טענות למדיניות אפרטהייד בישראל

טענות למדיניות אפרטהייד בישראל מעמידות קווי דמיון בין היחס של ישראל כלפי הפלסטינים ובין היחס של דרום אפריקה כלפי הלא-לבנים במהלך תקופות האפרטהייד. אפרטהייד מהווה פשע בינלאומי לפי אמנת רומא מ-2002.

בעקבות השלטון הישראלי ביהודה ושומרון, מבקרי הממשל הישראלי טוענים כי ישראל מיישמת שיטה שדומה לאפרטהייד ביחס לפלסטינים תושבי הגדה המערבית.[1] ישראל מתוארת כמדינת אפרטהייד בידי מספר חוקרים אקדמיים, משקיפים וחוקרים של האו"ם[2] וקבוצות זכויות אדם ותומכי תנועת החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות נגד ישראל.[3][4] מספר פוליטיקאים ישראלים לשעבר תיארו את ישראל כמדינת אפרטהייד.[5] גם ארגון "בצלם" רואה בישראל מדינת אפרטהייד.[6] תומכי ההשוואה בין יחסה של ישראל אל הפלסטינים בגדה המערבית למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה מתייחסים למספר קווי מדיניות ישראלים, ביניהם תעודות הזהות, ההתנחלויות הישראליות, כבישים ומעברים נפרדים לפלסטינים ולמתנחלים אזרחי ישראל, מחסומים צבאיים, חוקי הנישואין, חומת ההפרדה, שימוש בפלסטינים ככוח עבודה זול, מובלעות פלסטיניות בגדה המערבית, אי שוויון בתשתיות, וזכויות חוקיות וגישה לאדמות ומשאבים. כל אלה דוגמאות שמובאות לקווי דמיון בין המדיניות הישראלית בגדה המערבית למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה. כמו כן יש הטוענים כי הכיבוש הישראלי של הגדה וההתנחלויות מהווים צורה של קולוניאליזם שנוסף על האפרטהייד, ומהווים עבירה על החוק הבינלאומי.[7]

מתנגדי ההשוואה בין ישראל לאפרטהייד טוענים כי ההשוואה לא נכונה עובדתית ומוסרית[8] ונועדה לשלול את הלגיטימיות של ישראל.[9][10][11] נוסף על כך, נטען כי הגדה המערבית ורצועת עזה הן לא חלק מישראל הריבונית. מתנגדי ההשוואה טוענים כי אף על פי שחופש התנועה הפנימי והחיצוני של הפלסטינים מוגבל ועובר רגולציה בידי ישראל, הגדה והרצועה נשלטות בידי הרשות הפלסטינית והחמאס, כך שלא ניתן להשוות את מבנן לזה של דרום אפריקה תחת האפרטהייד.[12]

נוסף על כך, ישנם כאלו שמרחיבים את ההשוואה בין ישראל לאפרטהייד לאזרחים הערבים של ישראל, ומתארים את האזרחות שלהם ככזו מדרגה שנייה.[13][14][15][16][17] מעבר לכך, מועלות לעיתים רחוקות יותר טענות בדבר יחס הדומה לאפרטהייד כלפי חלקים אחרים בחברה הישראלית, כמו כלפי היהודים האתיופים.[18]

מתנגדי טענה זו טוענים כי ישראל לא יכולה להיחשב מדינת אפרטהייד או להיות דומה לדרום אפריקה תחת האפרטהייד מאחר שהחוק הישראל שווה לכל אזרחי ישראל, ואלו לא מופלים על בסיס גזע, דת או מין.[19][20][12]

לעומת זאת, אחרים טוענים כי חוקים מסוימים בישראל אכן מפלים ישירות או שבעקיפין בהתבסס על דת וגזע, ולמעשה מעניקים פריווילגיות ליהודים ופוגעים באזרחים הלא יהודים של ישראל, במיוחד באלו הפלסטינים. חוקים שכאלו כוללים את חוק השבות, האיסור על איחוד משפחות, וחוקים רבים אחרים בנושאים של ביטחון, מקרקעין ותכנון יישובים, אזרחות, ייצוג בכנסת, חינוך ותרבות. חוק הלאום, שנתקל בהתנגדות בינלאומית רחבה, גם כונה בידי בכירים באש"ף, חברי האופוזיציה הישראלית וישראלים ערבים ויהודים רבים "חוק אפרטהייד".[21][22][23][24]

היסטוריהעריכה

ב-1961, הנדריק פרוורד, ראש ממשלת דרום אפריקה ומתכנן מדיניות האפרטהייד שלה, דחה את ההצבעה של ישראל באו"ם כנגד האפרטהייד בדרום אפריקה, באומרו: "ישראל לא עקבית עם הגישה החדשה שלה נגד אפרטהייד... הם לקחו את ישראל מהערבים לאחר שהערבים חיו שם אלף שנים. בזה, אני מסכים איתם. ישראל, כמו דרום אפריקה, היא מדינת אפרטהייד". כמו כן אמר: "אנשים מתחילים לתהות מדוע, אם ישראל ורבניה מרגישים מחויבים לתקוף את מדיניות ההפרדה שלנו, מדיניות ההפרדה הנהוגה בישראל אינה נראית בעיניהם פסולה".[25] מאז, מספר מקורות השתמשו בהשוואה בין ישראל לאפרטהייד בהסתכלותם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בראשית שנות השבעים, כתבי עת של אש"ף והחזית העממית לשחרור פלסטין השוו את ההצעה של ישראל לאוטונומיה פלסטינית לאסטרטגיית הבנטוסטנים של דרום אפריקה.[25] ב-1979, הסוציולוגית הפלסטינית אליה זורייק טענה שאף על פי שישראל היא לא מדינת אפרטהייד דה יורה, החברה הישראלית מאופיינת באפרטהייד סמוי.[26] ההשוואה בין ישראל לאפרטהייד המשיכה להתפשט בשנות השמונים והתשעים,[27] בהן המושג הופיע יותר ויותר בחוגים אקדמאיים ואקטיביסטים. אורי דייוויס, מירון בנבנשתי, ריצ'רד לוק ואנתוני סטיוארט השתמשו במושג אפרטהייד כדי לתאר את היחס של ישראל לפלסטינים.

בשנות התשעים, השימוש במונח "אפרטהייד ישראלי" המשיך להיעשות יותר ויותר רווח, כתוצאה מהסכמי אוסלו, בהם ישראל העניקה אוטונומיה מוגבלת לפלסטינים בצורת הרשות הפלסטינית, והקימה מערכת של תעודות זהות, היתרים ומחסומים בגדה המערבית. ההאשמה באפרטהייד התעצמה בעקבות הבנייה של חומת ההפרדה בגדה המערבית.[25] עד 2013, ההשוואה בין הגדה המערבית לבנטוסטנים של דרום אפריקה בזמן האפרטהייד נהייתה פופולרית ברמה בין-לאומית.[28] אפילו בארצות הברית, בה השוואה זו נחשבה לטאבו, הכיבוש הצבאי של ישראל את הגדה המערבית מושווה יותר ויותר לאפרטהייד.[29][30]

הריברט אדם מאוניברסיטת סימון פרייזר וקוגילה מודלי מאוניברסיטת קולומביה הבריטית, טוענים במחקרם מ-2005, "בחיפוש אחר מנדלה: השכנת שלום בין פלסטינים וישראלים", כי מתעוררת מחלוקת סביב השוואה זו מאחר שישראל ייחודית באזורה. הם טוענים כי ישראל נתפסת כדמוקרטיה מערבית ולכן לרוב נשפטת ככזו. ישראל גם טוענת להיות הבית של הפזורה היהודית העולמית.[31] אדם ומודלי גורסים כי הסבל ההיסטורי של היהודים העניק לציונות "תפישה סובייקטיבית של לגיטימיות מוסרית", שמעולם לא הייתה ללבנים בדרום אפריקה.[32] הם גם טוענים כי השוואה אקדמית בין ישראל ודרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, שרואה בשתי החברות "חברות של קולוניאליזם התיישבותי" (אנ'), לא עונה על שאלות כמו "מתי ואיך קולוניאליסטים הופכים לילידים". לטענתם, השוואה שכזו גם לא לוקחת בחשבון שהמהגרים היהודים תופסים את עצמם ככאלו שחוזרים לארץ מולדתם.[33] אדם ומודלי מדגישים כי "מאחר שאנשים מעניקים משמעות לחייהם ומפרשים את העולם דרך עדשות אידאולוגיות, התפישות שלהם צריכות להילקח ברצינות".[34]

ההיסטוריון הישראלי בני מוריס אמר כי השוואה בין ניסיונותיה של ישראל להפריד בין פלסטינים ליהודים לאפרטהייד לא מותירה מקום לפתרון שתי המדינות.[35]

השוואה בין מדיניות ההפרדה לאפרטהיידעריכה

  ערך מורחב – מדיניות ההפרדה

מדיניות ההפרדה היא השם הרשמי לתיאור המדיניות של מדינת ישראל להפרדה של האוכלוסייה הפלסטינית מהאוכלוסייה היהודית בגדה המערבית ובעזה.[36][37] בישראל נהוג להשתמש במונח הפרדה כדי להתייחס למדיניות הכללית של מדינת ישראל ביחס לפלסטינים בגדה המערבית ובעזה.[38][39][40][41][42][43][44][45] חוקרים רבים השוו את המונח "הפרדה" לאפרטהייד,[45][46][47] ואחרים אמרו שהפרדה ואפרטהייד זהים זה לזה.[48][49] המשמעות המילולית של המילה "אפרטהייד" באפריקאנס (אפריקאנס: Apartheid) היא "הפרדה".

