמחאה על הנגינה. האיש הוצא בכוח מן האולם למקום בו הפגינו אנשים נוספים, ונגינת היצירה חודשה. מספר אישי ציבור בחרו לצאת מהאולם כמחאה בעת שיצירתו של וגנר נוגנה. לאחר שדניאל בארנבוים ניצח בשנת 2001 על פרק מתוך "טריסטן ואיזולדה" כהדרן מפתיע בקונצרט שנערך בפסטיבל ישראל, קראה ועדה של הכנסת להחרמתו של המנצח, והיה צורך לבטל את הצגתה המתוכננת של האופרה "הוולקירה".	עריכה | תבנית | שיחה
12	בכרמינה בוראנה, יצירתו המפורסמת ביותר של המלחין הגרמני קרל אורף, יש מעט מאוד, אם בכלל, פיתוח במובן הקלאסי, וגם הפוליפוניה בולטת שם בהיעדרה. כרמינה בוראנה נמנעת ממורכבות הרמונית וריתמית, עובדה שגרמה למוזיקאים רבים לזלזל בה ברמה אסתטית, אם כי בהתחשב בטכניקות הקומפוזיציה המורכבות, שהעדיפו כמעט כל יתר המלחינים הנודעים של אותה תקופה, אפשר גם לראות בכך ביטוי של התרסה נועזת במיוחד. אורף הושפע מלודית ממודלים של שלהי הרנסאנס וראשית הבארוק, כמו ויליאם בירד וקלאודיו מונטוורדי. טעות נפוצה היא לחשוב שאורף ביסס את המלודיות של כרמינה בוראנה על מלודיות נומטיות; שום מלודיות מסומנות כאלה לא נמצאו בקודקס בוראנה. התזמור המבריק והססגוני שלו מעיד על מתן כבוד לסטרווינסקי. עבור אורף, כמו עבור סטרווינסקי, ריתמוס הינו לא פעם היסוד המוזיקלי הראשון במעלה.	עריכה | תבנית | שיחה
13	משיח (במקור Messiah) הוא אורטוריה מאת גאורג פרידריך הנדל משנת 1741 והיצירה הנודעת ביותר של מלחין זה. היא נמנית עם היצירות החשובות ביותר של המוזיקה הקולית המערבית. החלק המפורסם ביותר באורטוריה הוא הקטע למקהלה "הללויה", אשר מסיים את חלקה השני של היצירה. במדינות שונות מקובל שהקהל קם על רגליו במהלך השמעת הקטע הזה. על פי המסורת המקובלת, המלך ג'ורג' השני התרגש כל כך בעת ששמע את הקטע לראשונה עד שקם מכיסאו, וכל הנוכחים נאלצו לקום מפאת כבודו.	עריכה | תבנית | שיחה
14	קטע מן הרקוויאם של מוצרט, בכתב ידו בסרט הקולנוע זוכה האוסקר, "אמדאוס", המבוסס על מחזה בעל אותו שם, מוצגת תאוריית קשר לפיו המלחין אנטוניו סליירי אשם במותו של וולפגנג אמדאוס מוצרט. בסרט מתואר כי סליירי הזמין ממוצרט רקוויאם בעילום שם במטרה לרוצחו ולאחר מכן לטעון שהוא הלחין את הרקוויאם, זאת בשל קנאה ויריבות שהייתה בין השניים. מקורה של תיאורית קשר זו עוד בימיו של סליירי ומסופר שרוסיני אף התבדח על כך בפניו, אולם אין אמת בכך. את הרקוויאם של מוצרט הזמין הרוזן פון ואלזג שטופאך במטרה להשמיעו לזכר אשתו המתה. פון ואלזג שטופאך שילם למוצרט כסף רב כדי שיוותר על זכויות היוצרים שלו ושטופאך יוכל להציג את הרקוויאם כאילו כתב אותו בעצמו. אין עדות ממשית לאיבה בין סליירי למוצרט וכנראה היו ביניהם יחסי ידידות. באופן אירוני, אחת היצירות בהן ידוע סליירי היא דווקא הרקוויאם שכתב להלוויה של עצמו יותר מ-20 שנה לפני מותו.	עריכה | תבנית | שיחה
