ההעפלה

תנועה להעלאת יהודים לארץ ישראל נגד חוקי המנדט הבריטי בשנים 1934 - 1948

ההעפלה (המכונה גם "עלייה בלתי-לגאלית" ו"עלייה ב'") הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וב-1947 גם בדרך האוויר, אשר אורגנה על ידי היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948. אומנם כניסתם של יהודים לתחומי הארץ באופן בלתי חוקי ובלתי מאורגן התגברה מאז תום מלחמת העולם הראשונה, כאשר הונהג ממשל צבאי בריטי, אך ההעפלה המאורגנת החלה ב-1934[1]. כונתה גם עלייה ב', משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית שנמשכה באותה עת על פי תקנות ההגירה החמורות שנקבעו על ידי ממשלת המנדט הבריטית.

עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל


עליות החל מהציונות ועד קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה:


עליות על פי ארץ מוצא:


ראו גם:
פורטל:היישוב

בהיסטוריוגרפיה מקובלת חלוקת תנועת ההעפלה מ-1934, לשלוש תקופות עיקריות[2]:

כיום ישנם המשתמשים במונח "העפלה" גם ביחס לעליה למדינת ישראל לאחר הקמתה, אשר מקורה ביציאת יהודים בניגוד לחוק המקומי במדינות שאסרו על יהודיהן לעלות לארץ[4]. בפרט רווח השימוש במונח לתיאור העלייה בספינה אגוז ממרוקו. כבר בסוף התקופה העות'מאנית בארץ ישראל נכנסו עולים יהודים לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי, בעקבות מגבלות שהטיל השלטון העות'מאני החל משנת 1881[5].

ההעפלה עד 1934

עריכה

מראשית תקופת המנדט הגיעו עולים יהודים לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי (בלתי חוקי), ללא אשרות מטעם שלטונות המנדט הבריטי, ובאופן בלתי מאורגן. הם בחרו להיכנס לארץ בהחבא עקב ההגבלות שהטילו הבריטים על ההגירה[6]. בהתאם לתקנות הספר הלבן הראשון משנת 1922, הגבילו שלטונות המנדט את העלייה לארץ "על פי כושר הקליטה הכלכלי של היישוב" והעניקו מכסות עלייה בעיקר לבעלי אמצעים, קרובי משפחה של נתינים בארץ, סטודנטים, בעלי מקצועות מסוימים ועוד. היו יהודים שלא יכלו לעלות לארץ-ישראל כי לא הצליחו להשיג רישיונות מתאימים בימי העליות הגדולות (העלייה הרביעית והחמישית), עקב הגבלת המכסות על ידי הבריטים ומשום שהיו חסרי אמצעים כלכליים.

עולים שבאו מאירופה בשנות העשרים עברו בחשאי את גבול הצפון, כשהם נעזרים באנשי היישובים הסמוכים בגליל: כפר גלעדי, ראש פינה ומטולה, תוך תשלום שוחד למבריחים ערבים משני צידי הגבול. כך למשל הצליחה מניה שוחט, יוצאת ארגון השומר, להבריח עולים רבים דרך הגבול. בשנות השלושים עסקו בהברחת הגבולות גם חברי פלוגות הגיוס של בית"ר בראש פינה ובראשם גרשון שץ, והם הביאו קבוצות יהודים בנות 20–40 איש בכל פעם מלבנון וסוריה. יהודים אחרים עלו לישראל כסטודנטים שנרשמו ללימודים למשך תקופת זמן מוגבלת ולא חזרו לארצות מוצאם, היו צעירים שנישאו בנישואים פיקטיביים על מנת לעלות, יש שהסתייעו ברישיונות מזויפים ורבים אחרים נכנסו לארץ בתור תיירים ונשארו לגור בה. מכיוון שעולים אלו באו באופן בלתי מאורגן, לא ידוע בוודאות מספרם והם נאמדים בכמה אלפים. אחד האומדנים[7] מעריך שקרוב לחמישים אלף יהודים נכנסו לארץ בדרכים אלו בין השנים 1920–1937.

ידוע כי ב-1932 הגיעו לארץ ישראל תיירים רבים למכביה הראשונה בתל אביב שנפתחה ב-28 במרץ, ליריד המזרח ולעדלאידע. אלפים מתיירים אלו נשארו בארץ ישראל גם אחרי פקיעת תוקף האשרה שלהם.

ההעפלה בשנים 1934–1939

עריכה

תחילת ההעפלה המאורגנת

עריכה

ההעפלה המאורגנת לארץ ישראל החלה בשנת 1934, בעקבות החמרת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933 והתגברות תופעות אנטישמיות באירופה. אלפים רבים של יהודים עלו לארץ ישראל באופן חוקי במסגרת העלייה החמישית, שכללה בין השנים 1933–1935 למעלה מ-137,000 עולים, אולם רבים עדיין המתינו לסרטיפיקט מהבריטים. שלטונות המנדט בדרך כלל לא סטו מתקנות ההגירה אותם קבעו ואשר הגדירו מי הם הזכאים לעלייה. העברת חלק ממספר רישיונות ההגירה ליהודי גרמניה שהיו במצוקה גדולה הגבילה את אפשרויות ההגירה של חלק מיהודי פולין. בעקבות כך, היו רבים שביקשו להשתמש בדרכי העלייה הבלתי לגאלית כדי להגיע לארץ-ישראל, וכך החלו קבוצות ותנועות מהיישוב היהודי לקדם את רעיון ספינות המעפילים, כלומר, העלאת עולים על ספינות המגיעות בחשאי לחופי הארץ.

בתקופה זו נחשבת האונייה ולוס, שהביאה מעפילים מאירופה, לראשונה מבין אוניות המעפילים, אף כי קדמה לה אוניית המעפילים כוכב, שהגיעה ממצרים כחלק מעליית אף על פי. ולוס אורגנה על ידי תנועת הקיבוץ המאוחד, בשיתוף עם אנשי "ההגנה", בתמיכתם של אליהו גולומב וברל כצנלסון וכן בשיתוף ובמימון תנועת החלוץ. שליחים שיצאו לאירופה ארגנו קבוצה של 350 צעירים מפולין ושכרו את הספינה בפיראוס (יוון). ביולי 1934 הפליגה "ולוס" לחופי הארץ ומעפיליה הורדו בחשאי על ידי אנשי "ההגנה" בחופי כפר ויתקין ותל אביב. הפלגתה השנייה של האונייה לא הייתה מוצלחת כמו זו הראשונה: הבריטים חיזקו את הפיקוח ולא אפשרו לאונייה להתקרב לחוף. מספר שבועות סובבה הספינה לאורך החוף, הפליגה לאיי יוון ולטריפולי וחזרה פעמיים לחופי הארץ, אך ללא הועיל. כשסבה האונייה על עקבותיה, התברר שאף מדינה לא אפשרה לנוסעיה לרדת, עד שלבסוף התירה פולין את כניסתה אל תחומה עקב היות נוסעיה אזרחי פולין. לאחר מספר חודשים עלו המעפילים לארץ ישראל, לאחר שהסוכנות היהודית העניקה להם סרטיפיקטים מהמכסות שהיו בידיה.

בעקבות פרסום מאמרו של זאב ז'בוטינסקי "על האוונטוריזם" (ב-26 בפברואר 1932), בו קרא לא להישמע לחוקי המנדט ולמהר לעלות לארץ גם ללא אישור הבריטים[8], החלו חברי בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית לתכנן עלייה בלתי לגאלית. באביב 1934 שיגרו ספינה מפיראוס בשם "קאפולו", אלא שזו לא הצליחה להוריד את נוסעיה וחזרה ליוון. פעילי בית"ר הצליחו לארגן לאחר מספר חודשים אונייה חליפית בשם "אוניון" ועל סיפונה 117 נוסעים. הספינה הגיעה לחוף תל אביב באוגוסט. מאה מהמעפילים הצליחו לרדת בבטחה אל החוף, אך 17 האחרונים שסירתם נפגעה, נתפסו יחד עם אנשי הצוות על ידי ספינת משמר בריטית וגורשו מהארץ.

הצלחתן החלקית של שתי הספינות "ולוס" ו"אוניון" וכן ההסתייגות שגילו דוד בן-גוריון וראשי הנהגת היישוב וההסתדרות הציונית להעפלה מתוך חשש לגורל העלייה החוקית, גרמו לכך שפעילות ההעפלה הוקפאה למשך שלוש שנים, עד לשנת 1937.

עלייה מקרב נוער "החלוץ"

עריכה

היוזמה לחידוש העפלה באה בשנת 1937 מצד תנועת "החלוץ" בפולין, שם חיכו אלפי בני נוער בחוות הכשרה ציוניות לעלייה לארץ. ציפייתם לעלייה הגבירה את הלחץ על התנועות החלוציות. תנועת הקיבוץ המאוחד הוציאה מספר שליחים לאירופה, ללא אישור הנהגת היישוב, כדי לארגן עלייה בלתי לגאלית של מספר קבוצות מתוך אותם צעירים. ההפלגה הראשונה, אותה ארגן זאב שינד יחד עם אנשי "החלוץ" ובמימונם הייתה בספינה קטנה בשם "פוסידון", שיצאה מלאווריון ביוון בינואר 1938 כשעל סיפונה 65 מעפילים. היא הגיעה לחוף מושב אביחיל, ובעזרת אנשי ההגנה הורדו תוך זמן קצר כל המעפילים ופוזרו ביישובי הסביבה. בעקבותיה באו עד סוף אותה שנה מספר אוניות נוספות, הן מקרב החלוץ והן מקרב ארגונים אחרים. לא כולן הצליחו לחדור לחופי הארץ. זאת הייתה ההתארגנות הראשונית של ההעפלה מצד "ההגנה" ותנועת העבודה, שהיוותה שלב מקדים ל"מוסד לעלייה ב'".

עליית אף על פי

עריכה
  ערך מורחב – עליית אף על פי

בשנת 1936 ביקר צעיר ארצישראלי בשם משה גלילי (קריבושיין) בצרפת במחנה של פליטים יהודים שברחו מגרמניה. הביקור עשה עליו רושם קשה, והוא הושפע גם מהאנטישמיות באירופה ומקריאתו של זאב ז'בוטינסקי ל"אווקואציה" (הצלת יהודי אירופה והעלאתם לארץ ישראל כל עוד הדבר אפשרי), והחליט למצוא דרכים כדי להעלות יהודים במהירות. גלילי יצר קשר עם ההנהגה הרוויזיוניסטית באוסטריה והחל לארגן שם את העלייה מבחינה לוגיסטית ולגייס כספים. הפליטים המיועדים לעלייה הגיעו בכוחות עצמם לפיראוס, ומשם הפליגו באוניות מושכרות קטנות ודלות אל חופי הארץ. האוניה הראשונה הביאה לארץ ישראל 54 צעירים בשנת 1937 ובעקבות הצלחה זו, ארגן גלילי עוד שלוש ספינות. צעירים מפולין, ליטא ולטביה רוכזו במחנה שהוקם באזור וינה, ומשם דרך אלבניה עלו על הספינות בתור טיול של סטודנטים. הספינות הגיעו לארץ ישראל בשלום, למרות ניסיונות הבריטים לתפסן. באונייה האחרונה, ביוני 1938, הגיעו 381 צעירי בית"ר מווינה, בה כבר לא היה אפשר לקיים את המחנה בשל השלטון הנאצי. לכל הספינות שהביא קרא גלילי "אף על פי", ושם זה אומץ למפעל ההעפלה של התנועה הרוויזיוניסטית.

בשלב זה נתגלעו חילוקי דעות בין גלילי לבין הפעילים בווינה, והוא פרש מכל פעילות. כך החלה ההעפלה המאורגנת של התנועה הרוויזיוניסטית, כאשר הטיפול בעליית "אף על פי" עבר לשלושה מוסדות עיקריים: הצ"ח, הנהגת בית"ר ומפקדת האצ"ל. מרכז התנועה ישב בפריז ובראשה הועמד יוסף כצנלסון. האונייה הראשונה בארגונם הייתה "דארגה[9]", שהפליגה מאיטליה למרות הקשיים בהשגת אשרות שהייה, והצליחה להביא באוקטובר 1938 170 מעפילים לחופי הארץ. אונייה זו ציינה את המעבר מיוזמה פרטית לפועלם של כלל הגופים הרוויזיוניסטים. עד סוף 1941 הצליחה עליית "אף על פי" להביא לחופי הארץ יותר מ-32 אוניות עם מעל ל-17,300 עולים[10], והיוותה את גורם ההעפלה העיקרי בשנים אלו. אולם, התנועה לא הצליחה לגייס את ההון הנדרש לניהול העפלה, והמרכז בפריז התקשה להתמודד עם המגמה של המארגנים המקומיים, שלחצו להיות עצמאיים. פרוץ מלחמת העולם השנייה הביאה להאטה משמעותית בהבאת הספינות, ולאחר המלחמה לא עסקה כמעט התנועה בהבאת מעפילים.

