הכנסת הראשונה

הכנסת הראשונה (1949–1951)
(הופנה מהדף הכנסת ה-1)

הכנסת הראשונה (נקראה בתחילה האספה המכוננת) הייתה הגוף הנבחר הראשון במדינת ישראל, שתפקידה היה לכונן את חוקת מדינת ישראל. הרכבה נקבע בבחירות לאספה המכוננת ב-25 בינואר 1949. במגילת העצמאות נקבע כי האספה המכוננת תקבע חוקה למדינה עד 1 באוקטובר 1948, שעל פיה יוקמו "השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה"[1]. האספה התכנסה לראשונה בט"ו בשבט ה'תש"ט (14 בפברואר 1949). בישיבתה הרביעית, ב-16 בפברואר 1949, החליטה האספה לשנות את שמה מהאספה המכוננת לכנסת הראשונה[2].

הכנסת הראשונה
מדינה ישראלישראל ישראל
גוף פרלמנטרי הכנסת
ממשלות הממשלה הראשונה
הממשלה השנייה
תקופת כהונה 14 בפברואר 194920 באוגוסט 1951
(שנתיים)
מערכת בחירות 25 בינואר 1949
הנהגה
יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק
סגני יו"ר הכנסת יוסף בורג
נחום ניר
ראש הממשלה דוד בן-גוריון
ראש האופוזיציה יצחק טבנקין
הרכב הכנסת
סיעות הקואליציה
מספר חברי הקואליציה
73 / 120
סיעות האופוזיציה
מספר חברי האופוזיציה
47 / 120
מפלגת השלטון מפא"י
אתר אינטרנט
הכנסת הראשונה

ישיבת הפתיחה של האספה המכוננת התקיימה בבית המוסדות הלאומיים בירושלים. לאחר מכן עברה האספה לבניין קולנוע קסם בתל אביב, ואולם בדצמבר 1949 עלתה שוב לירושלים וישיבותיה התקיימו בבניין המוסדות הלאומיים. במרץ 1950 השתכנה הכנסת בבית פרומין.

היסטוריה עריכה

טרם הבחירות עריכה

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את החלטה 181 (תוכנית החלוקה), שקבעה כי ארץ ישראל תחולק לשתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. בהחלטה נקבע כי בכל מדינה תוקם מועצת ממשלה זמנית שתיקח לידיה את הסמכויות השלטוניות עם הסתלקות המעצמה המנדטורית (בריטניה), תקים מיליציה חמושה ותקיים בתוך חודשיים לכל היותר בחירות לאספה מכוננת שתפקידה לכונן חוקה.

התנועה הציונית קיבלה (אם כי לא בהתלהבות יתרה) את התוכנית, והחלה בהקמת המוסדות הזמניים ובתכנון המערך החוקתי של המדינה שבדרך. הוקמה "ועדת המצב", שהחלה בהכנת הקמתו של מנגנון המדינה העתידה לקום. במסגרת ועדת המצב קמו מועצות ובהן מועצה משפטית, שתפקידה היה לתכנן את המערכת המשפטית והחוקתית.

באפריל 1948 הקימה ההנהלה הציונית את מועצת העם ובה 37 חברים, כמו גם את מנהלת העם בה כיהנו 13 מחברי מועצת העם. מועצת העם היוותה את הרשות מחוקקת ומנהלת העם את הרשות המבצעת, והן ניהלו את ההכנות לקראת כינונה של המדינה.

ב-14 במאי 1948 התכנסה בפעם האחרונה מועצת העם לישיבה, שבה הכריז יושב ראש מנהלת העם דוד בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. מועצת העם הפכה למועצת המדינה הזמנית ומנהלת העם הפכה לממשלה הזמנית. המועצה החלה בהכנות לבחירות לאספה המכוננת ובין היתר חוקקה חוקי בחירות ומינתה ועדת בחירות מרכזית.

ב-13 בינואר 1949 חוקקה מועצת המדינה הזמנית את "פקודת המעבר לאספה המכוננת" שקבעה שעם כינוסה של האספה המכוננת, תחדל מועצת המדינה הזמנית להתקיים וכל הסמכויות שהעניק לה החוק יעברו לאספה המכוננת[3].