חומת ההפרדה,[38] המערך של המחסומים, ההיתרים והעוצרים על הגדה המערבית, המובלעות[38][40][50] וכן ההתנתקות החד צדדית של ישראל מעזה הם מקרים של מדיניות ההפרדה.[38][40][50][51] ארון קלימן הבדיל בין תוכניות חלוקה שמבוססות על הפרדה, לבין אלו שמבוססות על היפרדות.[52]

מאז שנהגה, רעיון ההפרדה שולט במדיניות הישראלית, וכן בשיח הישראלי בנושא הסכסוך.[38][53]

ריצ'רד פאלק, החוקר המיוחד של האו"ם, השתמש במונח אפרטהייד ב-2014 ב"דוח החוקר המיוחד על מצב זכויות האדם בשטחים הפלסטינים הכבושים מ-1967".[54][55][56]

פשע האפרטהייד וישראלעריכה

ב-1973 אומצה בידי האספה הכללית של האו"ם האמנה הבין לאומית למניעת והענשת פשע האפרטהייד.[57] אמנה זו מגדירה את פשע האפרטהייד כפשע נגד האנושות שכולל "יחס לא אנושי שמבוצע למטרת הביסוס והשימור של השלטון של קבוצה גזעית אחת על קבוצה גזעית אחרת, והדיכוי השיטתי של קבוצה גזעית".[58] ב-2002 תיאור פשע האפרטהייד הורחב בידי סעיף 7 של אמנת רומא: "מעשים בלתי-אנושיים כגון עינויים, רצח, העברה שלא מרצון, כליאה או רדיפה של קבוצה ניתנת לזיהוי, בין על רקע פוליטי, גזעי, לאומי, אתני, תרבותי, דתי או מכל סיבה אחרת, שמבוצע בהקשר של משטר ממוסד של דיכוי שיטתי ושליטה של קבוצה גזעית אחת על קבוצה או קבוצות גזעיות אחרות שנעשה במטרה לשמור על המשטר".[59]

בדו"ח מ-2007, החוקר המיוחד של האו"ם בפלסטין, ג'ון דוגארד, קבע כי "אלמנטים של הכיבוש הישראלי מהווים צורות של קולוניאליזם ואפרטהייד, שמנוגדים לחוק הבין לאומי" והציע שההחלטה על ההשלכות החוקיות של כיבוש מתמשך עם מאפיינים של קולוניאליזם ואפרטהייד תהיה בידי בית הדין הבין-לאומי לצדק.[60] ב-2009 רשות המחקר המדינית מועצת המחקר של המדעים ההומאנים של דרום אפריקה פרסמה מחקר חוקי, בו נאמר כי "מדינת ישראל שולטת בשטחים הפלסטינים הכבושים עם מטרה לשמר מערכת של שליטה של יהודים על פלסטינים, מערכת זו מהווה עבירה על האיסור על אפרטהייד". במרץ 2011, ריצ'רד פאלק אמר כי "התפשטות ההתנחלויות במזרח ירושלים בשילוב עם הגירוש הכפוי של דיירים ארוכי שנים פלסטינים יוצר מצב בלתי נסבל...וניתן לתאר אותו בהתייחס אל השפעותיו המתמשכות אך ורק כטיהור אתני".[61]

אחת הטענות כנגד כקטלוג של ישראל כמדינת אפרטהייד מתייחסת לשאלה האם אכן מתקיים דיכוי של קבוצה גזעית בידי קבוצה גזעית אחרת, דבר שנתפש כנדרש כדי להחיל את האמנה הבין לאומית למניעת והענשת פשע האפרטהייד ואת סעיף שבע של אמנת רומא. הפרשן הפוליטי רונאלד ברוס טען כי לא ניתן לסווג על פי האמנה הבין לאומית למניעת והענשת פשע האפרטהייד את המדיניות של ישראל כפשע האפרטהייד, מאחר שהיא חסרה את המרכיב הגזעי. ולמרות זאת, הוא חזר ואמר כי עם הכנסתו לתוקף של סעיף שבע באמנת רומא, "הדגש הועבר לכל קבוצה מזוהה, בין על רקע לאומי, אתני או תרבותי, בניגוד לזיהוי אך ורק על פי מאפיינים גזעיים", ולכן במקרה זה "המדיניות הישראלית בגדה המערבית בהחלט מהווה צורה של אפרטהייד שמשפיעה על הפלסטינים באופן מאוד דומה לאופן שבו האפרטהייד השפיעה על האוכלוסייה הלא לבנה בדרום אפריקה".[57] הדו"ח של מועצת המחקר של המדעים ההומאנים מ-2009 קבע כי המדיניות הישראלית מבנה חברתית את הזהויות היהודיות והפלסטינית על בסיס של מוצא לאומי, אתני ודתי. על בסיס זה, המחקר מסכם שניתן להתייחס אל יהודים ישראלים וערבים פלסטינים כ"קבוצות גזעיות" למטרת ההגדרה של אפרטהייד על-פי החוק הבין-לאומי.[62] ז'אק דה מאיו, ראש המועצה הבין-לאומית של הצלב האדום, דחה את הטענה בדבר אפרטהייד בישראל, באומרו כי "אין משטר של עליונות גזעית, אין מניעה של זכויות אדם בסיסיות לקבוצה של אנשים מפני שמשייכים אותם לגזע שנתפש כנחות. יש סכסוך לאומי ספוג בדם, שהמאפיין החמור ביותר שלו זה שהוא נמשך על פני עשרות שנים, ויש מצב של כיבוש. לא אפרטהייד".[63]

הדו"ח שבוצע בידי מועצת המחקר של המדעים ההומאניםעריכה

כפי שנאמר לעיל, ב-2009 בוצע מחקר בידי מועצת המחקר של המדעים ההומאנים בדרום אפריקה על המדיניות והפרקטיקה הישראלית בשטחים הפלסטינים הכבושים ביחס לחוק הבין-לאומי.[62]

המחקר הזהיר מלהתמקד אך ורק במדיניות של ישראל בתוך ישראל עצמה ומהימנעות מניתוח המדיניות של ישראל בשטחים הכבושים.[64] הדו"ח הזכיר כי אחד המאפיינים המוכרים ביותר של מדיניות האפרטהייד היה "מדיניות המובלעות הגזעיות" שהתבטא ב"ארצות המוצא השחורות" שנקראו בנטוסטאנים, והוסיף כי: "כמשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ישראל מצדיקה את צעדיה בטענה ל"ביטחון". בניגוד לטענות אלו, ישראל למעשה לוקחת חלק במשטר כללי שמכוון לשימור עליונות דמוגרפית של קבוצה גזעית אחת על חשבון האחרות".[65]

על-פי הדו"ח, הן המדיניות והן הפרקטיקה הישראלית בגדה המערבית מתאימות כמעט לחלוטין להגדרה של אפרטהייד, שמופיעה בסעיף 2 באמנה הבין-לאומית למניעת וענישת פשע האפרטהייד. נמצאה גם התאמה משמעותית בין המדיניות הישראלית לחוקי האפרטהייד של דרום אפריקה; התאמה זו באה לידי ביטוי בדרכים הבאות: עבירה על סטנדרטים בין-לאומיים של משפט הוגן (מעצרים מנהליים); פריווילגיות מפלות שמיוחסות למוצא אתני (יהודי/לא-יהודי); הפרדה אתנית דראקונית בכל חלקי החיים, שכוללת הגבלת הפלסטינים ל"שמורות וגטאות"; הגבלות מקיפות על חירויות פרטיות, כגון חופש התנועה והביטוי; מערכת חוקית כפולה שמבוססת על זהות אתנו-לאומית (הפלסטינים כפופים למשפט הצבאי, ואילו היהודים למשפט אזרחי); מניעה מקבלת אזרחות, ומערכת חוקים ייחודית שנועדה להעניש ספציפית כל התנגדות פלסטינית למערכת.

ב-2012 הדו"ח עבר עיבוד ועריכה לפורמט של ספר ופורסם בידי pluto press בשם "מעבר לכיבוש: אפרטהייד, קולוניאליזם והחוק הבין-לאומי בשטחים הפלסטינים הכבושים".[66]

הדו"ח של ארגון Human Rights Watchעריכה

ב-27 באפריל 2021 ארגון Human Rights Watch פרסם דו"ח בשם "הסף נחצה: הרשויות הישראליות ופשעי האפרטהייד והרדיפה" שגורס כי שישראל מבצעת את פשעי האפרטהייד והרדיפה כנגד פלסטינים בישראל, בגדה המערבית וברצועת עזה, המהווים פשעים נגד האנושות. לפי הדו"ח בשלושת האזורים האלו מופעל דיכוי שיטתי כנגד הפלסטינים ונעשים מעשים לא אנושיים כנגדם. הדו"ח טוען שרמת הדיכוי הכולל אכיפת משטר צבאי דרקוני על פלסטינים, שעה שמתנחלים וישראלים זוכים למכלול הזכויות של החוק הישראלי, מגיע לכדי הדרגה הנדרשת להגדרתו כאפרטהייד. נוסף על כך, הדו"ח טוען שישנן הגבלות על תנועת הפלסטינים, ובהן סגר על רצועת עזה והנהגת משטר היתרים לפלסטינים כדי לאפשר להם לעבור בין שטחי הגדה והרצועה, הפקעת יותר משליש מאדמות הגדה המערבית, כפיית תנאים קשים בחלקים של הגדה באופן שהוביל להעברה בכפייה של אלפי פלסטינים מבתיהם, ושלילת תושבות מפלסטינים.[67]

