משתמש:CasperGhost1/טיוטה

ארוחת ערב באמאוס מאת קאראווג'ו. צויר ב-1601. השימוש באור וצל יוצר דרמה אופיינית לסגנון הבארוק.

בארוק הוא סגנון מערבי של אדריכלות, מוזיקה, ריקוד, ציור, פיסול, שירה ואומנויות אחרות ששגשג מראשית המאה ה-17 ועד שנות ה-50 של המאה ה-18 באירופה ובקולוניות האירופאיות בעולם. הסגנון עקב אחרי אמנות הרנסאנס והמנייריזם והקדים את הרוקוקו (שבעבר היה מכונה לעתים קרובות כ-"בארוק מאוחר") וסגנונות ניאו-קלאסיים. הכנסייה הקתולית עודדה את התפשטות הבארוק כאמצעי להתנגד לפשטות והצנע של האדריכלות, האמנות והמוזיקה הפרוטסטנטית, למרות שאמנות בארוק לותרנית שהושפעה מהזרם הפרוטסטנטי הלותרניזם התפתחה גם כן בחלקים מאירופה.

בניגוד לסגנון הרנסאנס שמתאפיין בסימטריה, איזון ורוגע, פונה אל השכל ומנסה לשכנע, הבארוק מתאפיין במורכבות, מיזוג ניגודים, תנועה ודרמטיות, פונה אל הרגש והדמיון, ומנסה לשבות ולהקסים את עין המתבונן. הסגנון החל בתחילת המאה ה-17 ברומא, ואז התפשט במהירות לשאר איטליה, צרפת, ספרד ופורטוגל, ואז לאוסטריה, דרום גרמניה ופולין. בשנות ה-30 של המאה ה-18, הוא התפתח לסגנון ראוותני עוד יותר, שנקרא רוקאיל או רוקוקו, שהופיע בצרפת ובמרכז אירופה עד אמצע עד סוף המאה ה-18. בשטחי האימפריה הספרדית והפורטוגזית כולל חצי האי האיברי הוא נמשך, יחד עם סגנונות חדשים, עד לעשור הראשון של המאה ה-19.

רקע הופעת המונח

המילה האנגלית בארוק (באנגלית: "Baroque") מגיעה ישירות מהצרפתית. חלק מהחוקרים קובעים שמקור המילה הצרפתית במונח הפורטוגזי "פנינה פגומה'" (בפורטוגזית: "barroco") שמצביע על המילה הלטינית "יבלת" (בלטינית: "verruca"), או על מילה עם הסיומת הרומאנית "ǒccu" (שהייתה נפוצה בחצי האי האיברי לפני הגעת האימפריה הרומית ). מקורות אחרים מצביעים על מונח מהשפה הלטינית מימי הביניים "baroco" (שנפוץ בלוגיקה האריסטוטלית לתיאור מילה נמונית שמשמשת לשינון סילוגיזם) כמקור הסביר ביותר למונח.

במאה ה-16 המילה הלטינית של ימי הביניים "baroco" עברה מעבר למשמעת של היגיון הסכולסטי ונכנסה לשימוש כדי לאפיין כל דבר שנראה מורכב עד מגוחך. הפילוסוף הצרפתי מישל דה מונטן (1533–1592) עזר להעניק למונח "baroco" (שנכתב "Barroco" על ידו) את המשמעות "מוזר, מסובך חסר תועלת". מקורות מוקדמים אחרים מקשרים בין המונח "baroco" ל-"קסם, מורכבות, בלבול ועודף".

המילה בארוק הייתה קשורה גם לתיאור פנינים לא סדירות לפני המאה ה-18. הבארוק הצרפתי והבארוקו הפורטוגזי היו מונחים שקשורים לעתים קרובות לתכשיטים. דוגמה משנת 1531 משתמשת במונח כדי לתאר פנינים במלאי האוצרות של שארל החמישי, מלך צרפת. מאוחר יותר, המילה מופיעה במהדורה משנת 1694 של המילון הרשמי של השפה הצרפתית "Dictionnaire de l'Académie française" (בעברית: המילון של האקדמיה הצרפתית) שמתארת ​​את מונח הבארוק כ-"משמש רק לתיאור פנינים שהן עגולות בצורה לא מושלמת". מילון פורטוגזי משנת 1728 מתאר באופן דומה את המונח הפורטוגזי הבארוקו כמתייחס ל-"פנינה גסה ולא אחידה".

גרסה נוספת של רקע הופעת המונח בארוק מצביעה על שמו של צייר הרנסאנס האיטלקי פדריקו ברוצ'י (1528–1612).

במאה ה-18 החלו להשתמש במונח לתיאור מוזיקה, ולא בצורה מחמיאה. בסקירה סאטירית אנונימית על הצגת הבכורה של האופרה "Hippolyte et Aricie" מאת המלחין הצרפתי ז'אן-פיליפ ראמו באוקטובר 1733 שהודפסה בכתב העת מרקור דה פראנס במאי 1734, מבקר היצירה כתב כי החידוש באופרה זו הוא "מהבארוק" והתלונן כי המוזיקה "חסרת מנגינה קוהרנטית, לא הייתה חסכונית עם דיסוננסים, שינתה כל רקע תו ומשקל, ועברה במהירות בכל מכשיר הלחנה".

בשנת 1762 המילון "Le Dictionnaire de l'Académie Française" רשם שהמונח יכול לתאר באופן פיגורטיבי דבר "לא סדיר, מוזר או לא שוויוני".

ז'אן-ז'אק רוסו, שהיה מוזיקאי, מלחין וגם פילוסוף, כתב באנציקלופדיה הגדולה בשנת 1768: "מוזיקת ​​הבארוק היא זו שבה ההרמוניה מבולבלת, ועמוסה במודולציות ודיסוננסים. השירה קשה ולא טבעית, האינטונציה קשה, והתנועה מוגבלת. נראה שהמונח מגיע מהמילה בארוקו שמשמשת לוגיקנים".

בשנת 1788 הגדיר הארכיאולוג והתאורטיקן האדריכלי הצרפתי קואטרהמר דה קוינסי את המונח בכתיבתו עבור האנציקלופדיה המתודית כ-"סגנון ארכיטקטוני מעוטר מאוד ומיוסר".

המונחים הצרפתיים "בסגנון בארוק" ו-"מוזיקת ​​בארוק" הופיעו במילון "Le Dictionnaire de l'Académie Française" ב-1835. עד אמצע המאה ה-19, מבקרי אמנות והיסטוריונים אימצו את המונח "בארוק" כדרך ללעוג לאמנות שהופיעה לאחר עידן הרנסאנס. הפרשנות הזו של המונח הופיעה בכתיבתו של היסטוריון האמנות יעקב בורקהרדט ב-1855, שהצהירה כי אמני הבארוק "ביזו והתעללו בפרטים" משום שהיה חסר להם "כבוד למסורת".

בשנת 1888 פרסם היסטוריון האמנות היינריך ולפלין את העבודה האקדמית שלו על הסגנון - "Renaissance und Barock" שתיארה את ההבדלים בין הציור, הפיסול והאדריכלות של סגנון הרנסאנס וסגנון הבארוק.

אדריכלות: מקורות ומאפיינים

סגנון אדריכלות הבארוק היה תוצאה של דוקטרינות שאימצה הכנסייה הקתולית בוועידת טרנטו בין השנים 1545–1563, בתגובה לרפורמציה הפרוטסטנטית. השלב הראשון של הקונטרה-רפורמציה כפה סגנון אקדמי חמור על האדריכלות הדתית, שפנה לאינטלקטואלים אבל לא להמוני הכנסייה. ועידת טרנטו החליטה במקום לפנות לקהל פופולרי יותר, והכריזה שעל האמנויות להציג נושאים דתיים במעורבות ישירה ורגשית. באופן דומה, אמנות הבארוק הלותרנית התפתחה כסמן וידוי של זהות, בתגובה לאיקונוקלזם של הקלוויניסטים, תקופה של התפרצויות דתיות של הרס של תמונות שהתרחש באירופה במאה ה-16 שבמהלכן אמנות קתולית וצורות רבות של אביזרי כנסייה וקישוטים נהרסו בפעולות יחידניות או אספסוף של המונים פרוטסטנטיים קלוויניסטים כחלק מהרפורמה הפרוטסטנטית שרובן היוו אמנות בכנסיות ובמקומות ציבוריים.

ציור של התכנסות ועידת טרנטו שהיוותה רקע מרכזי עבור מאפייני הקונטרה-רפורמציה והיווסדות סגנון הבארוק

כנסיות בעלות סגנון בארוק תוכננו עם חלל מרכזי גדול, שבו המתפללים יכולים להיות קרובים למזבח, עם כיפה או קופולה גבוה מעל, שמאפשרת לאור השמש להאיר את הכנסייה מתחת. הכיפה הייתה אחד המאפיינים הסמליים המרכזיים של אדריכלות הבארוק שממחישה את האיחוד בין השמים והארץ. חלקה הפנימי של הקופולה היה מעוטר בפאר של ציורי מלאכים וקדושים נוצרים, ובפסלי טיח של מלאכים, מצב שמאפשר למתפללים לחוות תחושה לפיה הם מביטים אל כיוון גן העדן. תכונה נוספת של כנסיות הבארוק היא הקוואדרטורה , ציורי טרומפ-לויל על תקרת הכנסייה במסגרות טיח, אמיתיות או מצוירות, מלאות בציורי קדושים ומלאכים ומחוברים בפרטים אדריכליים עם מעקות וקונסולות . שלא כמו התקרות המצוירות בתקופת הרנסאנס של האמן האיטלקי מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית, ששילבו סצנות שונות כאשר כל אחת עם פרספקטיבה משלה, שיש להסתכל עליהן אחת בכל פעם, ציורי תקרות הבארוק נוצרו בקפידה כדי שהצופה מרצפת הכנסייה יראה את כל התקרה בפרספקטיבה נכונה, כאילו הדמויות אמיתיות.

