פורטל:תנ"ך/הידעת?/קטעי הידעת

לקט קטעי "הידעת?"

1	יחזקאל, ציור בקפלה הסיסטינית בכל ארבעים ושמונה הפרקים של ספר יחזקאל, מופיע השם יחזקאל פעמיים בלבד. בכל שאר המקרים, פונה אליו ה' בתואר "בן אדם".	עריכה | תבנית | שיחה
2	בתנ"ך מופיעים רק שני מקרים של לידת תאומים: תאומים סיפור לידת יעקב ועשיו (ספר בראשית, פרק כ"ה) סיפור לידת פרץ וזרח (ספר בראשית, פרק ל"ח) המקרים מופיעים שניהם בספר בראשית, בראשון מופיע הביטוי "והנה תומים בבטנה" ובשני "והנה תאומים בבטנה".	עריכה | תבנית | שיחה
3	נח בונה את התיבה בתרגום התיאור התנ"כי של תיבת נח למונחי ימינו, אורך התיבה היה כ-150 מטר, הרוחב כ-25 מטר, והגובה כ-15 מטר, בערך כגודלה של נושאת מטוסים קטנה.	עריכה | תבנית | שיחה
4	ללוח הדורות שמאדם ועד נח שבספר בראשית יש חמש גרסאות לתאריכי כל דור, כמו גם לתאריך ירידת המבול. הגרסאות השונות הן: נוסח המסורה, הנוסח השומרוני, שני נוסחים בתרגום השבעים והנוסח של ספר היובלים. מסתבר שבין חילוקי הדעות בתאריכים מסתתרות משמעויות לא פשוטות. כך לפי נוסח המסורה מתושלח הוא זה שנספה בשנת המבול (אם כי על פי התלמוד הוא מת שבוע קודם), ואילו על פי הנוסח השומרוני ירד ולמך הם אלו שנספו בשנת המבול, ואילו מתושלח מת שנים ארוכות לאחר מכן, אם כי לא ברור איך הוא שרד את המבול, שכן לא מסופר שנכנס לתיבה. נוסח תרגום השבעים אף הוא מציג את שנת מותו של מתושלח שש שנים לאחר המבול. הנוסח האלכסנדרוני של נוסח השבעים תיקן בעיה זו בכך שדחה את ירידת המבול בעשרים שנה, כך שמתושלח מת 14 שנים קודם לכן.	עריכה | תבנית | שיחה
5	ירמיהו מקונן על חורבן בית המקדש הראשון. ציור מאת רמברנדט ארבעת הפרקים הראשונים של מגילת איכה כתובים כל אחד באקרוסטיכון אלפבית, כלומר, האותיות הפותחות את פסוקי הפרק הן לפי סדר האלפבית. אולם, רק בפרק א' האקרוסטיכון מושלם; בשלושת הפרקים הבאים האות פ' מופיעה לפני האות ע'. המדרש באיכה רבה, פרשה ב', פסקה כ' מסביר זאת בכך ”שהיו אומרים בפיהם מה שלא ראו בעיניהם”.	עריכה | תבנית | שיחה
6	וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. — שמות, ט"ו, כ' ציור מעשה ידי אנסלם פוירבאך משנת 1862. מוצג בגלריה הלאומית הישנה בברלין רוב הנביאים בתנ"ך היו גברים, אולם חז"ל ספרו גם שבע נביאות: שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר. מרים, דבורה וחולדה כונו "נביאות" עוד בתנ"ך, והיתר תוארו כנביאות רק על ידי חז"ל (תלמוד בבלי, מגילה דף י"ד ע"א).	עריכה | תבנית | שיחה
7	קטע מעשרת הדיברות, שמות פרק כ', פסוקים א'-ה' בתנ"ך, מופיע בארבעה מקומות דגש חזק באות אל"ף, בניגוד לכללי הדקדוק שאינם מאפשרים את הדגשת האות א' לעולם. אחד מהם בספר בראשית, פרק מ"ג, פסוק כ"ו: "וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה, וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת־הַמִּנְחָה". כמו כן, האות רי"ש, שגם היא אינה מקבלת דגש לפי הכללים, דגושה 15 פעמים בתנ"ך. האות ף סופית לעומתה דגושה רק פעם אחת במקרא במשלי, ל', ו' "אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו". על פי ספר יצירה ישנן שבע אותיות שמקבלות דגש קל – בג"ד כפֹּרת.	עריכה | תבנית | שיחה
8	מכת הברד – ציורו של ג'ון מרטין בתקופה ההלניסטית רווחה במצרים גרסה אלטרנטיבית לסיפור יציאת מצרים. בניגוד לגרסה הנמצאת במסורת היהודית, שבה אלוהים משחרר את עם ישראל תוך שהוא מכה את המצרים במכות שגורמות למגפות ולאסונות מרובים, בגרסה המצרית היהודים מתוארים כשנואי האלים וכמצורעים, שבשל כך מגורשים בחרפה ממצרים. הגרסה המצרית היוותה פולמוס עם סיפור יציאת מצרים היהודי שאינו מחמיא למצרים ולאלים שלהם.	עריכה | תבנית | שיחה
9	מגילת אסתר כתובה על קלף, כשרה לקריאה במגילת אסתר, הנקראת בחג פורים, נעדר לחלוטין שמו של אלוהים, ויש לכך פרשנויות רבות. אחת המעניינות שבהן היא של אבן עזרא, מפרשני המקרא, הטוען בהקדמתו לפירושו על המגילה שמרדכי כתב את המגילה למען הפרסים, ומאחר שלא רצה שהם יחליפו את שם האלוהים בשמו של אל מהמיתולוגיה הפרסית הוא העלים אותו כליל מן המגילה.	עריכה | תבנית | שיחה