סוגיות בישראל עצמהעריכה

אדם ומודלי כתבו כי "הפלסטינים הישראלים מוגבלים לאזרחות סוג ב' בעוד קבוצה אתנית אחרת היא בעלת המונופול על הכוח המדיני", דבר שמתבטא בהגבלות על גישה לקרקע, כמו גם חלוקה לא שוויונית של שירותים ציבוריים, מקומות תעסוקה וסכום ההוצאות המדיניות פר אדם על חינוך, שאינו שוויוני בין "הקבוצה הדומיננטית וקבוצת המיעוט".[68]

השופט הדרום אפריקאי ריצ'רד גולדסטון כתב ב-2011 בניו יורק טיימס כי אף על פי שקיימת רמה מסוימת של הפרדה בין יהודים ישראלים ופלסטינים ישראלים, המצב בישראל עצמה לא יכול להיחשב לאפרטהייד. בקשר לגדה המערבית, גולדסטון אמר כי המצב אכן יותר מורכב, אבל גם שם נראה שאין כוונה לשמר משטר ממוסד של דיכוי ושליטה בידי קבוצה גזעית אחת על אחרת.[69] גולדסטון טען כי ההתייחסות אל הסיטואציה בישראל כאפרטהייד שקרית ומזיקה לתהליך השלום וההרמוניה במקום לעזור לו. אליו הצטרף איאן בורמה שטען כי אף על פי שניתן בקלות לזהות משטר של אפליה כלפי הפלסטינים הישראלים וכי הרעיון של מדינה יהודית נודף גזענות, ההשוואה בין המשטר הישראלי לאפרטהייד עצלנית ברמה האינטלקטואלית ומפוקפקת מוסרית.[70] בורמה טען כי הפלסטינים הישראלים מהווים 20% מהאוכלוסייה הישראלית ונהנים מזכויות אזרחיות מלאות, וכי לא ניתן לטעון שבישראל עצמה מתקיים אפרטהייד.[71]

כמו כן, חמישים ושלושה חברי אוניברסיטת סטנפורד חתמו על מכתב לפי לא ניתן לטעון שבישראל בגבולותיה הלאומיים מתקיים אפרטהייד בין אזרחיה השונים.[72]

קרקעעריכה

הקרן הקיימת לישראל והסוכנות היהודית רכשו במהלך השנים קרקעות רבות בישראל במטרה שאלו ימכרו אך-ורק ליהודים, כדי לעודד הגירה של יהודים לישראל. ארגונים אלו הוקמו בתקופה העות'מאנית. למרות זאת, הם ממשיכים להיות קיימים היום, ונתמכים בידי חוקים ישראלים, ומקבלים מימון נרחב ממדינת ישראל. כך נוצר מצב, שבו מרבית הקרקעות של ישראל ניתנות לרכישה אך ורק בידי יהודים, ואף על פי שאין שום חוק שאוסר על מי שאינו יהודי לרכוש קרקע, הדבר נהיה לא אפשרי בפועל. במרץ 2000, בית המשפט העליון פסק כי ליישוב קציר כדאי לשקול את קבלתו של קעאדן ליישוב ולמכור לו קרקע, למרות היותו ישראלי-פלסטיני ולא יהודי. רבים רואים בפסיקה זו תקדימית וכוללנית, אבל בפסק הדין עצמו השופט הדגיש כי מדובר על פסיקה שתקפה אך ורק למקרה הספציפי. למרות זאת, השופט אמר כי "האופי היהודי של המדינה לא מאפשר הפליה על בסיס דתי או לאומי. עיקרון זה תקף גם לחלוקת קרקע".[73] בעקבות פסיקה זו, הפילוסוף הבריטי ברנארד האריסון טען כי לא נכון להתייחס אל ישראל כמדינת אפרטהייד, מאחר שפסיקה שכזו לא הייתה יכול לעבור בבית המשפט בדרום אפריקה תחת האפרטהייד.[74]

ב-2006, כריס מקגריל (אנ') טען כי השליטה של המדינה דרך הקרן הקיימת והסוכנות היהודית על כמעט כל הקרקעות בישראל מובילה לכך שהיא לא נגישה ללא-יהודים.[75] בעקבות עצומה של עדאלה מ-2004, ב-2007 פסק בית המשפט שמדיניות אי מכירת הקרקעות לאזרחים ישראלים לא יהודים מפלה, ושיש לחייב את הקרן הקיימת למכור קרקע גם למי שאינו יהודי; אולם, הקרן הקיימת תפוצה על מכירה שכזו בקרקע חלופית, כך שמאזן חלוקת הקרקע בין יהודים לשאינם יהודים יישאר זהה.[76]

קבלה ליישובים קהילתייםעריכה

עד ל-2010, היה מותר ליישובים קהילתיים לא לקבל תושבים על בסיס גזע, דת, מין וכדומה. אולם, בראשית שנות ה-2000, מספר יישובים קהילתיים בנגב ובגליל הואשמו בכך שהם מונעים מערבים לעבור לגור בהם. על-כן, ב-2010 עבר בכנסת חוק שאוסר על מועצות היישובים הקהילתיים להפלות מתמודדים על בסיס גזע, דת, מין, אתניות, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, מדינת מוצא, השקפה פוליטית וחברות פוליטית.[77][78] ועדיין, מבקרים טוענים שהחוק מעניק סמכות רבה מדי למועצות היישובים הקהילתיים, שלא נמצאות תחת פיקוח, ולמעשה יכולות להמשיך באפליה תחת כסות אחרת, של "אי התאמה לאופי הקהילתי של היישוב".[79]

הקמת יישובים חדשיםעריכה

מאז קום המדינה הוקמו בישראל כ-700 יישובים ליהודים. בנוסף הוקמו בשטחים כ-250 יישובים ומאחזים ליהודים.[80] לערבים הוקמו 7 עיירות בנגב על מנת לרכז את הפזורה הבדואית.

חוק האזרחות הישראליעריכה

ב-2003 הכנסת העבירה את חוק האזרחות והכניסה לישראל כחוק זמני שנועד למנוע כניסה והשתכנות של טרוריסטים מהגדה המערבית ומעזה.[81][82] החוק אוסר מתן אזרחות על בסיס של איחוד משפחות לתושבים של הגדה המערבית, עזה, איראן, אפגניסטן, לבנון, לוב, סודאן, סוריה, עיראק, פקיסטן ותימן. החוק תקף כעיקרון באופן שווה על בני-הזוג הן של פלסטינים ישראלים והן של יהודים ישראלים, אולם לרוב משפיע רק על פלסטינים ישראלים ומהרשות הפלסטינית.[81] החוק נועד להיות זמני, אולם מאז מחודש כל שנה.[83][84]

שופט בית המשפט העליון מישאל חשין קבע כי "לאזרחים ישראלים אין את הזכות להביא אנשים מלאומים זרים לישראל... וזו הזכות, אפילו החובה, של המדינה, של כל מדינה, להגן על תושביה מאלו שרוצים להרע להם. מהחובה הזאת ניתן להסיק שהמדינה רשאית למנוע את ההגירה של אנשים ממדינות אויב אליה, אפילו אם הם בני הזוג של אזרחים ישראלים, בעודה נלחמת במדינותיהם מאבק מזוין".[85]

החוק קיבל חיזוק לתוקפו לאחר שעמד במבחן בית המשפט העליון בהצבעה של שישה בעד וחמישה נגד.[86] השופט העליון אהרון ברק, שהתנגד לחוק, הכריז כי "זו הפרת זכויות שמכוונת כלפי האזרחים הערבים של ישראל. כתוצאה מכך, החוק הוא הפרה של הזכות של האזרחים הערבים לשוויון". זהבה גלאון, ממקימות בצלם וחברת כנסת של מפלגת מרצ, אמרה כי "בית המשפט יכל להיות קצת יותר אמיץ ולא להוריד אותנו לרמה של מדינת אפרטהייד".[87] החוק גם ספג ביקורת מאמנסטי[88] וממשמר זכויות האדם.[89] עד-2007 החוק חל רק על תושבי הגדה המערבית ועזה, ומ-2007 הורחב גם לאזרחי איראן, עיראק, סוריה ולבנון.[84]

ב-2008, לאחר שהחוק הורחב לשנה נוספת, עמוס שוקן, מפרסם עיתון הארץ, כתב במאמר עמדה כי החוק מפלה קשות ויוצר פער גדול בין הזכויות של ישראלים יהודים וישראלים ערבים, והקיום שלו הופך את ישראל למדינת אפרטהייד.[90]

חינוךעריכה

  ערך מורחב – חינוך בישראל
 
שלט בקדמת בית הספר הדו-לשוני בית הספר גליל

מערכות חינוך נפרדות ולא שוות היו חלק משמעותי מהאפרטהייד בדרום אפריקה, כחלק מתוכנית מכוונת להגביל את הילדים השחורים לעבודות פיזיות. קיום של הבדלים במערכת החינוך הישראלית בין זו הערבית לזו הממלכתית לא ניתן להכחשה, אף על פי שהבדלים אלו לא חמורים במידה שהיו ההבדלים בזו של דרום אפריקה, ולא ניתן בהכרח לייחס להם מגמה מכוונת מצד המדינה.[75] הטענות העיקריות סבות סביב חוסר תקצובי לבתי-הספר הערביים, וטענה בדבר הפרדה שיוצרת סגרגציה ולא אוטונומיה, מאחר שבתי-הספר נשלטים בידי משרד החינוך ולא בידי רשות אוטונומית.

