פורטל:היסטוריה/המחקר?/קטעי הידעת
1 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
2 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
3 |
|
עריכה | תבנית | שיחה |
4 | ![]() לצד המחקר ההיסטורי קיימים ענפי מחקר מקבילים הפעילים מחוץ לאקדמיה, אחד מהם ידוע גם בשם פסבדו-היסטוריה כלומר מחקר המתיימר להיות מדעי או להיתמך על–ידי המדע, אך על–פי דעת עיקר הקהילה המדעית אינם עומדים בדרישות השיטה המדעית. מדובר במחקרים - לכאורה, ספרים סרטים המשתמשים בממצאים ארכאולוגיים, מחקרים היסטוריים ומתחומי מדע אחרים על מנת לבסס לכאורה תאוריות סנסציוניות. ספריו של אריך פון דניקן שייכים לקטגוריה זו, בספרו מרכבות האלים, שיצא לאור ב-1968, וספרים אחרים שפורסמו לאחר מכן הוא מסתמך כביכול על ממצאים ארכאולוגיים וטקסטים עתיקים כדי להוכיח שהאלים במיתוסים של דתות שונות הם בעצם חייזרים, שהגיעו בחלליות לכדור הארץ לפני אלפי שנים. העובדה שספר המכיל כל־כך הרבה חצאי אמיתות ולעיתים טעויות גסות הפך לרב־מכר היא התעלומה המרכזית וחידה לא פתורה בפני עצמה. ספריו עדיין נמכרים היטב, לרעיונותיו יש ביקוש רב ופון דניקן הוא מרצה מבוקש. |
עריכה | תבנית | שיחה |
5 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
6 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
7 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
8 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
9 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
10 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
11 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
12 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
13 |
|
עריכה | תבנית | שיחה |
14 | ![]() |
עריכה | תבנית | שיחה |
15 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
16 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
17 | ![]() ![]() צירוף המקרים של לינקולן וקנדי הוא אגדה אורבנית, שלפיה קיימים קווי דמיון רבים ומפתיעים בין חייהם של אברהם לינקולן וג'ון פיצג'רלד קנדי, שניים מהנשיאים הבולטים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, שסיימו את תקופת כהונתם ואת חייהם בצורה זהה וטרגית - התנקשות, ואף בין נסיבותיהן של שתי ההתנקשויות. לאמיתו של דבר, חלק מקווי הדמיון המדווחים ברשימה, בדויים לחלוטין, או מתאימים רק בדוחק, ואחרים אינם אלא צירופי מקרים. אגדה זו היא שכלול של קללת טיפקאנו לפיה כל נשיאי ארצות הברית שנבחרו לתפקידם בשנים העגולות עד 1960, מתו במהלך כהונתם. מותם של הנשיאים מוסבר בקללה מסתורית שהטיל, כביכול, בן שבט השוניטנסקואטאוה, על הנשיא ויליאם הנרי הריסון, הידוע בכינויו "טיפקאנו". |
עריכה | תבנית | שיחה |
18 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
19 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
20 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
21 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
22 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
23 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
24 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
25 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
26 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
27 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
28 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