הבחירות לאספה המכוננת עריכה

  ערך מורחב – הבחירות לאספה המכוננת

הבחירות לא נערכו במועד שנקבע בתוכנית החלוקה או במגילת העצמאות עקב קיומה של מלחמת העצמאות. בסופו של דבר, התקיימו הבחירות לאספה המכוננת ב-25 בינואר 1949. בבחירות השתתפו כ-440,000 בוחרים מתוך כ-500,000. אחוז ההצבעה עמד על כ-87%.

בבחירות זכתה מפלגת מפא"י במספר המושבים הגדול ביותר - 46 מתוך 120. מפלגת מפ"ם זכתה ב-19 מושבים, החזית הדתית המאוחדת ב-16, תנועת החרות ב-14, הציונים הכלליים ב-7, המפלגה הפרוגרסיבית ב-5, ספרדים ועדות מזרח ומק"י ב-4 כל אחת, הרשימה הדמוקרטית של נצרת ב-2, ורשימת הלוחמים, ויצו והתאחדות התימנים בישראל ב-1 כל אחת.

הישיבה הראשונה עריכה

האספה המכוננת התכנסה לראשונה ביום ט"ו בשבט ה'תש"ט - 14 בפברואר 1949, בשעה 16:00, בבית המוסדות הלאומיים בירושלים. הישיבה נפתחה בשירת "התקווה", ולאחריה נאם נשיא מועצת המדינה הזמנית חיים ויצמן נאום נרגש שהחל במילים: ”ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ­ישראל, את כנסת ­ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית­ ירושלים”. כן הוסיף ויצמן ואמר: ”מדע ומחקר הם יסודות היצירה האנושית כולה. את כל החיל שעשינו במדע ובמחקר בקרב אומות העולם עלינו לגייס עכשיו לבניין מולדתנו. אך עם כל החשיבות של המכרעת של המדע, לא בו בלבד נישווע. עלינו לבנות גשר חדש בין המדע לבין רוח האדם. מעל למדע יש ערכים נשגבים אשר רק בהם קיים מרפא לנגעי האנושות - ערכי צדק ויושר, שלום ואחווה.” לאחר הנאום התקיימה הצהרת נבחרי האספה: מזכיר הממשלה הקריא את נוסח ההצהרה: ”אני מתחייב להיות אזרח נאמן למדינת ישראל ולמלא באמונה את שליחותי באסיפה המכוננת” וכל אחד מחברי האספה קם ואמר: ”אני מתחייב”. אחרי הצהרת האמונים ניגשו חברי האספה לבחור את יושב הראש, ובחרו ברוב קולות את יוסף שפרינצק מסיעת מפא"י. לאחר בחירת היושב ראש התקיים דיון בעניין מינוי סגנים ליושב ראש, ובשעה 18:00, לאחר שירת "התקווה", ננעלה הישיבה.

קביעת יעודה של האספה המכוננת עריכה

  ערך מורחב – חוק המעבר

ב-16 בפברואר 1949, חוקקה האספה המכוננת את חוק המעבר. מק"י וחרות דרשו שחוק המעבר יכלול קביעה מפורשת, שתפקידה הראשי של האספה המכוננת הוא לקבוע את חוקת היסוד של המדינה, וכן לקבוע מראש הגבלה על זמן כהונתה של האספה המכוננת[4], הצעתן לא זכתה לרוב[5]. בפועל, הכנסת הראשונה לא חוקקה חוקה בגלל התנגדותם של דוד בן-גוריון והסיעות הדתיות. בן-גוריון נימק את התנגדותו בכך ש"חוקה חדשה תכבול את ידי המחוקק"[6]. כאמצעי לכינון חוקה נתקבלה בכ"ח בסיוון ה'תש"י (13 ביוני 1950) החלטת הררי, כדלהלן:

הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים-פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה.