חוק זכויות התלמיד משנת 2000 אוסר על מחנכים לבסס סט זכויות וחובות שונה וכן סטנדרטים חינוכיים נפרדים לתלמידים על בסיס שיוך לדתות שונות. כמו כן, נאסר על מוסדות חינוכיים להפלות כנגד מיעוטים דתיים בקבלה למוסדות ובהדחה ממוסדות. כן נאסר על הפלייה בפיתוח תוכניות לימודים.[91] בניגוד לדרום אפריקה תחת האפרטהייד, הלימודים בבית-הספר חינמיים וישנה חובה ללמוד עד סיום כיתה י"ב, וישנו שכר לימוד אוניברסלי לכל הסטודנטים בכל האוניברסיטאות.[92]

מרבית בתי-הספר בישראל נפרדים לדוברי ערבית ועברית, וקיימים מספר בתי-ספר דו לשוניים. מערכת זו היא שארית מתקופת הממשל הצבאי, בה באמצעות איסור על האזרחים הפלסטינים של ישראל לצאת מתחומים מוגדרים, ובתוספת שיטת אזורי הרישום שהייתה נהוגה, נוצרה הפרדה בחינוך בין ערבים ליהודים. כל שמונה האוניברסיטאות של ישראל מלמדות בעברית,[75] ואין אף אוניברסיטה ישראלית ערבית. דו"ח מדיני מ-1992 דיווח על כך שמושקע תקציב כפול לכל תלמיד יהודי לעומת תלמיד ערבי.[75] כמו כן, דו"ח של משמר זכויות האדם מ-2004 דיווח על שיעור זכאות לבגרות של 66% בקרב תלמידים ערבים לעומת מקביליהם היהודים.[75] ב-2007 החלה תוכנית של משרד החינוך הישראלי להשוואת גובה התקציב של בתי-הספר הממלכתיים והערבים.[93][94]

חוק מרשם האוכלוסיןעריכה

כריס מקגריל השווה את חוק מרשם האוכלוסין הישראלי מ-1965 שמחייב את כל תושבי ישראל לדווח על לאומם, לחוק מרשם האוכלוסין מתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה, שחילק את הדרום אפריקאים על פי הגדרות גזעיות במטרה לקבוע מי יגור היכן. על-פי מקגריל, הרישום בתעודת הזהות משפיע על היכן אנשים מורשים לגור, גישתם לתוכניות עזרה של משרד הרווחה ומשפיע על היחס של פקידים ושוטרים אליהם.[75]

חוק הלאוםעריכה

חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי שעבר ביולי 2018, מגביל את זכות ההגדרה העצמית ליהודים בלבד.[95][96][97] החוק גם מרשה את ההקמה של סגרגציה בערים ויישובים על בסיס דתי ולאומי, דבר שהושווה לחוק "אזורי הקבוצות" מ-1950 שעבר בדרום אפריקה.[98][99] חברי אופוזיציה ממספר מפלגות וכן פרשנים פוליטיים הזהירו שחוק זה יבסס או יחזק משטר אפרטהייד.[100][101]

סוגיות בגדה המערבית וברצועת עזהעריכה

עמוד ראשי 
ראו גם – החוק הישראלי בהתנחלויות ביהודה ושומרון

ב-1977, ליילה פרסח, פרפסורית למדעי המדינה באוניברסיטת מסצ'וסטס אמרה כי "המשטר הצבאי בגדה המערבית וברצועת עזה מפקיע ומגדר אדמות פלסטיניות ומרשה לישראלים להתנחל בשטחים כבושים" היא הצביעה על כך שהמתנחלים ממשיכים להישלט בידי החוק הישראלי, וששיטה שונה של חוק צבאי הוקמה כדי להסדיר את העניינים האזרחיים, כלכליים וחוקיים ביחס לתושבים הפלסטינים. היא אמרה כי "רבים רואים במדיניות הישראלית של סיפוח קרקע אבל הפרדה חברתית, אפרטהייד, אף על פי שלא כך זה נקרא בחוק הישראלי".[102]

תחת הרשות הפלסטיניתעריכה

פלסטינים החיים בגדה המערבית וברצועת עזה, אזורים שנכבשו בידי ישראל במלחמת ששת הימים ב-1967, ונחשבים לשטחים כבושים מבחינת החוק הישראלי ומבחינת החוק הבין-לאומי, נמצאים בחלקם תחת השלטון של הרשות הפלסטינית, החמאס והשלטון הצבאי הישראלי, ואינם אזרחים ישראלים.

הנשיא האמריקאי לשעבר ג'ימי קרטר הוציא ב-2006 ספר בשם "פלסטין: שלום ולא אפרטהייד". קרטר הבהיר כי הוא מתכוון לקיומו של האפרטהייד בישראל אך ורק בהקשר לגדה המערבית ועזה, ולא בישראל עצמה ביחס לאזרחיה הערבים.[103]

ב-2007, בזמן פרסומו של דו"ח מועצות זכויות האדם של האו"ם, החוקר המיוחד ג'ון דוגארד אמר כי "החוקים הישראליים והפרקטיקה הישראלית בשטחים הפלסטינים הכבושים בהחלט דומים למאפיינים של אפרטהייד. דוגארד שאל "האם אפשר ברצינות להכחיש את הכוונה לבסס ולשמר שליטה של קבוצה גזעית אחת (יהודים ישראלים) על קבוצה גזעית אחרת (ערבים פלסטינים), ולדכא אותם באופן שיטתי?".[104][105] באוקטובר 2010, ריצ'רד פאלק דיווח לאספה הכללית של האו"ם כי "הטבע של הכיבוש ב-2010 עונה על האשמות קודמות בדבר קולוניאליזם ואפרטהייד במידה גדולה יותר מאשר בעבר". פאלק המשיך ואמר כי זה הוא תהליך מתמשך, וככל שהזמן חולף, הפרת זכויות האדם של הפלסטינים הולכת ונהיית חמורה יותר ויותר. שר הביטחון הישראלי וראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, אמר ב-2010 ביחס לסוגיה "כל עוד בטריטוריה אשר מערבית לירדן יש ישות מדינית אחת שנקראת ישראל, היא תהיה או לא יהודית או לא דמוקרטית. אם למיליוני הפלסטינים האלו אין זכות הצבעה, זו מדינת אפרטהייד".[5]

תחת מדינת פלסטין ושלטון החמאס בעזהעריכה

בנובמבר 2014, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מיכאל בן יאיר ביקש מהאיגוד הכלכלי האירופי לתמוך בהקמה של מדינה פלסטינית, וטען שישראל ביססה משטר אפרטהייד בגדה המערבית. הוא הכריז כי הקשר ההיסטורי-לאומי של היהודים לארץ-ישראל לא צריך לבוא על חשבון לאום אחר, ותמך בדו-קיום.[106] ב-2015, ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, טען שהמדיניות של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מובילה להפיכה של ישראל או למדינה דו-לאומית או למדינת אפרטהייד. דגן טען ספציפית כי מבצע עופרת יצוקה נכשל.[107]

גדר ההפרדה בגדה המערביתעריכה

  ערך מורחב – גדר ההפרדה
 
גדר ההפרדה כונתה "חומת האפרטהייד" בידי ארגונים פלסטינים רבים

ב-2003, שנה לאחר מבצע חומת מגן, ממשלת ישראל הכריזה על פרויקט של הקמת "גדרות ומכשולים פיזיים אחרים" במטרה למנוע מפלסטינים להיכנס אל ישראל.[108][109] מספר אישים, ביניהם מוחמד סארוואר, ג'ון פילגר ומוסטפא ברגותי, תיארו את החומה שהוקמה כתוצאה מהחלטה זו כ"חומת אפרטהייד".[110][111][112][113][114][115]

תומכי הקמת גדר ההפרדה טוענים שהיא אחראית על ירידה של 90% במקרי הטרור בין 2002 ו-2005.[116][117] מספר ישראלים השוו את תוכנית ההתנתקות למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה. מירון בנבנשתי כתב כי ההתנתקות מעזה יצרה מודל של בנטוסטן לעזה. לדבריו של בנבנשתי, הכוונה של אריאל שרון להתנתק מעזה רק לאחר סיום בניית גדר ההפרדה מסביבה, וכן שמירה על כל גושי ההתנחלויות (בהתאם לדרישה של נתניהו), מתאימה לרעיון הבנטוסטנים. חומת ההפרדה יצרה שלושה גושי בנטוסטנים בגדה המערבית: ג'ניןשכם, בית-לחםחברון ורמאללה.[118]

בית המשפט הבין-לאומי לצדק פסק ב-2004 כי החומה אינה חוקית במקומות בהם היא נבנית מעבר לקו הירוק. הממשלה הישראלית לא הסכימה עם פסיקה זו והמשיכה לבנות את החומה גם מעבר לקו הירוק.[119] למרות זאת, בית-המשפט העליון הישראלי פסק מספר פעמים לשינוי תוואי החומה, גם בעקבות לחץ של הפגנות בכפרים פלסטינים, כמו בלעין. למרות זאת, בית המשפט העליון פסק כי אכן החומה נועדה למטרות הגנה והתוואי שלה מבוסס על שיקולי ביטחון.[120]

קרקעעריכה

הנרי סיגמן, מנהל לשעבר של הקונגרס היהודי האמריקאי, אמר כי רשת ההתנחלויות בגדה המערבית יצרה מצב של פרויקט קולוניאלי בלתי-הפיך שמכוון למנוע את האפשרות של הקמת מדינה פלסטינית. סיגמן אמר כי בעשותה זאת, ישראל "עברה את הגבול של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" והפכה "למשטר האפרטהייד היחיד בעולם המערבי"". הוא אמר כי ישראל שוללת מהפלסטינים הן את זכות ההגדרה העצמית והן אזרחות ישראלית, דבר שמהווה שלילה כפול של זכויותיהם, ומאחר והוא מבוסס על אתניות, מהווה גזענות. סיכמן ממשיך ואומר כי יצירת דמוקרטיה לקבוצה פריווילגית בעוד מונעים מאחרים להשתתף בה ושומרים עליהם "מאחורי מחסומים וגדרות תיל" זה ההפך מדמוקרטיה.[121] ג'ון דוגארד השווה את ההפקעה של קרקעות פלסטיניות בידי ישראל ואת ההרס של בתים פלסטינים למדיניות שהיו נהוגות בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד.[122]