10	מותו של אבשלום בקרב אחיתופל הגילוני היה יועצו של דוד המלך. בעת מרד אבשלום חבר אחיתופל לאבשלום. בעורמתו יעץ אחיתופל לאבשלום שתי עצות מרכזיות: לבוא על פילגשיו של המלך לעיני העם, עצה אותה קיים אבשלום, ולתקוף את מחנה דוד כשזה מוכה ועייף. לו מילא אבשלום אחר העצה האחרונה ניתן לשער שהמרד היה מצליח. אולם, יועץ אחר של אבשלום, שהיה למעשה סוכן כפול הנאמן לדוד חושי הארכי, סיכל את העצה, והעלה עצה אחרת אשר מנעה את המתקפה. בזכות עורמתו, איחר אבשלום לתקוף, ואיפשר למחנה דוד להתארגן ולדכא את המרד. בעברית המודרנית הביטוי "עצת אחיתופל" מסמל עצה גרועה, אך למעשה עצתו של אחיתופל לאבשלום הייתה טובה, עובדה המודגשת בתנ"ך במפורש.	עריכה | תבנית | שיחה
11	הטעמים לפי מנהג קריאת האשכנזים שניים מטעמי המקרא, קרני פרה (֟) וירח בן יומו (לפי האשכנזים, ואצל הספרדים: ירח) (֪), מופיעים פעם אחת בתורה, אולם בכל התנ"ך (למעט ספרי אמ"ת) הם מופיעים 16 פעמים. דווקא הטעמים הנדירים בדרגה פחותה יותר בתורה: שלשלת (֓) ומרכא כפולה (לאשכנזים, ולפי הספרדים תרי טעמי) (֦), נדירים יותר ביתר התנ"ך (7 פעמים, 14 פעמים בהתאמה).	עריכה | תבנית | שיחה
12	צילום של תחילת התהילים הספר הקצר ביותר בתנ"ך כולו הוא ספר עובדיה, הספר הרביעי בתרי עשר. ספר זה מכיל רק פרק אחד ובתוכו עשרים ואחד פסוקים. לעומתו, הספר הארוך ביותר בתנ"ך הוא התהילים, אשר מכיל 150 פרקים ולמעלה מ-2,000 פסוקים.	עריכה | תבנית | שיחה
13	יצירתו של האנט "השעיר המשתלח לעזאזל" הצייר האנגלי המפורסם ויליאם הולמן האנט דבק בסגנון ציור ריאליסטי, הדוגל בהצגת החיים כפי שהם. דוגמה לכך היא סיפור הציור "השעיר המשתלח לעזאזל". האנט ביקש להציג את השעיר לעזאזל, על פי ספר ויקרא וישעיהו, ולשם כך החליט להשתמש בעז אמיתית כמודל לציורו ולציירה על רקע הנוף המתאים לתיאור התנ"כי. לשם כך לקח עז אל הר סדום והציבה על רקע הרי אדום. כדי להשלים את הריאליזם הביא האנט את העז למצב של התייבשות תחת השמש הקופחת בטרם החל לציירה. הדבר עלה בחייה של העז בטרם הושלם הציור, אך האנט לא אמר נואש, חזר לירושלים וקנה עז נוספת. תהליך זה חזר על עצמו פעמיים נוספות בטרם הצליח האנט להשלים את ציורו.	עריכה | תבנית | שיחה
14	דמותו של האל האוגריתי "אל" על ניצב סכין במוזיאון הלובר התנ"ך מרבה לגנות את פולחן האליל הכנעני בעל, אך ממעט להזכיר את אביו – ראש הפנתיאון הכנעני "אל", המוכר לנו מאפוס אחר של המזרח הקדום – השירה האוגריתית. "אל" מתואר כזקן חכם ורחום שברא את העולם והאדם, ועתה הוא שוכן במרומים. הוא כונה "אל עליון", ו"קונה ארץ" והוצג בצלמיות מאוגרית ומגידו כמלך שב ועבדקן היושב על כיסא כבוד. "אל" נעבד כנראה גם ביישובים כנעניים כגון בית אל ומספר פרשני מקרא סבורים שהוא "אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" אותו שירת מלכי-צדק מלך שלם הכנעני בספר בראשית. בשל נקודות ההשקה הרבות בין תאוריהם, סבורים רבים מחוקרי המקרא, וביניהם ישראל קנוהל, שדמות האל הכנעני השפיעה על תפיסתו המוקדמת של אלוהים ביהדות.	עריכה | תבנית | שיחה
15	המילה חשמל מופיעה שלוש פעמים בתנ"ך וכולן בספר יחזקאל בהקשר להתגלותו של האלוהים ומלאכיו, עם מראה של אש ואור. בתרגום השבעים תרגמו את המילה "חשמל" למילה היוונית "אלקטרון". מחדשי השפה העברית בחרו לעברת חזרה electricity ל"חשמל".	עריכה | תבנית | שיחה
16	ספר תורה. שמחת תורה מציינת את סיום מחזור הקריאה השנתי בו חג שמחת תורה, המציין את סיום סבב הקריאה בתורה, קיים בשם זה רק מאז ימי הביניים. לפני כן הוא נקרא "יום סיום הספר", "יום הסיום" ואף "שמיני עצרת". החג נחגג בארץ ישראל ביום שמיני עצרת, המצוין, על פי מצוות התורה, בכ"ב בתשרי. אולם בגולה הוא נחגג למחרת, ביום טוב שני של גלויות, מכיוון שמקור החג הוא במנהג בבלי, שעל פיו מסיימים את קריאת כל התורה במשך שנה אחת. המנהג התקבל מאוחר יותר גם בארץ ישראל, שבה היה נהוג קודם לכן לקרוא את התורה פעמיים במחזור של שבע שנים.	עריכה | תבנית | שיחה
17	יהוא כורע ברך לפני שלמנאסר השלישי כמתואר באובליסק השחור בספר מלכים ב' מסופר על יהוא בן יהושפט בן נמשי שביצע הפיכה והרג את יורם מלך ישראל, אחזיה מלך יהודה ואת איזבל הצידונית, אמו של יורם. יהוא שתפס את השלטון בישראל, והכרית את פולחן הבעל, היה מוכר בנהיגתו הפרועה במרכבה, ועליו נאמר: "כי בשגעון ינהג" (ספר מלכים ב', פרק ט', פסוק כ'). בעקבות הסיפור התנכ"י, נוצרה באנגלית המילה Jehu (מבוטא: ג'יהיוּ) שמשמעותה המקורית נהג מהיר, ומאוחר יותר פשוט נהג.	עריכה | תבנית | שיחה