מבנה הפנים של כנסיות הבארוק הפך יותר ויותר מקושט בעידן "הבארוק הגבוה", והתמקד סביב המזבח, שהוצב בדרך כלל מתחת לקופולה. היצירות הדקורטיביות הבארוקיות המפורסמות ביותר של הבארוק הגבוה הן כיסא פטרוס הקדוש (1647–1653) ובלדכין פטרוס הקדוש (1623–1634), שניהם מאת ג'ובאני לורנצו ברניני, בבזיליקת פטרוס הקדוש ברומא. בלדכין פטרוס הקדוש היא דוגמה לאיזון ההפכים באמנות הבארוק, הפרופורציות הענקיות של היצירה, עם הקלילות לכאורה של החופה, והניגוד בין העמודים המפותלים המוצקים, הברונזה, הזהב והשיש של היצירה עם וילונות המלאכים על החופה. הכנסייה הלותרנית פראואנקירכה בדרזדן, גרמניה, משמשת דוגמה בולטת לאמנות הבארוק הלותרנית, שהושלמה בשנת 1743 לאחר שהוקמה על ידי מועצת העיר הלותרנית של דרזדן ובמשך השנים הושוותה על ידי משקיפים מהמאה ה-18 לבזיליקת פטרוס הקדוש ברומא.

העמוד המעוות בחלק הפנימי של כנסיות הבארוק הוא אחד ממאפייני הסגנון, שנותן בנוסף תחושת תנועה וגם צורה חדשה ודרמטית להחזרת אור.

הקרטוש היה מאפיין אופייני נוסף של עיטור הבארוק. אלו היו לוחות גדולים מגולפים משיש או אבן, בדרך כלל סגלגלים ובעלי משטח מעוגל, שנשאו תמונות או טקסט באותיות מוזהבות, והונחו כקישוט פנים או מעל פתחי הבניינים, והעבירו מסרים לאלה שמתחתם. הם הציגו מגוון רחב של המצאות, ונמצאו בכל סוגי המבנים, מקתדרלות וארמונות ועד קפלות קטנות.

אדריכלי בארוק השתמשו לפעמים בפרספקטיבה מאולצת כדי ליצור אשליות. עבור ארמון הפאלאצו ספדה ברומא, האדריכל פרנצ'סקו בורומיני השתמש בעמודים בגודל מצטמצם, רצפה מצטמצמת ופסל מיניאטורי בגן שמעבר כדי ליצור אשליה, בסיועו של מתמטיקאי, שאורכו של מעבר הוא באורך 30 מטרים כשלמעשה האורך שלו הוא רק 7 מטרים, בעוד שפסל בקצה המעבר נראה בגודל טבעי למראה האשלייתי שלו ממבט מרחוק, למרות שהגובה האמיתי שלו הוא 60 סנטימטר בלבד.

בארוק איטלקי

• 
  בזיליקת פטרוס הקדוש, רומא, מאת דונטו ברמנטה, מיכלאנג'לו, קרלו מדרנו ונוספים, הושלמה ב-1615
• 
  סנטה מריה דלה סאלוטה, ונציה, מאת באלדאסארה לונגנה, 1631–1687
• 
  סן קרלו אל קוואטרו פונטנה, רומא, מאת פרנצ'סקו בורומיני, 1648–1651
• 
  מזרקת ארבעת הנהרות, רומא, מאת ג'ובאני לורנצו ברניני, 1638–1677
• 
  כיכר פטרוס הקדוש, מאת ג'ובאני לורנצו ברניני, 1656–1667
• 
  כנסיית סנטה מריה דלה פייס, רומא, מאת פייטרו דה קורטונה, 1656–1667

באיטליה, הבניין הראשון ברומא בעל חזית של סגנון אדריכלות הבארוק האיטלקית היה כנסיית ג'סו שנבנתה ב-1584. הבניין היה פשוט לפי אמות המידה הבארוקיות המאוחרות יותר, אבל סימן תקדים עם חזיתות הרנסאנס המסורתיות שקדמו לו. מראה פנים הכנסייה נותר סגנון בארוק מחמיר מאוד עד תקופת הבארוק הגבוה, שבמהלכו, מראה פנים של כנסיות החל להיות מעוטר בפאר.

ברומא בשנת 1605, הפך פאולוס החמישי, האפיפיור ה-233, לראשון בסדרת האפיפיורים שהזמינו הקמת בזיליקות ובנייני כנסיות שנועדו לעורר רגש ויראה באמצעות ריבוי צורות, ועושר של צבעים והשפעות דרמטיות. בין המונומנטים המשפיעים ביותר של הבארוק המוקדם היו חזית בזיליקת פטרוס הקדוש (1606–1619), והספינה החדשה והאכסדרה שחיברו את החזית לכיפה של מיכלאנג'לו בכנסייה הקודמת. העיצוב החדש יצר ניגוד דרמטי בין הכיפה הנישאת לחזית הרחבה באופן בלתי פרופורציונלי, לבין הניגוד בחזית עצמה בין העמודים הדוריים למסה הגדולה של האכסדרה. באמצע עד סוף המאה ה-17 הסגנון הגיע לשיאו, שנקרא מאוחר יותר "הבארוק הגבוה". יצירות מונומנטליות רבות של הסגנון הוזמנו על ידי האפיפיורים אורבן השמיני ואלכסנדר השביעי. הפסל והאדריכל האיטלקי ג'ובאני לורנצו ברניני, שיוכתר בעתיד כמי שנחשב לגדול הפסלים ולאחד מחשובי האדריכלים של תקופת הבארוק, היה מי שתכנן את ארבעת שורות העמודים של האכסדרות סביב כיכר פטרוס הקדוש (1656–1667).

אישיות מרכזית נוספת של הבארוק האיטלקי הגבוה הייתה פרנצ'סקו בורומיני, שיצירתו העיקרית הייתה כנסיית סן קרלו אל קוואטרו פונטנה (1634–1646). בכנסייה, תחושת התנועה ניתנת לא על ידי העיטור, אלא על ידי הקירות עצמם שמתפתלים ועל ידי אלמנטים קיעוריים וקימוריים, לרבות מגדל סגלגל ומרפסת. מראה הפנים של הכנסייה היה מהפכני באותה מידה, כאשר החלל העיקרי שלה הוא סגלגל, מתחת לכיפה אובלית.

תקרות מצוירות, עמוסות במלאכים וקדושים ואפקטים אדריכליים של טרומפ-לויל, היו מאפיין חשוב של הבארוק האיטלקי הגבוה. יצירות מרכזיות של העידן הזה כללו את "כניסתו של איגנטיוס הקדוש לגן העדן" מאת הצייר, אדריכל ותיאורטיקן האמנות אנדרה פוצו (1685–1695) בכנסיית סנט איגנציו , רומא, ו-"ניצחון שמו של ישו" מאת הצייר ג'ובאני בטיסטה גאולי בכנסיית ג'סו (1669– 1683) ברומא, שהציג דמויות שנשפכות ממסגרת התמונה ותאורה אלכסונית דרמטית וניגודיות אור-כהה.

הסגנון התפשט במהירות מהבירה רומא לאזורים נוספים באיטליה: הוא הופיע בוונציה בכנסיית סנטה מריה דלה סאלוטה (1631–1687) מאת האדריכל באלדאסרה לונגנה , עם צורה מתומנת מקורית ביותר שהוכתרה בכיפה ענקית. בהמשך הוא הופיע גם בטורינו, בקפלת התכריך הקדוש (1668–1694) מאת האדריכל, מתמטיקאי והכומר גוארינו גואריני . הסגנון החל להיות נוכח בנוסף גם בארמונות: גואריני עיצב את המבנה ההיסטורי פאלאצו קאריניינו בטורינו, בעוד שלונגנה עיצב את הארמון קא' רצוניקו על התעלה הגדולה בוונציה, (1657), שסיים אותו האדריכל ג'ורג'יו מסארי עם עיטור בציורים של ג'ובאני בטיסטה טייפולו. סדרה של רעידות אדמה מסיביות שהתרחשו בסיציליה בשנים שלאחר מכן הצריכה את הבנייה מחדש של המבנים, בעוד שחלקם נבנו בסגנון הבארוק המאוחר או סגנון הרוקוקו.