התנגדות המוסדות לעליה הבלתי לגאלית

עריכה

חלק מהגופים הקשורים להנהגת היישוב, כמו תנועת "הקיבוץ המאוחד", "החלוץ" בפולין ו"ההגנה", שיתפו פעולה מאז 1937 בהבאת מספר אוניות מעפילים, ואף זכו לתמיכה מצד מנהיגים מתנועת העבודה, בהם גולומב, ברל וטבנקין. למרות זאת, ההנהגה הציונית בראשות דוד בן-גוריון התנגדה באותה תקופה למפעל ההעפלה, מתוך חשש שפעילות זו תסכן את העלייה החוקית ואת המשא ומתן עם הבריטים על הקמת מדינה יהודית. בנוסף, היה חשש שעיסוק בפעילות בלתי לגאלית יגרום לצורך ליצור מערכת קשרים עם מבריחים, זייפנים ופושעים אחרים ויש חשש להסתבכות כתוצאה מקשרים אלו. הרתיע גם המחיר הגבוה של העלאת עולה בלתי לגאלי, שהיה בערך פי 5 מאשר רכישת כרטיס הפלגה במחלקה שלישית לעולה עם סרטיפיקט[11].

שיקול נוסף של המתנגדים היה שאין אפשרות להביא בחשאי מספר רב של מעפילים, ואם הפעילות אינה חשאית היא יכולה לגרום נזק.

הקמת המוסד לעלייה ב'

עריכה

דעתם של המתנגדים להעפלה השתנתה בסוף 1938, בעקבות שני מאורעות היסטוריים: האחד הוא פוגרום ליל הבדולח שהתרחש בגרמניה, והשני היה מסקנות ועידת וודהד שאמרו ש"אין אפשרות מעשית סבירה לחלוקה של ארץ ישראל למדינה ערבית ומדינה יהודית שתאפשר הקמתן תחת התנאים שהוגדרו" והמליצו לסגת מתוכנית החלוקה עליה המליצה ועדת פיל. רצונה של בריטניה לפייס את הערבים בעקבות המרד הערבי, התבטא בהתנגדות הבריטים להצעת ועדת פיל להקמת מדינה יהודית וצמצום העלייה כמעט לגמרי (היתר ל-75 אלף עולים בחמש שנים). הספר הלבן שפורסם ב-1939 ביטא רעיונות אלה בפומבי. מצבם של יהודי אירופה היה קשה ושערי ארץ ישראל, וארצות העולם כולו, נסגרו בפניהם.

משהבחין בן-גוריון בשינוי הצפוי במדיניותה של בריטניה, הגיע למסקנה שגם היישוב צריך לשנות מדיניות ולכונן את ה"ציונות הלוחמת", שההעפלה הייתה כלי חשוב להגשמתה. הוא הציע לפתוח בעלייה ג' – לא עוד מבצעי העפלה בודדים אלא "מרד עלייה" והעלאה של אלפי צעירים בפעולות גדולות, אפילו תוך כדי התנגשות עם הבריטים. חבריו להנהגה וכן פעילי ההעפלה לא נטו לאמץ את תוכניתו, בטענה שיש להעדיף הצלת יהודים בהעפלה חשאית על פני התנגדות גדולה וחמושה כנגד הבריטים. הנהגת היישוב לקחה מעתה את ההעפלה תחת חסותה, וביולי 1939 הוקם "המוסד לעלייה ב'", כזרוע של ארגון "ההגנה". בראשו הועמד שאול אביגור (אז – שאול מאירוב), מראשי ההגנה, שעסק בהעפלה המאורגנת מתחילתה.

המוסד לעלייה ב' הוכפף מעתה למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. מראשית שנת 1939 ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה הביא המוסד לחופי הארץ כ-16 ספינות, רק שלוש מהן לא הצליחו להוריד מעפילים. מול התביעות להגביר את קצב השיגור עמד מחסור בכספים, דבר שהקשה על חכירת ספינות. המוסד לעלייה ב' הפך לגוף המרכזי שהנהיג את ההעפלה בעזרת שלוחותיו, לרבות בארצות הברית, בעזרת מוסדות וארגונים נוספים:

  • רכש הספינות והכנתן נעשו על ידי שלוחות "המוסד", בעיקר באיטליה וצרפת. משנת 1945 היו מלווי הספינות אנשי הפלי"ם.
  • ארגון נוער והכשרתו לעלייה נעשה על ידי "עליית הנוער".
  • מנגנון ההורדה בחופי הארץ הורכב בעיקר מחברי "ההגנה" והפלמ"ח-פלי"ם.
  • שירות הידיעות של ההגנה הופעל על מנת לדווח על פעילויות המשטרה הבריטית כנגד הספינות.
  • יחידת "הגדעונים" סיפקה מערכת קשר אלחוטית בין ספינות העפלה, נמלי היציאה והמטות באירופה ובארץ.

בשנים 1934–1939 הגיעו לחופי הארץ 21 אלף עולים ב-50 אוניות. כ-12,000 הועלו באמצעות התנועה הרוויזיוניסטית, כ-6,000 – על ידי "ההגנה", "החלוץ" והקיבוץ המאוחד וכ-3,000 – על ידי גורמים פרטיים שונים, שפעלו רובם ממניעים כספיים[12].

ההעפלה בזמן מלחמת העולם השנייה

עריכה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפכה ההעפלה למבצע הצלה של יהודי אירופה. בתחילת המלחמה (בשנת 1939) הגיעו 23 ספינות עם כ-14 אלף מעפילים, אך בשנה שלאחריה צומצמה מאוד הפעילות, עקב הקשיים הרבים בשיגור אוניות בזמן מלחמה. כמעט לא היה אפשרי להוציא שליחים לאירופה הנאצית ומי שיצא הסתכן כנתין אויב. הוטל פיקוח הדוק על אוניות כיוון שהיה צורך להשתמש בהן לצורכי מלחמה, ואף ההפלגה בים הייתה מסוכנת עקב ציד צוללות ומוקשים. גם שיתוף הפעולה של המוסדות הציוניים עם בריטניה באותה תקופה, פעל כנגד ביצוע פעילות בלתי לגאלית. הנהגת היישוב הייתה נתונה בדילמה קשה בשנות המלחמה, כשלא רצתה ליצור עימות עם הבריטים מתוך חשש שהדבר יקשה על המאמץ המלחמתי שלהם בנאצים, אך גם התנגדה לעצור את ההעפלה בתקופה הקשה ביותר ליהדות אירופה. על אף כל הקשיים, אוניות מעפילים המשיכו להגיע לחופי הארץ בכל שנות המלחמה, אם כי באופן מצומצם.

פולין תחת הכיבוש הנאצי הייתה סגורה לפעילות, אולם שליחי ההעפלה יכלו לתמרן במדינות הבלקן, שבשלבים הראשונים של המלחמה התירו יציאת יהודים משטחן. מאות פליטים יהודים גדשו את נמלי הים השחור. ברומניה, בולגריה, יוון ומקומות אחרים המשיכה להתנהל פעולה מזורזת לחילוץ יהודים.

מעפילים שנמלטו מהנאצים שוטטו זמן רב בספינות דלות כשהם לא מורשים לעלות בשום חוף. הבריטים החריפו את תגובתם להעפלה ונוסעי הספינות הועברו למחנות מעצר ושוחררו לאחר תקופה ארוכה, כאשר הגיעה מכסה של רישיונות עלייה. עם התוודעות היישוב לזוועות השואה, יצאו ב-1943 שליחי הסוכנות לקושטא (איסטנבול) ויצרו שם את ה"משלחת ארץ-ישראלית לפעולות עזרה והצלה" שייצגה את כל חוגי היישוב. למרות הכישלונות הרבים, הצליחו חברי המשלחת והמוסד לעלייה ב' להוציא ב-1944 שמונה אוניות מעפילים מרומניה עם 7,000 ניצולים. בסך הכול הגיעו בתקופת המלחמה דרך הים כ-17 אלף עולים ב-25 אוניות.

בתקופה זו ניסח ברל כצנלסון, מראשי מפא"י ודוברה הראשי את המניפסט של ההעפלה במאמר בדבר:

לא בחסדכם [הבריטים] ניתנה לנו הארץ, ולא מחוקותיכם נובעת זכותנו לשוב אליה ולחיות בה... אנו מבקשים את העיקר: יהודים בארץ. לכן איני להוט אחרי התנגשויות. איני מבקש קונפליקטים. אינני רודף אחר הצד הרומנטי שבדבר. אני רוצה 'תכלית': יהודים. אך לא אירתע אם תהיה עלייה יהודית כרוכה בהתנגשויות. אם יירו על עולים, אם יוחזרו ספינות – אין דבר: זוהי מלחמת היהודי על ארצו.

ברל כצנלסון, "לאחר לונדון"[13]

כצנלסון אף נאם בפני הקונגרס הציוני הכ"א שהתקיים בז'נבה ב-16 באוגוסט 1939 נאום סוחף בזכות העלייה הבלתי לגאלית אותו סיים בהתנבאות: "ומאמין אני כי לא רחוקים הימים ושירים יושרו ואולי גם יחברו תפילות לשלומם של יורדי ים שלנו."

העפלה ביוזמה פרטית

עריכה

לצד ההעפלה הממוסדת, פעלו באותה תקופה גם גורמים פרטיים ועצמאיים בהבאת ספינות מעפילים. אחד הבולטים בהם היה ברוך קונפינו.

ד"ר ברוך קונפינו היה בשנות השלושים סגן יו"ר האגודה הציונית בסופיה. הוא הבין שיש חלון זמן קצר, בו ניתן לפעול ולהציל את מירב היהודים שניתן. מאחר שלא הגיע להסכמה עם אנשי "ההגנה", החליט לפעול לבדו ובתחילה, בחודש מרץ 1939 שכר את האונייה "אגיוס ניקולאוס", שהפליגה מבורגס, ועליה 300 פליטים הונגרים. בהמשך ערכה האונייה מסע נוסף ועליה 309 פליטים יהודים מהונגריה. בקיץ 1939 רכש קונפינו אוניית פחם ישנה בשם רודניצ'אר. רודניצ'אר א' הפליגה מוורנה ב-9 באוגוסט 1939, שעל סיפונה 305 נוסעים הונגרים ובולגרים. הספינה עצרה מול חוף נתניה, ומשם בסירות הפליגו העולים לחיפה. הם נעצרו על ידי השלטונות ואחר כך שוחררו. הרודניצ'אר חזרה לווארנה. בהמשך, נתקבצו פליטים נוספים מהונגריה. העולים מהונגריה, הועברו דרך נהר הדנובה לעיר רוסצ'וק, ושם העלו אותם על הרודניצ'אר ב', אשר יצאה לדרכה ב-1 בספטמבר והגיעה אל מול חופי תל אביב, ב-15 בספטמבר 1939. ב-16 בספטמבר 1939, גירשה הממשלה הפרו פשיסטית בבולגריה כ-4,000 "נתינים זרים", רובם יהודים וחלקם מצאו את דרכם לישראל בעקבות מפעל ההעפלה הפרטי של ד"ר ברוך קונפינו. בראשית נובמבר 1939, הועלו 457 פליטים הונגרים ובולגרים על הרודניצ'אר ג', אשר הגיעה ב-14 בנובמבר, אל מול חופי נתניה. גם הפעם ירדו האנשים בסירות והגיעו לחוף מבלי שהתגלו על ידי המשמרות הבריטיים[14]. בראשית דצמבר 1940, הפעיל ד"ר קונפינו את האונייה סלבדור, אשר ב-12 בדצמבר 1940, טבעה בים השיש. 239 מעפילים ובהם 66 ילדים קיפחו את חייהם באסון, אשר בעקבותיו, נפסק מפעלו של ד"ר קונפינו.

טביעת "פאטריה" ו"סטרומה"

עריכה
 
"פאטריה" שוקעת בנמל חיפה

החרפת המדיניות של הבריטים בנוגע להעפלה בימי המלחמה באה לידי ביטוי מוחשי בשני אסונות גדולים: טביעתן בים של ספינת הגרוש "פאטריה" ושל ספינת המעפילים "סטרומה".

בסוף 1940 נתפסו 3 ספינות מעפילים גדולות: "מילוס", "פסיפיק" ו"אטלנטיק", ובהן 3,500 מעפילים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. 1,800 נפש מהם הועברו לאוניית גירוש בשם "פאטריה" שנועדה להישלח לאיי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי לכל תקופת המלחמה, זאת על מנת להרתיע מעפילים אחרים מלבוא לארץ ישראל. "ההגנה" החליטה למנוע מהספינה להפליג על ידי חבלה בה, וחבריה מסרו לאנשי צוות האונייה מטען חבלה שנועד לגרום נזק למנוע האונייה. אולם, מחוסר ידע, הוכן מטען גדול מדי והחור הגדול שנפער בה עקב הפיצוץ גרם לשקיעתה על צידה. מרבית המעפילים הצליחו להינצל אך 216 טבעו, בנוסף ל-51 אנשי הצוות וחיילים בריטיים. ניצולי פאטריה הועברו למחנה המעצר בעתלית והיו מיועדים להיות מגורשים לאיי מאוריציוס. רק לאחר מחאות נמרצות בארץ ובאנגליה הבריטים נסוגו מכך, אולם הם התעקשו לגרש את מעפילי "אטלנטיק" שרק חלק מנוסעיה הועבר לאוניית הגרוש. תוך שימוש בכוח ולאחר מאבק ממושך עם המעפילים, הצליחו לבסוף הבריטים להעביר את המעפילים למאוריציוס. על כך ספגו שלטונות המנדט ביקורת חריפה, אף בתוך בריטניה.