15	אין הסכמה כללית לגבי הגורם המדויק למותו של בטהובן; אנליזה של תלתל משערו של בטהובן, שנגזר מראשו יום לאחר מותו, וכן חלק מגולגולתו, שנלקח מהקבר ב-1863, מראים שייתכן והייתה זו הרעלת עופרת שתרמה לבריאותו הגרועה ולבסוף למותו. שני הפריטים נמצאים כיום במרכז בטהובן בסן חוזה שבקליפורניה. מקור הרעלת העופרת אינו ידוע, אך ייתכן שהיו אלה דגים, תרכובות עופרת המשמשות להמתקת יינות, או כלי קיבול של שתייה עשויים בדיל. אולם, לא סביר שהרעלת העופרת הייתה הגורם לחירשותו של בטהובן, שיכלה להיות תוצאה, לדעת מספר חוקרים, של הפרעה אוטואימונית כמו זאבת. ניתוח השיער לא גילה כספית, ממצא העולה בקנה אחד עם האבחנה, שלבטהובן לא הייתה עגבת (כספית שימשה לטיפול בעגבת באותם ימים). העדר מטבוליטים של תרופות מלמד על האפשרות, שבטהובן נמנע מלקיחת משככי כאבים וסמי הרגעה.	עריכה | תבנית | שיחה
16	סונאטה לארפג'ונה ופסנתר היא סונאטה לכלי קשת ופסנתר, מס' 821 ברשימת דויטש, שכתב פרנץ שוברט בווינה בשנת 1824. הסונאטה היא היצירה המשמעותית היחידה לארפג'ונה (ביסודו גיטרה בעלת קשת) שעודנה קיימת כיום. היא שייכת לאותה תקופה כמו רביעיית המיתרים "העלמה והמוות", כאשר שוברט סבל מעגבת בשלביה המתקדמים ושקע בפרקי דיכאון, בתדירות גדלה והולכת. נראה שהיצירה נכתבה בהזמנת ידידו של שוברט, וינצנץ שוסטר, נגן וירטואוז בארפג'ונה, שהומצא אך שנה קודם לכן. עד שהסונאטה יצאה לאור, לאחר מות המלחין, בשנת 1871, שככה זה כבר ההתלהבות לחידוש שבארפג'ונה ויחד עמה נשכח הכלי עצמו. כיום מושמעת היצירה כמעט אך ורק בעיבודים לצ'לו ופסנתר או ויולה ופסנתר, שנעשו לאחר זמן, אף כי יש ביצועים גם לגרסאות לכלי נגינה אחרים, בהם קונטרבס, חליל וקלרינט, או גיטרה בתפקיד הפסנתר. המעבדים מתמודדים עם הבעיות שמציג המנעד הקטן יותר של כלים אלה, בהשוואה לזה של הארפג'ונה, כמו גם עם התיקונים המתחייבים בארטיקולציה (4 מיתרים לעומת 6).	עריכה | תבנית | שיחה
17	ביצוע הבכורה של שתיים מהסימפוניות המפורסמות ביותר של המלחין הגרמני לודוויג ואן בטהובן היה כישלון חרוץ. ביצוע הבכורה, שסבל ממכשלות שונות, עבר כמעט ללא תגובה מצד המבקרים. התזמורת לא היטיבה לנגן – התקיימה חזרה אחת בלבד לפני הקונצרט – ובנקודה אחת במהלך ביצוע הפנטזיה הכוראלית, עקב טעות של אחד מהמבצעים, נאלץ בטהובן להפסיק את הנגינה ולהתחילה מחדש. האודיטוריום לא היה מחומם והקהל היה מותש מהקור ומאורך התוכנית. אך ביצוע אחר, כעבור שנה וחצי, הניב סקירה נלהבת מאת א.