29 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
30 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
31 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
32 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
33 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
34 | ![]() בשנת 2018 פרסם הפילוסוף האמריקאי אלכסנדר רוזנברג ספר בשם "כיצד המחקר ההיסטורי טועה - הנוירולוגיה של ההתמכרות שלנו לסיפורים" ( How History Gets Things Wrong ,The Neuroscience of Our Addiction to Stories ) הספר, שכצפוי עורר תגובת נגד בקרב היסטוריונים, מעלה טענה ישנה לפיה לימוד היסטוריה לא יתרום להבנת אירועים היסטוריים ולא יוכל להביא תועלת עתידית, רוזנברג כי הנרטיב ההיסטורי - הסיפור שבבסיסו של כל מחקר היסטורי הוא בבסיסו שגוי. תפיסת עולם שמסדרת את העובדות בפורמט של נרטיב על מנת לנסות להבין את אירועי העבר מביאה את קוראי המחקר ההיסטורי לשגיאה חמורה יותר לפיה ניתן להבין וליישם את הלקחים בהווה או בעתיד. על פי רוזנברג, האבולוציה האנושית הביאה לפיתוח יכולת קוגניטיבית המאפשרת לאדם קריאה ולימוד של התנהגות אנושית וממנה התפתחה היכולת להקיש האם מי שבא איתנו במגע הוא ידיד אויב או בן ברית. יכולת שהביאה את אבותינו הקדמונים לראש פירמידת המזון וההשרדות האפריקאית. על פי רוזנברג יכולת זו שנמצאת צרובה בנפש האדם מביאה אותו למבוי סתום בניסיון להבין או לחזות מהלכים או תהליכים הוא מגיע למסקנה כי המחקר יוכל לפרש נכון ולהבין לעומק את ההיסטוריה רק כאשר נמנע מהנטייה לראות את התהליך כסיפור, הדרך לכך היא לנטוש את דרכי המחקר ההיסטורי המסורתי ולבחון את העבר והעתיד בכלים שמספקים מדעי המוח הקוגניטיביים העוסקים בחקר הבסיס העצבי להכרה האנושית ולתהליכי עיבוד וייצוג ידע. |
עריכה | תבנית | שיחה |
35 | המשורר וההיסטוריון הרומאי מרקוס אנאוס לוקאנוס (נולד 39 מת 65) היה אחיינו של הפילוסוף והמדינאי סנקה ודרכו התוודע לנירון קיסר -אחד הראוותניים, המטורפים והאכזריים שבשליטי רומא מאז ומעולם. תחילה היה לוקאנוס מחביבי הקיסר שאף מינה אותו לקוואיסטור לשנת 59. בשנה שלאחריה כתב לוקאנוס את הפואמה "בשבחו של נירון" וזכה בפרס השירה בפסטיבל שאורגן על ידי הקיסר שהחשיב את עצמו לאמן דגול ופטרון של אמנים. הצלחתו הספרותית של לוקאנוס עוררה את קנאתו של נירון, שציווה עליו לחדול מלפרסם את יצירותיו בציבור. לוקאנוס, מפוקח ומאוכזב ממיטיבו בעבר הצטרף לקשר פיסו שמטרתו הייתה רצח נירון. הקשר התגלה ונירון ציווה על הקושרים ובהם לוקאנוס להתאבד. לוקאנוס אזר עוז בנפשו, הזמין את חבריו למשתה, סעד את לבו אתם יחדיו, ולבסוף חתך את עורקיו, נשא את דבריו נגד עריצות ומת. הפואמה ההיסטורית שכתב "פרסאליה" שבה תיאר את מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר שרדה את שלטונו של נירון ומבחן הזמן, והיא הייתה בעלת השפעה חשובה על התיאטרון ועל השירה של המאה ה-17, כתביו של נירון נעלמו ללא זכר. |
עריכה | תבנית | שיחה |
36 | ![]() בשנת 1258 פלשו צבאות מונגולית לח'ליפות העבאסית, אורדות של הולגו ח'אן ובעלי בריתו הטילו מצור על בגדד, ולאחר 11 ימי מצור בלבד נפרצו חומותיה. מיד עם כניסתם לעיר החלו כוחות המונגולים במסע שיטתי של רצח וטבחו את כל תושבי העיר, ביזה והרס. המסגדים, הארמונות, הספריות ובתי החולים - מונומנטים תרבותיים וארכיטקטוניים שנבנו במשך מאות שנים של שלטון עבאסי - נבזזו ונהרסו עד היסוד. ספריות העיר ובראשן בית אל-חכמה ("בית החוכמה") נשרפו על מאות אלפי כתבי היד והתעודות ההיסטוריות, המדעיות, הדתיות