ב-1941 החמיר מצבם של יהודי ארצות הבלקן ובעיקר של יהודי רומניה תחת השלטון הפשיסטי של יון אנטונסקו. בסוף 1941 אורגנה ברומניה על ידי תנועת בית"ר והרוויזיוניסטים הספינה "סטרומה", ועל סיפונה הועמסו 769 מעפילים. היא הייתה ספינה קטנה ורעועה, ציודה היה מיושן וסבל העולים בה היה רב. כשהגיעה לחופי איסטנבול, ביקשו הטורקים להיפטר ממנה עקב לחצם של הבריטים וגררוה ללב ים, אך בשל הקלקולים הרבים שהתגלו בה היא התקשתה לנוע. כל אותו זמן ניהלה הסוכנות היהודית משא ומתן עם שלטון המנדט על מנת לאפשר את כניסת המעפילים לארץ ישראל. הבריטים סירבו לכך, אפילו על חשבון מכסת הסרטיפיקטים, ולאחר מכן ניאותו לאפשר מכסות כניסה רק לילדים מבין המעפילים. ב-23 בפברואר 1942, בעודה עוגנת מחוץ למים הטריטוריאליים של טורקיה, התרחש פיצוץ והאונייה טבעה עם כל נוסעיה, למעט אחד. ההשערה הרווחת[15] מדברת על תקיפה בידי צוללת רוסית, שסברה בטעות שהאונייה היא גרמנית. טביעת "סטרומה" הייתה האסון הקשה ביותר בתולדות ההעפלה. היישוב בארץ זעם והאשים את הנציב העליון הרולד מקמייקל באסון, משום שסירב לאפשר למעפילי האונייה להיכנס לארץ. אף פורסם כרוז עם תמונתו של מקמייקל כ"מבוקש" על רצח מעפילי סטרומה[16].

באותה תקופה התרחשו אסונות ימיים נוספים. באוגוסט 1943 הוטבעה הספינה לילי על ידי צוללת איטלקית בקרבת עכו וצמד מלווי הפלי"ם טבעו. האונייה "מפקורה", שהפליגה מרומניה ב-1944, טורפדה על ידי צוללת בים השחור. 390 מעפילים נספו ורק 5 ניצלו. שלוש אוניות מעפילים נוספות, "ג'יפו", "רים", "פנצ'ו" טבעו, אך נוסעיהן הצליחו להינצל ונכלאו במחנות מעצר במושבות הבריטיות. ב-1946 טבעה האונייה "רפיח", כל המעפילים ניצלו ונכלאו בקפריסין.

פרשת קלאדובו-שאבאץ

עריכה

פרשת קלאדובו-שאבאץ התרחשה כש-1,200 מעפילים, בעיקר מגרמניה ומאוסטריה, ניסו להעפיל לארץ ישראל ב-1939 בחסות המוסד לעלייה ב', אך בשל בעיות בנתיבי העלייה ובקשיי הפלגת האונייה דריאן 2 בעת המלחמה, היטלטלו במשך שנה וחצי בין שני כפרים ביוגוסלביה. רק כ-150 צעירים ובני נוער מתוכם הצליחו לצאת לארץ ישראל באפריל 1941, עם הגעת סרטיפיקטים מעטים. זמן קצר לאחר מכן נכבשה יוגוסלביה על ידי הנאצים ומרבית חברי הקבוצה נספו.

העפלה מארצות המזרח

עריכה
  ערך מורחב – העפלה מארצות המזרח

הברחת עולים מלבנון וסוריה החלה עוד בשנות העשרים, אולם ההעפלה הממוסדת מארצות המזרח החלה בשנת 1942, כששליחי "המוסד לעלייה ב'", בהם שאול אביגור, מוניה מרדור ומנשה הראל ושליחי "החלוץ", החלו לפעול בעיראק. הם החלו להכשיר צעירים לעלייה ולחיים בארץ ישראל, כולל לימוד השפה העברית. מסלול העלייה ביבשה עבר לרוב מעיראק דרך המדבר לסוריה ולעבר הירדן ומשם במעבר חשאי דרך גבול הצפון לארץ ישראל. גם באיראן התנהלה פעילות לארגון עלייה. יישובי הצפון נתנו לעולים מחסה וצעירים רבים מהיישובים אף סייעו להברחתם את הגבול. מארגני ההעפלה נאלצו פעמים רבות לנוע בסביבה עוינת עם מבריחים ערבים, שלא היו תמיד מהימנים ולפעמים היו גוזלים את רכוש העולים או מסגירים אותם. לאחר מכן למדו השליחים את נתיבי הבריחה והחלו להעביר מעפילים בעצמם, כשהם נעזרים בתשלום שוחד לשומרי הגבול. מארגני ההעפלה הסתייעו רבות בחיילים הארצישראליים בצבא הבריטי ששהו בירדן ובביירות, ובנהגי "אגד" שנסעו לעיראק לצורכי הצבא הבריטי, אשר הבריחו במכוניותיהם עולים רבים ואף נשק.

העלייה מהמזרח כללה גם רבים מהחיילים היהודים שהגיעו מפולין לעיראק במסגרת צבא אנדרס, והעדיפו לערוק מהצבא ולהגיע לארץ ישראל כעולים בלתי לגאלים (איתם באו גם 716 ילדי טהראן, שאושרה כניסתם לארץ). האנגלים פעלו נמרצות כנגד פעילות המוסד לעלייה ב' בעיראק, ואף שלחו לשם קצין בולשת מיוחד, דבר שהקשה מאוד על המלאכה. הברחת העולים מסוריה ולבנון דרך גבול הצפון המשיכה כל אותה העת בעזרתם של חוליות הברחה מטעם הפלמ"ח. אחד המבצעים הגדולים של ההעפלה מהמזרח היה העברתם של 1,350 ילדים יהודים מסוריה לארץ ישראל במה שכונה "עליית האלף". חלק קטן מהעולים הצליחו גם לחדור מלבנון לחוף עכו באמצעות סירות.

מ-1943 החלה עלייה מצומצמת מצפון אפריקה, שגם שם החלו לפעול שליחי "ההגנה". במאי 1947 יצאה מאלג'יר הספינה הראשונה מאזור זה – "יהודה הלוי", כשעל סיפונה 399 מעפילים, רובם מקהילת יהודי מרוקו. לאחר הפלגה קשה ואיטית, נתפסה הספינה על ידי הבריטים כ-30 מייל מחופי הארץ, והמעפילים גורשו לקפריסין. אחריה באו מצפון אפריקה שתי ספינות מעפילים נוספות.

בשנת 1947 הובאו מעפילים מעיראק גם דרך האוויר. ביוזמת שני טייסים אמריקאיים שהציעו את מטוסם לאנשי המוסד לעלייה ב' תמורת תשלום ובתיאום עם ארגונים ציוניים בעיראק, בוצעו שלושה מטסים לארץ זו. השליח הארצישראלי שלמה הלל (לימים יושב ראש הכנסת) נחת עם הטייסים והצליח לארגן קבוצה מקרב יהודי עיראק שיעלו במהירות על המטוס. בסך הכול הובאו במבצע זה, שכונה בשם "מבצע מייקלברג", 150 איש.

ההעפלה מהמזרח נמשכה עד הקמת מדינת ישראל, ובמסגרתה הגיעו בין 5,000 ל-7,500 עולים. המבצע סימן את הציונות והעלייה לארץ ישראל כפתרון למצוקת היהודים בארצות האסלאם, דבר שהתבטא בעליות הגדולות לאחר הקמת המדינה.

ההעפלה בשנים 1945–1948

עריכה
סרט דוקומנטרי: העפלה לאחר מלחמת העולם השנייה

לאחר מלחמת העולם השנייה גאתה ההעפלה, תחת ניהול "המוסד לעלייה ב'". עד 1948 הובאו 84,000 מעפילים. מרבית ניצולי השואה רצו לעזוב את ארצותיהם הקודמות ורבים מהם התרכזו במחנות עקורים שהקימו למענם בעלות הברית בגרמניה, אוסטריה ואיטליה, וחלקם אף שוכנו בתוך מחנות הריכוז ששוחררו. לפחות 250,000 פליטים שכנו במחנות אלה. הג'וינט, תנועות הנוער וכן שליחי המוסד לעלייה ב' ו"ההגנה" פעלו במחנות העקורים והפעילו שם מסגרות לימוד והכשרה לעבודה, עלייה והתאקלמות לקראת העלייה לארץ ישראל. חלק ניכר מן היהודים שאפו להגיע לארץ ישראל ולהוות חלק מהיישוב היהודי המתפתח, בראותם כי אף מדינה לא רוצה בהם ועקב עליית האנטישמיות במדינות מזרח אירופה (כמו פולין). אולם, מפלגת הלייבור שעלתה לשלטון בבריטניה ב-1945, אכזבה את היהודים כשאימצה, בראשות שר החוץ ארנסט בווין, את מדיניות הספר הלבן של קודמתה והגבילה את העלייה ל-18,000 רישיונות בשנה בלבד. העלייה לארץ הפכה צורך חיוני בשביל היישוב היהודי ומשנעצרה – החליטו מוסדות היישוב לזרז את שליחת הספינות.

מעתה ואילך, "המוסד לעלייה ב'" היה הגוף היחידי שנשא בנטל ההעפלה. בסיום המלחמה העתיק שאול אביגור את מטה "המוסד" לפריז ומשם הוא הפעיל את כל הגופים שעסקו בהעפלה, לרבות המטה בארץ, שהיה אחראי לקליטת המעפילים בחופי הארץ ושיגור הפעילים לאירופה. המוסד שיגר את פעיליו ליוון, דרום-איטליה וצרפת, יוגוסלביה ורומניה, ונעזר בשלבים הראשונים גם בחיילים הארצישראליים בצבא הבריטי, שעסקו בין היתר באיתור יהודים, הקמת נקודות הכשרה בשבילם והעברת שליחי "ההגנה" אליהם. פעולות אלה החלו עוד בסוף 1943, כשהתארגנה באיטליה קבוצה מפלוגת ההובלה 462 שנקראה "החבורה" אשר העמידה לרשות "המוסד" ציוד שימושי, כגון דלק ומזון ש"נלקחו" ממחסני הצבא הבריטי, וסייעה בארגון הספינות הראשונות שלאחר המלחמה.

ספינות המעפילים שהובאו בשנת 1945 היו קטנות – הראשונה "דלין" הכילה 37 מעפילים והשמינית "חנה סנש" 252. מספרים אלה, במצטבר, לא חרגו, או שלא חרגו בהרבה, ממכסת רישיונות העלייה שהקצו הבריטים. בעקבות הלחץ הגובר, החל "המוסד לעלייה ב'" לרכוש אוניות גדולות יותר וההעפלה נמשכה בקצב מוגבר, על אף שמרבית הספינות נתפסו ונוסעיהן מילאו את מחנות המעצר בארץ. מחנה מעצר מרכזי היה מחנה עתלית, בו יכלו לשהות בו זמנית עד 3,000 איש ב-86 צריפי עץ. כאשר המחנה התמלא הועמדו לרשות העצורים אוהלים צבאיים. למרות גדרות התיל שהזכירו לרבים את המחנות בשואה, תנאי המחיה של המעפילים היו סבירים. הם שהו במחנות תקופות שונות (בממוצע כשמונה חודשים) בציפייה למכסות הסרטיפיקטים. בלילה שבין 9–10 באוקטובר 1945 שחרר כוח פלמ"ח בפיקודו של נחום שריג במבצע צבאי נועז 208 עצירים מעתלית[17]. על 40 מהם איימה הוראת גירוש בריטית והחזרה לסוריה, לאחר שנתפסו בגבול לבנון ליד כפר גלעדי. המעפילים ששוחררו טיפסו בהר הכרמל לעבר בית אורן. כוחות בריטיים שניסו לעוצרם נתקלו בתושבי חיפה שהוזעקו למקום והתערבבו בין הבורחים והקשו על הבריטים לזהותם. חלק מהם הצליחו להגיע לקיבוץ יגור ולהיטמע בין התושבים.

הבריחה ממזרח אירופה

עריכה
  ערך מורחב – תנועת הבריחה

בשלהי מלחמת העולם השנייה, התארגנו בפולין אנשי מחתרת ופרטיזנים יהודים והקימו את תנועת הבריחה, שעם הזמן נהפכה למעין זרוע של ארגון "ההגנה". התנועה נועדה להעביר יהודים ממזרח אירופה בארצות שתחת הכיבוש הסובייטי (כמו פולין וצ'כיה) למרכזה ולדרומה על מנת שיוכלו להעלותם לארץ ישראל. הפעילות העיקרית של ההעפלה התרכזה באזורי הכיבוש האמריקניים באירופה, שם היה נוח יותר לפעול באופן בלתי לגאלי, ולכן היה צורך לרכז את היהודים באזורים אלה על מנת שיוכלו להעלותם לארץ ישראל. כיוון שהבאת העולים לארץ ישראל הייתה צריכה להיעשות דרך נמלי הים התיכון, נבחרו איטליה וצרפת להיות הארצות המרכזיות לפעילות הבריחה.