מחקר מקיף משנת 2002 של ארגון זכויות האדם הישראלי בצלם, סיכם באומרו: "ישראל יצרה בשטחים הכבושים משטר של הפרדה שמבוססת על אפליה, שמיישם שתי מערכות חוק נפרדות באותו השטח שחלות על אנשים על בסיס הלאום שלהם, ומחלקות לאותם האנשים זכויות או שוללות זכויות על בסיס הלאום שלהם. משטר זה הוא היחיד מסוגו בעולם, ומזכיר משטרים נוראים מהעבר, כמו משטר האפרטהייד בדרום אפריקה". בהקשר הזה, ניתן לציין את הפרקטיקה של אדמות מדינה: בעקבות בקשה שהוגשה מכוח חוק חופש המידע על ידי שלום עכשיו, נמצא כי 99.76% (כ-674,459 דונם) מסך כל אדמות המדינה שהוקצו לשימוש, הוקצו לטובת ההתנחלויות. מנגד, לפלסטינים הוקצו, לכל היותר, 0.24% בלבד (כ-1,625 דונם).[123]

טענות לאפליה קיימות גם בהקשר של מתן היתרי בנייה לטובת בנייה לפלסטיניים, כאשר במזרח ירושלים, לא נעשה תכנון מגורים והתרחבות עבור פלסטינים במזרח ירושלים, וזאת בניגוד למדיניות התכנון כלפי מגורים ליהודים בשכונות היהודיות במזרח ירושלים וכן במערב העיר.[124] נוסף על כך, 98.6% מבקשות להיתר בנייה בשטחי C שהוגשו על ידי פלסטינים נדחו על ידי המנהל האזרחי.[125]

חוק פליליעריכה

בגדה המערבית, פלסטינים ויהודים כפופים למערכות חוק פלילי נפרדות. פלסטינים נעצרים ונשפטים בידי הצבא במשפט צבאי, ואילו יהודים בידי משטרת ישראל במשפט אזרחי (פלילי). ב-2007, מועצה של האו"ם לביטול האפליה הגזענית דיווחה כי הפלסטינים והמתנחלים הישראלים בשטחים הכבושים נמצאים תחת מערכות חוק פלילי נפרדות, דבר שמוביל לכך שפלסטינים, יקבלו עונשים חמורים יותר, ביחס ליהודים, על אותן העבירות באותם התנאים.[126] אמנסטי דיווחה כי בגדה המערבית, מתנחלים וחיילים שלוקחים חלק בפגיעה הפלסטינים, כולל הרג לא חוקי, זוכים לחסינות מעונש ומובאים לידי משפט רק לעיתים נדירות. בניגוד לכך, פלסטינים שנעצרים בידי הצבא הישראלי או השב"כ מוחזקים במעצר לתקופות ארוכות; במסגרת מעצר מנהלי שמבוצע בידי השב"כ בעיקר כנגד פלסטינים וכמעט לעולם שלא כנגד יהודים, לא ניתנות לעצורים זכויות להליך משפטי הוגן, כגון ידוע על העבירה אשר בגינה המעצר וזכות להבאה בפני בית-משפט. מעבר לכך, ישנם דיווחים על מעשי עינויים והזנחה של העצורים הפלסטינים, אולם דיווחים אלו נחקרים אך לעיתים רחוקות.[127][128][129] ג'ון דוגארד השווה את הכליאה של הפלסטינים בידי ישראל למדיניות הכליאה באפרטהייד בדרום אפריקה באומרו: "מדיניות הביטחון של האפרטהייד בדרום אפריקה הובילה לעינויים בקנה מידה גדול. כך עושים גם כוחות הביטחון הישראליים. היו אסירים פוליטיים רבים באי רובן, אבל יש יותר אסירים פלסטינים בבתי-כלא ישראלים".[122]

גישה למיםעריכה

הבנק העולמי מצא ב-2009 כי אף על פי שמתנחלים יהודים בגדה המערבית מהווים רק 15% מהאוכלוסייה באזור זה, 80% ממי השתייה משמשים אותם. עובדה זו מתווספת לכך שבהסכמי אוסלו הוסכם על ניהול משותף של הרשות הפלסטינית וישראל את משאבי המים. על-פי הרשות הפלסטינית, מצב זה יוצר חסרים חמורים במים בקרב הפלסטינים.[130] בינואר 2012, מועצת ענייני החוץ של הפרלמנט הצרפתי פרסמה דו"ח אשר מתאר את מדיניות המים של ישראל בגדה המערבית כ"נשק שמשרת אפרטהייד חדש". הדו"ח טוען כי 450,000 המתנחלים בגדה המערבית משתמשים ביותר מים מאשר 2.3 מיליון הפלסטינים. נוסף על כך, הדו"ח טוען כי ישראל מפרה את החוק הבין-לאומי בכך שנאסר על הפלסטינים להשתמש באקוויפרים, ובכך שהיא הורסת בארות ומתקני טיהור מים. יגאל פלמור, דובר משרד החוץ הישראלי, אמר כי "הדו"ח רווי שפת פרופגנדה ארסית, והוא רחוק מאוד מביקורת מקצועית שאפשר להתווכח איתה".[131] דו"ח שהופק בידי "מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים" הסיק כי ישראל הגשימה את חלקה בהסכמי המים ושהמצב הוא "בדיוק ההפך מאפרטהייד" מאחר שישראל מספקת תשתית מים למעל ל-700 כפרים פלסטינים.[132][133] האגודה לזכויות האזרח בישראל סיכמה ב-2008 כי מערכת הכבישים המופרדת בגדה המערבית, התפשטות ההתנחלויות, הגבלת הצמיחה של היישובים הפלסטינים, מענקים ונתינת שירותים שמבוססות על אפליה, וגישה לא שווה למשאבי טבע "מהווים הפרה בוטה של עקרון השוויון ודומים בדרכים רבות למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה". ארגון זה חזר בו מהימנעותו להשתמש במילה אפרטהייד ביחס לישראל מאחר ש"המצב הולך ומחמיר במקום להשתפר".[134]

חופש התנועהעריכה

לפלסטינים החיים בגדה המערבית אין אזרחות או זכויות הצבעה בישראל (מלבד פלסטינים החיים במזרח ירושלים, אשר רשאים להצביע בבחירות המקומיות, אולם לא בארציות), ולמרות זאת כפופים להגבלות תנועה מצד הרשויות הישראליות. ישראל יצרה כבישים, דרכים ומחסומים בגדה המערבית עם המטרה המוצהרת של מניעת התנועה החופשית של האוכלוסייה הפלסטינית, במטרה למנוע את יכולת ההתניידות של טרוריסטים ומיליטנטים אחרים באזור. ארגון זכויות האדם בצלם טוען כי קווי מדיניות שכאלו מבודדים קהילות פלסטיניות ומשטר הדרכים של ישראל "שמבוסס על עקרון של הפרדה על בסיס אפליה, נושא קווי דמיון מובהקים למשטר האפרטהייד הגזעני שהתקיים בדרום אפריקה עד 1994".[135][136][137]

בית המשפט הבין-לאומי לצדק קבע כי זכויותיה הבסיסיות של האוכלוסייה הפלסטיניות מובטחות בידי האמנה הבין לאומית לזכויות פוליטיות ואזרחיות, וכי נאסר על ישראל למנוע זכויות על משיקולי ביטחון.[138] מארווה בישארה, מרצה ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטה האמריקאית בפריז, טען כי ההגבלות על העברת סחורות בגדה המערבית ובין הגדה המערבית לישראל הן "דה פקטו שיטת אפרטהייד".[139] אף על פי שנאסר על פלסטינים, הן בשטחי B והן בשטחי A לגור בהתנחלויות היהודיות, מיכאל אורן טוען כי "שום דבר מזה אפילו לא מזכיר אפרטהייד, מאחר שהרוב המוחלט של המתנחלים והפלסטינים בוחרים לגור בנפרד כתוצאה מהבדלים תרבותיים והיסטוריים, ולא כתוצאה מסגרגציה, וכל זאת אף על פי שאלפים מהם גרים צד לצד. הכבישים הנפרדים נבנו בתגובה להתקפות טרור – לא בשביל ליצור סגרגציה. הם נבנו כדי להציל חיי יהודים. וכבישים בישראל משמשים הן יהודים ישראלים והן ערבים".[140]

מערכת של היתרים, מחסומים ומתקני שליטה אחרים (כמו פילובוקסים) הוקמה ב-1990. ליילה פארסח טוענת כי שיטה זו "מציבה על הפלסטינים תנאים דומים לאלו שהוצבו על השחורים תחת חוקי האפרטהייד. כמו חוקי האפרטהייד, שיטת ההיתרים שולטת על התנועה של האוכלוסייה בהתאם לרצונות של המתנחלים". בתגובה לאינתיפאדת אל-אקצה, ישראל הרחיבה את הגבלות התנועה והפרידה למעשה בין הגדה המערבית לרצועת עזה. "באפריל 2002 ישראל הכריזה על החלוקה של הגדה המערבית ועזה לשמונה חלקים נפרדים, שמחוץ אליהם פלסטינים לא יוכלו לחיות ללא היתר".