והספרותיות שבהן. מסופר שמי החידקל השחירו מדיו של הספרים שהושלכו הנהרה ומדם המלומדים שגופותיהם המבותרות היו שותפות לגורלם. היסטוריון ערבי-מוסלמי בן המאה ה-13 כתב "לא היה חורבן דומה לחורבן בגדד שהאסלאם הצליח לשרוד" מספר מאות לאחר מכן כתב ההיסטריון האמריקאי ויל דוראנט כתב בספרו המונומנטלי תולדות התרבות "אין בהיסטוריה האנושית אסון מפתיע יותר והרסני יותר לתרבות האנושית" תיאורים אלה של הרס וביזה מוחלטים של בגדאד ה"תרבותית" על ידי המונגולים ה"ברברים" הודגשו בעיקר על ידי היסטוריונים ערבים בני המאה ה-20 ואוריינטליסטים אירופאים, כהסבר לדעיכתה של הציוויליזציה המוסלמית לעומת אירופה. |
עריכה | תבנית | שיחה |
37 | ![]() ההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו). היה היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול, במהלכו נפל בשבי הרומאים ביודפת. למרות זאת זכה באהדתם של קיסרי השושלת הפלאבית, אספסיאנוס וטיטוס בנו, שהעניקו לו אזרחות רומית ונחלת מגורים ברומא, שם חי במהלך המחצית השנייה של חייו. ארבעת ספריו שחיבר ברומא בשפה היוונית השתמרו לדורות בשלמותם, אירוע נדיר למדי בקרב סופרי העת העתיקה שרוב חיבוריהם אבדו. זאת עקב העדות הפלוויאנית טקסט זה מתאר את ישו כאדם חכם, ומתייחס אליו כמשיח אשר חולל נסים ואשר הופיע מחדש שלושה ימים לאחר צליבתו. העדות היא ההתייחסות הלא-נוצרית המוקדמת ביותר לדמותו של ישו במאה הראשונה והערך המוסף שהיה לחיבוריו "מלחמת היהודים" ו"קדמוניות היהודים" לתאולוגיה הנוצרית. הכנסייה ראתה בספרו המתעד את חורבן ירושלים ובית המקדש הוכחה לנכונות נבואתו של ישו על חורבן העיר, ולדוקטרינה הגורסת שבחירת עם ישראל היא חזקת הכנסייה בלבד ושהיהודים שלא הצטרפו אליה איבדו את מעמדם כחלק מן העם. למרות חשיבותם הרבה של הספרים להבנת ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת חורבן בית המקדש השני המסורת הרבנית לא הכלילה בתוכה את כתביו ועניין יהודי מחודש בהם התעורר רק במאה ה-19 כך נשמרו כתבי ההיסטוריה החשובים לעם היהודי על ידי הכנסייה הנוצרית. |
עריכה | תבנית | שיחה |
38 | ![]() הוגי הדעות חלוקים באשר לתשובה לשאלה "האם ניתן ללמוד לקח מלימוד ההיסטוריה. תשובה חלקית לכך התקבלה בשנת 1962 אז פרסמה ההיסטוריונית, סופרת ועיתונאית יהודיה-אמריקאית, ברברה טוכמן את ספרה - זוכה פרס פוליצר, רב המכר אוגוסט 1914 (באנגלית: August 1914 וגם The Guns of August) אודות החודש הראשון של מלחמת העולם הראשונה והאירועים שהובילו למלחמה. סוקר הספר מטעם הוצאת מערכות כתב: "מתוך יריעתו הרחבה של הספר נשקפת שרשרת המצבים, הגורמים והמאורעות - סתירות של שאיפות ממשלות, ניגודים של רצונות עמים, ועוד יותר מזה אי-ידיעה ושטחיות תהומית, תערובת של שאננות ומזימות ועיוורון לגבי משמעות הדברים הנעשים והבלתי-נעשים, אותה שרשרת גורלית אשר הוליכה את אירופה אל שדה-קטל שטרם היה עד כמותו בהיסטוריה להיקף ולזוועת-השמד". נשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי התרשם עמוקות מהספר והעניק עותקים ממנו למזכירי הקבינט ובכירי הצבא. הנשיא אף ביקש שכל קצין בצבא יקרא את הספר ועותקים ממנו נשלחו לבסיסי הצבא האמריקאי ברחבי העולם. קנדי ציין שתובנותיו מהספר סייעו לו בשעת משבר הטילים בקובה. המשבר חיזק את מעמדו של קנדי כנשיא ארצות הברית, והוכיח כי על אף גילו הצעיר הוא ניחן בשיקול דעת בהתמודדות עם מצבים מסובכים. משבר הטילים תרם לתחילת ההפשרה ביחסי ארצות הברית וברית המועצות, שכן מנהיגיהן הבינו כמה קרובה עלולה להיות התלקחות גרעינית שתוצאותיה קטסטרופליות. |