העברת היהודים לאיטליה הצריכה יעילות, תושייה רבה ומעבר בדרכים קשות, בין היתר בהרי האלפים, תכונות שבלטו בקרב אנשי "הבריחה" ואנשי ה"הגנה" שפיקדו על קבוצות הבורחים. הם נעזרו בסייענים מקומיים רבים, תמורת תשלום (למבריחים) ובמתן שוחד (לשומרי הגבולות). באיטליה ובאזורי הכיבוש האמריקאי בגרמניה התארגנו מחנות-קיבוצים ומשם הוסעו המעפילים למקומות המעגן של ספינות המעפילים. השלטונות נטו להעלים עין מפעילות זו, אולם השפעתה של ממשלת בריטניה על הממשל האיטלקי הייתה רבה וגרמה לקשיים רבים למארגני ההעפלה. עם ראשי ההעפלה באיטליה נמנו יהודה ארזי ועדה סרני, שבין פעולותיהם הרבות רכשו את האוניה "אנצו סירני", שהוסבה מאוניית משא לאוניית מעפילים והגיעה לחופי ארץ ישראל בינואר 1946.

קשייהם של המארגנים ושל המעפילים

עריכה
 
דרגשי שינה צפופים בתוך אוניית המעפילים "לא תפחידונו"

בעקבות התנאים שלאחר המלחמה, באנדרלמוסיה הגדולה ששררה באירופה, היה קל יותר לאלתר מבצעים ואף חלק מהמדינות והמוסדות באירופה נטו לסייע להעפלה, אך היו בעיות רבות בריכוז וארגון המעפילים, בדאגה למזון וציוד בשבילם, הבאת הספינות, ארגון חיי האנשים בהן, הערמה על השלטונות הימיים בארצות המוצא ובראש ובראשונה ההפלגה והכניסה בחשאי לארץ ישראל, תוך התחמקות מספינות המשחית הבריטיות. היו גם קשיים כספיים רבים. כך למשל, לא נמצאו בעלי ספינות רבים שהסכימו לסכן אותן בהשכרתן למטרות העפלה. "המוסד לעלייה ב'" החל לרכוש ספינות בעצמו אך נתקל בקשיים בשל בעיות מימון ופיקוח הדוק של הממשלות על המספנות. הוא גם התקשה לגייס ימאים זרים שיסכימו להסתכן בהפלגה, גם בעבור כסף רב. רבי החובלים הזרים שנשכרו למשימה הסתכנו בהעמדה לדין על ידי הבריטים, דבר שהקשה על מילוי תפקידם. מפקדי הספינות והמלווים היו בעיקר אנשי הפלי"ם – היחידה הימית של הפלמ"ח. הספינות עצמן היו צריכות לעבור הסבה משמעותית כיוון שלא נועדו להסיע נוסעים – על כל פנים, לא במספרים בהן הועמסו – וגם בכך עסקו שליחי ההעפלה באירופה. היה צריך גם לדאוג לרשת קשר תקינה עמן (בכך עסקה יחידת "הגדעונים").

הספינות הועמסו בהרבה יותר אנשים מקיבולתן הרגילה, ותנאי המגורים בהן היו קשים מאוד: ההפלגות נמשכו ימים ארוכים והמעפילים סבלו מצפיפות, תנאים סניטרים גרועים ומחסור מתמיד במזון. המארגנים לא תמיד יכלו לצפות מראש כמה זמן תימשך ההפלגה ולכן לפעמים לא היה ציוד מספיק לכל משך השהות על האונייה. המעפילים לא הורשו לעלות לסיפון במשך היום ולשאוף אוויר מהחשש להתגלות והיו דחוסים בבטן האוניה. רבים מהם שלא היו מורגלים בנסיעות בים נפגעו ממחלות, והיה חשש להתפשטות מחלות זיהומיות. השליחים ניסו לארגן את החיים על האוניות וניהלו באמצעות אנשי תנועות הנוער פעילויות תרבותיות וחברתיות, כמו חוגי למידה והכשרה. למרות כל הקשיים, ככלל ניתן לומר שהמעפילים קיבלו בהבנה את המצב והיו נחושים בדעתם להגיע לארץ ישראל. במקרים רבים, אם וכאשר נתפסו הספינות, פתחו המעפילים בשביתה ואף במאבק פיזי כנגד הבריטים שניסו להורידם בכוח. מאבקם התפרסם במיוחד בפרשת לה ספציה ופרשת האונייה "אקסודוס"[18].

מדיניות היד הקשה ופרשת "לה ספציה"

עריכה

הבריטים ניסו לעצור את ההעפלה בכל מחיר והחלו להחריף את צעדיהם. הם החליטו לנקוט ביד קשה כנגד המעפילים, הן לצורכי הרתעה, על מנת שהמעפילים יחששו לבוא, והן לצרכים מדיניים. הממשל הבריטי שאף למדיניות שתהיה מקובלת על הממשל האמריקאי אשר תלותם בו הלכה וגברה. מצד שני, לא רצו הבריטים לעורר את זעם ארצות ערב, אליהן ניסו להתקרב בחששם לסכנת חדירה סובייטית לאזור המזרח התיכון[19].

למדיניות היד הקשה של הבריטים כנגד ההעפלה היו מגבלות. כך למשל, בפרשת לה ספציה. בנמל האיטלקי לה ספציה התארגנה באפריל 1946 אוניית מעפילים, אולם יום לפני ההפלגה היא נתגלתה על ידי קצינים איטלקים, שחשדו תחילה כי היא מבריחה פושעי מלחמה פשיסטים, ודיווחו עליה לשלטונות. הבריטים החלו ללחוץ על השלטונות האיטלקים למנוע את הפלגת הספינה. ראש "המוסד לעלייה ב'" באיטליה, יהודה ארזי, העלה בינתיים את המעפילים על האונייה, החל לגייס את דעת הקהל בעולם באמצעות העיתונות הבין-לאומית והכריז על שביתת רעב של המעפילים. למרות מצבם הקשה, הכריזו המעפילים כי יפסיקו את השביתה רק כשתותר להם העלייה לארץ. היישוב בארץ נסער וראשי היישוב הצטרפו לשביתת הרעב. הדיווחים התקשורתיים בעולם, שהביעו הזדהות עם המעפילים, העלו על סדר היום את בעיית הפליטים היהודים והעמידו במבוכה רבה את הבריטים. החל דין ודברים בין יושב ראש מפלגת הלייבור, הרולד לסקי לבין ארזי. בעקבות זאת, הסתיימה שביתת הרעב וחלק מהנוסעים הועברו לאוניית מעפילים נוספת שנתפסה בינתיים בנמל כשהיא ריקה. שתי האוניות קיבלו מעתה שמות עבריים: האחת "דב הוז" והשנייה "אליהו גולומב". לבסוף הבריטים נכנעו, והסכימו לאפשר לנוסעי שתי האוניות להיכנס לארץ על חשבון מכסת הסרטיפיקטים לאותה שנה.

לאחר פרשת "לה ספציה" גבר זרם האוניות, אולם הבריטים הגבירו את השמירה בלב ים, הסתייעו במודיעין מעולה ובכוח ימי מוגבר והצליחו לתפוס את מרבית הספינות, כשהם ממלאים בכך את מחנות המעצר בארץ. כך למשל נתפסה האונייה "וג'ווד" ביוני 1946 כשעל סיפונה 1,257 מעפילים, ואילו לאונייה "ביריה" שנקלעה למצוקה בלב ים, סירבו הבריטים לתת סיוע אף על פי שאיתרו את קריאות המצוקה שהגיעו ממנה, והיא נעזבה לנפשה. לאחר שהאונייה הגיעה בקושי רב לנמל חיפה, שוכנו מעפיליה על אונייה אחרת בנמל עקב חוסר מקום במחנות המעצר. הם שוחררו בהדרגה במסגרת מכסות העלייה.

הגירושים לקפריסין

עריכה
 
מעפילים מספינת המעפילים "מדינת היהודים" מועברים בנמל חיפה לספינות גירוש על מנת שיגורשו לקפריסין, אוקטובר 1947
 
על אוניית המעפילים "חביבה רייק", יוני 1946
 
האונייה "יציאת אירופה תש"ז" ("אקסודוס")
 
האוניה קורינתיה מביאה עולים לארץ ישראל ביולי 1947. התמונה צולמה בדרך בנמל אלכסנדריה, על סיפונה עולים לגליים ביחד עם עולים בלתי לגליים שעלו בעלייה ד'
 
תעודת עולה עלייה ד' שעלה באונייה קורינתיה שם העולה הוא השם בו עלה. ניתן לראות ששם המשפחה של האישה והילדים שעלו ליגלית שונה

הבריטים הבחינו כי קצב שיגור הספינות גובר, מחנות המעצר בלטרון ובעתלית מתמלאים עד אפס מקום ואילו לחצם על מדינות אירופה לעצירת הספינות לא נושא פרי. במסגרת מאבקם במחתרות היישוב (שהתבטא בין היתר ב"שבת השחורה"), הוחלט באוגוסט 1946 על תגובת הרתעה כלפי המעפילים ומארגני ההעפלה: שילוח המעפילים שייתפסו למחנות המעצר בקפריסין באמצעות ספינות גירוש. האוניות הראשונות שנוסעיהן הוגלו לקפריסין היו "יגור" ו"הנרייטה סולד"[20].

זרם הספינות לא פסק מלהגיע לחופי הארץ, אולם ידם של הבריטים הייתה בשנים אלה על העליונה. מרבית הספינות שהגיעו נתפסו, ונוסעיהן הוגלו בסופו של דבר לקפריסין. המעפילים שנתפסו גילו פעמים רבות התנגדות פיזית למעצרם. הם התעמתו עם הכוחות הבריטים, שתוגברו בחיילים ובאמצעי לחימה, ובמקרים מסוימים אף נפתחה לעברם אש חיה. כך קרה עם האונייה "כנסת ישראל", אוניית המעפילים הגדולה עד אז, שיצאה מיוגוסלביה בנובמבר 1946 עם קרוב ל-4,000 מעפילים. כשהגיעה לנמל חיפה מעפיליה נאבקו לבדם מול הבריטים בקרב קשה, שכלל נפגעים ואף זריקת רימוני גז עליהם. לבסוף הם נאלצו להיכנע ולהישלח לקפריסין. היו מקרים בהם אנשי היישוב הוזעקו למקום הורדת המעפילים והתערבבו עמם על מנת למנוע מהבריטים את גרושם. כשהאונייה "שבתאי לוז'ינסקי" התגלתה בחוף ניצנים במרץ 1947, מאות מתושבי הסביבה הוזעקו אל החוף, נפטרו מכל סימן מזהה וכל מי שנשאל לגבי זהותו ענה "אני יהודי מארץ ישראל". הבריטים התקשו בזיהוי המעפילים ולבסוף גורשו לקפריסין 700 איש, בהם 170 מבני היישוב, בעוד חלק מהמעפילים שוחררו.

הצבא הבריטי בנה 12 מחנות בארבעה אתרים שנודעו כמחנות המעצר בקפריסין. מחנות בהם הוקמו אוהלים כונו לרוב "מחנות קיץ", וכאלה שכללו צריפי פח כונו "מחנות חורף". התנאים בהם היו קשים: צפיפות רבה, הקצבה מוגבלת של אוכל ומים, הגבלת פעילויות העצורים על ידי שלטונות הצבא ומחסור בתעסוקה. שליחים ארצישראליים ניהלו את המחנות בדומה לקיבוץ, פתחו חוגי הכשרה שונים ואף הקימו בתי ילדים וכפרי נוער. חלק ממכסות הסרטיפיקטים ניתנו לשוהי המחנות על פי קריטריון ותק השהייה.