בארוק ספרדי

הכנסייה הקתולית בספרד, ובמיוחד מסדר הישועים, היו הכוח המניע של אדריכלות הבארוק הספרדית . היצירה הגדולה הראשונה בסגנון הזה הייתה קפלת סן איסידרו במדריד, שהחלה ב-1643 על ידי הכומר פדרו דה לה טורה . הוא הציג עושר קיצוני של קישוטים במראה החוץ של הקפלה, עם פשטות בקרב מראה הפנים שלה, שמחולק למספר חללים ושימוש באפקטים של אור כדי ליצור תחושה של מסתורין. קתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה שהושלמה ב-1211 עברה סדרה של תוספות בארוק החל מסוף המאה ה-17, החל ממגדל פעמונים מקושט במיוחד (1680), ולאחר מכן שני מגדלים גבוהים ומעוטרים אפילו יותר, שמכונים אוברדוריו, שנוספו בין השנים 1738 ו-1750 על ידי האדריכל פרננדו דה קאסאס נובואה . ציון דרך נוסף של הבארוק הספרדי הוא מגדל הקפלה של פלאסיו דה סן טלמו בסביליה מאת לאונרדו דה פיגוארה .

העיר הספרדית גרנדה נכבשה מהמורים רק במאה ה-15, והיה לה מגוון מובהק של בארוק. הצייר, הפסל והאדריכל אלונסו קנו עיצב את מראה פנים הבארוק של קתדרלת גרנדה בין 1652 ועד מותו בשנת 1657. העיצוב כולל ניגודים דרמטיים של העמודים הלבנים המאסיביים ועיצוב הזהב על קירות הקתדרלה הפנימיים.

ארכיטקטורת הנוי המעוטרת ביותר של הבארוק הספרדי נקראת סגנון "צ'וריגרסק" , על שם האחים חואקין ואלברטו ממשפחת הפסלים והאדריכלים הספרדית צ'וריגרסק , שעבדו בעיקר בסלמנקה ובמדריד על אף שהיו במקור מברצלונה. העבודות שלהם כוללות בין היתר את הבניינים שממוקמים בכיכר העירונית המרכזית של סלמנקה, הפלזה מאיור משנת 1729. סגנון בארוק הנוי הצ'וריגרסקי היה בעל השפעה רבה בכנסיות ובקתדרלות שנבנו על ידי הספרדים בקולוניות הספרדיות ביבשת אמריקה.

אדריכלי בארוק ספרדיים בולטים נוספים של סוף תקופת הבארוק כוללים את פדרו דה ריברה , תלמידו של חוסה בניטו דה חוריגרה , שתכנן את ההוספיס המלכותי של דה סן פרננדו (1726) במדריד, ונרסיסו טומה , שתכנן את מזבח "El Transparente" (בעברית: השקוף) הנודע בקתדרלת טולדו (1729–1732) נותן אשליה, באור מסוים, של ציפה כלפי מעלה.

לאדריכלי הבארוק הספרדי הייתה השפעה רבה מעבר לספרד. העבודות שלהם היוו השראה עבור בניית הכנסיות בקולוניות הספרדיות באמריקה הלטינית ובפיליפינים. הכנסייה שנבנתה (1760–1762) על ידי חברי מסדר הישועים עבור המכללה של סן פרנסיסקו חבייר בעיר טפוצוטלן , מקסיקו, עם חזית הבארוק והמגדל המעוטרים שלה, מהווה דוגמה לבארוק ספרדי מחוץ לשטחי ספרד.

מרכז אירופה

משנת 1680 עד 1750, נבנו קתדרלות רבות, מנזרים וכנסיות עלייה לרגל מעוטרות במיוחד במרכז אירופה, אוסטריה, בוהמיה ודרום-מערב פולין. חלקם היו בסגנון רוקוקו, סגנון מובהק, ראוותני יותר וא-סימטרי שצמח מהבארוק, ולאחר מכן החליף אותו במרכז אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-18, עד שהוחלף בתורו בקלאסיציזם.

הנסיכים של שלל המדינות באזור הזה בחרו גם בסגנון הבארוק או ברוקוקו עבור בניית הארמונות ובתי המגורים שלהם, ולעתים קרובות השתמשו באדריכלים שעברו הכשרה איטלקית כדי לבנות אותם.

דוגמה בולטת היא כנסיית ניקולס הקדוש ברובע העתיק מאלה סטרנה בפראג (1704–1755), שנבנתה על ידי קרישטוף דינצנהופר והבן שלו קיליאן איגנאק דינצנהופר שבה עיטור מכסה את כל קירות הפנים של הכנסייה. המזבח מוקם בספינה מתחת לכיפה המרכזית, ומוקף בקפלות, בעוד שאור יורד מהכיפה שנמצאת מעל ומהקפלות שמסביב. המזבח מוקף כולו בקשתות, עמודים, מעקות מעוקלים ועמודים מאבן צבעונית, שמעוטרים בשפע פסלים, ויוצרים בלבול מכוון בין האדריכלות האמיתית לקישוט. בכך, האדריכלות הופכת לתיאטרון של אור, צבעים ותנועה.

בפולין, הבארוק הפולני בהשראה איטלקית נמשך מתחילת המאה ה-17 ועד אמצע המאה ה-18 והדגיש עושר של פרטים וצבעוניות. בניין הבארוק הראשון בפולין ואחד המוכרים ביותר במדינה הוא כנסיית פטרוס ופאולוס הקדושים , קרקוב, שתוכננה על ידי האדריכל השוויצרי ג'ובאני בטיסטה טרוואנו . עמוד המלך זיגמונט בוורשה, שהוקם ב-1644, היא אנדרטת בארוק פולנית להנצחת זיגמונט השלישי, מלך פולין ושוודיה, שממוקמת בכיכר הטירה בעיר העתיקה של ורשה. סגנון המגורים המלכותי ברקע הבארוק הודגם על ידי ארמון וילאנוב, שנבנה בין השנים 1677 ו-1696. אדריכל הבארוק הנודע ביותר שפעל בפולין היה טיילמן ואן גיימרן ההולנדי שהעבודות הבולטות שלו כוללות את כנסיית קזימיר הקדוש וארמון קרסינסקי בוורשה, כנסיית אנה הקדושה בקרקוב וארמון ברניצקי בביאליסטוק. עם זאת, היצירה הידועה ביותר של הבארוק הפולני הוגדרה לאורך השנים בזיליקת פוזנן פארה (1651–1701) שהוקמה על ידי האדריכל האיטלקי פומפאו פרארי ונוספים. בעקבות הסכמי שלום וסטפאליה שנחתמו בשנת 1648, שהביאו לסיום מלחמת שלושים השנים ומלחמת שמונים השנים, נבנו בשטחי פולין שני כנסיות לותרניות בסגנון וואטל ודאב בארוק ייחודי, שהוקדשו לכינון השלום בין הצדדים הלוחמים, כנסיית השלום ביאבור וכנסיית השילוש הקדוש לשלום בשווידניצה, שמוגדרת כמבנה בארוק העץ הגדול ביותר ביבשת אירופה.

בארוק גרמני

המדינות הרבות בתוך האימפריה הרומית הקדושה בשטחה של גרמניה של היום שאפו כולן לייצג את עצמן עם מבני בארוק מרשימים משלהן. בין האדריכלים הבולטים שהקימו את המבנים השונים במדינות היו יוהאן ברנהרד פישר פון ארלך, יוהאן לוקאס פון הילדברנדט ודומיניקוס צימרמן בבוואריה, בלתסר נוימן בבריהל ומתאוס דניאל פופלמן בדרזדן. בפרוסיה, פרידריך השני, מלך פרוסיה קיבל השראה מהטריאנון הגדול של ארמון ורסאי, והשתמש בו כמודל למעון הקיץ שלו, ארמון סנסוסי, בפוטסדאם, גרמניה, שעוצב עבורו על ידי האדריכל והצייר גאורג ונצסלאוס פון קנובלסדורף (1745–1747). יצירה נוספת של אדריכלות ארמונות הבארוק הגרמניים היא הארמון צווינגר, דרזדן.

אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכנסיית רוקוקו היא בזיליקת ארבעה עשר העוזרים הקדושים , כנסיית עלייה לרגל שממוקמת צמוד לעיירה באד סטפלשטיין ליד העיר במברג, בבוואריה, דרום גרמניה. הבזיליקה תוכננה על ידי בלתסר נוימן ונבנתה בין השנים 1743 ל-1772, והמראה שלה מציג סדרה של מעגלים משתלבים סביב אליפסה מרכזית כשהמזבח ממוקם במרכזה המדויק של הכנסייה. פנים הכנסייה ממחיש את שיא קישוטי סגנון הרוקוקו. דוגמה בולטת נוספת לסגנון היא כנסיית העלייה לרגל של ויס שתוכננה על ידי האחים יוהאן בפטיסט צימרמן ודומיניקוס צימרמן. היא ממוקמת למרגלות הרי האלפים, בעיריית שטיינגאדן , בוואריה, גרמניה. בניית הכנסייה התרחשה בין 1745 ל-1754, ומבנה הפנים שלה כולל עיטורים בציורי קיר ובעבודות טיח במסורת של בית הספר ווסוברונר (השם של קבוצת עובדי טיח בסגנון הבארוק שהתפתחה בסוף המאה ה-17 במנזר ווסוברון הבנדיקטיני בבוואריה).