ג'ון דוגארד אמר כי "חוקים אלו מזכירים את שיטת ההיתרים של דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, אבל למעשה מאפילים עליה בחומרתם".[141] כמו כן, חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, גם כן אמר כי שיטת ההיתרים היא מאפיין של אפרטהייד. חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה, טען כי המצב הפלסטיני נוצר בעקבות "אפרטהייד קולוניאליסטי".[142]

ארגון זכויות האדם בצלם אמר ב-2004 כי "הגישה של פלסטינים לכבישים באורך של 450 מיילים נחסמת לחלוטין או באופן חלקי" וכי לשיטה זו יש קווי דמיון ברורים למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה.

באוקטובר 2005, צה"ל מנע מפלסטינים את הגישה לכביש 60, כחלק מהתוכנית להקים רשת כבישים נפרדת לפלסטינים וליהודים בגדה המערבית. הכביש נחסם לחלוטין לאחר ירי בשלושה מתנחלים בצמוד לבית-לחם. נכון ל-2005, נאסר המעבר של כלי רכב פלסטינים פרטיים, אולם הורשה המעבר של תחבורה ציבורית.

ב-2011, ניצן אלון ביטל את ההפרדה בתחבורה הציבורית בגדה המערבית בין פלסטינים ליהודים. בתגובה למחאות של מתנחלים על צעד זה, משה יעלון ביטל את החלטתו של ניצן אלון, ואסר בשנית על נסיעה של פלסטינים בתחבורה ציבורית בה נוסעים יהודים בגדה המערבית. ב-2014 נאמר כי ההחלטה מיושמת בעקבות שיקולי ביטחון, אולם על-פי "הארץ", ישנם ציטוטים של קצינים אשר אומרים כי שימוש בתחבורה הציבורית בידי פלסטינים לא מציב שום איום ביטחוני. שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני בקשה מיהודה ויינשטיין לבחון את החוקיות של האיסור וויינשטיין הגיב בדרישה מיידית ממשה יעלון לספק הסבר להחלטתו. מקורות במערכת הביטחון הישראלית מצוטטים כטוענים כי להחלטה לא היה דבר עם השימוש של פלסטינים בתחבורה הציבורית, אלא נועדה אך ורק לפקח על הכניסה והיציאה מישראל, ובכך להקטין את הסיכויים של כניסת אלו אשר מתכננים לבצע התקפות טרור בישראל. מבקרים של מדיניות זו טוענים כי היא זהה לאפרטהייד, ודבר שהופך את ישראל למדינה מנודה.[143]

ב-20 בדצמבר 2009, בית המשפט העליון הישראלי קיבל את התביעה של האגודה לזכויות האזרח בישראל כנגד החלטתו של צה"ל לאסור על פלסטינים לנסוע על הכביש המהיר 443. ההחלטה נכנסה לתוקף חמישה חודשים לאחר מכן, אולם צה"ל המשיך להטיל מגבלות של הנסיעה של פלסטינים בכביש זה.[144][145]

במרץ 2013, חברת האוטובוסים הישראלית אפיקים הכריזה כי החל מ-4 במרץ 2013, היא תפעיל קווי אוטובוס נפרדים ליהודים ופלסטינים בגדה המערבית.[146][147][148]

תגובות של יחידיםעריכה

 
פוסטר לשבוע האפרטהייד הישראלי של 2009

הארכיבישוף האנגליקני וחתן פרס נובל לשלום דזמונד טוטו הגיב על קווי הדמיון בין דרום אפריקה לפלסטין ועל החשיבות של לחץ בין לאומי על דרום אפריקה בסיום האפרטהייד. הוא השווה את התנועה לסיום הכיבוש הישראלי ללחץ הבין-לאומי שהופעל על דרום אפריקה ועזר בסיום האפרטהייד, ואמר כי "אם האפרטהייד נגמר, כך גם יכול להיגמר הכיבוש, אבל הכוח המוסרי והלחץ הבין-לאומי יהיו צריכים להיות חזקים באותה המידה".[149] הווארד פריאל כותב כי "בעיני דזמונד טוטו, התנאים בשטחים הפלסטינים הכבושים דומים לאלו שהיו תחת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה". ב-2012, ה-BBC דיווח כי "טוטו מאשים את ישראל בהפעלת מדיניות אפרטהייד כלפי הפלסטינים".[150] הן פריאל והן הסופר הישראלי אורי דייוויס ציטטו את תגובתו של טוטו מ-2002 אשר פורסמה בגארדיאן בעבודותיהם שלהם: "הועקתי מאוד בביקורי בארץ הקודש; זה הזכיר לי מאוד את מה שקרה לנו השחורים בדרום אפריקה".[151][152] דייוויס דן בציטוט של טוטו בספרו "אפרטהייד בישראל: אפשרויות למאבק מבפנים", בו הוא טוען כי "מבני הבסיס של האפרטהייד בישות המדינית הישראלית", בהתייחסו אל חוקי הירושה, הגישה לאדמות מדינה ומשאבי מים והגישה לשירותי הרווחה "מצדיקים לחלוטין את הקטלוג של ישראל כמדינת אפרטהייד".

פעילי אנטי-אפרטהייד דרום-אפריקאים בולטים אחרים גם כן השתמשו בהשוואה לאפרטהייד כדי לבקר את הכיבוש בגדה המערבית, ובמיוחד את הבנייה של חומת ההפרדה. אלו כוללים את פאריד אסק,[153] רוני קאסרילס,[154] ויני מנדלה,[155] דניס גולדברג[156] וארון גנדי.[157]

ב-2008, משלחת של המועצה האפריקאית הלאומית ביקרה בישראל ובשטחים הכבושים ואמרה כי במובנים מסוימים, המצב חמור מאפרטהייד.[158][159] במאי 2018, המועצה האפריקאית הלאומית פרסמה הודעה אשר משווה את הפעולות של הפלסטינים "למאבק שלנו כנגד האפרטהייד". הודעה זו גם האשימה את צה"ל ב"אותה האכזריות כמו של היטלר" וקבעה כי "על כל הדרום אפריקאים להתקומם ולהתייחס אל ישראל כמו המדינה המנודה שהיא".[160] באותו הזמן, דרום אפריקה החזירה את שגרירה בישראל ללא הגבלת זמן, על מנת למחות על "ההתקפה הישראלית משוללת הרסן והחמורה האחרונה".[161]

עורכת הדין העוסקת בזכויות אדם, פאטימה חסן, חברת המשלחת של המועצה הלאומית האפריקאית מ-2008, מתייחסת אל הכבישים הנפרדים, הרישום הנפרד של כלי-הרכב, ההשפלה שבצורך להפיק היתר מעבר והתורים הארוכים במחסומים כגרועים יותר ממה שחוו השחורים במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה. אולם, היא גם אמרה כי ההשוואה לאפרטהייד יכולה להוות "הרינג אדום" (Red herring):

ההקשר הוא אחר והשאלה האם זה אפרטהייד או לא מסיטה את הדיון מהעניין האמיתי של הכיבוש, הגנבה של עוד ועוד קרקעות, הבנייה של החומה וההשפלה של הכיבוש והשלטון הצבאי ושל המשטרה. ראיתי את המחסום בשכם, נפגשתי עם פלסטינים בחברון, נפגשתי עם כפריים שמפגינים נגד החומה – נפגשתי עם פלסטינים וישראלים שאיבדו את קרובי המשפחה שלהם, את האדמה שלהם ואת בתיהם. אבל הם לא אבדו תקווה, והם מאמינים במאבק משותף נגד הכיבוש ומוכנים להשתמש באי-אלימות כדי להיאבק באי הצדק והאלימות היום-יומיים, הישירים והעקיפים. כדי לסכם, יש הפרת זכויות שממשיכה ללא הפרעה, ותקראו לה אי שתרצו, אפרטהייד/הפרדה/גידור/ביטחון, היא נשארת הפרת זכויות.[162]

גדעון שמעוני, פרופסור אמריטוס של האוניברסיטה העברית בירושלים, טען כי ההשוואה משמיצה ומצביעה על סטנדרט כפול כאשר מיישמים אותה ביחס לישראל, ולא בייחס למדינות ערב האחרות, אשר בהן ישנן מדיניויות מפלות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בהן. הוא טען כי בעוד שבדרום אפריקה האפרטהייד אופיין באי-שוויון חוקי על בסיס גזעי וניול[דרושה הבהרה] של השחורים בידי הלבנים בחברה משותפת, הקונפליקט הישראלי פלסטיני משקף תנועות לאומיות נפרדות. לדבריו, ישראל מסרבת לנצל את הפלסטינים, ובמקום זה שואפת להיפרד מהם במטרה להגן על עצמה באופן לגיטימי.[163]

אף על פי שנישואים של יהודים עם מי שאינם יהודים אינם חוקיים בישראל, סשה סוראנסקי טען כי החוקים בישראל שונים למדי מאלו שהיו תחת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ושישראל מעולם לא אסרה על יחסי זוגיות בין בני גזעים שונים, ושתנועות השחרור של דרום אפריקה ופלסטינים מאופיינות בשאיפות ואסטרטגיות שונות.[164] למרות זאת, הוא טוען כי ההשוואה לאפרטהייד ככל הנראה תצבור תאוצה בשנים הבאות, אם ישראל לא תפרק את ההתנחלויות בגדה המערבית ותיצור מדינה פלסטינית.[165] הוא גם כותב כי התגובה של מגני ישראל[דרושה הבהרה] להשוואה לאפרטהייד הייתה אינסטנקטיבית ומבוססת על פרופגנדה ממוחזרת במקום על ניתוח כנה של המצב.[166]

ארוין קוטלר, שהיה שר משפטים של קנדה, יועץ של נלסון מנדלה למאבק באפרטהייד ומראשי המכון לחקר אנטישמיות גלובלית ומדיניות, אמר כי הכינוי "מדינת אפרטהייד" הוא אנטישמי מכיוון שהוא קורא לדה-לגיטימציה של המדינה היהודית.[167]