פרשת "אקסודוס" וסיום ההעפלה

עריכה

המבצע הידוע ביותר של ההעפלה הוא הפלגתה של האונייה "אקסודוס" ומאבקם של מעפיליה. ב-1946 רכשו אנשי "המוסד לעלייה ב'" בארצות הברית את אוניית הנופש הישנה "פרזידנט וורפילד" (Presidend Warfield), שיפצו אותה והביאו אותה לאיטליה. האיטלקים עיכבו את האונייה בלחץ הבריטים, אך היא הצליחה לחמוק מהם והגיעה ביולי 1947 לנמל סֵט שבדרום צרפת. יומיים לפני הגעתה לחופי ארץ ישראל קיבלה את שמה החדש "יציאת אירופה תש"ז Exodus-1947". על האונייה הועלו כ־4,500 מעפילים, אך השלטונות הצרפתיים אסרו את יציאתה מן הנמל. בפיקודם של יוסי הראל ואייק אהרונוביץ', חמקה הספינה מהנמל לכיוון ארץ ישראל, בלא להמתין לסירת הניווט. משחתות בריטיות ליוו אותה מיד עם יציאתה מהנמל. במרחק של כ-20 מייל ימי מחופי הארץ, כשלא נעתרה לדרישתם לעצור, נגחו בה משני צידיה על מנת שלא תתקרב לחופי הארץ. קבוצת חיילים בריטים הצליחה לחדור אל האונייה למרות מטר קופסאות השימורים שנזרק עליה מידי המעפילים, והחלה להכות ולירות במגנים המעפילים. קצין ים מתנדב אמריקאי ושני מעפילים נהרגו ורבים נפצעו. האונייה ניזוקה עקב נגיחת המשחתות. לשם הצלת הפצועים הרבים שהיו על הסיפונים, הוחלט להיכנע ולאפשר לרופאים בריטים לטפל בהם. מרגע הכניעה המשיכה האונייה בכוחות עצמה להפליג לנמל חיפה. המעפילים הועברו לשלוש ספינות גירוש: "אושן ויגור" – SS Ocean Vigour (1,494 מעפילים), "אמפייר ריוול" SS Empire Rival (1,526 מעפילים) ו"רונימייד פארק" SS Runnymede Park (1,409 מעפילים). אולם מאחר שמחנה המעצר בעתלית ומחנות המעצר בקפריסין, התמלאו ובנוסף על מנת "ללמד לקח" את המעפילים, ממשלת בריטניה החליטה על מדיניות חדשה שנקראה "ריפולמנט" (Refoulement)[21], שמטרתה להחזיר את המעפילים לארצות מוצאם, ובהתייחס למעפילי האקסודוס – החזרתם לצרפת במקום להובילם לקפריסין. המעפילים זעמו, ובהגיעם לנמל פורט-דה-בוק, סירבו לרדת מהאוניות ופתחו בשביתות רעב. הבריטים החליטו להחזירם למחנות העקורים בגרמניה אך המעפילים, בעידודם של אנשי "ההגנה" שהפליגו אתם, סירבו לרדת מהאונייה ושהו בה 24 יום בתנאים קשים. למרות זאת, הם הוחזרו לגרמניה והורדו בכוח בנמל המבורג. המעפילים הועברו למחנה עקורים באזור הבריטי בצפון גרמניה (סמוך לעיר ליבק) ובחודשים שלאחר מכן עלו רבים מהם לארץ, חלקם ברישיון וחלקם במסגרת עלייה ד'.

החשיבות הגדולה של פרשת "אקסודוס" הייתה בסערה התקשורתית שעוררה ברחבי העולם, בייחוד בזכות עקשנותם של המעפילים. את הפרשה סיקרו 200 עיתונאים שנתנו יחס אוהד למעפילים והדגישו את הצורך לפתרון בעיית הפליטים היהודיים ו"בעיית פלשתינה". הבריטים ספגו ביקורת קשה והפסיקו להחזיר את האוניות לארץ מוצאן.

לאחר "אקסודוס" המשיכו לצאת ב-1947 אוניות מעפילים גדולות, בהן "מדינת היהודים" שיצאה מבולגריה עם 2,664 מעפילים עליה ונוגחה על ידי משחתות בריטיות סמוך לחופי תל אביב, נגררה לנמל חיפה ומעפיליה גורשו לקפריסין, ואוניות הפאנים, "פאן יורק" – "קיבוץ גלויות" ו"פאן קרסנט" – "עצמאות", שלאחר ארגון מורכב ומדוקדק הפליגו מבולגריה, נושאות כ-7,500 מעפילים כל אחת. הן הפליגו למרות לחץ בריטי ואמריקאי לעצרן, ולמרות הוראת הסוכנות היהודית לעכב את הפלגתן ערב החלטת האו"ם בשאלת ארץ ישראל. לאחר משא ומתן עם הבריטים בלב ים, הוחלט לא לסכן את המעפילים והספינות נשלחו ישירות לקפריסין.

עם הקמת מדינת ישראל הושלם מבצע ההעפלה, ויהודי אירופה שחפצו להגיע לארץ עלו במסגרת העלייה ההמונית. עוד לפני כן הועלו כ-20,000 צעירים מהמחנות שהיו נחוצים לעזור בקרבות מלחמת העצמאות במה שנקרא בשם "גיוס חוץ לארץ". כניסתם של חלקם נאסרה, אף על פי שמדינת ישראל הייתה כבר עצמאית, בשל האמברגו של האו"ם על כניסת צעירים בגיל גיוס, אלא שלא היה כעת קושי רב להגניבם. בינואר 1949, חצי שנה לאחר הקמת המדינה, הותר לשארית המעפילים שנכלאו בקפריסין להגיע לישראל.

עלייה ד'

עריכה

עלייה ד' הוא שם כולל להעפלה בעזרת מסמכים מזויפים או בזהות בדויה, הן בדרך הים והן בדרך היבשה. על פי נתונים רשמיים עלו בעלייה ד' כ-8,500 נפש[22].

בין העולים בצורה זו היו כאלו שעלו בעזרת תעודות מזויפות או דרכונים שהוחלפה בהם התמונה תוך התחזות לבעל הדרכון. לשם כך אספו המוסדות בארץ ישראל דרכונים מעולים לשעבר שהתאזרחו, שלחו אותם לאירופה שם הוצמדה לדרכון תמונתו של המעפיל שעברה התאמות כך שתיראה מקורית. שמו של האדם היה נשלח לשלטונות המנדט בישראל לשם אימות כי האדם אכן תושב ארצישראלי חוזר[23], ואז היה יכול לעלות על אונייה ולהפליג באופן "חוקי". לעיתים היו מוסיפים לדרכון גם אישה וילדים וכך עלו יותר נפשות.

היו כאלו שעלו עם תעודות של חיילי בריגדה שנשארו באירופה לצורך מבצע הבריחה, כאלו שבאו כתיירים עם אישורים פיקטיביים[24], למשל התחזות לחיילים ארץ ישראלים בצבא הבריטי היוצאים לחופשה בארץ ישראל ("מבצע פסח" תש"ו). היו גם כאלו שקיבלו אשרת ביקור תמורת הפקדת פיקדון ערבות, מתוך ידיעה מראש שהפיקדון יחולט כי לא התכוונו לחזור.

הפעילות הבריטית כנגד ההעפלה

עריכה

הבריטים לא חסכו מאמצים במלחמתם כנגד ההעפלה. ניתן לחלק את המאמצים למספר תחומים:

התחום הצבאי

עריכה

בתחום הצבאי פעלו הבריטים ראשית להשגת מודיעין בדרכים שונות לגבי נמלי היציאה, דרכי ההובלה של הפליטים ודרכי רכישת האספקה והדלק לאוניות. המודיעין הבריטי לאחר מלחמת העולם השנייה היה בין הטובים מסוגו, פריסתו באירופה הייתה טובה וארגונו היה מקצועי ומיומן. לפיכך, הבריטים הצליחו למפות כמעט את כל הפעילות של המוסד לעלייה ב' באירופה.

כתוצאה מהמודיעין הטוב שהיה ברשותם, הפעילו הבריטים כוחות לביצוע סגר ימי על ארץ ישראל, תוך יירוט תנועת אוניות המעפילים. כוחות הסגר הימי הופעלו באמצעות השייטת שכונתה "שייטת פלשתינה – royal navy palestine patrol" בפיקודו של אדמירל אלגרנון ו. ויליס ממקום מושבו במלטה. תחת פקודו היו צי הסיירות מס. 15 וצי המשחתות מס. 3. סה"כ 14 כלי שיט (משחתות וסיירות) שנעו במרחב באגן המזרחי של הים התיכון, מטוסי סיור והפצצה שליוו חלק מהאוניות וספינות סיור קלות של משטרת המנדט הבריטי שפעלו על גבול המים הטריטוריאליים של ארץ ישראל, רדפו אחר אוניות המעפילים, נגחו בהן וחסמו את דרכן לחוף. החל מחודש יולי 1946 במסגרת מאמץ מוגבר לבלימת העפלה לארץ ישראל, הוצבו באופן קבוע בנמל חיפה בין 4–6 משחתות ו-4 אוניות מסע צבאיות מדגם ליברטי לגירוש המעפילים לקפריסין ולאירופה בפיקודו של קולונל גרגסון. בנוסף, הופעלו על חופי ארץ ישראל תחנות רדאר לאיתור אוניות הקרבות אל החופים (הידועה שבהן הייתה בסטלה מאריס, שם שכנה מפקדת הכוח הימי בפלשתינה). כוחות שיטור חופים הופעלו על חופי ההורדה על מנת לתפוס את המעפילים ואנשי היישוב שסייעו בהורדתם וכן כוחות צבאיים פעלו למנוע את התפזרות המעפילים בקרב האוכלוסייה האזרחית. בנוסף, הצבא הבריטי טיפל בגרוש המעפילים אל מחנות המעצר בקפריסין.

מבצעים שהפעיל הצבא הבריטי כנגד המעפילים

  • מבצע איגלו (Operation Igloo) להעברת המעפילים למחנות מאסר בקפריסין. החל בתאריך 13 באוגוסט 1946[25].
  • מדיניות "הריפולמנט" (Refoulement). שמשמעותה החזרת המעפילים לנמלי המוצא מהם הם יצאו. מדיניות זו מומשה רק כנגד מעפילי אוניית המעפילים אקסודוס. בעקבות לחץ תקשורתי בין-לאומי כנגד בריטניה, ממשלת בריטניה לא המשיכה במדיניות זו[26].
  • מבצע אואזיס[27][28] מבצע זה תוכנן במיוחד להפעלה כנגד מעפילי האקסודוס. שם הקוד למבצע ההורדה בכח של מעפילי האקסודוס בהמבורג.
  • מבצע מבוכה מהמבצעים הסודיים שתכנן המודיעין הבריטי כנגד אוניות המעפילים ובמיוחד כנגד אוניית המעפילים אקסודוס. המבצע כנגד האקסודוס לא יצא לפועל. אנשי השירות החשאי MI6 הבריטי דיווחו שבחמישה מקרים במסגרת המבצע, חבלו באוניות המעפילים בנמלי המוצא שלהם באירופה ואף הטביעו אחת מהן, כל זאת במטרה להפחיד ולשבור את רוח המעפילים ומנהיגי העפלה. הפעילות בוצעה במסווה של ארגון ערבי פיקטיבי (ארגון "מגיני פלסטין הערבית" – ארגון דמה של הבריטים – שקיבל אחריות על הפעולות האלה). לאחר מכן נמצא שבמסגרת מבצע "מבוכה" נכללה גם תוכנית הפצצת אוניית המעפילים "אקסודוס" על כל 4,554 המעפילים שעל סיפונה[29].
  • תוכנית ההפעלה של סיורי הסגר הימי– התבססה תחילה על סיורים לאורך מימי החופים של ארץ ישראל, בטווח של 3 מיילים ימיים מהחוף (6–7 ק"מ) בגזרה שבין יפו ללבנון. מאוחר יותר התפרסו הסיורים בין עזה ללבנון. גזרת הסיורים חולקה למתחמי סיור לאורך החופים, שבכל מתחם סיירו שתי משחתות. בפקודת ההשתלטות על ספינות המעפילים על ידי הצי הבריטי הודגש שלא תתבצע באמצעות כלי נשק חמים, כגון תותחים, רובים ואקדחים. מתוך הבנה הדדית של הבריטים ופיקוד ההגנה שיש להימנע עד כמה שניתן מהרג מעפילים וחיילים בריטים. על כן הצי הבריטי הפעיל כוחות קומנדו/מרינס שהתאמנו והוכנו נפשית, ככח לפיזור "הפגנות רחוב".
  • שיטת הפעולה הייתה: משנכנסה אוניית מעפילים לתחום מימי החופים של ארץ ישראל, זוג משחתות היה מגיח במהירות, מתנגח בה ונצמד אליה בכוח משני צדדיה. בו בזמן, מהמשחתות הופעלו תותחי מים בזרם חזק ביותר אל הסיפונים שעליהם תוכנן שלוחמי המרינס ישתלטו, זאת במטרה להרחיק מהסיפונים את המעפילים שהתנגדו להשתלטות. בשלב הזה כוחות צוותי הקומנדו/מרינס היו קופצים מהמשחתות לאוניות המעפילים, משתלטים על גשר הפיקוד וחדר המכונות. בכך בעצם הסתיימה ההשתלטות, ואוניות המעפילים נגררו או שהפליגו בפיקוד בריטי לנמל חיפה. עם הזמן המעפילים החלו להתנגד ולהילחם בצוותי ההשתלטות באמצעים קרים כגון קופסאות ותפוחי אדמה, אך בכל המקרים צוותי ההשתלטות גברו על המעפילים.

התחום המדיני והמסחרי

עריכה

בתחום המדיני, ניסו הבריטים להפעיל את כוחם הדיפלומטי על ממשלות המדינות מהן יצאו המעפילים ולחצו עליהם לעצור את הספינות. אולם, באנדרלמוסיה ששררה באירופה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, לא היו פעולות אלה יעילות ביותר. כמו כן היו ממשלות (כמו באיטליה ובצרפת) שהעלימו עין בכוונה מפעילות ההעפלה, מתוך הזדהות עם סבל היהודים לאחר השואה, עקב קשרים שהיו להם עם ההנהגה הציונית וכן עקב מרירות כלפי הבריטים, תולדת מלחמת העולם השנייה. לפיכך ניסו הבריטים את כוחם בהפעלת אמברגו מסחרי על גורמים מסחריים פרטיים, כגון חברות ספנות. גם בתחום זה הייתה הצלחתם חלקית ביותר. אמנם, חברות ספנות גדולות לא סייעו למפעל ההעפלה, אך תמיד נמצאו ספנים שהסכימו לשתף פעולה עם השליחים הציוניים, תוך סיכון עצמי וכלכלי לא מבוטל (לספינות לא היה כל ביטוח וההפסד על ספינה שטבעה היה מוחלט).