בארוק צרפתי

הבארוק בצרפת התפתח באופן שונה לגמרי מהגרסאות המקומיות המעוטרות והדרמטיות של הבארוק מאיטליה, ספרד ושאר אירופה. הוא נראה חמור, מנותק ומאופק יותר בהשוואה, מקדים את הנאו-קלאסיציזם ואת האדריכלות של "עידן הנאורות". בניגוד לבניינים איטלקיים, לבנייני הבארוק הצרפתי אין חזיתות שבורות או חזיתות עקומות, בעוד שגם מבנים דתיים נמנעים מהצגה של הדרמה המרחבית הגדולה שנמצאת ביצירות של פרנצ'סקו בורומיני. הסגנון קשור קשר הדוק ליצירות שנבנו עבור לואי ה-14, מלך צרפת (1643–1715), ובשל כך הוא ידוע גם לעיתים כ-"סגנון לואי ה-14" . לואי הזמין את אמן הבארוק, בורומיני, להגיש עיצוב מטעמו לאגף המזרחי החדש של שדרת העמודים של ארמון הלובר בפריז, אבל דחה אותו בהמשך לטובת עיצוב קלאסי יותר מטעם האדריכלים קלוד פרו ולואי לה וו.

האדריכלים העיקריים של הסגנון כללו את פרנסואה מנסאר (1598–1666), פייר לה מואט (1645–1665) ולואי לה וו (וו-לה-ויקונט, 1657–1661). מנסאר היה האדריכל הראשון שהכניס את סגנון הבארוק לאוצר המילים האדריכלי הצרפתי. אף על פי שסגנון גג מנסארד לא הומצא על ידי מנסאר, הוא הפך להיות מזוהה עמו, מכיוון שהוא השתמש בו לעתים קרובות.

הפרויקט המלכותי הגדול של אותה תקופה היה הרחבת ארמון ורסאי, שהחלה בשנת 1661 על ידי לה וו עם עיטור של הצייר שארל לה ברן. הגנים של הארמון תוכננו על ידי אנדרה לה נוטר במיוחד כדי להשלים ולהגביר את עבודות האדריכלות. היכל המראות, החלק המרכזי של הארמון, עם ציורים של לה ברן, נבנה בין השנים 1678 ו-1686. מנסאר השלים את הטריאנון הגדול ב-1687. הקפלה, שתוכננה על ידי רוברט דה קוט , הסתיימה ב-1710 לאחר מותו של לואי ה-14. לואי ה-15 הוסיף בארמון את הטריאנון הקטן האינטימי יותר ואת התיאטרון המעוטר. המזרקות בגנים תוכננו כך שייראו מבפנים, ועל מנת להוסיף לאפקט הדרמטי הקיים. הארמון זכה להערצה והועתק על ידי מלכים אחרים באירופה, במיוחד על ידי פיוטר הגדול, צאר האימפריה הרוסית, שביקר בוורסאי מוקדם בתקופת שלטונו של לואי ה-15, ובנה גרסה משלו של הארמון עם ארמון פטרהוף ליד סנקט פטרבורג, בין 1705 ו-1725.

בארוק פורטוגזי

אדריכלות הבארוק בפורטוגל נמשכה כ-200 שנה (סוף המאה ה-17 והמאה ה-18). תקופת שלטונם של ז'ואאו החמישי, מלך פורטוגל וז'וזה הראשון, מלך פורטוגל הגדילה את היבוא של זהב ויהלומים לממלכת פורטוגל, בתקופה שנקראה "אבסולוטיזם מלכותי", שאפשרה לבארוק הפורטוגלי לפרוח. אדריכלות הבארוק בפורטוגל נהנית ממצב מיוחד וציר זמן שונה משאר אירופה בעקבות מספר גורמים פוליטיים, אמנותיים וכלכליים, שמקורם בכמה שלבים, וסוגים שונים של השפעות חיצוניות, שכתוצאה מכך יצרו שילוב ייחודי בעל צורות ואופי ספציפיים שלעתים קרובות לא מובנים בקרב אלה שמחפשים אמנות איטלקית בקרב הבארוק הפורטוגזי. גורם מפתח נוסף בייחודיות אדריכלות הבארוק הפורטוגזי הוא קיומה של האדריכלות הישועית בו, שנקראת גם "סגנון פשוט" וכפי ששמה מתאר, היא פשוטה יותר ונראית מחמירה במקצת.

המבנים בבארוק הפורטוגזי מוצגים עם בזיליקות עם חדרים, קפלה מרכזית עמוקה, קפלות צדדיות (עם דלתות קטנות לתקשורת), ללא עיטור פנים וחוץ, פורטל פשוט וחלונות. המבנה הוא בניין פרקטי, ולפיכך אפשר היה לבנות אותו בכל רחבי האימפריה הפורטוגזית ללא משקל מכריע בנוגע למצב הכלכלי של האזור המדובר עם התאמות קלות, ולהכין אותו עבור עיטורי קישוטים מאוחר יותר או כאשר יהיו משאבים כלכליים זמינים.

עם מספר תושבים גדול יותר ומשאבים כלכליים טובים יותר, צפון פורטוגל, במיוחד האזורים של פורטו ובראגה, היו יעד לחידוש אדריכלי בסגנון הבארוק הפורטוגזי, שנראה ברשימה הגדולה של כנסיות, מנזרים וארמונות שנבנו על ידי האצולה, בעוד שכיום פורטו ידועה כ-"עיר הבארוק בפורטוגל". יצירות בארוק רבות באזור ההיסטורי של העיר ומחוצה לה הוקמו על ידי ניקולו נסוני , אדריכל איטלקי שהיה פעיל רוב חייו בפורטוגל ושרטט מבנים מקוריים עם מיקומים סגנוגרפיים רבים, בהם: הכנסייה ומגדל הפעמונים של קלריגוס, הלוג'יה של קתדרלת פורטו , ארמון פרייקסו וארמון האפיסקופל בפורטו, כנסיית הרחמים בבראגה ועוד.

בארוק רוסי

הופעת הבכורה של הבארוק הרוסי, או "הבארוק הפיוטריני" , באה בעקבות ביקור ארוך של פיוטר הגדול במערב אירופה בשנים 1697–1698, שם ביקר בטירת פונטנבלו, ארמון ורסאי וכן במונומנטים אדריכליים אחרים. עם שובו לרוסיה הצארית הוא החליט לבנות אנדרטאות דומות בסנקט פטרבורג, שהפכה לבירתה החדשה של רוסיה בשנת 1712. מונומנטים מרכזיים ראשונים בבארוק הפיוטריני כוללים את קתדרלת פטרופבלובסקיה וארמון מנשיקוב.

בתקופת שלטונן של הקיסריות אנה ויליזבטה, האדריכלות הרוסית נשלטה על ידי סגנון הבארוק היוקרתי של פרנצ'סקו ברתולומאו רסטרלי יליד איטליה, שהתפתח לסגנון "הבארוק היליזבתני" . המבנים המיוחדים של רסטרלי כוללים את ארמון החורף, ארמון יקטרינה וקתדרלת סמולני. מונומנטים בולטים נוספים של הבארוק היליזבתני הם מנזר לאוורת השילוש-סרגייב והשער האדום.

במוסקבה, "בארוק הנארישקין" , על שם שושלת הבויארים נארישקין הפך לנפוץ, במיוחד באדריכלות של כנסיות אורתודוקסיות בסוף המאה ה-17, שכלל שילוב של בארוק מערב אירופאי עם סגנונות עממיים רוסיים.

בארוק בקולוניות הספרדיות והפורטוגזיות ביבשת אמריקה

עקב הקולוניזציה של יבשת אמריקה על ידי מדינות אירופה, הבארוק עבר באופן טבעי לעולם החדש, ומצא פוטנציאל נוח במיוחד באזורים שנשלטו על ידי האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית, שהיו מונרכיות קתוליות כפופות לאפיפיור ברומא וחסידיה של הקונטרה-רפורמציה הבארוקית. אמנים אירופאים היגרו לאמריקה והחלו ללמוד את מאפייני האזור, ויחד עם ההגירה הנרחבת של מיסיונרים קתולים ליבשת, שרבים מהם היו אמנים מיומנים, הם יצרו בארוק ייחודי שהושפע לעתים קרובות ממסורות עממיות, קריאולים ואומנים ילידים יחדיו. היעדים העיקריים של התפתחות מבני הבארוק האמריקאי, שממשיכים לעמוד במקום היווסדותם עד היום, ממוקמים בסדר הבא: מקסיקו, פרו, ברזיל, קובה, אקוודור, קולומביה, בוליביה, גואטמלה, ניקרגואה, פוארטו ריקו ופנמה.