18	איור שהוסף לספר בן סירא, בהוצאה לועזית, במאה השמונה עשרה אחד הספרים הפופולריים בברית הישנה, של הנוצרים הקתולים והאורתודוקסים, הוא משלי בן סירא. ספר זה דומה בשפתו ובתפישתו התאולוגית והמוסרית לספרים המשותפים עם תנ"ך של היהודים, והוא גם נכתב מוקדם מחלקם. הוא היה חביב על היהודים ונפוץ ביניהם – הארכאולוגים מצאו שרידים שלו במצדה, בקומרן ובגניזת קהיר, וחז"ל ציטטו ממנו פסוקים רבים. חלק מציטוטיו בתלמוד פותחים במילה "דכתיב", שפירושה "ככתוב", כאילו ספר בן סירא הוא ספר קודש ביהדות. אולם, מסיבות לא ידועות, לא נכלל ספר בן סירא בתנ"ך.	עריכה | תבנית | שיחה
19	חלק מקודכס סינאטיקוס המכיל את הבשורה על-פי מתי בספר ההרפתקאות, אי המטמון, שודד הים ג'ון סילבר הארוך מתגבר על מרידת אנשיו נגדו, בעזרת זה שהוא מוכיח אותם, על שכתבו לו מכתב הדחה על דף, שתלשו מעותק ספר המקרא הקדוש. אלא שמה שנחשב לביזוי דת מביש בעולם התחתון, לא בהכרח נחשב לכזה בקרב אנשי דת. כנוצרים יוונים-אורתודוקסים, נזירי מנזר סנטה קתרינה, בחצי האי סיני, אמנם רואים בתרגום השבעים של התנ"ך את הנוסח הקדוש לתנ"ך, אך זה לא הפריע להם להשתמש בדפי אחד העותקים העתיקים ביותר שלו, כבחומר בעירה. נוסח כתב יד עתיק זה, שכיום נקרא קודקס סינאיטיקוס, נכתב על קלף בין שנת 330 לשנת 350 לספירת הנוצרים, והופקד במנזרם. אחרי שחלקים נכבדים ממנו ככל הנראה נשרפו בידיהם, חולצו שאריותיו במאה ה-19 על ידי ארכאולוג.	עריכה | תבנית | שיחה
20	פסלו של מיכאלאנג'לו המתאר את משה יש שיתמהו בבואם לבזיליקת סן פייטרו אין וינקולי שברומא על הימצאותן של בליטות על ראשו של הפסל בדמות משה. יוצר הפסל, הפַּסָּל האיטלקי בן תקופת הרנסאנס מיכלאנג'לו, התבקש על ידי האפיפיור יוליוס השני להכינו, והתבסס על פסוק מספר שמות, בו מסופר כיצד משה ירד מהר סיני ובידיו לוחות הברית וכי "קָרַן עוֹר פָּנָיו" (ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"ט). המילה "קרן" היא במובן המקובל של קרינה, אלא שמיכלאנג'לו השתמש בתרגום הוולגטה, מתרגומי התנ"ך החשובים ביותר ללטינית, אשר לא ייחס זאת לאור יקרות אלא לקרן, ועל כן התקין על ראשו של משה בפסל שתי קרניים קטנות.	עריכה | תבנית | שיחה
21	בית הכנסת העתיק בחלב לאחר שריפתו ב־1947 כֶּתֶר אֲרַם צוֹבָא הוא כתב יד משנת 930 בקירוב, שחוקרי המקרא מחשיבים לנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, וייתכן שהרמב"ם השתמש בו. נכד נינו של הרמב"ם הביא את ה"כתר" לבית הכנסת המרכזי של חלב, שבסוריה, בשנת 1375, שם הוא נשמר בקפידה לצד "כתרים" עתיקים נוספים של המקרא, בהם "כתר דמשק" ו"כתר" שיוחס לעזרא הסופר. בדורות האחרונים, יהודי חלב אפילו נעלו אותו בכספת, ולא נתנו כמעט לאיש להביט בו. ברבע השני של המאה ה-20, מוסלמים תקפו שוב ושוב את יהודי סוריה. לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה, בכ"ט בנובמבר 1947, אספסוף ערבי וחיילים סורים נהרו לרובע היהודי של חלב, והרסו ושדדו בו מבנים רבים, כולל בית הכנסת העתיק (בתמונה), שבו הם שרפו כארבעים ספרי תורה, בנפט ובשמן. במשך שלושה ימים הסתגרו יהודי חלב הנפחדים בבתיהם, וכשהעזו לצאת הם גילו כי כתר ארם צובא נעלם. ב-1958 נמצא ה״כתר״, והוא מוצג בהיכל הספר, שבמוזיאון ישראל, אך כשליש מדפיו חסרים. ב-1982 נמצא בברוקלין דף מתוך דברי הימים של ה"כתר", ובשנת 2007 נמצא קטע מספר שמות, ששימש כקמע בידי יהודי מחלב	עריכה | תבנית | שיחה
22	מיכל מורידה את דוד מהחלון. גוסטב דורה, 1865 בתנ"ך מוזכרים בעלים רבים שאהבתם לנשותיהם מתוארת במפורש בכתובים; יצחק אהב את רבקה, יעקב את רחל, אלקנה את חנה, שמשון את דלילה, שלמה את בת פרעה, רחבעם בן שלמה את מעכה בת אבשלום, ואחשורוש את אסתר המלכה. כן מוזכרת בתנ"ך אהבתם האלימה והחד-צדדית של שכם בן חמור לדינה בת יעקב, ושל אמנון לאחותו לחצאין תמר, שהפכה לאחר מכן לשנאה גדולה. בנוסף נכתב במקרא על רצונה של לאה שאהבת יעקב כלפיה תגבר, וכן תלונתה של דלילה, כי שמשון לא אוהב אותה מספיק. לעומת כל אלו, האישה היחידה בתנ"ך שנכתב עליה במפורש שאהבה את בעלה, הייתה מיכל בת שאול. אהבתה לדוד מתוארת בטרם נישואיהם ולאחריהם, ואילו על אהבת דוד כלפיה לא נכתב מאום.	עריכה | תבנית | שיחה