הקמת הממשלה הראשונה עריכה

  ערך מורחב – ממשלת ישראל הראשונה

אחרי שהפכה האספה המכוננת לכנסת הראשונה, דהיינו לפרלמנט, היה צורך בהקמתה של ממשלה. מפא"י, הגדולה שבסיעות הכנסת, הייתה זקוקה לקואליציה לצורך הרכבת ממשלה. בן-גוריון פסל את תנועת החרות ומק"י מלהיכנס לממשלה, תוך כדי שטבע הביטוי "בלי חרות ומק"י". מפ"ם קיוותה להקים עם מפא"י ממשלה סוציאליסטית צרה, אך נתקלה בדחייה ונותרה באופוזיציה. בן-גוריון החליט לפנות אל החזית הדתית, הפרוגרסיבים, הספרדים ורשימות המיעוטים. סך הכל תמכו בממשלה 73 חברי כנסת. בהסכמים הקואליציוניים נקבע שהממשלה תיתן שוויון זכויות גמור לכל אזרח, תחתור לשלום, תשמור על נייטרליות במלחמה הקרה, תעודד עלייה ותאכלס את המדינה.

ניסיון ההתנקשות בחברי הממשלה עריכה

ב-12 בספטמבר 1949 הגיע צעיר בשם אברהם צפתי אל יציע הקהל של הכנסת, שלף תת-מקלע סטן מתוך מעילו וכיוון אותו אל עבר שולחן הממשלה, שם ישבו באותו הזמן ראש הממשלה ומספר שרים, אולם סדרן הכנסת צבי ציגלר הצליח להדוף אותו הצידה לפני שלחץ על ההדק. לפי אחת הדעות, צפתי רצה לפגוע בשרי הממשלה על כך שלא דנו בתוכניתו להקמת בית מקדש לארגון האומות המאוחדות[7][8].

המעבר מתל אביב לירושלים עריכה

  ערך מורחב – הכרזת ירושלים כבירת ישראל

ב-13 בדצמבר 1949 הוכרזה ירושלים כבירת ישראל. ב-26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת לירושלים. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, בה התקיימה ישיבתה הראשונה. הכנסת חיפשה מקום מתאים יותר להתכנסויותיה. לאחר שנשקלו מספר אפשרויות, בכללם מלון המלך דוד, נבחר שלד בית פרומין, שבנייתו הופסקה עקב המלחמה ולא המשיכה מאז. החל מ-13 במרץ 1950 התקיימו ישיבות הכנסת בבניין זה. אולם המליאה התמקם בקומת הכניסה של הבניין, באולם גבוה עם גלריה שיועד במקור לשמש כסניף בנק.

הקמת הממשלה השנייה עריכה

  ערך מורחב – ממשלת ישראל השנייה

באוקטובר 1950 ביקש בן-גוריון להעביר את שר המסחר והתעשייה אליעזר קפלן מתפקידו, ולמנות במקומו את יעקב גרי. כיוון שבאותה תקופה, על מנת למנות שר חדש היה על הממשלה להתפטר ולהציג את עצמה מחדש עם השר להבעת אמון מחודשת, התפטרה הממשלה. לאחר מכן תוקן החוק.

הממשלה השנייה הייתה דומה מאוד בהרכבה לממשלה הראשונה, בשינויים קלים: שר החינוך זלמן שזר פרש מתפקידו, ובמקומו מונה שר התחבורה דוד רמז, אשר אותו החליף שר האספקה והקיצוב דב יוסף, לאחר שמשרדו בוטל. פנחס לבון מונה לשר החקלאות, משרד המסחר הופרד ממשרד האוצר, ויעקב גרי מונה לשר המסחר.