כמו כן ביבשת אמריקה התפתח מה שמכונה "הבארוק המיסיונרי" שפותח במסגרת השליטה הספרדית באזורים המשתרעים ממקסיקו וחלקים דרום-מערביים של אדמת ארצות הברית של ימינו ועד דרומה לשטחי ארגנטינה וצ'ילה. כחלק ממנה, יישובים ילידים אורגנו על ידי הקתולים הספרדים על מנת להמיר אותם לאמונה הנוצרית ולהפריח בהם את תרבות המערב של אותו עידן, שיצרו סגנון בארוק ייחודי שמושפע מתרבות הילידים, שממנו צמחו הקריאולים ואומנים ומוזיקאים ילידים רבים, אפילו יודעי קרוא וכתוב, שחלקם אף היו בעלי יכולת וכישרון גדולים משל הקריאולים. המיסיונרים הקתולים שחזרו לאירופה לעתים קרובות דיווחו על כך שלאמנות המערבית הבארוקית, במיוחד לסגנון המוזיקה, הייתה השפעה עמוקה על יערנים ילידים, בעוד שדימויים של קדושים נוצרים נתפסו כבעלי כוחות גדולים. כחלק מההשפעה הזו של תרבות הבארוק, ילידים רבים התנצרו, ונוצרה צורה חדשה של מסירות נפש בעוצמה נלהבת, עמוסה במיסטיקה, באמונות טפלות ובתיאטרליות, שהוצגה בציוני מיסות חגיגיות, קונצרטים והפצת תעלומות בקרב האוכלוסיות ביבשת אמריקה.

אדריכלות הבארוק הקולוניאלית באמריקה הספרדית מאופיינת בעיטור שופע (כנסיית סן פליפה נרי , מקסיקו סיטי: חזיתות מכוסות אריחי אזולז'ו בסגנון קדרות ייחודי של פואבלה, כמו בכנסיית סן פרנסיסקו הקדוש בסן אנדרס צ'ולולה ובכנסיית המנזר של סן פרנסיסקו , פואבלה), שמוגדר כחמור אף יותר בסגנון הברוק הקולוניאלית בהשפעת הסגנון הספרדי צ'וריגרסק (חזית המשכן של קתדרלת מטרופולין מקסיקו סיטי או כנסיית סנטה פריסקה דה טקסקו בטקסקו). בפרו, המבנים הבארוקים הקולוניאליים שתפתחו בעיקר בערים לימה, קוסקו, ארקיפה וטרוחיו, מאז 1650 מציגים מאפיינים מקוריים שהוגדרו כמתקדמים אפילו ברמת הבארוק האירופאי, שכללו בין היתר שימוש בקירות מרופדים ובעמוד שלומוני (כנסיית אגודת הישועים , קוסקו, הבזיליקה והמנזר של סן פרנסיסקו , לימה). מדינות נוספות ביבשת אמריקה בעלות מבנים עם אדריכלות בארוק קולוניאלית כוללות את: בוליביה, קתדרלת המטרופוליטן של סוקרה, גואטמלה, בזיליקת הקתדרלה של אסקיפולאס, הונדרוס, קתדרלת טגוסיגלפה, ניקורגואה, קתדרלת לאון, אקוודור, כנסיית אגודת הישועים, קולומביה, כנסיית סן איגנסיו, וונצואלה, קתדרלת קראקס, ארגנטינה, מבנה הקבילדו מבואנוס איירס, צ'ילה, כנסיית כנסיית דומיניקוס הקדוש וקובה עם הקתדרלה של הוואנה. כמו כן, אדריכלות בארוק קולוניאלית קיימת במדינות אמריקה במבני המשלחות לשעבר של המיסיונים האירופאים: המיסיונים הישועיים הספרדיים בבוליביה, המיסיונים הישועיים הספרדיים בפרגוואי, המיסיונים הספרדיים במקסיקו והמיסיונים הפרנציסקנים הספרדיים בקליפורניה.

בברזיל (שנשלטה על ידי האימפריה הפורטוגזית), כמו בפורטוגל המטרופוליטנית, הייתה לאדריכלות הבארוק המקומית השפעה איטלקית מסוימת, בדרך כלל מסוג פרנצ'סקו בורומיני, כפי שניתן לראות בקתדרלה המשותפת של רסיפה (1784) ובכנסיית גבירתנו לתהילת אאוטיירו בריו דה ז'ניירו (1739). באזור מדינת מינאס ז'ראיס, מודגשת העבודה האדריכלית של אלייז'דיניו, מי שייסד קבוצת כנסיות שבולטות בפלנימטריה המעוקלת שלהן, חזיתות עם אפקטים דינמיים קעורים-קמורים וטיפול פלסטי של כלל האלמנטים האדריכליים (כנסיית פרנסיס הקדוש מאסיזי, אורו פרטו, 1765–1788).

בארוק בקולוניות הספרדיות והפורטוגזיות ביבשת אסיה

בקולוניות הפורטוגזיות של הודו הפורטוגזית (גואה, דאמאן ודיו) שגשג סגנון אדריכלי של צורות בארוק מעורבות באלמנטים הינדיים, כמו קתדרלת קתרינה הקדושה (קתדרלת סה) ובזיליקת בום ז'זוש מגואה (שהוגדרה כבירת השלטון הפורטוגזי באזור) שבה נמצא קברו של פרנסיסקו חאווייר, מחשובי המיסיונים הקתוליים וממייסדי מסדר הישועים אותו רואה הכנסייה הקתולית כגדול מפיצי הנצרות לאחר פאולוס. כמו כן באזור ההיסטורי של עיירה הקטנה גואה ולחה שבמדינת גואה ממוקמת שורת כנסיות, אנדרטות ומנזרים מפוארים בעלי אדריכלות בארוק. בשתי המאות הראשונות של הנוכחות הפורטוגזית הוקמו רוב הכנסיות והמנזרים שמאכלסים את גואה עד היום, וזכו להערצה של מטיילים שעברו באזור. מונומנטים אלו משקפים את חילופי התרבות והמורשת של הפורטוגלים, בעוד שהצורות האדריכליות עוקבות אחר הקאנון האירופאי, העיטור הפנימי של מזבחות, יצירות מזבח, ציורים ורהיטים משקפים את עבודתם של אמנים מקומיים. הדבר התאפשר בזכות נוכחותם של אמנים ופועלים ילידי גואה, מה שלא הצריך ייבוא של אמנים אירופאים (בניגוד לברזיל תחת השלטון הפורטוגזי). הרפובליקה של הודו פלשה לגואה וסיפחה אותה ב-1961, ובכך סיימה יותר מ-451 שנים של שלטון פורטוגלי מתמשך. עם זאת, ההשפעה התרבותית הבארוק של השלטון הפורטוגלי נמשכת עד היום והיא ניכרת באנדרטאות הדתיות של גואה, שמושכות מיליוני תיירים מדי שנה.

בפיליפינים, שהייתה תחת שלטון האימפריה הספרדית במשך למעלה מ-300 שנים, נשמר מספר רב של מבני בארוק. בהם נכללת העיר ויגאן שידועה כמוקד סגנון הבארוק והאדריכלות הנאו-קלאסיצזם של הפיליפינים. העיר העתיקה אינטרמורוס שבעיר הבירה של הפיליפינים, מנילה, יחד עם העיר טייבאס, ממוקם היקף משמעותי של מבני בארוק ספרדיים מתקופת השלטון הספרדי עד היום.

בארוק באזורי ואלכיה ונסיכות מולדובה

דרך קיום היחסים המסחריים והתרבותיים של איטליה, מקור היווסדות סגנון הבארוק, עם מדינות חבל הבלקן, כולל ולאכיה ונסיכות מולדובה, החלו להגיע השפעות סגנון הבארוק לשטחי מזרח אירופה. השפעות אלו לא היו חזקות במיוחד, מאחר שהן התרחשו בדרך כלל באדריכלות ובקישוטים מפוסלים באבן, וגם הן היו מעורבות בהרחבה עם פרטים שהיו לקוחים מהאמנות הביזנטית המזרחית.

לפני ואחרי נפילת האימפריה הביזנטית, כלל האמנות של ולאכיה ונסיכות מולדבה הושפעה בעיקר מזו של קונסטנטינופול. עד סוף המאה ה-16, עם שינויים קטנים, תוכניות הכנסיות והמנזרים, ציורי הקיר והקישוטים המגולפים באבן נותרו זהים כבעבר. מהתקופה שהחלה בעידן שלטונם של שליט נסיכות ולאכיה, מאתיי בסאראב (1632–1654) ווסילה לופו (1634–1653), שחפפה להפיכתו של הבארוק האיטלקי לפופולרי, נוספו קישוטים חדשים, וסגנון הריהוט הדתי שונה. השינויים לא היו אקראיים בכלל, בעוד שאלמנטים ועקרונות דקורטיביים הובאו מאיטליה, דרך ונציה או דרך דלמטיה, והם אומצו על ידי אדריכלים ואומנים ממזרח אירופה. משקופי החלונות והדלתות, פיסאני (אלמנט אדריכלי שמורכב מכתובת מגולפת) עם הקדשה, מצבות, עמודים, מעקות וחלק מרהיטי הברונזה, הכסף או העץ, קיבלו תפקיד חשוב יותר מזה שהיה להם קודם. הם היו קיימים גם בעבר, בהשראת המסורת הביזנטית, אבל הם זכו למראה ריאליסטי יותר, כשהם מציגים מוטיבים פרחוניים עדינים. התבליט במבנים השונים שהיה קיים גם קודם לכן, הפך למודגש יותר, בעל נפח ועקביות. לפני תקופה זו היו לתבליטים מוואלכיה ומנסיכות מולדבה, כמו אלה מהמזרח, שני מפלסים בלבד, במרחק קטן אחד מהשני, אחד על פני השטח והשני בעומק. עיטור של פרחים גדולים כגון ורדים, אדמוניות או גדילן מצוי, עלים עבים של אקנתוס או צמח דומה אחר, התפתלו על עמודים, או סביב הדלת והחלונות. מקום שבו הייתה השפעה חזקה לבארוק היו עמודים ומעקות. כותרות הפכו למקושטות יותר מבעבר בעלים, בעוד שבעמודים החלו להיות לעתים קרובות פירים מתפתלים, שהיוו פרשנות מקומית חדשה של העמוד השלומוני. בין העמודים הללו מוקמו מעקות מקסימליסטיים (בניגוד למינימליזם), מעוטרים ברינסו (צורה דקורטיבית שמורכבת ממוטיב דמוי גזע גלי מתמשך שממנו מסתעפים גבעולים עלים קטנים או קבוצות עלים), כמו שניתן לראות בארמון מוגושואיה. הסגנון לעיתים משתמש בקרטוש, בעיקר על מצבות, כמו בזו של קונסטנטין ברנקוביאנו. התנועה האדריכלית הזו, נודעה כ-"סגנון ברנקובאני" על שם שליט ולאכיה קונסטנטין ברנקובאנו, שתקופת שלטונו (1654–1714) מזוהה מאוד עם הסוג הזה של אדריכלות ועיצוב. הסגנון המשיך להיות קיים גם במהלך המאה ה-18, ובחלק מהמאה ה-19. רבים מהכנסיות ובתי המגורים שהוקמו על ידי בואיירים וווייבודים של תקופות אלה הם בעלי סגנון ברנקובאני. למרות שניתן לראות בו בבירור את השפעות הבארוק, סגנון הברנקובאני לוקח הרבה יותר השראה ממסורת מקומית.