23	אהרן ניצב מול עגל הזהב - ציור של ניקולא פוסן ”וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל-הֹר הָהָר, עַל-פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם: בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ”. פסוק זה מספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק ל"ח, המתאר את פטירתו של אהרן הכהן בא' באב בשנת הארבעים לצאת ישראל ממצרים, נקרא בדרך כלל באמצעה של קריאת התורה של שתי פרשיות מחוברות - מטות ומסעי. אחת לכחמש שנים, ובשנה מעוברת, נקראות הפרשיות בנפרד, כשאז, על פי מסורות קריאה מסוימות, כגון זו של חב"ד, נקרא הפסוק בעלייה לתורה של הכהן. במקרה נדיר עוד יותר, החל כ-4 פעמים בכל 100 שנה, חל א' באב בשבת פרשת מסעי, ואז עולה הכהן וקורא על פטירת ראש משפחת הכהונה, הוא יום פטירת אהרן הכהן. דבר זה קרה לאחרונה בה'תשס"ח ויקרה שוב רק בה'תתי"ב.	עריכה | תבנית | שיחה
24	משה אוחז בלוחות הברית; ציור של רמברנדט תיאורם המקובל של לוחות הברית, בספרות, באמנות ימי הביניים ואף בימינו, הוא כשל זוג תיבות שבסיסן מלבני בעל קצה מעוגל. בניגוד לתיאור זה, על פי התלמוד הבבלי (מסכת בבא בתרא, דף י"ד, עמוד א'), צורתם הייתה כשל זוג קוביות, שאורך צלען שישה טפחים (כחצי מטר). בלוח הראשון נחקקו ארבעת הדיברות שבין אדם למקום והדיבר של כיבוד אב ואם. בלוח השני נחקקו חמשת הדיברות שבין אדם לחברו.	עריכה | תבנית | שיחה
25	שיבולי חיטה המילה העברית שיבולת (Shibboleth) הפכה לשם גנרי בשפות רבות למילה המאפשרת גילוי זהותו הלאומית של אדם. מקורה של משמעות זו בספר שופטים. שם מסופר שלאחר שבני שבט אפרים איימו על יפתח הגלעדי כי ישרפו את ביתו, החלו אנשי גלעד להרוג בהם. בני אפרים פתחו במנוסה לעברו המערבי של נהר הירדן, ואנשי גלעד, שנזקקו לתחבולה כדי לזהותם, הורו לכל העוברים במעברות הירדן בהן שלטו, להגיד את המילה שיבולת. בני אפרים, שביטאו את המילה כסיבולת, זוהו, נתפסו ונטבחו, 42,000 איש ביום אחד. דוגמה ל"שיבולת" היא המילה סכוונינגן, שמו של כפר על חוף הים הצפוני בהולנד, וכיום רובע של העיר האג. כשאנשי המחתרת ההולנדית ניסו ללכוד גרמנים שהתחזו להולנדים במלחמת העולם השנייה, הם דרשו מהחשודים לומר את המילה "סכוונינגן" (Scheveningen), משום שהגייתה של מילה זו בגרמנית (שוונינגן) שונה מהגייתה בהולנדית.	עריכה | תבנית | שיחה
26	דוד הורג את גוליית המסורת הידועה היא שדוד הוא שהרג את גוליית, וסיפור ידוע זה אכן מופיע בספר שמואל א', פרק י"ז, פסוקים מ"ט–נ'. אך בספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ט מסופר כי אלחנן בן יערי הוא שהרג את גוליית. אם כן, מסורת זו היא גרסה נוספת לסיפור הגבורה הזה. בעל ספר דברי הימים מוסיף גרסה משלו, וכך "מתקן" את הבלבול שנוצר: בספר דברי הימים א', פרק כ', פסוק ה' מוסר הכתוב כי אלחנן בן יערי הורג את אחיו של גוליית, וכך פותר המחבר המקראי את הקושייה.	עריכה | תבנית | שיחה
27	בתנ"ך מופיעים סיפורים רבים המייחסים בניית ערים לדמויות מקראיות, אך אלו ברובם גברים. קין בנה את העיר הראשונה ויהושע בן נון בנה את תמנת סרח; חיאל בית האלי בנה את יריחו ובעקבות קללת יהושע, מתו שני בניו. עם זאת, אף ייסוד עיר אינו מיוחס במקרא לאישה, זולת אישה אחת בשם שארה, בתו של אפרים, לה מייחסים את בנייתן של שלוש ערים: בית חורון עליון, בית חורון תחתון, ואזן שארה, המזוהה עם היישוב בית סירא.	עריכה | תבנית | שיחה
28	אֶרֶץ הַצְּבִי הוא אחד מכינוייה של ארץ ישראל. מקור הביטוי בספר דניאל, שם הוא מופיע פעמיים. המילה "צבי" בהקשר זה היא מן השורש השמי צ-ב-ה, המקביל במקרא לשורש ר-צ-ה, ומציינת יופי, פאר וחמדה. משמעו של הביטוי "ארץ הצבי" הוא אם כן: "הארץ הרצויה". למרות שהצבי נמנה עם החי של ארץ ישראל, ייחוסו לביטוי הידוע "ארץ הצבי" הוא רק בפרשנות דרש מאוחרת.	עריכה | תבנית | שיחה
29	תנין היאור התנין הוא בעל החיים הראשון שנזכר בתנ"ך במפורש, כבר בספר הראשון של התורה, ספר בראשית: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים;" (ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"א). במצרים העתיקה התנין (ככל הנראה תנינים מהמינים תנין היאור ותנין מערב-אפריקני) נחשב לאליל, ולפי הדעה הרווחת עצם אזכורו כיציר האלוהים חושף את זהות האל האחד והיחיד, אלוהים - ומכאן הסיבה להופעתו כבר בספר בראשית. התנין נחשב לאל או אליל לא רק במצרים, אלא גם בתרבויות אחרות, שחיו לצד תנינים גדולים, בעיקר תנין היאור באפריקה ותנין הים בדרום-מזרח אסיה ואוסטרליה. המקומיים התייחסו ביראת כבוד לתנינים אלה, שנודעו גם כאוכלי אדם קטלניים. במספר שבטים ילידיים באפריקה טריפה בידי תנין נחשבה לעונש משמיים.	עריכה | תבנית | שיחה