עריכה | תבנית | שיחה |
39 | ![]() ההיסטוריה וההיסטוריונים מתעדים בדרך כלל את מעשיהם וקורותיהם של שועי עולם. תחום המיקרו היסטוריה עוסק בכתיבת ה"היסטוריה מלמטה", זוהי סוגה חדשה בהיסטוריוגרפיה שהתפתחה בשנות ה-70 של המאה העשרים, ניתן להשוותה להצצה דרך חור המנעול אל חברה מסוימת בנקודת זמן מסוימת בעבר. באמצעות בדיקה מדוקדקת של חומר ארכיוני אודות פרשה אחת, שבמרכזה עמדו "גיבור" או "גיבורה" אשר לא נמנו עם השכבות המעצבות את מהלך ההיסטוריה. כך זכה טוחן, חסר השכלה בשם מנוקיו, שחי במאה ה-16, שדבריו יהדהדו בעולם האקדמי לאחר הוצאתו להורג על ידי בית המשפט של האינקוויזיציה. תיאור הסיפור האישי פורסם בספר הגבינה והתולעים שכתב ההיסטוריון האיטלקי קרלו גינצבורג. בהסתמך על פרוטוקולים של בית המשפט של האינקוויזיציה. מנוקיו נאשם בכך שטען כנגד המוסכמות הדתיות באותה תקופה, נגד עליונות האדם על בעלי החי והחומר, ונגד עליונות האלוהים על האדם. בין ציטוטיו, שהיו מהפכניים לאותה תקופה, אומר מנוקיו: "(לפני הבריאה) הכול היה כאוס, כלומר אדמה, אוויר, מים ואש ביחד; ומהמסה הזאת נוצר גוש, בדיוק כמו שגבינה מתגבשת בחלב, ובתוך זה התהוו תולעים, והם היו המלאכים, ובין המלאכים הרבים האלה היה גם אלוהים שנוצר גם הוא מהגוש באותו זמן". משפטו של מנוקיו, משקף עימות בין ניצני השכלה ופתיחות מחשבתית אתאיסטית, לבין תרבות נוצרית, מסורתית נוקשה. בסיכומו של משפט ההיסטוריה נזנחה השקפת העולם הדוגמתית של הכנסייה, הניסיון להשתיקו נכשל ודבריו של מנוקיו זכו להשמע. |
עריכה | תבנית | שיחה |
40 | ![]() לעיתים משלב ההיסטוריון משפטים מנהמת ליבו בספריו, ומנסה לזרוע מסרים, לקח לקוראים. כך עשה פרופסור ארנסט גומבריך בספרו היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים. הספר נכתב משסיים גומבריך, בגיל 26, הדוקטורט שלו ולא מצא עבודה עקב המצב הכלכלי הקשה ערב מלחמת העולם השנייה, אז ביקש ממנו חברו לחוות דעה על ספר היסטוריה לילדים באנגלית ואולי אף לתרגמו לגרמנית. גומבריך שלא התרשם מהספר המליץ שלא לתרגם את הספר והוסיף כי לדעתו יוכל לכתוב ספר מוצלח טוב יותר. משיצא הספר לאור הוא התקבל באהדה רבה ותוך זמן קצר תורגם לחמש שפות. באותה התקופה הנאצים הגרמנים אסרו את הפצת הספר מכיוון שהיה פציפיסט מידי לטעמם. גומבריך כתב: "הספר הזה לא אמור לבוא במקומו של ספר היסטוריה כלשהו, המשרת בבית הספר מטרות אחרות לגמרי. הייתי רוצה שהקוראים שלי יקראו בו להנאתם, ויעקבו אחר סיפור ההיסטוריה בלי להיות מחויבים להכין סיכומים ולרשום שמות ותאריכים. אני מבטיח שלעולם לא אבחן אותם". בסיום הספר בגרסתו משנת 1936 כתב גומבריך ש"כולנו מקווים לעתיד טוב יותר - הוא חייב להיות טוב יותר!". בסוף הפרק שהוסיף בשלהי המאה ה-20, הוא מצא לנכון להתנסח ביתר זהירות. גומבריך, אחרי שתיאר את המלחמות, האסונות והאיומים שהביאה עמה המאה העשרים, סיים במילים: "עדיין מותר לנו להמשיך לקוות לעתיד טוב יותר". |
עריכה | תבנית | שיחה |