עם חלוף המאה ה-18 ועם עליית שלטון הפנרים (בני משפחות יווניות בולטות בפנר, איסטנבול) בוואלכיה ובנסיכות מולדובה, השפעות הבארוק הגיעו גם מאיסטנבול. הם הגיעו גם לפני כן, במהלך המאה ה-17, אבל עם שלטון הפנרים, ההשפעה של מוטיבים נוספים מהבארוק המערבי שהגיעו לאימפריה העות'מאנית הייתה לבסוף בשטחי רומניה של היום. בנסיכות מולדובה, אלמנטים בארוקיים הגיעו גם כן מהאימפריה הרוסית, שבה ההשפעה של האמנות האיטלקית הייתה חזקה.

ציור

ציירי הבארוק פעלו בכוונה לייחד את עצמם מהציירים של תקופת הרנסאנס ותקופת המנייריזם שאחריה. בלוח הצבעים שלהם, הם השתמשו בצבעים עזים וחמים, ובמיוחד עשו שימוש בצבעי היסוד אדום, כחול וצהוב, ולעתים קרובות הציבו את שלושתם בקרבת מקום. הם נמנעו מהצגת תאורה שווה לציורי הרנסאנס והשתמשו בניגודים חזקים של אור וחושך בחלקים מסוימים של התמונה כדי להפנות את תשומת הלב לפעולות או לדמויות המרכזיות. בקומפוזיציה שלהם הם נמנעו מהסצנות השלוות של ציורי הרנסאנס, ובחרו ברגעי התנועה והדרמה הגדולים ביותר. בניגוד לפנים השלוות של ציורי הרנסאנס, הפנים בציורי הבארוק ביטאו בבירור את הרגשות של הדמויות. הם השתמשו לעתים קרובות באסימטריה, כאשר פעולה מתרחשת הרחק ממרכז התמונה, ויצרו צירים לא אנכיים ולא אופקיים, אלא נטויים שמאלה או ימינה, מה שמעניק תחושה של חוסר יציבות ותנועה. הם הגבירו את הרושם הזה של תנועה על ידי כך שהתלבושות של הדמויות נשפו ברוח, או התרגשו מהמחוות שלהן. הרשמים הכוללים היו תנועה, רגש ודרמה. מרכיב מהותי נוסף בציור הבארוק היה האלגוריה, כל ציור סיפר סיפור ייחודי והיה לו מסר, לעתים קרובות מוצפן בסמלים ובדמויות אלגוריות, שצופה משכיל היה צפוי להבין ולקרוא.

עדויות מוקדמות לרעיונות הבארוק האיטלקי בתחום הציור התרחשו בעיר בולוניה, שם אניבלה קראצ'י, אגוסטינו קראצ'י ולודוביקו קראצ'י ביקשו להחזיר את האמנות החזותית לקלאסיציזם המסודר של הרנסאנס. אולם, האמנות שלהם שילבה גם רעיונות מרכזיים בקונטרה-רפורמציה, שכללו בין היתר רגש עז ודימויים דתיים שפנו יותר אל הלב מאשר אל האינטלגנציה.

צייר משפיע נוסף של תקופת הבארוק היה מיכלאנג'לו מריסי דה קאראווג'יו שנודע בעיקר בשם קאראווג'ו. גישתו הריאליסטית לדמות האדם, שצוירה ישירות מהחיים ומוארת באופן דרמטי על רקע אפל, זעזעה את בני דורו ופתחה פרק חדש בהיסטוריה של הציור. ציירים מרכזיים נוספים הקשורים באופן הדוק לסגנון הבארוק כוללים את ארטמיזיה ג'נטילסקי, אליזבטה סיראני, ג'ובאנה גרזוני, גווידו רני, דומניקו זמפיירי, אנדריאה פוזו ופאולו דה מאטייס באיטליה, פרנסיסקו דה סורבראן, ברטולומה אסטבן מוריו ודייגו ולאסקס בספרד, אדם אלשיימר בגרמניה, וניקולא פוסן וז'ורז' דה לה טור בצרפת. פוסן ודה לה טור אימצו סגנון בארוק "קלאסי" עם פחות התמקדות ברגש ותשומת לב רבה יותר לקו הדמויות בציור מאשר לצבע.

פטר פאול רובנס היה הצייר החשוב ביותר בסגנון הבארוק הפלמי. היצירות הטעונות מאוד של רובנס מתייחסות להיבטים למדניים של ההיסטוריה הקלאסית והנוצרית. סגנון הבארוק הייחודי והפופולרי ביותר שלו הדגיש את התנועה, הצבע והחושניות, שהלכו בעקבות הסגנון האמנותי המיידי והדרמטי שקודם בקונטרה-רפורמציה. רובנס התמחה בעבודה שלו ביצירות מזבח, פורטרטים, נופים וציורים היסטוריים של נושאים מיתולוגיים ואלגוריים.

תחום חשוב של ציור הבארוק היה ציור תקרה אשלייתי, או ציורים בטכניקת טרומפ-לויל, על מנת "להטעות את העין". הציורים הללו צוירו בדרך כלל על טיח של תקרות או קירות עליונים ומעקות, ועשו את הרושם לאלו שעומדים על הקרקע בזמן שהביטו למעלה תחושה שהם רואים את השמים המאוכלסים בהמוני מלאכים, קדושים ודמויות שמימיות אחרות, על רקע שמיים צבועים ואדריכלות דמיונית.

באיטליה, ציירים לעתים קרובות שיתפו פעולה עם אדריכלים בנושאי עיצוב פנים. פייטרו דה קורטונה היה אחד הציירים של המאה ה-17 שהשתמשו בדרך הציור האשלייתית הזו. בין העבודות החשובות ביותר שלו היו ציורי הקיר שצייר עבור ארמון ברבריני (1633–1639), כדי לפאר את שלטונו של האפיפיור אורבנוס השמיני. יצירותיו של דה קורטונה היו ציורי הקיר הדקורטיביים הגדולים ביותר שבוצעו ברומא מאז עבודתו של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית.

פרנסואה בושה היה דמות חשובה בסגנון הרוקוקו הצרפתי העדין יותר, שהופיע בסוף תקופת הבארוק. הוא עיצב טפטין, שטיחים תפאורת תיאטרונות וכן עסק בעיקר בציור. עבודתו הייתה פופולרית ביותר בקרב מאדאם דה פומפדור, הפילגש המפורסמת של המלך לואי ה-15. ציוריו הציגו נושאים רומנטיים מיתולוגיים ואירוטים עדינים.

אמריקה הספרדית

ברחבי קולוניות האימפריה הספרדית בשטחי אמריקה הספרדית, ההשפעות הראשונות בסגנון הציור הבארוקי היו טנבריזם מהעיר סביליה, בעיקר מציורים של פרנסיסקו דה סורבראן, שהשפיעו ישירות על סגנון הציור של אמנים באזורי מקסיקו ובפרו כפי שניתן לראות ביצירות של הציירים המקסיקנים חוסה חוארז וסבסטיאן לופס דה ארטאגה, והצייר הבוליביאני מלצ׳ור פרס דה הולגין. אסכולת הקוסקו, מסורת אמנותית רומית-קתולית שהתבססה בקוסקו, פרו (בירתה לשעבר של אימפריית האינקה), קמה לאחר הגעתו של הצייר האיטלקי ברנרדו ביטי לאזור בשנת 1583, שהציג את המנייריזם ביבשת אמריקה. היא הדגישה את עבודתו של הצייר הקריאולי מפרו לואיס דה ריאנו, תלמידו של אנג'לינו מדרו האיטלקי, מחבר ציורי הקיר של כנסיית סן פדרו, אנדהואילילה, כמו גם את הציירים האינדיאנים (קצ'ואה) דייגו קוויספה טיטו ובזיליו סנטה קרוז פומקלאו, כמו גם את מרקוס זפאטה, צייר פרואני שנודע בשילוב סיפורים נוצריים עם תרבות ילידית ומחבר חמישים ציורי הקנבסים הגדולים שמכסים את הקשתות הגבוהות של קתדרלת קוסקו. באקוודור נוצרה אסכולת קיטו, שיוצגה בעיקר על ידי המסטיסים מיגל דה סנטיאגו והקריאולי ניקולס חאבייר דה גוריבאר.