תחום ההסברה

עריכה

הבריטים הפעילו רשת שידורי רדיו ברחבי אירופה להעברת מסריהם. בין יתר המסרים בלטו שידורי תעמולה שהופנו כנגד הציונות, שאף לא נעדרו מהם לפעמים נימות אנטישמיות, וכן הדלפות מכוונות בעיתונות הבריטית והבין-לאומית עם אינפורמציה מסולפת כנגד מפעל ההעפלה (כמו שהספינות חמושות ועתיד להתחולל קרב בינן לבין המשחתות). ערוצי התעמולה פעלו הן מול היהודים והן מול סייענים ואנשי ספנות לא יהודים. הטענה המרכזית כנגד מפעל ההעפלה הייתה, שהציונים מובילים יהודים בעל-כורחם לארץ ישראל, תוך שהם מבטיחים להם הבטחות-שוא וגוזלים מהם דמי נסיעה. הם כינו את אוניות המעפילים "ספינות עבדים" ואת מארגני ההעפלה כינו "רודפי בצע", שכביכול נטלו את כספי התורמים היהודים לכיסם[30].

הערכת מפעל ההעפלה

עריכה
 
הורדת מעפילים מהאונייה "האומות המאוחדות" בחוף נהריה, ינואר 1948, חלק ממאמץ היישוב למען ההעפלה

מעל 115,000 איש עלו במסגרת ההעפלה. כ-108,000 עלו דרך הים, 5,000–7,500 דרך היבשה מארצות המזרח ו-150 דרך האוויר. לנתונים אלה ניתן להוסיף עוד כ-8,500 איש שעלו בעזרת תעודות מזויפות (עליה ד'). לחופי הארץ הגיעו 141 הפלגות של אוניות, 98 מהן הובאו על ידי המוסד לעלייה ב' וההגנה, 26 על ידי "עליית אף על פי" של תנועת בית"ר והרוויזיוניסטים ו-17 על ידי גורמים פרטיים. מפעל ההעפלה גבה גם קורבנות: כ-2,000 מעפילים מצאו את מותם. רובם בטביעת ספינותיהם, בעיקר באסונות פטריה, סטרומה, סלבדור, מפקורה, ובהיקף קטן יותר, רפיח, אחדים נהרגו במהלך תפיסת האוניות על ידי הצי הבריטי, או שנפטרו עקב תלאות הנסיעה[31].

למפעל ההעפלה תרומה משמעותית שניתן לראותה במספר נקודות מבט:

יהדות אירופה. ההעפלה באה תחילה כתגובה נגד ההגבלות הקשות של הבריטים לעלייה, בעיקר בקרב הצעירים מהתנועות החלוציות בפולין, אשר חיכו זמן רב על מנת לעלות לארץ ישראל. עוד לפני מלחמת העולם השנייה ועל אחת כמה וכמה במהלך המלחמה, היוותה ההעפלה מפעל הצלה מהאנטישמיות באירופה ומהשמדה בשואה. לאחר המלחמה ועד הקמת מדינת ישראל, ההעפלה הייתה מפעל העלייה העיקרי וכמעט היחידי לארץ ישראל, כשחלק ניכר מן היהודים סירבו לשוב לארצות מוצאם וגברה בהם התודעה הציונית. אף על פי שכמות היהודים שניצלו בניסיונות ההעפלה מהווה חלק זעיר מששת המיליונים שנספו בשואה, ההעפלה הצליחה להביא להצלת יהודים והיוותה סמל תודעתי חשוב הן עבור הניצולים והן עבור היישוב. המעפילים באו באוניות רעועות ודחוסות, נאבקו בבריטים נגד גרושם והראו ליישוב היהודי ולעולם כולו, כי היהודים שעברו סבל כה גדול נאבקים כדי להשיג מקום לחיות בו.

עם זאת המוסדות בארץ לא תמכו תמיד בההעפלה. החוקר אריק קרמן קובע שמספר המעפילים שהובאו ארצה בחודשים הראשונים אחרי מלחמת העולם השנייה היה פחות ממספר הסרטיפיקטים שהבריטים הנפיקו. כתוצאה מכך המוסדות בארץ פיקפקו בנחיצות ההעפלה[32].

הישגים מדיניים. מאות אלפי הפליטים היהודים שהצטופפו במחנות העקורים לאחר מלחמת העולם השנייה ואלפי המעפילים, שמאבקם לעלייה קיבל זרקור תקשורתי בעולם כולו, העלו את "הבעיה היהודית" על שולחן הדיונים הבין-לאומי. מספר ועדות שונות הוקמו כדי לפתור את בעיית הפליטים היהודים ואת שאלת ארץ ישראל, בהן ועדת חקירה אנגלו-אמריקאית וועדת מוריסון גריידי, שהמליצו בין היתר על כניסתם המיידית של 100,000 עקורים לארץ. כשמסקנותיהם נדחו, נאלצה בריטניה להביא את בעיית ארץ ישראל בפני האו"ם, צעד שהוביל לבסוף להקמת מדינת ישראל.

היישוב. היישוב היהודי התגייס והתלכד כולו למען הבאת מעפילים לארץ ישראל. ההנהגה הציונית, שבתחילה הסתייגה ממפעל זה מתוך חשש לעלייה החוקית, החלה מ-1939 להפעיל לחץ בין-לאומי על מנת לאפשר למעפילים להגיע. היישוב ערך עימותים והפגנות כנגד הבריטים תחת הסיסמה "עלייה חופשית". שלוש המחתרות שפעלו בארץ ביצעו פעולות כנגד מתקנים בריטיים שחיבלו במאמץ ההעפלה, כגון המבצע של הפלמ"ח לשחרור מעפילים שנכלאו במחנה עתלית ב-1945, חבלה במתקני הרדאר, במבני משמר החופים ובספינות משמר בריטיות. אנשי היישוב התגייסו לפעילויות שונות בארץ ובשליחויות באירופה על מנת לתפעל את ההעפלה. ארגון תנועת הבריחה וההעפלה, הורדת המעפילים אל החוף וקליטתם בארץ וההתנגדויות שגילו תושבים למעצר מעפילים נעשו על ידי מתנדבים רבים. שליחי ההעפלה יצרו גם קשר חשוב עם יהדות אירופה, עשו נפשות למען התודעה הציונית בקרבם והכינו תשתית לרכש נשק. פעולות ההעפלה הביאו לניסיון ימי לא מבוטל, בייחוד של הפלי"ם, היחידה הימית של הפלמ"ח, שליוותה את הספינות והייתה יסוד להקמת חיל הים של צה"ל. המעפילים תרמו להתבססות היישוב בתוספת אנשים שהזדקקו להם מאוד בארץ, ותרמו רבות גם להגנת היישוב. הם אומנו על ידי "ההגנה" עוד במחנות קפריסין ולחמו במלחמת העצמאות ביחידות השונות בשם "גח"ל"[33].

ייצוגי ההעפלה בתרבות ובמורשת

עריכה
 
שחזור אחד מצריפי העצירים באתר מחנה המעצר בעתלית
 
אנדרטת ההעפלה בגן לונדון בתל אביב
 
מצפה ההעפלה בחוף בית ינאי
 
אות המעפיל, עיטור ישראלי המוענק על ידי משרד המורשת, למעפילים שהעפילו ארצה בין השנים 1934–1948 באויר, בים וביבשה

בתקופת היישוב נכתבו מספר יצירות אשר שיבחו את מפעל ההעפלה והיללו בעיקר את המארגנים והמתנדבים הארצישראליים העושים במלאכה הקשה. היצירות נכתבו במרומז, על מנת שיוכלו לעבור את הצנזורה הבריטית. לאחר פרשת "אקסודוס" והקמת מדינת ישראל, היצירות החלו להתמקד יותר במעפילים עצמם, שתוארו כגיבורים והונצחו בספרים ובמוזיאונים שהוקמו ברחבי הארץ. גם בחוץ לארץ הונצחה ההעפלה ביצירה ספרותית, למשל בספר ובסרט על האונייה "אקסודוס".

 
שלט הנצחה למעפילים ברחוב המעפילים בפתח תקווה

באוקטובר 1945 התפרסם סיפור מאת מפקד הפלמ"ח יצחק שדה, שנקרא "אחותי על החוף". בסיפור זה תיאר שדה מפגש (שיש הטוענים שהתרחש במציאות) בין אח ואחות בלילה, לאחר שזו ירדה מספינת מעפילים. הצעירה בכתה וקוננה בפני אחיה, בן היישוב, שאין לה מקום בעולם והיא אינה יודעת מדוע מסתכנים למענה. האח חיבק אותה וראה שעל חזה חקוקות המילים "לקצינים בלבד". הוא הבין שאחותו נאלצה לשרת כזונה בשירות הנאצים ונשבע כי "למען אחיותיי אלה – חזק אני, למען אחיותיי אלה – אמיץ אני, למען אחיותיי אלה – גם אכזרי אהיה" [34].

אחד השירים הידועים ביותר על ההעפלה הוא "נאום תשובה לרב חובל איטלקי" [35] שפרסם נתן אלתרמן במסגרת "הטור השביעי" בעיתון "דבר" בדצמבר 1945. השיר נכתב כתגובה לנאום הפרו ציוני שנשא רב החובל האיטלקי אנסלדו לאחר הורדת מעפילי האונייה "חנה סנש". אלתרמן כתב כאן שיר הלל לבחורים הארצישראליים העוסקים במלאכת ההעפלה, אשר "נושאים את עמם עלי שכם", שהשיטו את הספינות "למועד הנכון, למקום היעוד, בלי מצפן ומפה, בליל ציד", ולבסוף הוא מתנבא לגבי פתיחת שערי הארץ:

ונספר לך אז כי פתוחים השערים
כבר מזמן נפתחו, חי שמים.
ופתחה אותם זו חבורת נערים
שעמדה אותו לילה במים

למרות הביקורת שנמתחה על כך שהמעפילים לא נזכרו בו, הפך שיר זה להיות מזוהה איתם ועם מפעל ההעפלה כולו, והמשפט "עוד נשוב ניפגש על המים" נאמר בפי כול.

אלתרמן כתב בדצמבר 1946 שיר נוסף על ההעפלה בשם "חלוקת תפקידים", שבו הגיבורים הם המעפילים עצמם. את השיר הוא כתב מנקודת מבטה של ילדה מהאונייה "כנסת ישראל", שנוסעיה הותקפו בפצצות גז ונאבקו מול הבריטים בנמל חיפה. בסופו של השיר מתח אלתרמן ביקורת קשה על כך, שהיישוב ציפה מהמעפילים חסרי הישע להאבק בבריטים החמושים עד הסוף, בעוד הם הושארו לבדם בשדה הקרב, כשאף גורם לא בא לעזרתם (ככל הנראה הוא שמע ביקורת זו מפיו של מפקד האונייה יוסי הראל[36]). וכך השיר מסתיים: "...ואולי היא תוסיף מילים שתיים-שלוש, ותאמר, בשם כל חבריה הטף / שאסור ליישוב מידיה לדרוש את שאין הוא דורש מעצמו וילדיו... / בעניין נעשתה חלוקת תפקידים, שאיננה לפי חלוקת הכוחות".

הפזמונאי איש הפלמ"ח חיים חפר כתב שני שירים המתארים את פעילי ההעפלה, עמם הוא נמנה. השיר "שושנה שושנה"[37], אותו הרבו לזמר בפלמ"ח, מתאר בצורה הומוריסטית את אנשי הפלי"ם, יוסקה, דני ושמוליק "הגוץ" המלווים ספינת מעפילים, נתקלים בספינת משחית ולבסוף מתבצעת הורדה אל החוף ("מסע הימים הגיע לסוף / סירות עם ג'מעה, אורות מן החוף"). יש הטוענים ששושנה המתוארת בשיר היא לא בחורה, אלא מדובר בספינת המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי", ששמה הקודם היה "סוזנה" ושמה המנהלתי – "שושנה". כך גם מצוין בשלט על חוף ניצנים[38].

חפר, שהשתתף בהברחתם ארצה של מעפילים מארצות המזרח דרך גבול הצפון, כתב על מבצע זה את השיר "בין גבולות"[39] מנקודת המבט של חבריו לחוליית הפלמ"ח: "בין גבולות, בין הרים ללא דרך, בלילות חשוכי כוכבים / שיירות של אחים בלי הרף, למולדת אנו מלווים". ההעפלה והגירוש לקפריסין מוזכרים בשירים נוספים של חיים חפר וחיים גורי שהוקדשו לפלי"ם כמו בשיר "זמר לספינה" (שקיעה נוגה) של חפר, עם שורות כגון "ספינה רדופת בכי ושכול", "מכבלים מגדרות הברזל" ו"עת האי הבודד יכלאני" והשיר "נשוטה נשוטה" של גורי המסתיים בשורה "עוד נחזור ונשיבה נקם"[40].

לאחר הקמת מדינת ישראל, הזרקור התרבותי הופנה יותר אל המעפילים עצמם. נכתבו ספרים על המעפילים ומפרי עטם, נוצרו סרטים (למשל "הים האחרון", סרטו של חיים גורי) והוקמו אנדרטאות.