41 | ![]() חקר ההיסטוריה והדיסציפלינות הנסמכות על מחקר היסטורי משתמשים בכלי מחקר במקובלים בשיטה מדעית אך נהוג לומר כי מדעי הרוח בכללם אינם מדע במובנו המקובל, ניתן לטעון כי מדעי הרוח מחייבים את העוסק בהם להיות הסובייקט והאובייקט שלהם, כך למרות הניסיון למחקר היסטורי אובייקטיבי מתגלים מקרים של הטיה ותחת השפעה של דעות מוקדמות. הספר אוריינטליזם, שפרסם ב-1978 חוקר הספרות הפלסטיני-אמריקאי אדוארד סעיד כתוב במסורת סוגת הכתיבה הידועה כהיסטוריה של הרעיונות. הספר עוסק בהתקפה על תחום המחקר ההיסטורי-סוציולוגי אוריינטליזם. הספר טוען כי תחום "מדעי" זה הוא למעשה מקבץ של הנחות שווא העומדות ביסוד הגישה המערבית כלפי חקר המזרח התיכון. לפי סעיד מזרחנות מאופיינת "בדעה קדומה אירוצנטרית, מתוחכמת ועקבית, כנגד העמים הערבים-אסלאמיים ותרבותם". סעיד טוען שמסורת ארוכה של דימויים רומנטיים של אסיה והמזרח התיכון בתרבות המערבית, נתנה באופן עקיף הצדקה לשאיפות האימפריאליות האירופיות והאמריקאיות במזרח. האנתרופולוג טלאל אסד מסכם "הדימוי המקודש של האוריינטליסט כדמות קפדנית שלא מתחשבת בעולם הסובב אותה ושקועה כל כולה בכתבים בשפות זרות ומסתוריות נצבעה בגוון כהה עת התברר היאך העסק האפל של שליטה בעמים אחרים היווה רקע לאותו מחקר". מאידך טוענים מבקרי סעיד כי גישתו אינה מחקרית וכי היא מבוססת על זהותו כפלסטיני ועל תפישתו המגמתית את הסכסוך במזרח התיכון. |
עריכה | תבנית | שיחה |
42 | ![]() מפעל חייו של כריסטופר קולומבוס, הנחשב לאחד מגדולי מגלי הארצות בכל הדורות, היה נתון למחלוקת בין היסטוריונים לאורך הדורות כל אחד מטעמיו הוא, כל אחד מתוך השקפת עולמו. תחילה ניסו הבריטים להמעיט בחשיבותו של קולומבוס ובמקומו לטפח את ג'ון קבוט שבשליחות מלך אנגליה היה אחד האירופאים הראשונים שהגיעו לאמריקה. וזמן קצר לאחר המהפכה האמריקאית החלו בארצות הברית לראות בקולומבוס את הדמות המייסדת של העולם החדש. שמו של קולומבוס זכה לעדנה עם חגיגות 400 שנים לגילוי אמריקה בארצות הברית, עת קהילת המהגרים האיטלקיים העלו את זכרו על נס כמקור סולידריות והזדהות. בראשית המאה ה-20 הוחלט בארצות הברית לרומם את שמו בחג לאומי, יום קולומבוס. בשנת 1990 פרסם ההיסטוריון קירקפטריק סאל ספר רוויזיוניזם היסטורי המתאר את קולומבוס כארכיטיפ של הקולוניאליזם, כובש, מדכא, תאב בצע וחדל-אישים בכלל וכרב חובל בפרט. בתגובה כתב ההיסטוריון וויליאם מקניל כי בכתיבה ההיסטורית על קולומבוס מתגלים פגמי המחקר ההיסטורי המקיש מתוך מקורות היסטוריים הסובלים מעירפול את הפרשנות המתאימה למטרות של החוקר המודרני. מקניל מסכם המלעיזים והמעריצים על קולומבוס מפרסמים מחקרים היסטוריים שמציירים קריקטורה של המציאות המורכבת בכך שהם הופכים את קולומבוס למפלצת צמאת דם או דמות של קדוש על פי נטיית ליבם. |
עריכה | תבנית | שיחה |
43 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
44 | ![]() פרהיסטוריה (הלחם של המילים הלועזיות "לפני" ו"היסטוריה") היא התקופה בתולדות האנושות שקדמה לשימוש בכתב. במזרח התיכון הפרהיסטוריה הסתיימה עם הופעת הכתב בשומר העתיקה, בסביבות שנת 3500 לפנה"ס, בתחילת תקופת הברונזה. בשווייץ ובאנגליה, תקופות הברונזה והברזל עדיין מוגדרות כפרהיסטוריה, מפני שהתיעוד הכתוב החל רק כאשר האימפריה הרומית התעמתה עם האוכלוסיות שם, בין המאה ה-1 לפנה"ס למאה ה-1 לספירה. בניו זילנד ובאוסטרליה, הפרהיסטוריה הסתיימה רק עם הגעת מגלי הארצות ההולנדים, במאה ה-17. אלא שלא רק סיום הפרהיסטוריה משתנה מאוכלוסייה לאוכלוסייה. גם תחילתה משתנה. את התקופה הפרהיסטורית מקובל למנות החל מהופעת האדם, דהיינו קוף-אדם זקוף המייצר כלי אבן, לראשונה במזרח אפריקה לפני כ-2.6 מיליון שנה. יכולת התקשורת הלא כתובה של אנשי התקופה הפלאוליתית הספיקה להעברת מסורת טכנולוגית מדור לדור. מתברר, שלמרות שלשווייץ ולניו זילנד יש הרבה פחות שנות היסטוריה כתובה מאשר לעיראק או למצרים, יש להן גם הרבה פחות שנות פרהיסטוריה. במשך רוב תקופת הפרהיסטוריה של המזרח התיכון ושל אירופה, חלקים נרחבים משטח שווייץ היו מכוסים קרחונים, ואיש לא גר בהם. ולגבי ניו זילנד, אנשים הגיעו אליה לראשונה, לכל המוקדם במאה ה-13. |