במאה ה-18 החלו יצירות מזבח מפוסלות להיות מוחלפות בציורים, שהייתה תקופה שפיתחה בעיקר את תחום ציור הבארוק ביבשת אמריקה. בדומה, הביקוש לעבודות אזרחיות, בעיקר דיוקנות של מעמדות האצולה וההיררכיה הכנסייתית, גדל. ההשפעה העיקרית לתהליך הייתה היצירות של ברטולומה אסטבן מוריו, ובמקרים מסוימים, כמו אצל יצירות הצייר המקסיקני-קריאולי כריסטופר דה וילפנדו, הציורים של האמן הספרדי חואן דה ואלדס לאל. לציורים של העידן הזה יש גוון סנטימנטלי יותר, עם צורות רכות יותר, שכולל את גרגוריו ואסקז דה ארסה אי סבאלוס מקולומביה וחואן רודריגס חוארז ומיגל קבררה ממקסיקו.

פיסול

הדמות הגדולה ביותר בענף פיסול הבארוק היה האמן האיטלקי ג'ובאני לורנצו ברניני. בחסותו של האפיפיור אורבנוס השמיני, הוא יצר סדרה יוצאת דופן של פסלים מונומנטליים של קדושים ודמויות שהפנים והמחוות שלהן הביעו בצורה חיה את הרגשות שלהם, כמו גם פסלי דיוקנאות של ריאליזם יוצא דופן, ויצירות דקורטיביות ביותר עבור קריית הוותיקן בהן כיסא פטרוס הקדוש מתחת לכיפה של בזיליקת פטרוס הקדוש. בנוסף, הוא עיצב שורת מזרקות עם קבוצות פסלים מונומנטליות כדי לקשט את הכיכרות הגדולות של רומא.

פיסול הבארוק נוצר בהשראת ענף הפיסול הרומי העתיק, במיוחד מהפסל המפורסם של לאוקואון ובניו מהמאה ה-1 לספירה, אשר נחשף ב-1506 והוצג בגלריה של קריית הוותיקן. כשביקר בפריז ב-1665, פנה ברניני לסטודנטים באקדמיה לציור ופיסול. הוא המליץ לתלמידים לעבוד על רקע השראה ממודלים קלאסיים, ולא מהטבע, והוסיף באומרו כי "כשהתקשיתי עם הפסל הראשון שלי, התייעצתי עם אנטינואוס כמו אורקל". פסל אנטינואוס שעליו דיבר ברניני כמי שהתייעץ איתו ידוע היום בתור פסל האל הרמס במוזיאון פיו קלמנטינו, אחד ממוזיאוני הוותיקן, לאחר שבמשך שנים רבים נחשב באופן שגוי כפסל של אנטינואוס.

פסלי הבארוק הצרפתים הבולטים מתקופת הבארוק המאוחרת כוללים את אטיין מוריס פלקונט וז'אן-בטיסט פיגאל. פיגאל הוזמן על ידי פרידריך השני, מלך פרוסיה להכין פסלים לגרסה חדשה של ארמון ורסאי מטעם פרידריך עצמו בארמון סנסוסי בפוטסדאם, גרמניה. פלקונט קיבלה גם הזמנה זרה בולטת, שהובילה ליצירת פסל פרש הנחושת המפורסם של הצאר פיוטר הגדול שמוצב כיום בכיכר הסנאט במרכז סנקט פטרבורג שמוגדדר כאחד מסמלי העיר ולימים גם הפך לסמל של אולפני הקולנוע הרוסיים "לנפילם" שממוקמים בעיר.

בספרד, הפסל הספרדי פרנסיסקו זלצילו עבד על יצירת פסלים בעלי נושאים דתיים בלבד, תוך שימוש בעץ פוליכרום. חלק ממבני אומנות הפיסול הבארוקית המעוטרת ביותר נמצאה במזבחות הטיח המוזהבים של כנסיות הקולוניות הספרדיות באזורי העולם החדש, שנעשו על ידי אומנים מקומיים, בהן קפלת דל רוסריו, פואבלה (מקסיקו) שנבנתה בין השנים 1724–1731.

ריהוט

המוטיבים העיקריים בהם נעשה שימוש בענף בארוק הריהוט הם: קרני שפע, פסטון, מלאכים תינוקות, ראשי אריות המחזיקים טבעת מתכת בפיהם, פנים נשיות מוקפות בזרים, קרטושים סגלגלים, שריגים מעוטרים בעלי צמח האקנתוס, עמודים קלאסיים, קריאטידות, חזיתות ואלמנטים אחרים של אדריכלות קלאסית מפוסלים על חלקים מסוימים של רהיטים בצורת סלים מלאים פירות או פרחים, קונכיות, שריונים, גביעים, הראשים של אפולו או דיוניסוס ועיטורי וולוטה בצורת האות C.

במהלך התקופה הראשונה של שלטונו של לואי ה-14, הרהיטים עקבו אחר סגנון לואי ה-13 הקודם, והיו מסיביים, ומעוטרים בשפע בפיסול והזהבה. לאחר שנת 1680, במידה רבה הודות למעצב הרהיטים אנדרה-שארל בול, הופיע סגנון מקורי ועדין יותר, המכונה לעיתים קרובות "עבודת בול". הוא התבסס על שיבוץ הובנה ועצים נדירים אחרים, טכניקה ששימשה לראשונה בפירנצה במאה ה-15, ששוכללה ופותחה על ידי בול ואחרים שעבדו עבור לואי ה-14. רהיטים היו משובצים בלוחות של הובנה, נחושת ועצים אקזוטיים בצבעים שונים.

באותו עידן הופיעו סוגים חדשים ולעתים קרובות מתמשכים של רהיטים, בהן השידה, עם שתיים עד ארבע מגירות, שהחליפה את התיבה, או הספה, שהופיעה בצורת שילוב של שתיים או שלוש כורסאות. סוגים חדשים של כורסאות הופיעו, כולל "כורסת הוידוי" שהיו לה כריות מרופדות משני צידי גב הכיסא. כמו כן שולחן הקונסולה הופיע לראשונה לאחר שתוכנן להיות ממוקם במקור על קיר. סוג חדש נוסף של רהיטים היה "שולחן המשחק" (בצרפתית: table à gibier), שולחן מצופה שיש להנחת כלים. סוגים מוקדמים של השולחן הופיעו, בהם המכתבה של מאזרין (על שם הקרדינל מאזארן) שהייתה עם שתי קומות של מגירות או שלוש קומות של מגירות קטנות מתחת למשטח שולחן העבודה, ואחריהן שמונה רגליים שתומכות במכלול.

מוזיקה

המונח בארוק משמש גם לציון סגנון המוזיקה שהולחן בתקופה החופפת לזו של אמנות הבארוק. השימושים הראשונים במונח "בארוק" למוזיקה היו במהלך השמעת ביקורות. בסקירה אנונימית וסאטירית של הצגת הבכורה באוקטובר 1733 של האופרה היפוליט ואריסי (בצרפתית: Hippolyte et Aricie) מאת המלחין ז'אן-פיליפ ראמו, שהודפסה בכתב העת מרקור דה פראנס במאי 1734, מבקר היצירה כתב שהחידוש של האופרה הזו הוא "מהבארוק", והתלונן כי המוזיקה "חסרת מנגינה קוהרנטית, לא הייתה חסכונית עם דיסוננסים, שינתה כל רקע תו ומשקל, ועברה במהירות בכל מכשיר הלחנה". ז'אן-ז'אק רוסו, שהיה מוזיקאי, מלחין וגם פילוסוף, כתב באנציקלופדיה הגדולה בשנת 1768: "מוזיקת ​​הבארוק היא זו שבה ההרמוניה מבולבלת, ועמוסה במודולציות ודיסוננסים. השירה קשה ולא טבעית, האינטונציה קשה, והתנועה מוגבלת. נראה שהמונח מגיע מהמילה בארוקו שמשמשת לוגיקנים".

השימוש הנפוץ במונח לתיאור המוזיקה של אותה תקופה החל רק ב-1919, על ידי המוזיקולוג היהודי-גרמני קורט זאקס, ורק בשנת 1940 השתמשו בו לראשונה בשפה האנגלית במאמר שפרסם המוזיקולוג הגרמני מנפרד בוקופזר.