ת.א. הופמן, שתיאר את המוזיקה בדימויים דרמטיים: "קרני אור זוהרות בוקעות מבעד לעלטת הליל האופפת מקום זה ואנו מרגישים בצללים כבדים הנעים סביבנו, סוגרים עלינו ועושים שמות בקרבנו עד שלא נותר בנו אלא כאב של כיסופי אין קץ – כיסופים, המכניעים כל עונג שצץ ועלה בצלילי החדווה ומשקיעים אותו במצולות. רק באמצעות הכאב הזה, המאכל אך איננו מכלה אהבה, תקווה וחדווה, המנסה לפקוע את סגור לבנו בשוועה רמה, חובקת-כל, הבוקעת ממעמקי הרגש והיצר, ממשיכים אנו לחיות, שבויים ביד רוחנו ושולטים בה גם יחד."	עריכה | תבנית | שיחה
18	מארש רדצקי הוא יצירה מוזיקלית של יוהאן שטראוס האב. היצירה כתובה בצורת שיר לכת (מארש), ונקראת על שם המצביא האוסטרי יוזף רדצקי פון רדץ, יליד בוהמיה שחי בין השנים (1766-1858). מפני שהיצירה הינה מארש עליה להיות בעלת משקל מרובע ואכן היצירה כתובה במשקל של ארבעה רבעים. היצירה נכתבה בסולם דו מז'ור שאינו כולל סימני היתק קבועים (בדומה למקבילו המינורי לה) הקל לקריאה ולנגינה. שני מאפיינים אלו והרקע ההיסטורי הלאומי של היצירה הם אלו שהפכו אותה לקליטה ואהובה בכל העולם. היצירה האהובה עובדה להרכבים, לפסנתרן בודד ואף לשש ידיים בפסנתר.	עריכה | תבנית | שיחה
19	הסימפוניה הפנטסטית היא סימפוניה שנכתבה על ידי המלחין הצרפתי הקטור ברליוז בשנת 1830, והיא היצירה המוכרת ביותר של מלחין זה. כמו כן, היא נחשבת לאחת היצירות החשובות והמייצגות ביותר של התקופה הרומנטית המוקדמת, ומבוצעת תכופות בקונצרטים ברחבי העולם. המלחין האמריקאי ליאונרד ברנשטיין הגדיר את הסימפוניה כיצירה המוזיקלית הפסיכדלית הראשונה, בגלל אופיה ההזייתי הדומה לחלום, ובגלל הסברה שברליוז הלחין לפחות חלק מהיצירה תחת השפעת אופיום.	עריכה | תבנית | שיחה
20	ליסט הוא יוצרה של הפואמה הסימפונית. סוגה זו, ללא צורה מוגדרת מראש, היא מעין שיא לתקופת הרומנטיקה, שבה מועדפים רגשותיו של היחיד על הצורה המקובלת. ליסט חיבר יצירות ארוכות ורבות דמיון. כפסנתרן הוא נחשב לאחד מהווירטואוזים הגדולים ביותר שידע העולם. ליסט כתב כ-1,300 יצירות; 400 מהן מקוריות, והשאר עיבודים מיצירותיהם של אמנים אחרים, בעיקר לפסנתר. הוא אומנם השפיע על פסנתרנים וירטואוזים ועל מלחינים שונים אך יצירותיו המקוריות לא זכו עד לתקופה האחרונה בהכרה הראויה להן.	עריכה | תבנית | שיחה