חוקרת מדעי המדינה הבריטית אן בייפסקי, כתבה שהמדינות הערביות בכנס העולמי בדרבן על גזענות עשו שימוש בקטלוג של ישראל כמדינת אפרטהייד כדי לשלול את הלגיטימיות של ישראל ולבסס לגיטימיות לאלימות כלפי ישראלים.[168]

תגובות של ממשלותעריכה

מספר ראשי ממשלה ישראלים הזהירו כי ישראל יכולה להפוך לדומה לדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין הזהיר ב-1976 כי אילו ישראל תספח את הגדה המערבית ותאזרח את האוכלוסייה הפלסטינית שלה, היא מסתכנת בלהפוך למדינת אפרטהייד.[5][169] ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט הזהיר ב-2007 כי "אילו פתרון שתי המדינות יקרוס, ישראל תתמודד מול תנועה לזכויות הצבעה שוות בסגנון הדרום-אפריקאי, ובמהרה מדינת ישראל תגיע לסיומה".[170]

מזכיר המדינה של ארצות הברית ג'ון קרי, הזהיר ב-2014 כי אילו ישראל לא תשיג שלום במהרה במסגרת פתרון שתי המדינות, היא יכולה להפוך למדינת אפרטהייד.[171][172]

במרץ 2011, ראש העיר של טורונטו רוב פורד אמר כי הוא לא יאפשר לעירייה לממן את מצעד הגאווה של טורונטו ב-2011, אילו המארגנים יאפשרו לארגון "קווירים נגד האפרטהייד בישראל" לצעוד בו בשנית. פורד אמר כי "כספם של משלמי המיסים לא אמור ללכת למימון של דברי שנאה". למרות זאת, באפריל 2011 הובאה לידיעת רוב פורד העובדה כי הביטוי "אפרטהייד ישראלי" לא מפר את המדיניות כנגד אפליה של העיר, וגם לא מהווה אפליה על פי החוק הפלילי הקנדי או קוד זכויות האדם של אונטריו.[173][174]

ביוני 2012, מועצת העיר של טורונטו הצביעה בעד לגנות את הביטוי "אפרטהייד ישראלי", כחלק מהחלטה להכיר במצעד הגאווה של טורונטו כ"אירוע תרבותי משמעותי שמקדם ערכים של סובלנות וגיוון". ההחלטה טוענת כי הביטוי "אפרטהייד ישראלי" חותר תחת הערכים של מצעד הגאווה ומזלזל בסבל שחוו אינדיבידואלים תחת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה".[175]