עריכה | תבנית | שיחה |
45 | ![]() תסמינים דומים לעגבת, תוארו כבר בידי היפוקרטס, ביוון העתיקה. הם נמצאו גם בעצמות אדם בפומפיי, שבמפרץ נאפולי, שחרבה בשנת 79 לספירה. אולם מגפת העגבת הראשונה תועדה רק ב-1495, שנתיים לאחר חזרת כריסטופר קולומבוס ממסעו הראשון לעולם החדש. לכן יש מדענים שטוענים, שספני קולומבוס לא בדיוק שימשו כנשאים של חיידק העגבת המודרני, מהעולם החדש. לטענתם, קולומבוס ייבא חיידק, שהתפתח לזן העגבת המודרני, בשחלוף גנטי עם חיידק אירופאי. |
עריכה | תבנית | שיחה |
46 | ![]() הגילויים הארכאולוגיים במערת האיגרות, שליד עין גדי, העשירו את הידע על מרד בר כוכבא לאין ערוך. בסך הכול, נמצאו במערה כ-70 מסמכים. 14 מתוכם הם איגרות בר כוכבא – שכתב בר כוכבא בעצמו, כפקודות לחייליו. 35 מתוכם הם מסמכים אישיים, של אישה בשם בבתא. בבתא בת שמעון הייתה אלמנה, בעלת מטעים אמידה. המסמכים שהותירה מהווים מקור ראשון במעלה להבנת החיים היומיומיים, הכלכליים והמשפטיים, בפרובינקיות הרומיות ערביה ויהודה, בתקופה שקדמה למרד. על אף מעמדה, לא ידעה בבתא קרוא וכתוב, ואת עסקיה ניהלה בעזרת רשמים. |
עריכה | תבנית | שיחה |
47 | יוליאנוס הכופר היה קיסר רומא בין השנים 361 ל-363. יוליאנוס, הקיסר הרומאי הפגאני האחרון, וביסס את מורשתו כדמות ייחודית בהיסטוריה של הקיסרות הרומית, רפורמטור שניסה לשנות את מהלך ההיסטוריה של רומא הנוצרית ושל מערכות השלטון הרומאיות. איש אשכולות, פילוסוף וסופר. מקום מיוחד שמור לו בהיסטוריה היהודית כמי שפעל לבנות את בית המקדש מהריסותיו. הרפורמות שיזם והספיק לממש נעשו מתוך אמונה עמוקה, כי התלאות ומלחמות האזרחים, שאפיינו את האימפריה מאז המאה השלישית, נבעו מאבדן דרך וזניחת המסורת הרומאית העתיקה.
ההיסטוריון ג'ון גראוויל פוקוק קובע בספרו "ברברים וכנסייה" כי בפרספקטיבה היסטורית ובמבט מפוקח, תקופת שלטונו הקצרה של יוליאנוס הכופר הייתה למעשה חריגה מהנרטיב ההיסטורי של האימפריה הרומית והכנסייה הנוצרית, ומגדיר אותה כאירוע נדיר של הופעת היסטוריה נוגדת-עובדות בעולם הממשי, היסטוריה של מה שעשוי היה לקרות אך לא קרה: יוליאנוס עשוי היה לשנות את מבנה השלטון האימפריאלי, הוא עשוי היה לפרק את הכנסייה הנוצרית ולבסס את האימפריה על דת פגאנית-פילוסופית והוא עשוי היה לסלק את האימפריה הפרסית מאחיזתה במסופוטמיה אך בתום שלטונו חזר מהלך ההיסטוריה למשבצת הראשונה, וכל שיכול היה לקרות לא קרה. |
עריכה | תבנית | שיחה |
48 | ב-27 במאי 2014, בעקבות הירי באיסלה ויסטה פרסם העיתון The Onion כתבה תחת השם "אין דרך למנוע את זה," אומרת המדינה היחידה שבה דברים כאלה קורים לעיתים קרובות. הכותרת מתייחסת לתדירות של מקרי ירי המוני בארצות הברית] ולמאמצים המועטים שננקטים כדי למנוע מקרים כאלה.
מאז הפרסום הראשון פרסם העיתון מחדש את אותה כתבה 18 פעמים נוספות (נכון למאי 2021), אורכה של כל אחת מהכתבות בסדרה הוא כ-200 מילים, וכולן זהות לחלוטין בנוסח שלהן, מלבד מקום הירי, מספר הקורבנות, וסיומת הכתבה. תושב פיקטיבי של מדינה שבה לא התרחש הירי מצוטט כאומר שהירי היה "טרגדיה נוראה", אבל "אין שום דבר שמישהו יכול לעשות כדי לעצור מקרים כאלה". המאמר מסתיים בהדגשת העובדה שארצות הברית היא "המדינה המפותחת היחידה בעולם שבה התרחשו כשני מקרי ירי המוניים מדי חודש ב-X השנים האחרונות", וכי האמריקאים מתארים את עצמם ואת מצבם כ"חסרי אונים". לאחר ש-The Onion פרסם מחדש את המאמר ב-14 בפברואר 2018, בעקבות הירי בתיכון סטונמן דאגלס, ג'ייסון רודר, כותב המאמר המקורי משנת 2014, צייץ בטוויטר כי "לא היה לו מושג שהכתבה תוחל גם על התיכון שנמצא במרחק של מייל מהבית שלו" |