21	נגני הטובה נדירים מאוד בגלל קושי הכלי, כיום בישראל יש כ-500 נגני טובה, אך רק כ90 מתוכם מעדיפים לנגן בו בקונצרטים בגלל חוסר הכשרתם, עוד סיבה לנדירות הנגנים היא שהטובה היא כלי יקר המגיע לעשרות אם לא מאות אלפי יורו. טוּבה היא כלי נגינה ממשפחת כלי הנשיפה ממתכת. הטובה מפיקה את הצלילים הנמוכים ביותר במשפחת כלי הנשיפה מהמתכת בפרט, ובתזמורת בכלל, ומשמשת בדרך כלל לנגינת תפקידי בס. לטובה צליל רך יחסית לכלי נשיפה אחרים, וניתן לנגן בה בעוצמה רבה. הטובה המודרנית הומצאה בשנת 1835 בגרמניה, והחליפה במהירות כלי נשיפה נמוכים כהליקון, בומברדון, אופיקלאידה וסרפנט. לעיתים משמש השם "טובה" כשם כללי לכלי נשיפה נמוכים, במיוחד במוזיקה עתיקה.	עריכה | תבנית | שיחה
22	הרמוניקת זכוכית הרמוניקת זכוכית היא כלי נגינה, המבוסס על טור של קערות זכוכית בגדלים משתנים, המפיקות צליל בחיכוך עם אצבעות רטובות. טכניקת ההפקת הצליל מהכלי דומה להפקת צליל על ידי שיפשוף אצבע רטובה על שפת כוס זכוכית. הרמוניקת הזכוכית הומצאה בשנת 1761 על ידי המדען ומושל פנסילבניה, בנג'מין פרנקלין, לאחר שצפה במוזיקאי מנגן על מערכת כוסות, בה השוני בין צלילי הכוסות הושג במילוי כל כוס בכמות מים שונה - נבל זכוכית, ולא בשינוי גודלי הכוסות. כמאה מלחינים כתבו יצירות עבור הרמוניקת הזכוכית, ביניהם מוצרט, הנדל, בטהובן וריכרד שטראוס.	עריכה | תבנית | שיחה
23	עטיפת התקליטור פורגי ובס האופרה פורגי ובס, שאותה חיברו האחים איירה וג'ורג' גרשווין, היא בין היצירות המוזיקליות המשפיעות במחצית הראשונה של המאה העשרים. האריה הפותחת של האופרה, Summertime, הפכה לאחד הסטנדרטים המבוצעים ביותר בג'אז, וקטעים נוספים מתוך האופרה זכו להצלחה דומה. כיוון שהעלילה סובבת סביב החברה השחורה הענייה של התקופה, ספגו המחברים ביקורת רבה בתחילת הדרך והואשמו בגזענות, אך הם התעקשו להעסיק רק שחורים בתפקידים הראשיים, ובסופו של דבר התקבלה האופרה גם בקרב הקהילה השחורה. בעת הופעה בעיר וושינגטון במרץ 1936 מחה צוות הזמרים כנגד ההפרדה הגזעית בקהל, ואף כופף את ההנהלה להתיר ישיבה מעורבת. עקב כך, הייתה זו ההופעה הראשונה שנערכה בתיאטרון הלאומי של וושינגטון מול קהל מעורב, רב גזעי, אם כי מסורת זו לא נשמרה, ובהצגות אחרות המשיכה הנהלת אולם התיאטרון במדיניות ההפרדה.	עריכה | תבנית | שיחה
24	המלחין יוהאן סבסטיאן באך נתקבל לשירות כנסיית תומאס הקדוש ולעיריית לייפציג כברירת מחדל. בזמנו גיאורג פיליפ טלמן נחשב מלחין הרבה יותר משובח בעיני אלו ששכרו את עבודתו של באך. הם כתבו זאת עם קבלתו לעבודה, שהם היו מעדיפים את טלמן אולם זה לא קיבל את בקשתם.	עריכה | תבנית | שיחה