ב-1975 הועברה באספה הכללית של האו"ם החלטה אשר מכירה בציונות כצורה של גזענות. החלטה זו בוטלה ב-1991.[176]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מדינת לאום ישראלית: ישראל מחוקקת חוק שנוי במחלוקת
  2. ^ דו"ח האו"ם: ישראל הקימה משטר אפרטהייד
  3. ^ Davis, Uri (2003). Apartheid Israel: possibilities for the struggle within. Zed Books. pp. 86–87. ISBN 1-84277-339-9.
  4. ^ Shimoni, Gideon (1980). Jews and Zionism: The South African Experience 1910–1967. Cape Town: Oxford UP. pp. 310–336. ISBN 0-19-570179-8
  5. ^ 1 2 3 בכירים ישראלים תיארו את ישראל כמדינת אפרטהייד, אז למה הכעס על דו"ח האו"ם?
  6. ^ אפרטהייד, באתר "בצלם", 12 בינואר 2021
  7. ^ למשל: אורן יפתחאל, קולוניאליזם ישראלי - לקרוא לילד בשמו, באתר ynet, 28 באוגוסט 2012,
    Report of the Special Rapporteur on the situation of human rights in the Palestinian territories occupied since 1967, John Dugard, A/HRC/4/17, 29 January 2007, pp. 3, 23
  8. ^ מדריך לחגים בישראל
  9. ^ פרופגנדת האפרטהייד
  10. ^ Alan Dershowitz, The Case Against Israel's Enemies: Exposing Jimmy Carter and Others Who Stand in the Way of Peace (New York: John Wiley, 2009), pp. 20–25, 28–29, 36, 44–48
  11. ^ הקמפיין לשלילת הלגיטימציה לקיום ישראל על ידי האשמות באפרטהייד
  12. ^ 1 2 ישראל היא לא מדינת אפרטהייד
  13. ^ Uri Davis, Apartheid Israel: Possibilities for the Struggle Within, Zed Books, London 2004 pp. 51f
  14. ^ Adam, Heribert & Moodley, Kogila. "Seeking Mandela: Peacemaking Between Israelis and Palestinians" (PDF)., University College London Press, p. 15. ISBN 1-84472-130-2
  15. ^ כוח והיסטוריה במזרח התיכון: שיחה עם אילן פפה
  16. ^ מדינת האפרטהייד שלנו
  17. ^ כן, זה אפרטהייד
  18. ^ כיצד יהודי הופך שחור בארץ המובטחת, אורי בן-אליעזר, מתוך מגמות בחברה הישראלית, כרך א', האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 333
  19. ^ זה לא אפרטהייד
  20. ^ יש לישראל את הפגמים שלה, אבל אפרטהייד הוא לא אחד מהם
  21. ^ ישראל מחוקקת את חוק מדינת הלאום היהודית שמבוקר כגזעני בידי מבקריו
  22. ^ ישראל מחוקקת את חוק הלאום היהודי, גרמנית
  23. ^ לא כל אזרחי ישראל שווים זה לזה
  24. ^ ערבים ישראלים לא היו שווים גם לפני החוק
  25. ^ 1 2 3 The Empire's New Walls: Sovereignty, Neo-liberalism, and the Production of Space in Post-apartheid South Africa and Post-Oslo Palestine/Israel. Andrew James Clarno. 2009. p. 66–67
  26. ^ Elia Zureik,The Palestinians in Israel: A Study in Internal Colonialism, Routledge & K. Paul, 1979 p. 16
  27. ^ Shourideh C. Molavi, Stateless Citizenship: The Palestinian-Arab Citizens of Israel,BRILL 2013 p. 99
  28. ^ מדיניות ההתנחלות פוגמת בבסיסה של ישראל
  29. ^ לוחצים על אובמה: תהיה קשוח עם ישראל או שפתרון שתי המדינות יקרוס
  30. ^ פלסטינים טוענים לקווי דמיון עם המאבק של מנדלה באפרטהייד
  31. ^ Heriber, Adam & Moodley, Kogila. op cit. p. xiii.
  32. ^ Adam, Heribert & Moodley, Kogila. op. cit. p. xv.
  33. ^ Adam, Heribert & Moodley, Kogila. op. cit. p. 22.
  34. ^ Adam, Heribert & Moodley, Kogila. op. cit. p. 25.
  35. ^ Morris, Benny: One State, Two States (New Haven: Yale University Press, 2009), pp. 203–4, n. 1.
  36. ^ חלק מהמאמר המקורי, צרפתית
  37. ^ Michael G. Clyne, p.403
  38. ^ 1 2 3 4 5 היום ערבים ישראלים, מחר ישראל
  39. ^ הוועד הישראלי נגד הריסת בתים
  40. ^ 1 2 3 הערות נוספות על ציונות
  41. ^ דיונים על חיפוש אחר שלום בסכסוך הישראלי פלסטיני
  42. ^ תמלול של שיחה עם קבוצת מק'לאפלין
  43. ^ מדיניות ההפרדה הביאה שקט לחברון, כולם מחכים לסערה
  44. ^ אל עבר אינטיפאדה שלישית
  45. ^ 1 2 לגרום לישראל לקחת אחריות
  46. ^ אפילו בישראל המונח הפרדה נכנס לשימוש, אף על פי שמדינת ישראל מכחישה שהיא מבצעת אותה
  47. ^ Apartheid Israel: The Politics of an Analog, Sean Jacobs
  48. ^ Halevi, Ilan. ""Apartheid is not socialist"". Revue d’études palestiniennes (No. 22, Winter 2000): 116–117
  49. ^ אוטונומיה תרבותית באירופה
  50. ^ 1 2 הצעת שלום סעודית מעמידה מכשול בפני שרון
  51. ^ ההיפרדות של שרון
  52. ^ Aaron S. Klieman (15 January 2000). Compromising Palestine: A Guide to Final Status Negotiations. Columbia University Press. p. 1. ISBN 0-231-11789-2.
  53. ^ נראה שההפרדה התפשטה לכל עבר
  54. ^ דוח החוקר המיוחד על מצב זכויות האדם בשטחים הפלסטינים הכבושים מ-1967
  55. ^ האו"ם מאשים את ישראל בטיהור אתני
  56. ^ האו"ם מפנה את האצבע לאפרטהייד באזורים מסוימים בישראל
  57. ^ 1 2 אפרטהייד בכל שם אחר
  58. ^ אמנת האו"ם
  59. ^ אמנת רומא
  60. ^ דו"חו של ג'ון דוגארד
  61. ^ הטקטיקה של מעצר ילדים פלסטינים
  62. ^ 1 2 הערה מחודשת של המצב בישראל
  63. ^ ישראל היא לא מדינת אפרטהייד, אבל יש שם כיבוש
  64. ^ כיבוש, קולוניאליזם או אפרטהייד?
  65. ^ ראו שם, עמודים 205-212
  66. ^ Tilley, Virginia (ed). Beyond Occupation: Apartheid, Colonialism and International Law in the Occupied Palestinian Territories. London, UK: Pluto Press, 2012.
  67. ^ הסף נחצה: הרשויות הישראליות ופשעי האפרטהייד והרדיפה באתר Human Rights Watch,‏ 27 באפריל 2021
    הגר שיזף, Human Rights Watch: ישראל מבצעת פשעי אפרטהייד ורדיפה בשטחים, באתר הארץ, 27 באפריל 2021
  68. ^ Adam, Heribert & Moodley, Kogila. "Seeking Mandela: Peacemaking Between Israelis and Palestinians (2005) excerpt" (PDF)., University College London Press, p. 20f. ISBN 1-84472-130-2
  69. ^ ישראל וההאשמה באפרטהייד
  70. ^ גולדסטון: אין אפרטהייד בישראל
  71. ^ אל תתייחסו אל ישראל כמו לדרום אפריקה בתקופה האפרטהייד
  72. ^ מכתב חברי אוניברסיטת סטאנפורד
  73. ^ Qadan v. Israel Lands Administration, HCJ (Israeli Supreme Court) 6698/95, 8 March 2000, as cited by Alan Dershowitz, The Case for Israel (Hoboken: John Wiley & Sons, 2003), p. 157, n. 7 (see p. 253).
  74. ^ Bernard Harrison, The Resurgence of Anti-Semitism: Jews, Israel, and Liberal Opinion (Lanham: Rowman & Littlefield, 2006), p. 133.
  75. ^ 1 2 3 4 5 6 עולמות נפרדים
  76. ^ בית המשפט העליון מעקב את הקביעה על אדמות קק"ל
  77. ^ החוק
  78. ^ בית המשפט העליון מורה ליישוב בגליל לקבל לקרבו תושבים ערבים
  79. ^ מבקרים טוענים כי החוק החדש יאפשר להגביר את האפליה כלפי ערבים ביישובים הקהילתיים
  80. ^ שלמה זנדעל מספרים ואנשים בין הירדן לים התיכון, באתר הארץ, 10 ביוני 2021
  81. ^ 1 2 מי הוא אזרח? חוק האזרחות הישראלי
  82. ^ הימין שמח והשמאל מבקר
  83. ^ חוק הנישואין מפריד משפחות של ערבים ישראלים
  84. ^ 1 2 הBBC: משפחות נלחמות בחוק הנישואין הישראלי הגזעני
  85. ^ השד הדמוגרפי הישראלי בבית המשפט
  86. ^ חוק הנישואין הגזעני הישראל מקבל חיזוק מבית המשפט
  87. ^ נוטרתי המומה מהחוק
  88. ^ אמנסטי
  89. ^ ישראל, אל תאסרי על חיי משפחה
  90. ^ חוק האזרחות הופך את ישראל למדינת אפרטהייד
  91. ^ חוק זכויות התלמיד, באתר כל-זכות
  92. ^ Susser, Asher. Israel, Jordan, and Palestine: The Two-State Imperative. 2011. University Press of New England. p. 130
  93. ^ פירוט התוכנית
  94. ^ פשעי מערכת החינוך הישראלית
  95. ^ ישראל לוקחת את הצעד הראשון לעבר חוק הלאום
  96. ^ חוק הלאום
  97. ^ הממשלה תקדם את חוק הלאום
  98. ^ חוק הלאום היהודי הישראלי נתקל בקשיים בהתייחסו בחויוב לסגרגציה ביישובים
  99. ^ החוק החדש של הכנסת מתייחס לגזענות כדבר נורמלי לחלוטין
  100. ^ האופוזיציה מזהירה מאפרטהייד
  101. ^ אבן פינה באפרטהייד
  102. ^ ישראל מדינת אפרטהייד?
  103. ^ קרטר מבהיר את התייחסותו לאפרטהייד
  104. ^ דו"ח ג'ון דוגארד
  105. ^ הכיבוש בעזה הוא כמו האפרטהייד בדרום אפריקה
  106. ^ היועץ המשפטי לשעבר קורא לאו"ם להכיר בפלסטין
  107. ^ ראש המוסד לשעבר
  108. ^ ירושלים מאוחדת?
  109. ^ חומת ההפרדה
  110. ^ חומת ההפרדה מסכנת את זכויות האדם הבסיסיות ביותר
  111. ^ Alan Blenford, "Degree of separation", The Guardian, 30 September 2003, 14.
  112. ^ Mohammad Sarwar, 'No one sees policy as credible', The Independent, 4 August 2006.
  113. ^ ג'ון פילגר דוחה את חוק השתיקה
  114. ^ מוסטפא ברגותי
  115. ^ חומת האפרטהייד
  116. ^ Wall Street Journal, "After Sharon", 6 January 2006.
  117. ^ גדר? מחסום ביטחוני? חומת אפרטהייד?
  118. ^ תוכנית הבנטוסטן לאפרטהייד בישראל
  119. ^ הפסיקה
  120. ^ בית המשפט העליון מתנהג כבית המשפט העליון לצדק
  121. ^ ליצור שלום במזרח התיכון
  122. ^ 1 2 אפרטהייד והכיבוש של פלסטין
  123. ^ אדמות המדינה בשטחים מוקצות ליהודים בלבד, שלום עכשיו, ‏2018-07-18
  124. ^ היתרי בניה בירושלים: פלסטינים מופלים לרעה וקרוב למחצית מהבניה הישראלית היא מעבר לקו הירוק, שלום עכשיו, ‏2019-08-28
  125. ^ פלסטינים הגישו כ-1,500 בקשות בנייה בשטח C בשלוש שנים. ישראל דחתה 98.6% מהן, Haaretz הארץ
  126. ^ מסקנות הוועדה של האו"ם
  127. ^ ישראל והשטחים הפלסטינים הכבושים
  128. ^ ישראל והשטחים הפלסטינים הכבושים
  129. ^ הסיפוח הממשמש של הגדה המערבית
  130. ^ הערכת המגבלות על גישה למים שמוטלות על פלסטינים
  131. ^ דו"ח של הפרלמנט הצרפתי מאשים את ישראל באפרטהייד של מים
  132. ^ הממשלה הישראלית דוחה את מסקנות דו"ח צרפת
  133. ^ הזווית הישראלית
  134. ^ קבוצות זכויות-אדם טוענות כי המצב בישראל מזכיר אפרטהייד
  135. ^ כבישים אסורים, בצלם
  136. ^ רשימת מחסומים בגדה המערבית ועזה
  137. ^ מעבר לחוצפה, על השימוש הלא נכון בהאשמה באנטישמיות
  138. ^ [ see ICJ Legal Consequences of the Construction of a Wall in the Occupied Palestinian Territory (Advisory Opinion) paragraphs 127 and 128
  139. ^ חוק ההיתרים הישראלי יוצר כאוס
  140. ^ ישראל היא לא, ולעולם לא תהיה מדינת אפרטהייד
  141. ^ חוקים חדשים מעבירים את האפרטהייד ליגליזציה
  142. ^ בחיפוש אחר משמעות
  143. ^ שמאלנים טוענים כי זה הוא אפרטהייד
  144. ^ כביש ליהודים בלבד
  145. ^ למרות החלטת בית המשפט, כנראה שהשימוש של פלסטינים בכביש ישאר מוגבל
  146. ^ קווי אוטובוס מופרדים
  147. ^ קווי האוטובוס הנפרדים מעוררים השוואה לאפרטהייד
  148. ^ ישראל משיקה קווי אוטובוס מופרדים גזעית
  149. ^ lim, Audrea, ed. (2 May 2012). The Case for Sanctions Against Israel. Verso Books. ISBN 978-1-84467-803-7.
  150. ^ Friel, Howard (21 September 2013). Chomsky and Dershowitz: On Endless War and the End of Civil Liberties. Interlink Publishing. ISBN 978-1-62371-035-4.>
  151. ^ Davis, Uri (2003). Apartheid Israel: Possibilities for the Struggle Within. Zed Books. ISBN 978-1-84277-339-0.
  152. ^ אפרטהייד בארץ הקודש
  153. ^ ההגיון של הציונות דומה לזה של אפרטהייד
  154. ^ ישראל בלבנון
  155. ^ ויני מנדלה על האפרטהייד בישראל
  156. ^ הברית האמריקאית-דרום אפריקאית-ישראלית
  157. ^ כיבוש גרוע פי עשרה מאפרטהייד
  158. ^ זה כמו אפרטהייד
  159. ^ גרוע מאפרטהייד
  160. ^ מנהיגים בדרום אפריקה אומרים ליהודים דרום אפריקאים לדחות את ישראל שמתנהת כמו גרמניה הנאצית
  161. ^ דרום אפריקה מחזירה את שגריריה בעקבות ההתקפה הישראלית האחרונה
  162. ^ מה היא פלסטין בשבילי
  163. ^ פירוק של הטענות כלפי ישראל אשר מאשימות אותה באפרטהייד
  164. ^ Sasha Polakow-Suransky, The Unspoken Alliance: Israel's Secret Relationship with Apartheid South Africa, (New York: Pantheon Books), 2010, pp. 236–39.
  165. ^ olakow-Suransky, The Unspoken Alliance, pp. 239–42.
  166. ^ Sasha Polakow-Suransky, The Unspoken Alliance, pp. 233–235.
  167. ^ Michael Keefer, Desperate Imaginings: Rhetoric and Ideology of the ‘New Antisemitism’, ‏15 בספטמבר 2015 (באנגלית).
  168. ^ טרור וגזענות
  169. ^ רבין משווא את המתנחלים לסרטן
  170. ^ פתרון שתי המדינות או שישראל גמורה
  171. ^ קרי: ישראל יכולה להפוך למדינת אפרטהייד
  172. ^ ישראל לא מדינת אפרטהייד
  173. ^ החוק
  174. ^ הדו"J על האפרטהייד בישראל
  175. ^ הצבעת המועצה על גינוי הביטוי "אפרטהייד ישראלי"
  176. ^ החלטת האו"ם