עריכה | תבנית | שיחה |
49 | ![]() "לה מֵזון קארה" (בצרפתית: La Maison Carrée – "הבית המרובע") הוא מבנה רומי עתיק ושמיש, המצוי בעיר נים, שבדרום צרפת. בנייתו הסתיימה, כנראה, בשנת 16 לפני הספירה. המבנה הוא דוגמה לאדריכלות הוויטרובית. דהיינו, אדריכלות כמו זו, המתוארת בספריו של מרקוס ויטרוביוס פוליו, שנפטר בערך כשבניית המבנה הושלמה. כתבי ויטרוביוס, שתורגמו לעברית במאה ה-20, נשמרו בהעתקות ידניות של נזירים, והתפרסמו בזכות האדריכל ואיש הרנסאנס, לאונה בטיסטה אלברטי. אלברטי כתב את ספרו "על אמנות הבנייה" בהתייחסות ישירה לוויטרוביוס, הן בתוכן והן בצורה (למשל, החלוקה הפנימית לעשרה ספרים). למעשה, סביר להניח, שגם כתביו של ויטרוביוס מנציחים גם את הגיגי קודמיו. למשל, בדבריו על מקווי מים, הוא מזכיר את "יפו שבסוריה" כמקום בו יש אגם עצום, המפיק אספלט רב. אין ספק כי הכוונה היא לים המלח. קישור בין ים המלח לעיר יפו עשה כבר הסופר קסנופילוס במאה ה-3 לפנה"ס. סביר שויטרוביוס נסמך כאן על מקור הלניסטי, כי הוא אינו ממקם את יפו ביהודה, דבר שהיה טבעי יותר לבן זמנם של יוליוס קיסר ואוגוסטוס. סביר גם שכאשר ויטרוביוס מזכיר את הבשמים אשר בצמחיית סוריה, הוא מתכוון לבלסם של יהודה. |
עריכה | תבנית | שיחה |
50 | ![]() בשנת 270 לספירה הנוצרית, הפכה דת ה"סול אינוויקטוס" – הערצת אל השמש, לדתה הרשמית של האימפריה הרומית. בהתאם לדת זו, הרומאים ציינו את "לידתה של השמש" ולידת אל השמש, מעט אחרי מועד ההיפוך החורפי, ב-25 בדצמבר. בשנת 337 האימפריה התנצרה, והוחלט לחגוג את לידת ישו – חג המולד, בתאריך זה. גם השנה בה נולד ישו אינה וודאית. את שיטת מספור השנים לפי שנת הולדתו, דהיינו "ספירת הנוצרים", המציא דיוניסיוס אקסיגואוס (בתמונה), בשנה, שבזכות המצאתו, אנו מכנים "525". |
עריכה | תבנית | שיחה |
51 | ![]() הטפיל המיקרוסקופי דמודקס פוליקולרום (Demodex folliculorum) מתת-מחלקת האקריות מתקבץ בבסיס שערות הפנים וניזון מתאי אפיתל. הוא מדבק כמעט ורק ב"ירושה" מההורים לילדיהם, ימים ספורים לאחר הלידה. ומאחר ובני האדם נדבקים כמעט באופן בלעדי מההורים שלהם, קיימת חפיפה אבולוציונית בין שושלת בני האדם לזו של הדמודקס פוליקולרום. מחקרים שדגמו את ה-DNA של הדמודקס פוליקולרום גילו, שניתן לדעת את מוצאו של אדם ספציפי, לפי דגימת הדמודקס פוליקולרום שעל עורו. למשל, אנשים ממוצא אסיאתי, החיים כבר דורות רבים בארצות הברית, עדיין יוטפלו בדמודקס פוליקולרום בעלת חומר תורשתי, המאפיין את תושבי אסיה. מאחר שדמודקס פוליקולרום מלווה אותנו משחר ימי האדם, עוד מהתקופה שבני האדם החלו לנדוד מאפריקה ניתן להשתמש בחקר הדמודקס פוליקולרום כדי למפות את נדידות העמים |
עריכה | תבנית | שיחה |
52 | ![]() תהליך הוצאתה לאור של האנציקלופדיה לעולם הקלאסי (המוכרת יותר בשם "פָּאוּלי-ויסוֹבָה", על שם יוזמיה) החל בשנת 1890 והסתיים כעבור 90 שנה, בשנת 1980. באנציקלופדיה המוגמרת 83 כרכים. גאורג ויסובה, יוזם מהדורה זו של האנציקלופדיה, סבר שיסיים את המיזם תוך 10 שנים, אך הוא נפטר בשנת 1931, 41 שנים לאחר תחילת המיזם ו-49 שנים קודם להשלמתו. האנציקלופדיה היא המקור המקיף ביותר ללימודי העת העתיקה, אך מחירה וממדיה הרתיעו קונים פוטנציאליים. |
עריכה | תבנית | שיחה |