התפטרות הממשלה והבחירות לכנסת השנייה עריכה

  ערך מורחב – הבחירות לכנסת השנייה

כבר בראשית כהונתה של הממשלה השנייה נוצר בה סכסוך על רקע סמכותה של ההסתדרות לקיים זרם של חינוך דתי לילדי העולים החדשים במסגרת שיטת הזרמים בחינוך. סכסוך זה נוסף על סכסוכים נוספים בנושא הזרמים בחינוך, ובעיקר החינוך הדתי. משבר החינוך הוביל להתפטרותו של השר יהודה מימון, התפטרות שבן-גוריון ראה בה כאי אמון בממשלה, וכתוצאה מכך התפטר הוא עצמו מתפקידו ב-14 בפברואר 1951. להחלטתו של בן-גוריון להתפטר היו סיבות פוליטיות נוספות: בן-גוריון ראה בתוצאות הבחירות המקומיות של 1950, שבהן נחלשה מפא"י והתחזקה מפלגת הציונים הכלליים, כעדות לכך שהכנסת איננה מייצגת עוד את דעת הציבור. משה שרת כתב ביומנו, כי הייתה זאת הסיבה המרכזית להחלטת מפא"י ללכת לבחירות.

בן-גוריון החליט שלא להקים ממשלה חדשה אלא לכהן בממשלת מעבר ולהקדים את הבחירות לכנסת. לאחר תקופה של אי ודאות שלטונית, שנבעה אף מחוסרים בחוק, התקבלו באפריל 1951 שני חוקים. חוק המעבר לכנסת השנייה קבע את המסגרת החוקית הכללית למעבר בין הכנסת הראשונה והכנסת השנייה, ואילו חוק נוסף הורה על פיזור הכנסת הראשונה ועל עריכת בחירות ב-30 ביולי 1951. כן הוחלט, כי כל מי שהיה תושב מדינת ישראל ב-1 במרץ 1951 רשאי יהיה להצביע בבחירות. החלטה זו פירושה היה כי העולים החדשים שהגיעו לארץ בהמוניהם בשנתיים הקודמות, הם שיכריעו את מערכת הבחירות. מספרם של בעלי זכות הבחירה כמעט הוכפל בין שתי מערכות הבחירות.

חקיקה עריכה

בין השאר חוקקה הכנסת הראשונה את החוקים הבאים:

חברי הכנסת עריכה

חברי הכנסת שכיהנו בכנסת זו:

מפא"י דוד בן-גוריון, משה שרת, אליעזר קפלן, דוד רמז, יוסף שפרינצק, גולדה מאיר, יצחק בן-צבי, זלמן שזר, דב יוסף, חיים בן אשר, אברהם הרצפלד, עדה מימון, שלמה לביא, שמואל דיין, יוסף ברץ, יחיאל דובדבני, בבה אידלסון, פרץ נפתלי, פנחס לבון, זלמן ארן, בן-ציון דינור, אליהו הכרמלי, נטע הרפז, יהודית שמחוני, אבא חושי, יזהר סמילנסקי, ראובן שרי, יונה כסה, אפרים תבורי, יוסף מיכאל לם, אריה שפטל, אברהם טביב, צבי יהודה, עקיבא גוברין, יוסף אפרתי, אריה בהיר, חסיה דרורי, אליעזר ליבנה, דוד הכהן, ישראל גורי, עמי אסף, מאיר ארגוב, דבורה נצר, שרגא גורן, השל פרומקין, דוד בר-רב-האי, יצחק קנב, הרצל ברגר, ז'ניה טברסקי, ישראל ישעיהו-שרעבי, ברוך אזניה, מנחם כהן, רפאל בש
מפ"ם יצחק טבנקין, מאיר יערי, יעקב חזן, נחום ניר-רפאלקס, אהרן ציזלינג, מרדכי בנטוב, ישראל גלילי, יעקב ריפתין, משה סנה, ברל רפטור, אליעזר פרי, משה ארם, חנה למדן, חנן רובין, ישראל בר-יהודה, מנחם בדר, פייגה אילנית, יצחק בן-אהרן, דב בר-ניר, מנחם רצון, דוד ליבשיץ, (אליעזר פרמינגר)[א]
החזית הדתית המאוחדת יהודה לייב פישמן מימון, יצחק מאיר לוין, חיים משה שפירא, משה אונא, בנימין מינץ, דוד צבי פנקס, מאיר דוד לוונשטיין, זרח ורהפטיג, אליהו-משה גנחובסקי, קלמן כהנא, מרדכי נורוק, יוסף בורג, אהרן-יעקב גרינברג, אברהם יהודה גולדראט, אברהם-חיים שאג, משה קלמר, אליהו מזור
תנועת החרות מנחם בגין, אורי צבי גרינברג, יעקב מרידור, אריה בן-אליעזר, אברהם רקנאטי, יוחנן בדר, הלל קוק, חיים לנדאו, שמואל מרלין, חיים כהן-מגורי, אליהו לנקין, שמואל כץ, ערי ז'בוטינסקי, אסתר רזיאל-נאור
הציונים הכלליים פרץ ברנשטיין, ישראל רוקח, שושנה פרסיץ, יוסף ספיר, יעקב קליבנוב, יעקב גיל, יוסף סרלין
המפלגה הפרוגרסיבית פנחס רוזן, אברהם גרנות, אידוב כהן, יזהר הררי, ישעיהו פורדר
ספרדים ועדות מזרח בכור-שלום שטרית, אליהו אלישר, אברהם אלמליח, משה בן-עמי
מק"י שמואל מיקוניס, תופיק טובי, (אליעזר פרמינגר)[א], מאיר וילנר
הרשימה הדמוקרטית של נצרת סיף א-דין א-זועבי, אמין-סלים ג'רג'ורה
מפלגת הלוחמים נתן ילין-מור
ויצו רחל כהן-כגן
התאחדות התימנים בישראל זכריה גלוסקא
  1. ^ 1 2 פרמינגר נבחר מטעם מק"י, אך ביוני 1949 התפצל להקומוניסטים העבריים ובאוגוסט 1949 התאחד עם מפ"ם