30	בניין הפעיל בעברית, מורה פעמים רבות על גרימה של פועל כלשהו בבניין קל. הבדרן הצחיק את הקהל, כלומר גרם לקהל לצחוק; הנהג החנה את רכבו, כלומר גרם לרכבו לחנות. כך גם התפרשה המילה "להגיע" בעברית המקראית: להגיע, פירושו לגרום לדבר מה לנגוע. כך הפסוק בשמות, "...וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף" (י"ב, כ"ב), מורה לגרום לדם שבכלי לנגוע במשקוף ובשתי המזוזות, כלומר למרוח אותו על המשקוף ועל שתי המזוזות. לא לחינם אומר משורר תהילים, "הוֹשִׁיעֵנִי... כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ" (ס"ט, ב') ולא "כי הגיעו מים עד נפש", מפני שהמים לא גרמו לדבר לנגוע בנפש. גם ה"נפש" שבפסוק אינה בהכרח מילה נרדפת לנשמה. בעברית המקראית, "נפש" משמשת פעמים רבות דווקא כמילה נרדפת ל"צוואר", ל"גרון", ל"פה" או לשאר איברי העיכול או הנשימה. הפסוק "כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ" אומר, אפוא, כי המים הגיעו כבר עד לגרון. אזכור נוסף של המילה בתהילים, בפסוק "אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי" (כ"ז, י"ב), מפורש לרוב כתאווה או רצון של הצרים (השונאים), אך עשוי להתפרש אף הוא כפיהם של הצרים המבקשים "לֶאֱכֹל את בשרו" (כ"ז, ב').	עריכה | תבנית | שיחה
31	שיקום שכבת העתיקות של התקופה הישראלית בתל באר שבע רוב חומת העיר העתיקה של ירושלים, אינה עתיקה, ביחס לירושלים. חומה זו נבנתה בידי האימפריה העות'מאנית לפני כ-400 שנה. חומת הר הבית, למשל, נבנתה בידי הורדוס כ-1600 שנה קודם לכן. אחד השערים בחומת ירושלים, נקרא השער החדש. הוא נפרץ בחומה בשנת 1889, כחלק מתהליך היציאה מהחומות ובניית החלקים המודרניים של ירושלים. 11 שנים אחרי שהטורקים פרצו את השער החדש, הם החלו בהקמת העיר באר שבע; הם הקימו שם את השכונה הראשונה, והיא נקראת בפינו העיר העתיקה של באר שבע. אולם, השכונה שנקראת "העיר העתיקה של באר שבע", אינה באמת באר שבע העתיקה. באר שבע המוזכרת במקרא נמצאה במקום בו מצוי כיום הגן הלאומי תל באר שבע. שכבת העתיקות הכי מודרנית שם, היא מהמאה ה-13; עתיקה ב-300 שנה מרוב חומת העיר העתיקה של ירושלים	עריכה | תבנית | שיחה
32	px120 בניגוד למה שאפשר להבין משמה של העיר באר שבע, לדעת הסופר המקראי היא אינה קרויה על שם דבר מה, שקשור למספר 7. זאת למרות שכתובות הדואר האלקטרוני של עובדי עיריית באר שבע מסתיימות ב-@br7.org.il, ולמרות שלוגו מיתוג העיר (ראו בתמונה) מכיל את הספרה 7. בספר בראשית, פרק כ"א, מסופר כי אברהם הוכיח את אבימלך מלך גרר על הבאר, שנגזלה ממנו, והשניים כרתו במקום ברית בשבועה, שעל שמה נקרא הבאר "באר שבע". ההיסטוריונים מציינים עוד פירוש אפשרי לשם העיר, שאינו קשור למספרים - הרבה יישובים בארץ קרויים על שם אל כנעניים, ושם אחד האלים האלו, בשפה החורית היה "שוע".	עריכה | תבנית | שיחה
33	משפט שלמה בציורו של האמן הצרפתי גוסטב דורה בשנת 1926, נטל השופט האמריקני וינסנט ברנאן את ההשראה ממשפט שלמה, כשהכריע במחלוקת לגבי משמורת על פעוטה כבת שלוש. הצדדים היו אמה הביולוגית של הילדה, ומולה האם המאמצת, גיסתה של האם הביולוגית, שגידלה את הילדה מינקותה. לאחר ששמע את טענות הנשים, נהג השופט ברנאן בדומה לשלמה, והודיע על פסק דין מדומה: הילדה תילקח מאמה המאמצת ותימסר לבית יתומים. תגובותיהן של שתי האמהות לפסק הדין המדומה צולמו במצלמות קולנוע מוסוות, ולאחר מכן נותחו על ידי ברנאן בסיוע פסיכולוגים מומחים. את הילדה החליט ברנאן למסור לידי האם המאמצת, שהפגינה לדבריו תגובה רגשית עזה לאין שיעור מהאם הביולוגית. התכסיס שנקט ברנאן לא סייע למעמדו הציבורי ולכבודו של בית המשפט, והשופט גונה כמי שעשה שימוש בפעלול זול ממניעים של תאוות פרסום. בסופו של דבר נאלץ ברנאן לשנות את החלטתו, כשהתברר שהאם הביולוגית לוקה בשמיעתה ולא הבינה את ההכרזה על פסק הדין המדומה. כפשרה הוחלט על משמורת משותפת.	עריכה | תבנית | שיחה