אחת היצירות הספרותיות הנודעות, שחוברו מחוץ למדינת ישראל על ההעפלה, היא ספרו של ליאון יוריס, "אקסודוס". זוהי יצירה פרו-ציונית מובהקת שתארה ללא מחויבות לפרטים ההיסטוריים את סיפורה של האונייה "אקסודוס" וסיפורם של מעפיליה. הסרט ההוליוודי שנעשה על פיו, הפך בשנות השישים לשגרירה של ישראל בעולם.

שני מוזיאונים מרכזיים בנושא ההעפלה פועלים כיום בארץ. במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה, מוצגת בשלמותה ספינת המעפילים "אף על פי כן" ומיצגים שונים בנושא ההעפלה. מחנה המעצר בעתלית הפך גם הוא לאתר לאומי לשימור נושא ההעפלה הכולל תצוגה הממחישה את תנאי החיים במחנה, ובני נוער נוהגים לערוך בו שחזור של הורדת מעפילים אל החוף. במקום מאגר מידע ממוחשב "ספר המעפיל" בו אלפי דפי מידע, תמונות, סרטים ועדויות. אנדרטאות המנציחות את ההעפלה ואת הנספים במסגרתה מצויות במספר מקומות בארץ: במוזיאון מחנה עתלית, אנדרטת "יד למעפיל האלמוני" בכניסה להרצליה, בכיכר לונדון בתל אביב ופסל-ים באכזיב.

בשנת 2016 מעפילים ובני משפחותיהם שגורשו למחנות בקפריסין הקימו את ארגון מעפילי קפריסין המאגד בתוכו, אלפי מעפילים, בניהם ובני משפחותיהם. בתחילת שנת 2023 הארגון נרשם רשמית כעמותה – מלכ"ר. הארגון פועל להנצחת המעפילים והמסייעים להם ולהנחלת מורשתם.

בשנת 2018 הוענק "אות המעפיל", עיטור ישראלי אשר ניתן על ידי משרד ירושלים ומורשת, למי שהעפיל לארץ ישראל בין השנים 1934–1948. מתן האות מנוהל על ידי מחנה המעפילים בעתלית[41].

חלקות קבורה ממלכתיות עבור המעפילים

עריכה

בבית הקברות הלאומי בהר הרצל בירושלים, מצויה חלקת קבורה ממלכתית הנקראת "חלקת המעפילים" לכבודם של כל המעפילים שנספו בדרכם אל הארץ לאחר הקמת המדינה, ולצידה גם אנדרטאות לזכר אוניות מעפילים שטבעו בים. החלקה כוללת קברי אחים של אוניית המעפילים "סלבדור" ללא שמות, ולצידה חלקת הקבורה של חללי הספינה "אגוז". סמוך להם מצויה אנדרטה לזכרם של חללי אגוז שמקום קבורתם לא נודע.

חלקת חללי אוניית הגירוש פאטריה (221 נספים) מצויה בבית הקברות חוף הכרמל שבחיפה. חלק מהחללים לא זוהה והם נקברו בשם "אלמוני". חלקת המעפילים בבית הקברות בחיפה הוקמה לפני קום המדינה ולכן החללים לא נקברו בבית הקברות הממלכתי בהר הרצל בירושלים.

הפלגות של אוניות מעפילים

עריכה

אוניות מעפילים רבות הפליגו לחופי ארץ ישראל משלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי. על חלק מהן חסר מידע.
ברשימה להלן הובאו הפלגות העפלה הידועות בספרות המחקר, משנת 1934 עד הקמת המדינה ב-14 במאי 1948.

רשימת הפלגות אוניות מעפילים
שם האוניה תאריך הגעה מספר המעפילים נמל המוצא אתר הירידה אל החוף, אתר טביעה הערות
כוכב (כאוכב) מאי 1934 50 פורט סעיד ראשון לציון [42]
ולוס א' יולי 1934 900 פיראוס חוף כפר ויתקין (כיום – חוף בית ינאי)
אוניון אוגוסט 1934 117 פיראוס תל אביב 17 מעפילים נתפסו וגורשו מארץ ישראל
ולוס ב' ספטמבר 1934 350 ורנה . המעפילים חזרו לאירופה
אף-על-פי א' 13 באפריל 1937 15 פיראוס מפרץ חיפה
אף-על-פי ב' ספטמבר 1937 54 אלבניה טנטורה
פוסידון א' 12 בינואר 1938 65 --- מצפה הים
אף-על-פי ג' מרץ 1938 96 פיראוס טנטורה
ארטימיזה א' 25 באפריל 1938 128 לאווריו חוף עמק חפר
פוסידון ב' 25 במאי 1938 65 .
אף-על-פי ד-ו' יוני 1938 381 פיראוס טנטורה .
ארטימיזה ב' 23 ביולי 1938 157 פיראוס חוף עמק חפר
דראגא א' אוקטובר 1938 180 . .
אטרטו א' 30 בנובמבר 1938 300 בארי מצפה הים
דארגא ב' דצמבר 1938 550 . .
אלי דצמבר 1938 340 גלצי .
ג'יפו א' 5 בדצמבר 1938 734 . .
דלפה דצמבר 1938 340 . .
אטרטו ב' 15 בינואר 1939 300 אנקונה צפון תל אביב
קאטינה 6 בפברואר 1939 800 קונסטנצה .
אטרטו ג' 20 בפברואר 1939 300 נאפולי צפון תל אביב
אטרטו ד' 15 במרץ 1939 300 רייקה צפון תל אביב
סנדו מרץ 1939 270 קונסטנצה . נתפסה וגורשה חזרה לקנוסטנצה
אסימי 11 בפברואר 1939 470 קונסטנצה . נתפסה
ג'יפו ב' 16 באפריל 1939 750 . טבעה דרומית לכרתים
אגיה זוני 22 באפריל 1939 400 פיומה נבי רובין
אטרטו ה' 23 באפריל 1939 408 רייקה הרצליה
אטרטו ו' 30 באפריל 1939 337 ברינדיזי הרצליה
אגיוס ניקולאוס א' 18 במאי 1939 309 טולצ'אה נתניה
קרליצה-מריה מאי 1939 350 . .
אטרטו ז' 28 במאי 1939 400 קונסטנצה . נתפסה
דמטריוס 7 ביוני 1939 244 . .
ליזל 3 ביוני 1939 921 סולינה . נתפסה
קולורדו א' 14 ביוני 1939 279 יוגוסלביה נהריה
אסתיר 28 ביוני 1939 724 רני חוף מגדל נתפסה
לוס פרלוס (מארמרס) 1 ביולי 1939 370 קונסטנצה . נתפסה
ניקו יולי 1939 560 פיומה נתניה
קולורדו ב' 28 ביולי 1939 377 קונסטנצה . נתפסה
רודניצ'אר א' 10 באוגוסט 1939 305 ורנה נתניה
דורה 12 באוגוסט 1939 480 אמסטרדם שפיים
רים 19 באוגוסט 1939 600 רומניה טבעה ליד רודוס
אגיאוס ניקולאוס ב' 19 באוגוסט 1939 795 בורגס נתניה
פאריטה 22 באוגוסט 1939 850 קונסטנצה תל אביב הועלתה על שרטון, המעפילים נעצרו בצריפין ושוחררו
אוזיריס אוגוסט 1939 650 . .
קרוטובה אוגוסט 1939 650 . .
טריפולי אוגוסט 1939 700 . .
פרוסולה 1 בספטמבר 1939 654 רומניה . העולים הועברו לאוניה טייגר היל
טייגר היל 1 בספטמבר 1939 1,417 ורנה הועלתה על שרטון, המעפילים נעצרו בצריפין ושוחררו
רודניצ'אר ב' 15 בספטמבר 1939 371 ורנה . תל אביב
נעמי יוליה 25 בספטמבר 1939 1,130 רומניה . נתפסה
רודניצ'אר ג' 14 בנובמבר 1939 457 ורנה תל אביב
רודניצ'אר ד' 9 בינואר 1940 505 רוסה . נשלחו למחנה המעצר בעתלית
אוריון 8 בינואר 1940 728 רומניה .
הילדה 23 בינואר 1940 677 סולינה נתפסה
סקריה 13 בפברואר 1940 2,385 סולינה חיפה
פנצ'ו מאי 1940 500 ברטיסלבה טבעה ליד האי קמיליו ניסי
ליברטאד 18 ביולי 1940 360 ורנה . המעפילים הועברו למחנה המעצר בעתלית
פאסיפיק 1 בנובמבר 1940 1,100 טולצ'אה . המעפילים הועברו למחנה המעצר בעתלית
מילוס 3 בנובמבר 1940 671 טולצ'אה נתפסה נוסעיה הועלו על ספינת הגירוש פאטריה. לאחר טיבוע פאטריה ומותם של מעפילים רבים, הועברו המעפילים למחנה המעצר בעתלית
אטלנטיק 24 בנובמבר 1940 1,880 טולצ'אה . חלק מהמעפילים גורשו לאי מאוריציוס
סלבדור דצמבר 1940 352 ורנה טבעה ליד הדרדנלים 239 מעפילים טבעו, מתוכם 66 ילדים.
דריאן 2 19 במרץ 1941 800 קונסטצה חיפה המעפילים הועברו למחנה המעצר בעתלית
סטרומה פברואר 1942 769 קונסטצה הוטבעה על ידי צוללת סובייטית ליד הבוספורוס
ריטרול ספטמבר 1942 120 . .
לילי אוגוסט 1943 . . טבעה בין קפריסין ומרסין ללא מעפילים
מילכה א' מרץ 1944 239 . .
מריצה א' אפריל 1944 224 . .
מילכה ב' מאי 1944 517 . .
מריצה ב' מאי 1944 318 . .
קזבק יולי 1944 735 קונסטנצה איסטנבול
מריצה ב' יולי 1944 308 . .
בולבול אוגוסט 1944 410 קונסטנצה איסטנבול
מפקורה אוגוסט 1944 394 קונסטנצה טובעה בים השחור. לא ברור עם על ידי הנאצים או הסובייטים
צלח א-דין נובמבר 1944 547 . .
טאורוס דצמבר 1944 958 קונסטנצה איסטנבול
דלין 28 באוגוסט 1945 35 מונופולי קיסריה
נתן א' 4 בספטמבר 1945 79 איטליה קיסריה
גבריאלה 9 בספטמבר 1945 40 פיראוס קיסריה
פטר א' 17 בספטמבר 1945 168 איטליה שפיים
נתן ב' 1 באוקטובר 1945 73 מונופולי שפיים
פטר ב' 22 באוקטובר 1945 174 איטליה שפיים
ברל כצנלסון 22 בנובמבר 1945 211 אתונה שפיים נתפסה לאחר הורדת המעפילים אל החוף ארץ ישראל
חנה סנש 25 בדצמבר 1945 252 סאבונה נהריה על קפטן האונייה נכתב השיר נאום תשובה לרב-חובלים איטלקי
אנצו סרני 17 בינואר 1946 900 סאבונה נתפסה והובאה לנמל חיפה
תל חי 17 במרץ 1946 736 נמל ליד מרסיי נתפסה והובאה לנמל חיפה
אורד וינגייט 26 במרץ 1946 238 בסמוך לוונציה נתפסה והובאה לנמל חיפה
מקס נורדאו 13 במאי 1946 1,666 בראילה נתפסה והובאה לנמל חיפה
אליהו גולומב 13 במאי 1946 1,914 לה ספציה המעפילים הגיעו לארץ ברישיון שלטונות המנדט ספינה זאת הייתה מעורבת בפרשת לה ספציה
דב הוז 13 במאי 1946 1,914 (שתי האוניות יחד) לה ספציה המעפילים הגיעו לארץ עם רישיון. ספינה זאת הייתה מעורבת בפרשת לה ספציה
חביבה רייק 8 ביוני 1946 462 פיראוס נתפסה והובאה לנמל חיפה
יאשיהו וג'ווד 27 ביוני 1946 1,257 סאבונה נתפסה והובאה לנמל חיפה
ביריה 1 ביולי 1946 999 סט נתפסה והובאה לנמל חיפה
הגנה 29 ביולי 1946 2,678 בסמוך למרסיי נתפסה והובאה לנמל חיפה
החייל העברי 31 ביולי 1946 510 אנטוורפן נתפסה והובאה לחיפה
יגור 11 באוגוסט 1946 754 בסמוך למרסיי נתפסה וגורשה לקפריסין
הנרייטה סולד 12 באוגוסט 1946 536 פיראוס נתפסה וגורשה לקפריסין
כתריאל יפה 13 באוגוסט 1946 604 בוקה די מגרה נתפסה וגורשה לקפריסין
כ"ג יורדי הסירה 15 באוגוסט 1946 790 בוקה די מגרה נתפסה וגורשה לקפריסין
עמירם שוחט 16 באוגוסט 1946 183 באקולי[43] קיסריה
ארבע חירויות 2 בספטמבר 1946 1,024 בוקה די מגרה[44][45] נתפסה וגורשה לקפריסין
פלמ"ח 22 בספטמבר 1946 611 בוקה די מגרה[46] נתפסה וגורשה לקפריסין
ברכה פולד 22 באוקטובר 1946 806 ג'נובה נתפסה וגורשה לקפריסין
לטרון 1 בנובמבר 1946 1,275 לה סיוטה (אנ') נתפסה וגורשה לקפריסין
כנסת ישראל (המרי העברי) 26 בנובמבר 1946 3,845 באקאר נתפסה וגורשה לקפריסין
רפיח 7 בדצמבר 1946 785 באקאר טבעה ליד האי סיריניה המעפילים גורשו לקפריסין
לנגב 19 בפברואר 1947 647 סט נתפסה וגורשה לקפריסין
המעפיל האלמוני 16 בפברואר 1947 796 סט נתפסה וגורשה לקפריסין
חיים ארלוזורוב 27 בפברואר 1947 1,348 טרלבורג (אנ') עלתה לחוף בת גלים נוסעיה גורשו לקפריסין
בן הכט 8 במרץ 1947 600 צרפת נתפסה וגורשה לקפריסין
שבתאי לוז'ינסקי (סוזנה\שושנה) 12 במרץ 1947 823 מנטפונטו (אנ') עלתה לחוף ניצנים כמחצית מנוסעיה גורשו לקפריסין
מולדת 29 במרץ 1947 1,563 מנטפונטו (אנ') נתפסה וגורשה לקפריסין
תיאודור הרצל 13 באפריל 1947 2,641 סט נתפסה וגורשה לקפריסין
שאר ישוב 23 באפריל 1947 768 ג'נובה נתפסה וגורשה לקפריסין
התקוה 17 במאי 1947 1,414 בוקה די מגרה[47] נתפסה וגורשה לקפריסין
מורדי הגטאות 24 במאי 1947 1,457 מנטפונטו נתפסה וגורשה לקפריסין
יהודה הלוי 31 במאי 1947 399 אלג'יר נתפסה וגורשה לקפריסין
יציאת אירופה תש"ז (אקסודוס) 18 ביולי 1947 4,530 סט נתפסה וגורשה לגרמניה
י"ד חללי גשר א-זיו 28 ביולי 1947 685 מילריאנו נתפסה וגורשה לקפריסין
שיבת ציון 28 ביולי 1947 411 אלג'יר נתפסה וגורשה לקפריסין
אף-על-פי-כן 27 בספטמבר 1947 434 מצפון לנאפולי נתפסה וגורשה לקפריסין
גאולה 2 באוקטובר 1947 1,388 בורגס נתפסה, נגררה לחיפה ומעפיליה גורשו לקפריסין
מדינת היהודים 2 באוקטובר 1947 2,664 בורגס נתפסה בחופי תל אביב, נגררה לחיפה ומעפיליה גורשו לקפריסין
קדימה 16 בנובמבר 1947 794 בסמוך לוונציה נתפסה וגורשה לקפריסין
עליה 15 בנובמבר 1947 182 בנדול (אנ') נהריה
הפורצים 4 בדצמבר 1947 167 בסטיה תל אביב
לא תפחידונו 22 בדצמבר 1947 850 פשיה רומנה נתפסה וגורשה לקפריסין
כ"ט בנובמבר 28 בדצמבר 1947 680 קורסיקה נתפסה וגורשה לקפריסין
האומות המאוחדות 1 בינואר 1948 537 צ'יוויטווקיה נהריה
קיבוץ גלויות, עצמאות (הפאנים)[48] 1 בינואר 1948 15,239 בשתי הספינות יחד בורגס . לאחר משא ומתן בים הפליגה לקפריסין לפי הסכם
הל"ה 31 בינואר 1948 274 ונציה נתפסה וגורשה לקפריסין
ירושלים הנצורה 12 בפברואר 1948 670 פשיה רומנה (כ-100 קילומטרים צפונית לרומא) נתפסה וגורשה לקפריסין
לקוממיות 20 בפברואר 1948 699 בסמוך לסן טרופה נתפסה וגורשה לקפריסין
בונים ולוחמים 28 בפברואר 1948 1,002 באקאר נתפסה וגורשה לקפריסין
יחיעם 28 במרץ 1948 769 פורמיה נתפסה וגורשה לקפריסין
טירת צבי 12 באפריל 1948 798 פורמיה ׁׁ נתפסה וגורשה לקפריסין
משמר העמק 24 באפריל 1948 782 פורמיה נתפסה וגורשה לקפריסין
נחשון 26 באפריל 1948 550 בנדול נתפסה וגורשה לקפריסין
לניצחון 17 במאי 1948 189 ברינדיזי תל אביב
מדינת ישראל 29 במאי 1948 243 נאפולי תל אביב
קרב עמק איילון [49] 29 במאי 1948 706 בנדול קיסריה האוניה הראשונה לעלייה חופשית לישראל.
אגוז (ספינה)[50] 10 בינואר 1961 44 אל חוסיימה (אנ') טבעה עם כל נוסעיה "אגוז" הופעלה על ידי המוסד והפליגה במחתרת בניגוד לחוק במרוקו