53 | ![]() במשך שנים רבות הייתה ידועה הסברה, כי הסיבה לשינוי מניין הימים של חודש אוגוסט ל-31 יום ולא 30 כפי שהיה במקור, מקורה בכיבוד הקיסר אוגוסטוס, שעל שמו נקרא החודש. סיבה נוספת לשינוי זה, על פי אותה הסברה, היא כדי למנוע את מראית העין שהחודש הקודם לאוגוסט, יולי, שמנה 31 יום ונקרא על שם יוליוס קיסר (קודמו של אוגוסטוס) חשוב יותר מחודש אוגוסט. בנוסף נטען כי בחירת החודש השמיני בפרט הייתה עקב ההתעקשות של אוגוסטוס עצמו להיוודע כממשיך של קודמו יוליוס בדפי ההיסטוריה וגם בלוח השנה. טענות אלו הוצגו לראשונה במאה ה-13 על ידי מלומד בשם יוהנס סקרבוסקו והתקבלו במשך שנים רבות כעובדה. מחקרים מודרניים מהמאה ה-20 חשפו כי סקרבוסקו בדה את ההסברים, ולמעשה היום הנוסף לאוגוסט התווסף עוד בימי שלטונו של יוליוס, ולא היה מעשה ידיו של אוגוסטוס או דורשי שלומו. יש להניח כי חודש אוגוסט נבחר עבור אוגוסטוס בגלל שרוב הישגיו המשמעותיים של הקיסר הרומי הנודע התרחשו בחודש זה. |
עריכה | תבנית | שיחה |
54 | ![]() לצד המחקר ההיסטורי קיימים ענפי מחקר מקבילים הפעילים מחוץ לאקדמיה, אחד מהם ידוע גם בשם פסבדו-היסטוריה כלומר מחקר המתיימר להיות מדעי או להיתמך על–ידי המדע, אך על–פי דעת עיקר הקהילה המדעית אינם עומדים בדרישות השיטה המדעית. מדובר במחקרים - לכאורה, ספרים סרטים המשתמשים בממצאים ארכאולוגיים, מחקרים היסטוריים ומתחומי מדע אחרים על מנת לבסס לכאורה תאוריות סנסציוניות. ספריו של עמנואל וליקובסקי aהיה רופא, היסטוריון חובב, וסופר יהודי רוסי אך נודע בעיקר בכרונולוגיה האלטרנטיבית שהגה לגבי ההיסטוריה של העולם העתיק, ובהשערתו כי נדידה של כוכב הלכת נוגה ברחבי מערכת השמש לאחר שנפלט מכוכב הלכת צדק יצרה שורת קטסטרופות בכדור הארץ, וגרמה להתרחשותם של כמה סיפורים מקראיים, כמו מכות מצרים ושמש בגבעון דום, ולאירועים נוספים המתוארים במיתוסים שונים מרחבי העולם. רעיונותיו נדחו על ידי הקהילה המדעית כפסאודו-מדע, והוא אף הואשם בשרלטנות בשל הצגה מסולפת של טקסטים עתיקים וממצאים ארכאולוגיים. |
עריכה | תבנית | שיחה |
55 | ![]() בכרך השני של ספרו של יוסף בן מתתיהו, "קדמוניות היהודים", נכתב כי הפירמידות במצרים נבנו על ידי עבדים משבטי ישראל. זו טעות נפוצה - הפירמידות כבר היו קיימות מעל 1,000 שנה, בתאריך שבו לפי המסורת היה שעבוד מצרים. בוני הפירמידות היו פועלים מצרים, מהעיר גיזה, ועבדו תמורת שכר. בקרבת אתר הפירמידות התגלו אתרי הקבורה, שבהם נקברו בוני הפירמידות. על פי ישראל פינקלשטיין, ראש בית הספר לארכאולוגיה באוניברסיטת חיפה, לא קיימות עדויות על עבדים משבטי ישראל, במצרים בתקופת בניית הפירמידות. |
עריכה | תבנית | שיחה |
56 | -
|
הוספה |
57 | -
|
הוספה |
58 | -
|
הוספה |
59 | -
|
הוספה |
60 | -
|
הוספה |
61 | -
|
הוספה |
62 | -
|
הוספה |
63 | -
|
הוספה |
64 | -
|
הוספה |
65 | -
|
הוספה |
66 | -
|
הוספה |
67 | -
|
הוספה |
68 | -
|
הוספה |
69 | -
|
הוספה |
70 | -
|
הוספה |
71 | -
|
הוספה |
72 | -
|
הוספה |
73 | -
|
הוספה |
74 | -
|
הוספה |
75 | -
|
הוספה |
76 | -
|
הוספה |
77 | -
|
הוספה |
78 | -
|
הוספה |
79 | -
|
הוספה |
80 | -
|
הוספה |
81 | -
|
הוספה |
82 | -
|
הוספה |
83 | -
|
הוספה |
84 | -
|
הוספה |
85 | -
|
הוספה |
86 | -
|
הוספה |
87 | -
|
הוספה |
88 | -
|
הוספה |
89 | -
|
הוספה |
90 | -
|
הוספה |
91 | -
|
הוספה |
92 | -
|
הוספה |
93 | -
|
הוספה |
94 | -
|
הוספה |
95 | -
|
הוספה |
96 | -
|
הוספה |
97 | -
|
הוספה |
98 | -
|
הוספה |
99 | -
|
הוספה |
100 | -
|
הוספה |