34	רחוב הרצל, הרחוב הראשון בתל אביב עובדה ידועה היא שהעיר תל אביב נקראה בשם שהעניק נחום סוקולוב לספרו של בנימין זאב הרצל, אַלְטְנוֹיְלַנְד (ארץ ישנה-חדשה), אותו תרגם לעברית. תל היינו יישוב שנחרב ואילו האביב מבטא התחדשות וצמיחה. אולם, מקור הביטוי הוא בספר יחזקאל, פרק ג', פסוק ט"ו: ”וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר”. לפי המקובל במחקר, "תל אביב" כשמו של מקום יישוב גולים יהודים בבבל, הוא שיבוש, או מדרש שם, של המונח האכדי "til abubi" - תל (שנותר לאחר) מבול. ביטוי זה, ששימש כבר בחוקי חמורבי ככינוי למקום הרוס ושומם, מצטרף אל יישובי גולים המוכרים בשמות המבטאים הרס, כ"תל מלח" ו"תל חרשא" (ספר נחמיה, פרק ז', פסוק ס"א). מסתבר שהבבלים יישבו גולים בחבל ניפור, שחרב במלחמות בין בבל לאשור, על מנת ליישבו. לפיכך, שמה העברי של "העיר העברית הראשונה" שהוקמה על ידי עולים חדשים, מבוסס על שמו האכדי של מקום יישובם בבבל של יהודים שהוגלו מממלכת יהודה עם חורבנה, כ-2,500 שנים מוקדם יותר. אך בעוד שהשם האכדי מבטא את הרס המקום בעבר, השם העברי מבטא את השאיפה לצמיחה עתידית.	עריכה | תבנית | שיחה
35	חידתו המפורסמת של שמשון: ”מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק” (שופטים, י"ד, י"ד) זכתה להתייחסות נרחבת במחקר המקראי. בהקשרה המקראי, פתרון החידה הוא אריה המוציא מתוכו דבש; אך החוקרים, בייחוד המוקדמים שביניהם, נטו להניח שלחידה היה בעבר קיום עצמאי מחוץ להקשר שבו היא נתונה, והם הציעו לה פתרונות מגוונים. פתרון מקורי הציע הפילולוג הנס באואר. הוא שיער שבעברית הקדומה התקיימה המילה "אֲרִי" במשמעות "דבש", לצד המשמעות ההומונימית הרגילה של "אריה"; המילה המשוערת נגזרה מהשורש אר"ה, המתייחס ללקיטה ואיסוף של פירות, מיצי פירות ועוד, כמו בשיר השירים, ה', א': ”אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי”. יש שמצאו למילה "ארי" במשמעות "דבש" מקבילות בערבית ובאוגריתית. לפי השערה זו, חידת שמשון הייתה חידת כפל לשון: הפותר נדרש למצוא מילה דו-משמעית שמובנה האחד הוא אוֹכֵל (טורף) עז ומובנה האחר הוא מאכל מתוק. הפתרון הוא המילה "ארי", במשמעות "אריה" ו"דבש" בהתאמה. חוקרים מציינים מקום נוסף במקרא שבו ייתכן משחק מילים הרומז למילה "ארי" במשמעות "דבש": בשמואל א יד, כז, יהונתן, שנחלש בקרב, טובל את מטהו בדבש וטועם ממנו - "וַתָּאֹרְנָה (קרי) עֵינָיו". לדעת החוקרים, המילה "וַתָּאֹרְנָה" רומזת למילה "ארי".	עריכה | תבנית | שיחה
36	עמוד מתוך חבקבוק הנביא, פיזרו ה'רע"ג ספר חבקבוק הנביא הוא הפרודיה הפורימית הראשונה בספרות העברית. ספר זה, ובו פרודיה על המקרא והתלמוד, נכתב בימי הביניים ונדפס לראשונה בשנת 1513 (ה'רע"ג). חלקו הראשון של הספר מתאר בעברית מקראית מלחמה בין "בארי", המייצג את המים, ל"כרמי", המייצג את היין. אלוהים מצווה על הנביא חבקבוק לחזק את כרמי ולצאת למלחמה בבארי. הפרודיה מסתיימת בהמלכת כרמי על כל העם והכרתת בארי ואנשיו. חלקו השני, הנקרא מגילת סתרים, הוא פרודיה על התלמוד. בפרק הראשון עוסקת "מגילת סתרים" בביאור ל"חבקבוק הנביא", ולאחריו בשני פרקים נוספים בדיני שתיית יין בפורים בצורה היתולית. לאחר חבקבוק הנביא חוברו פרודיות פורימיות רבות, המחקות בין השאר את התפילה, הסליחות, והפיוטים. הפרודיה הנפוצה ביותר היא הפרודיה על התלמוד הנקראת בדרך כלל מסכת פורים.	עריכה | תבנית | שיחה
37	הדמות המופיעה בתמונה מתוך לוח שנה עברי מימי הביניים מזכירה ליהודים להביא לולב ואתרוג לבית הכנסת בחג הסוכות שמות החודשים בלוח העברי עברו מספר גלגולים. בלוח גזר, שהוא בין הממצאים הקדומים ביותר הכתובים בכתב העברי הקדום, מתוארים החודשים בהתאם לפעולות החקלאיות המתבצעות בהם. בתנ"ך ניתנו לחודשים העבריים שמות מספריים, כשניסן הוא החודש הראשון ואדר הוא החודש השנים עשר. באותה תקופה היו קיימים גם שמות נוספים, כמו "ירח האיתנים" "ירח בול" ו"חודש זיו". בגלות בבל אומצו שמות בבליים לחודשים אלו, והם השמות הנהוגים כיום. ארבעה מהשמות הבבלים הללו משמשים בטורקית כשמות חודשים בלוח הגרגוריאני: פברואר מכונה "שובאט", אפריל מכונה "ניסאן", יולי מכונה "טמוז" וספטמבר - "איליל".	עריכה | תבנית | שיחה
38	קרי וכתיב במקראות גדולות קרֵי וכתיב הוא מושג חשוב במסורה (מערכת מסירת הטקסט ושימורו) של המקרא. עיקרו הוא ההבדלים בין מסורת הכתיב של התנ"ך לבין מסורת הקריאה שלו, במילים מסוימות. ברוב הוצאות התנ"ך, ה"כתיב" (הצורה שבה יש לכתוב את המילה) מופיע בגוף הטקסט, ואילו ה"קרי" (הצורה שבה יש לקרוא את המילה) מופיע בשוליים. לעיתים מילה מסוימת אף נכתבת ולא נקראת, או נקראת אך לא נכתבת, ותופעה זו מכונה 'כתיב ולא קרי' ו'קרי ולא כתיב'.	עריכה | תבנית | שיחה