חילופי גברי עריכה

תאריך חבר הכנסת היוצא חבר הכנסת המחליף רשימה סיבה
11 במרץ 1949 משה קלמר אליהו מזור החזית הדתית המאוחדת התפטרות (במסגרת הסכם רוטציה)
20 באפריל 1950 אברהם טביב יצחק קנב מפא"י נפטר
5 בפברואר 1951 יהודית שמחונית הרצל ברגר התפטרות
השל פרומקין ז'ניה טברסקי
12 בפברואר 1951 אבא חושי ברוך אזניה התפטרות (נבחר לראש עיריית חיפה)
אריה שפטל ישראל ישעיהו-שרעבי התפטרות (נבחר לראש עיריית ראשון לציון)
10 באפריל 1951 דב בר-ניר מנחם רצון מפ"ם התפטרות
12 באפריל 1951 יצחק טבנקין דוד ליבשיץ
19 במאי 1951 דוד רמז מנחם כהן מפא"י נפטר
21 במאי 1951 יוסף מיכאל לם רפאל בש התפטרות

פילוגים ומיזוגים בסיעות הכנסת עריכה

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • אדיר בנימיני, הדרך לכנסת - מקורותיה של שיטת הבחירות בישראל, הרצליה: ספרי ניב, 2022, עמ' 44 (הספר בקטלוג ULI)
  • שי חורב, האספה המכוננת שהפכה להיות הכנסת הראשונה, חיפה: הוצאת דוכיפת, תשס"ט 2009.
  • מאיר לב-רן, האספה המכוננת, ירושלים 1998.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא הכנסת הראשונה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ מגילת העצמאות.
  2. ^ ספר החוקים, חוק המעבר, תש״ט–1949, סעיף 1
  3. ^ פקודת המעבר לאסיפה המכוננת, תש"ט-1949, באתר נבו
  4. ^ מאיר וילנר דרש לקבוע הגבלה של שנה לכהונת האספה המכוננת שבתוך שנה זו תקבע חוקה. מנחם בגין דרש ששלשה חודשים לאחר כינון החוקה יתקיימו בחירות.
  5. ^ פרוטוקול הישיבה הרביעית של האספה המכוננת באתר נבו
  6. ^ אבי שילון, בגין, 1992-1913 , הוצאת עם עובד, 2007, עמ' 157.
  7. ^ תום שגב, 1949 – הישראלים הראשונים, עמ' 266, הערה.
  8. ^ אברהם צפתי, באתר העין השביעית