25	Luciano Pavarotti 15.06.02 בקונצרט האחרון בו הופיע הזמר לוצ'אנו פבארוטי, לפני פרישתו לגמלאות, התזמורת החוותה לו מחווה נדירה בעולם המוזיקה הקלאסית. היא ניגנה את כל היצירה בחצי טון נמוך, מהטונים בהם הולחנה, כדי להקל על פבארוטי את מלאכת הזמרה. במוזיקת פופ, לעומת זאת, המוסכמה שונה לחלוטין. הלהקה בוחרת, בדרך כלל, לנגן בסולם המוזיקלי בו לזמר הכי קל לשיר. תקרית מעניינת שקשורה לזה, קרתה בפינת החידה המוזיקלית, "תו השעה", שהוגשה בתוכנית הרדיו, "נכון לעכשיו". בפינה זו, המאזינים התבקשו לזהות שיר, ולטלפן לאולפן, עם תשובה. אחד השירים שאיש לא זיהה, הושר בפי אפרים שמיר, שהאזין בעצמו לתוכנית. הוא לא זיהה את קולו שלו, משום שהשיר הוקלט בסולם בו הוא ממעט לשיר. ביום ההקלטה, שמיר מילא את מקומו של בועז שרעבי, שהיה חולה.	עריכה | תבנית | שיחה
26	פורטרט יוזף היידן יוזף היידן, מחשובי המלחינים בתקופה הקלאסית, נודע בחוש הומור מפותח ואהב לחמוד לצון. בפרק השני של סימפוניית ההפתעה, הוא הפתיע והשכים את הקהל, עם אקורד חזק במיוחד, מיד לאחר מוטיב ארוך ב"פיאנו" – נגינה חרישית, שהרדימה אותו. היידן זכה לכבוד מצד המוזיקאים בחצר ניקולאוס אסטרהאזי, שעליהם היה ממונה, כיון שהצליח לקיים אווירה נוחה ביחסי העבודה, אך גם ייצג ביעילות את האינטרסים של הנגנים בפני מעסיקם. דוגמה לכך היא סימפונית הפרידה. היידן כתב וביצע אותה ב-1772, כתגובה לשהות כפויה וממושכת של הצוות המוזיקלי במעון הקיץ של הנסיך, בעוד שמשפחותיהם נותרו באייזנשטאדט. הסימפוניה מסתיימת בפרק, במהלכו מדי כמה תיבות קמים נגנים אחדים ממקומם, מכבים את נר התאורה של התווים שלהם, ועוזבים את האולם. כך עד שנותרים על הבמה רק שני כנרים, המנגנים דואט. הנסיך הבין את הרמז, והתזמורת הורשתה לעזוב את המעון כבר למחרת.	עריכה | תבנית | שיחה
27	ספורטאיות מועדון המרוצים של קאן שורקות בעזרת אצבעותיהן משערים, שהשריקה שימשה לתקשורת בלתי מילולית מקדמת דנא. אזכורה הראשון בכתב מופיע בספר מלכים. בתרבות אירופה, לשריקה היה תמיד אופי קליל ולא רציני, למעט בתקופת הרנסאנס, בה הייתה מקובלת שריקה־אמנותית. בתקופה זו, מרבית כלי הנגינה היו בשלבי התפתחותם הראשוניים, והשריקה הייתה אלטרנטיבה רצינית לזמרה. אולם בתקופת הבארוק איבדה אמנות־השריקה את חשיבותה בתזמורת הקאמרית, וקיבלה את התפקיד השולי שיש לה היום. בתרבויות רבות נקשרה השריקה לכישוף ולאמונות טפלות, כגון גירוש שדים. השריקה נקשרה גם לשטן, ובאזורים נוצריים ומוסלמיים אחדים נתפשה כטמאה ונאסרה. באופרה "מפיסטופלה" של המלחין האיטלקי, אריגו בויטו, השטן שורק במקום לשיר.	עריכה | תבנית | שיחה
28	-	הוספה
29	-	הוספה
30	-	הוספה
31	-	הוספה

בחזרה לפורטל