39	הסימן שהבלשנים נותנים כיום לצליל המקורי של האות שי"ן שמאלית בעברית המקראית, האותיות שי״ן ימנית (שׁ), שי״ן שמאלית (שׂ) וסמ"ך (ס) ייצגו שלושה עיצורים שונים. כיום הבלשנים מסמנים עיצורים אלו בסימנים /ʃ/ ,‏/ɬ/ ו-/s/ בהתאמה. במשך הזמן התרחש מעתק הגאים, ודוברי העברית החלו לבטא את צליל הסמ"ך במקום את צליל השי״ן שמאלית המקורי. את צליל ה- /ɬ/ אפשר לשמוע עדיין בשפה היוונית. הוא מסומן באות היוונית פסי (Ψ). ביוונית מבוטא גם צליל הסמ״ך (/s/). הוא מסומן כסיגמא (Σ). אולם ביוונית לא קיים צלילה של השי״ן הימנית (/ʃ/). כתוצאה מזה, כמעט כל שם פרטי תנכ״י, שמבוטא בעברית בשי״ן ימנית, השתנה עם תרגום התנ״ך, דרך היוונית לשאר שפות אירופה, והוא נהגה כיום בשפות אירופה, בצליל המקורי של הסמ״ך. גם אבותיהם של דוברי הערבית חדלו לבטא את הצליל /ɬ/. אם כי במהלך התגבשות שפתם היו מעתקי הגאים שונים מאלו שהיו בעברית. לכן כיום, מילים עבריות רבות, שמכילות שי״ן שמאלית, מכילות בערבית שי״ן ימנית (ش), ומילים עבריות רבות, שמכילות שי״ן ימנית, מכילות בערבית שי״ן שמאלית (س).	עריכה | תבנית | שיחה
40	לשון חז"ל (נקראת גם לשון חכמים או לשון המשנה) היא השפה העברית כפי שהייתה מדוברת ונכתבת בפי היהודים בין המאה הראשונה והמאה החמישית לספירה. לשון חז"ל היא השפה שבה נכתבו המשנה, המדרשים וחלק מן התלמוד הבבלי והירושלמי. ההבדל שבין השפה שבה כתוב התנ"ך לבין השפה שבה כתובה המשנה ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. ההבדל הזה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ"ח ע"ב).	עריכה | תבנית | שיחה
41	יעקב נאבק עם מלאך (ציור של גוסטב דורה) בתרגום השבעים (מתרגומי התנ"ך ליוונית), תורגמה המילה מלאך על שתי משמעויותיה המקראיות (שליח בשר ודם ושליח האל) כ־angelos) ἄγγελος). כאשר התגלגלה המילה היוונית אל השפה הלטינית העדיפו להפריד את שתי המשמעויות למילים שונות: angelus (שליח האל) ו־nuntius (שליח בשר ודם). מכאן התגלגלה המילה הלטינית angelus לשאר השפות האירופיות: angel באנגלית, Engel בגרמנית, ángel בספרדית ועוד.	עריכה | תבנית | שיחה
42	המילה "מַטְאֲטֵא" היא מילה יחידאית בתנ"ך. היא מוזכרת בספר ישעיהו, פרק י"ד, פסוק כ"ג: ”וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד, וְאַגְמֵי-מָיִם; וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד, נְאֻם ה' צְבָאוֹת”. בתלמוד הבבלי מסופר כי החכמים התקשו בהבנת מילה זו, ולבסוף הבינו אותה מתוך שיחתה של שפחתו של רבי. הם, עצמם, הכירו מטאטים. אך הם כינו את המטאטא במילה "מכבד". למילה "מטאטא", כמו גם לשורש ט.א.ט.א. אין הקבלה מוכרת בשום שפה אחרת, מלבד העברית. מקור המילה והשורש אינם ידועים.	עריכה | תבנית | שיחה
43	לוחמים יהודים מקשיבים לנאום רבשקה. פרט מתצוגה במוזיאון מגדל דוד הקובץ המפורסם ביותר שנכתב בשפה העברית הוא התנ"ך, אם כי בו עצמו לא נזכר שמה של השפה. השם עבר מופיע בתנ"ך כשמו של סב-סב-סבו של אברהם אבינו, והמושג "עברי" נזכר בתנ"ך פעמים רבות, אולם שפתם של העברים אינה נקראת עברית. עם זאת, במלכים ב' יח, כו, ובישעיהו לו, יא, מסופר כי שליחי חזקיהו המלך מבקשים מרבשקה, שליחו של סנחריב מלך אשור, לדבר עמם ב"ארמית" ולא ב"יהודית", כדי שהעם (שכנראה לא דיבר ארמית) לא יבין את דבריהם, ונראה שזה היה שמה של השפה, או לפחות שמו של הניב שדובר באזור ירושלים.	עריכה | תבנית | שיחה
44	תרגומי התנ"ך יצרו אתגרים לא מעטים, בין השאר בשל משחקי הלשון נופל על לשון בתנ"ך. לדוגמה: "כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי ה' וְהִנֵּה כְּלוּב קָיִץ. וַיֹּאמֶר מָה-אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס, וָאֹמַר, כְּלוּב קָיִץ וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי בָּא הַקֵּץ אֶל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא-אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ." (עמוס, ח, א-ב) - הביטוי "כלוב קיץ", שמשמעותו "סל פירות" נועד ליצור משחק-מילים עם הפסוק "בא הקץ על עמי ישראל". ברוב התרגומים משחק-המילים אובד, וכך בעצם ניטל הטעם למשל, אולם בתרגום חדש לאנגלית נמצא לכך פתרון: This is what the Sovereign LORD showed me: a basket of ripe fruit. "What do you see, Amos?" he asked."A basket of ripe fruit," I answered. Then the LORD said to me, "The time is ripe for my people Israel; I will spare them no longer. כלומר: (...) "מה אתה רואה, עמוס?" (...) "סל פירות בשלים" (...) "בשלה השעה לעמי ישראל, לא אחוס עליהם עוד."	עריכה | תבנית | שיחה