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • Ninian stewart, The Royal Navy and the Palestine Patrol, Routledge, 2013,

ISBN 9781135283506 Greenfield, Murray S; Hochstein, Joseph M (1987). The Jews' Secret Fleet: The Untold Story of North American Volunteers Who Smashed the British Blockade of Palestine. Jerusalem and New York: Gefen Publishing House. ISBN 978-965-229-517-0.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ראו למשל: דוד ה' שפירא, ראשיתה של ההעפלה: שנות הממשל הצבאי 1918–1920, בתוך: אניטה שפירא (עורכת), ההעפלה, מאסף לתולדות ההצלה, הבריחה ההעפלה ושארית הפליטה, בהוצאת העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע"ש שאול אביגור, אוניברסיטת תל אביב ועם עובד, תש"ן–1990, עמ' 15–43.
  2. ^ על התיקוף, ראו למשל: מרדכי נאור, ההעפלה 1934–1948, ההעפלה 1934–1948, בהוצאת מרכז ההסברה, וכן אתרי האינטרנט של הפלי"ם ועמותת חיל הים.
  3. ^ יצחק אבנרי, מרד העלייה, תוכניתו של בן-גוריון לעלייה בלת לגאלית, קתדרה 44, יוני 1987
  4. ^ צבי בן צור, מקור המילים 'העפלה' ו'מעפילים'
  5. ^ גור אלרואי, "מבוא : ארץ-ישראל ערב תקופת 'העלייה השנייה'" באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
  6. ^ ראו למשל: דוד ה' שפירא, ראשיתה של ההעפלה: שנות הממשל הצבאי 1918–1920, בתוך: אניטה שפירא (עורכת), ההעפלה, מאסף לתולדות ההצלה, הבריחה ההעפלה ושארית הפליטה, בהוצאת העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע"ש שאול אביגור, אוניברסיטת תל אביב ועם עובד, תש"ן–1990, עמ' 15–43.
  7. ^ האנציקלופדיה העברית, כרך ו', עמ' 538
  8. ^ זאב ז'בוטינסקי, "על האוונטוריזם" באתר מכון ז'בוטינסקי
  9. ^ אניית המעפילים דראגא, באתר בנתיבי ההעפלה
  10. ^ נתונים מספריים על פי אתר האצ"ל, עליית אף על פי.
  11. ^ יצחק אבנרי. מרד העלייה: תוכניתו של בן-גוריון לעלייה בלתי-לגאלית. קתדרה 44, תשמ"ז, עמ' 129
  12. ^ הנתונים הכמותיים ע"פ: מרדכי נאור, ספר העליות, מסדה ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991, עמ' 102
  13. ^ אניטה שפירא, ברל, תל אביב: הוצאת עם עובד 1980, כרך ב', עמ' 577
  14. ^ אבנרי, אריה, מוולוס עד טאורוס – עשור ראשון להעפלה, ארכיון ההגנה, תל אביב, 1986, עמודים 268–273
  15. ^ על פי מחקר של חוקר מערב גרמני, ד"ר רוהבר, באמצע שנות ה-60, שכתב כי הצוללת הרוסית sc-213 הטביעה ספינה לא מזוהה במבוא הצפוני של מצרי הבוספורוס. ממצא זה חוזק על ידי מאמר נוסף בביטאון אנגלי. בתוך: מרדכי נאור, ספר העליות, עמ' 107.
  16. ^ הכיתוב בכרזה היה: "רצח! סיר הארולד מקמייכל, הידוע כנציב העליון לפלסטינה (א"י), מבוקש עבור רצח 800 פליטים יהודים במימי הים השחור באוניה "סטרומה".
  17. ^ עתון "דבר" 11 באוקטובר 1945
  18. ^ נורית גבזה-ברוורמן, ההעפלה, 1934–1948, עמ' 7–8; מרדכי נאור, ההעפלה, 1934–1948, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, עמ' 74–77; יגאל לוסין, עמוד האש, עמ' 407–429.
  19. ^ על פי דברי הרולד בילי, היועץ לענייני ארץ ישראל במשרד החוץ הבריטי. בתוך: יגאל לוסין, עמוד האש, עמ' 419
  20. ^ מחנות קפריסין, באתר ההעפלה והרכש
  21. ^ אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, עם עובד, 1990, עמ' 49, 64–65, 147, 160. (בעברית)
  22. ^ מרדכי נאור, ספר העליות, עמ' 115
  23. ^ תמר אשל, סיפורה של עלייה ד', באתר הפלי"ם ההעפלה והרכש, מאי 2007
  24. ^ ראו התייחסות במסמך זה של יד ושם
  25. ^ אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, עם עובד, 1990, עמ' 34
  26. ^ אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, עם עובד, 1990, עמ' 49, 64–65, 147, 160, 164, 167, ועוד
  27. ^ על פי אביבה חלמיש, "אקסודוס הסיפור האמיתי", עמ' 296
  28. ^ אביבה חלמיש, אקסודוס הסיפור האמיתי, עם עובד, 1990, עמ' 200
  29. ^ ב-21 בספטמבר 2010 פרסם פרופסור קייט' ג'פרי מאוניברסיטת קווינ'ס בבלפסט את ההיסטוריה של השירות החשאי המלכותי הבריטי MI6 בתקופה שבין השנים 1909 ועד 1949. במסגרת מחקריו לקראת פרסום ספרו הוא מצא את תוכנית המבצע שהוצעה לממשלת בריטניה.
  30. ^ יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, ירושלים 1974. עמודים 104–105; ספר הפלמ"ח, כרך א' עמודים 813–820.
  31. ^ הנתונים הכמותיים ע"פ: מרדכי נאור, "ההעפלה, 1934–1948", עמ' 134–135 ו"ספר העליות" עמ' 115; נורית גבזה-ברוורמן, "ההעפלה, 1934–1948", עמ' 1, 6
  32. ^ אריק קרמן, ״אוניית המלחמה של המעפילים״, הוצאת אריה ניר, תל אביב, 2009, עמ' 43
  33. ^ יעקב מרקוביצקי, גחלת לוחמת – גיוס חוץ לארץ במלחמת העצמאות, ישראל: המרכז לתולדות כוח המגן ומשרד הביטחון, 1995, מסת"ב 965050737X
  34. ^ קובי בן שמחון, מוסיפים קיסם למדורה באתר "וואלה" ; תום שגב, שיעור היסטוריה(הקישור אינו פעיל, 27 באפריל 2023), באתר "הארץ"
  35. ^ מילות השיר נאום תשובה לרב חובל איטלקי באתר "שירונט"
  36. ^ מרדכי סער מרמורשטיין, "שקיעה נוגה", באתר הצופה, 26 ביוני 2008
  37. ^ מילות השיר "שושנה שושנה", באתר שירונט
  38. ^ עפר גביש ועדי אדר, שיר לדרך עמ' 152, וכן דף הספינה באתר הפלי"ם.
  39. ^ מילות השיר "בין גבולות", באתר שירונט
  40. ^ על השיר "נשוטה נשוטה", באתר הפלי"ם
  41. ^ מכתב נלווה – אות המעפיל – חידוש חלוקת אות המעפיל יוני 2021.pdf, באתר Google Docs
  42. ^ אריק קרמן, "כוכב" ספינת המעפילים הראשונה 1934, באתר משמר המורשת הימית, אוגוסט 2020
  43. ^ אתר ההעפלה והרכש, הכשרה וההעפלה בבאקולי, איטליה
  44. ^ Tzvi Ben-Tzur, The Voyage of “Arba Cheruyot” [Four Freedoms], https://www.palyam.org
  45. ^ Unknown, 'ארבע חרויות', באתר http://www.palyam.org/
  46. ^ ניר מאור, 101 – פלמ"ח, באתר www.amutayam.org.il
  47. ^ Unknown, 'התקווה', באתר www.palyam.org
  48. ^ זאב (וניה) הדרי וזאב צחור, אניות או מדינה – קורות אניות המעפילים הגדולות "פאן יורק" ו"פאן קרשנט", ישראל: הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת בן גוריון, 1980
  49. ^ סיפור הפלגת 'קרב עמק איילון', באתר ההעפלה והרכש
  50. ^ מקובל לכנות את עולי הספינה ואת הרוגיה "מעפילי מרוקו", אף שהספינה הפליגה לאחר הקמת המדינה. "אגוז" הונצחה באנדרטאות אחדות לזכר מפעל ההעפלה, ובהן מוזכרים 44 החללים נוסעי האונייה.