45	טעמי המקרא לפי מנהג הקריאה של עדות המזרח יש טעם המופיע אך ורק פעם אחת בכל פסוק, והוא סוף פסוק (נקרא גם: "סילוק"). הפסוק מקביל פחות או יותר ל"משפט" בלשוננו (אם כי אין זה מדויק לגמרי: לא כל פסוק הוא משפט אחד שלם, ולא כל משפט הוא פסוק אחד שלם). אם כן, הוא דומה בערך לסימן הפיסוק נקודה בימינו. רבים חושבים בטעות שהנקודתיים הבאות בסוף הפסוק הן הסימן של טעם המקרא "סוף פסוק". אולם אין זה כך: הסימון של הטעם הוא כשל מתג קטן, ומקורן של הנקודתיים הוא בהשפעה של הדפוסים הנוצריים של התנ"ך, שנהגו לסמן כך את סופי הפסוקים.	עריכה | תבנית | שיחה
46	זוג תרנגולי Old English Game התרנגול בתנ"ך אינו מוזכר בשמו, אם כי ניתן לשער כי השם "שכוי" המוזכר בספר איוב: "מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה" מזוהה עם התרנגול, כך על פי רוב הפרשנים והחוקרים. גם "זרזיר המתניים", המוזכר בספר משלי, מזוהה לפי התרגומים השונים עם התרנגול. השם העברי "תרנגול" בא מהשפה השומרית, דרך האכדית בצורה תר־לוגל, ופירושו הוא "עוף המלך". כאשר עברה המילה לעברית התחלפה ל' ב־נ' והמילה הפכה ל"תרנגול".	עריכה | תבנית | שיחה
47	צילום אוויר של גלגל ארגמן ליד מושב ארגמן בסקר הר מנשה, גילו הארכאולוג אדם זרטל ושותפיו מספר מתחמי אבן עתיקים. זרטל טוען כי מתחמים אלה שימשו כאתרי פולחן ואירועים לשבטי ישראל, בטרם ריכוז כל הסמכויות הדתיות והלאומיות בירושלים בימי דוד ושלמה. זאת להבדיל מאתרי פולחן כנעניים־פגניים, שנבנו אחרת, ומוקמו אחרת מבחינה טופוגרפית. זרטל טוען כי המתחמים שגילה הם אותם הגִּלְגָּלִים, המוזכרים פעמים רבות בתנ"ך - גלגל מלשון גל אבנים ולא מהמילה מעגל. לדבריו, בשלושת האירועים המרכזיים לעם ישראל, פסח, שבועות וסוכות, היו מתאספים נציגי השבטים באותם גלגלים, וזבחים לאלוהים. כל אחד מהאתרים האלו נבנה בצורת כף רגל, מכאן דבק המונח "רגל" לכל אחד מחגים אלו. מכאן גם, לדבריו, מקור הביטוי עלייה לרגל.	עריכה | תבנית | שיחה
48	תמונה המתארת את סיפור המבול ממסורות הדתות האברהמיות הגרסה המוקדמת ביותר של סיפור המבול שנמצאה, היא גרסה של בריאת העולם מתוך המיתולוגיה השומרית, בה זיאוסודרה הוא גיבור הסיפור. גרסה זו נשמרה באופן חלקי בכתב יד שומרי, מתוארכת למאה ה-17 לפני הספירה, ובעלת קווי דמיון רבים לאגדות מבול של עמים שונים במזרח התיכון, וכמו כן, גם לתיאור המקראי של נח. אחת השורות באפוס מספרת, שלאחר שיטפונות המבול החלה מלכות השמיים בעיר כיש. על פי ממצאים ארכאולוגים התפתחה העיר כיש במאה ה-29 לפנה"ס, זמן קצר לאחר שיטפונות מקומיים בכמה ערים שומריות סמוכות.	עריכה | תבנית | שיחה
49	אברהם ושרה במקרא לא מסופר שהיו לאברהם בנות אלא רק בנים דוגמת יצחק, ישמעאל ואחרים, בתלמוד בבלי מובאת דעתו של התנא רבי יהודה בן המאה השנייה, המפרש את הפסוק "וה' ברך את אברהם בכל" כאומר שהשם נתן לאברהם ברכה שהיא בת בשם "בכל", לעומתו רבי מאיר טען שהברכה היא שלא הייתה לו בת. פרשני הפשט טענו שאין סיבה להניח את קיומה. ראשונים ואחרונים רבים דנו בסיפור חייה, בין הנדונים הועלו השאלות: מי הייתה אמה? הגר או שרה, האם היא הייתה יותר צעירה מיצחק או שלא, מתי היא מתה ומי היה בן זוגה.	עריכה | תבנית | שיחה
50	על שמן של המיילדות במצרים, שפרה ופועה, נקראו רחובות בחיפה ובבאר שבע. גם בשכונת קריית משה בירושלים נמצאים רחוב שפרה ורחוב פועה, אולם רק אחד מהם, רחוב שפרה, קרוי על שם אחת ממיילדות מצרים. רחוב פועה קרוי על שם פועה רקובסקי, פעילה ציונית ופמיניסטית בפולין, שעלתה לארץ ישראל בשנת 1935.	עריכה | תבנית | שיחה
51	-	הוספה
52	-	הוספה
53	-	הוספה
54	-	הוספה
55	-	הוספה
56	-	הוספה
57	-	הוספה
58	-	הוספה
59	-	הוספה
60	-	הוספה
61	-	הוספה
62	-	הוספה
63	-	הוספה
64	-	הוספה
65	-	הוספה
66	-	הוספה
67	-	הוספה
68	-	הוספה
69	-	הוספה
70	-	הוספה
71	-	הוספה
72	-	הוספה
73	-	הוספה
74	-	הוספה
75	-	הוספה
76	-	הוספה
77	-	הוספה
78	-	הוספה
79	-	הוספה
80	-	הוספה
81	-	הוספה
82	-	הוספה
83	-	הוספה
84	-	הוספה
85	-	הוספה
86	-	הוספה
87	-	הוספה
88	-	הוספה
89	-	הוספה
90	-	הוספה
91	-	הוספה
92	-	הוספה
93	-	הוספה
94	-	הוספה
95	-	הוספה
96	-	הוספה
97	-	הוספה
98	-	הוספה
99	-	הוספה
100	-	הוספה

בחזרה לפורטל