הבארוק היה תקופה של ניסויים מוזיקליים וחדשנות, מה שמסביר את כמות הקישוטים והאלתורים שביצעו הנגנים, בעוד שסוגות מוזיקליות חדשות הומצאו, בהן הקונצ'רטו והסינפוניה. האופרה נולדה באיטליה בסוף המאה ה-16 (עם פרסום יצירת האופרה "דפנה" מאת המלחין והזמר האיטלקי יאקופו פרי, שהופקה בפירנצה ב-1598 ורוב התוכן שלה נאבד מאז) ועד מהרה התפשטה בשאר יבשת אירופה. לואי ה-14 יצר את האקדמיה המלכותית הראשונה למוזיקה, שבהמשך תהפוך לאופרה הלאומית של פריז. בשנת 1669 פתח המשורר פייר פרין אקדמיה לאופרה בפריז, תיאטרון האופרה הראשון בצרפת הפתוח לקהל, והציג לראשונה בה את "פומונה", יצירת אופרה פסטורלית שמתוארת כ-"אופרה הצרפתית הראשונה", עם מוזיקה מאת המלחין רוברט קמברט, עם חמש מערכות, מכונות במה משוכללות ובלט. היינריך שיץ בגרמניה, ז'אן-בטיסט לולי בצרפת והנרי פרסל באנגליה ידועים כמלחינים בארוקים בולטים שעזרו לבסס את המסורות הלאומיות שלהם במאה ה-17.

מספר כלים חדשים, כולל הפסנתר, הוצגו לראשונה במהלך תקופת מוזיקת הבארוק. המצאת הפסנתר מיוחסת לזכותו של ממציא הפורטה-פיאנו, האבטיפוס של הפסנתר המודרני - ברתולומאו כריסטופורי (1655–1731) מפדובה, איטליה, שהועסק על ידי פרדיננדו דה מדיצ'י, הנסיך הגדול של טוסקנה, והיה אוצר כלי הנגינה של משפחת מדיצ'י בפירנצה.

מלחיני בארוק בולטים

• ג'ובאני גבריאלי, מלחין ונגן עוגב איטלקי (1557/1554–1612).
• ג'ון ג'רום קספרגר, מבצע וירטואוז ומלחין אוסטרי-איטלקי (1580–1651).
• קלאודיו מונטוורדי, מלחין, כנר וזמר איטלקי (1567–1643).
• היינריך שיץ, מלחין ונגן עוגב גרמני (1585–1672).
• פרנצ'סקו קאוואלי, מלחין, זמר ונגן עוגב איטלקי (1602–1676).
• יוהאן יאקוב פרוברגר, מלחין, וירטואוז בכלי מקלדת ונגן עוגב גרמני (1616–1667).
• ז'אן-בטיסט לולי, מלחין, רקדן ונגן צרפתי ממוצא איטלקי (1632–1687).
• מארק-אנטואן שרפנטייה, מלחין צרפתי (1643–1704).
• היינריך איגנץ ביבר, מלחין וכנר בוהמי-אוסטרי (1644–1704).
• ג'ון בלואו, מלחין ונגן עוגב אנגלי (1649–1708).
• יוהאן פכלבל, מלחין, נגן עוגב ומורה גרמני (1653–1706).
• ארכאנג'לו קורלי, כנר ומלחין איטלקי (1653–1713).
• מרן מארה, מלחין ונגן ויול צרפתי (1656–1728).
• הנרי פרסל, מלחין אנגלי (1659–1659, שנת לידתו של פרסל שנויה במחלוקת).
• אלסנדרו סקרלטי, מלחין איטלקי (1660–1725).
• פרנסואה קופרן, מלחין נגן עוגב וצ'מבליסט צרפתי (1668–1733).
• תומאזו אלבינוני, מלחין איטלקי (1671–1751).
• אנטוניו ויוואלדי, אמרגן, כנר מלחין ואיטלקי (1678–1741).
• יאן דיסמאס זלנקה, מלחין ונגן ויולונה צ'כי (1679–1745).
• גאורג פיליפ טלמן, רב-נגן ומלחין גרמני (1681–1767).
• יוהאן דויד הייניכן, תאורטיקן מוזיקה ומלחין גרמני (1683–1729).
• ז'אן-פיליפ ראמו, תאורטיקן מוזיקה ומלחין צרפתי (1683–1764).
• גאורג פרידריך הנדל, מלחין גרמני-אנגלי (1685–1759).
• דומניקו סקרלטי, מלחין איטלקי (1685–1757).
• יוהאן סבסטיאן באך, מלחין גרמני (1685–1750).
• ניקולא פורפורה, מורה שירה ומלחין איטלקי (1686–1768).
• ג'ובאני בטיסטה פרגולזי, מלחין, כנר ונגן עוגב איטלקי (1710–1736).

תיאטרון

תקופת הבארוק נחשבת כתור זהב לתיאטרון הצרפתי והספרדי, שכלל את המחזאים פייר קורניי, ז'אן ראסין ומולייר בצרפת, ולופה דה וגה ופדרו קלדרון דה לה ברקה בספרד. בעידן הבארוק, האמנות והסגנון של ענף התיאטרון התפתחו במהירות, לצד התפתחות האופרה והבלט. העיצוב של תיאטראות חדשים וגדולים יותר, המצאת השימוש במכניקות במה משוכללות יותר, השימוש הרחב יותר בקשת הפרוסניום, שמסגרתה את הבמה והסתירה את המכניקות שלה מהקהל, עודדו אפקטים נופיים ותיאטרליים יותר.

לבארוק התיאטרון היה אופי קתולי בספרד, בעקבות מודל ספרותי איטלקי בתקופת הרנסאנס. תיאטרון הבארוק ההיספני שאף להציג תוכן ציבורי עם מציאות אידיאלית, שהביאה לידי ביטוי שלושה סנטימנטים בסיסיים: נצרות קתולית, מונרכיה וגאווה וכבוד לאומי שמקורם מעולם האבירים. שתי תקופות ידועות בתיאטרון הספרדי הבארוק, כאשר החלוקה התרחשה בשנת 1630. התקופה הראשונה מיוצגת בעיקר על ידי לופה דה וגה, אבל גם על ידי טירסו דה מולינה, גספר אגילר, גילן דה קסטרו, אנטוניו מירה דה מאמסקווה, ולס דה גוורה, חואן רואיז דה אלרקון, דייגו חימנס דה אנצ'יסו, לואיס בלמונטה ברמודז, פליפה גודינס, לואיס קווינונס דה בנבנטה וחואן פרס דה מונטאלבן. התקופה השנייה יוצגה בעיקר על ידי פדרו קלדרון דה לה ברקה והעמיתים המחזאים שלו אנטוניו הורטאדו דה מנדוסה, אלווארו קובילו דה אראגון, ז'רונימו דה קנסר, פרנסיסקו דה רוחאס זורילה, חואן דה מאטוס פראגוסו, אנטוניו קואלו, אגוסטין מורטו ופרנסיסקו באנס קנדמו.

לופה דה וגה הציג באמצעות המחזה שלו "אמנות חדשה של יצירת קומדיות בזמן הזה" (1609) את היצירה "הקומדיה החדשה". הוא קבע נוסחה דרמטית חדשה ששברה את שלישיית מאפייני האחדות של אריסטו של האסכולה האיטלקית לשירה (פעולה, זמן ומקום) ומאפיין האחדות הרביעי של אריסטו שעוסק בסגנון, באמצעות ערבוב של אלמנטים טרגיים וקומיים שמציגים סוגים שונים של פסוקים ובתים על רקע התוכן שמיוצג. אף על פי שלדה וגה היה ידע רב באמנות הפלסטית, הוא לא השתמש בו במהלך רוב הקריירה שלו וגם לא ביצירות התיאטרון שלו או כחלק מסצנוגרפיה. מחזה הקומדיה של דה וגה העניקה תפקיד שני להיבטים החזותיים של הייצוג התיאטרלי.

טירסו דה מולינה, לופה דה וגה וקלדרון דה לה רקה היו כותבי המחזות החשובים ביותר בספרד בתקופת תור הזהב הבארוקי. היצירות שלהם, הידועות באינטליגנציה העדינה ובהבנה העמוקה של אנושיות האדם, יכולות להיחשב כגשר בין הקומדיה הפרימיטיבית של לופה לקומדיה המשוכללת יותר של קלדרון. טירסו דה מולינה ידוע בעיקר בזכות שתי יצירות מטעמו, "החשדות המורשעים" ו-"הטריקסטר מסביליה ואורח האבן", אחת הגרסאות הראשונות של סיפור העם של דון חואן.

עם ההגעה שלו למדריד, הביא המהנדס, סנוגרף ומעצב הנוף האיטלקי קוזימו לוטי לחצר הספרדית את הטכניקות התיאטרליות המתקדמות ביותר באירופה. הטכניקות והידע המכאני שלו יושמו בתערוכות ארמון שנקראו "פיאסטה" ובתערוכות מפוארות של נהרות או מזרקות מלאכותיות בשם "נאומכיה". הוא היה אחראי על עיצוב הגנים של פארק בואן רטירו, ארמון זרזואלה והארמון המלכותי של ארנחואס ועל בניית המבנה התיאטרלי של הקולוסיאום המלכותי של בואן רטירו. המחזאי הגרמני הידוע ביותר בתקופת הבארוק היה אנדראס גריפיוס, שהשתמש בדגם הישועי של יוסט ואן דן וונדל ההולנדי ופייר קורניי הצרפתי. המחזאי הגרמני יוהנס ולטן שילב את מסורות הקומיקאים האנגלים וסגנון הקומדיה דל'ארטה עם התיאטרון הקלאסי של קורניי ומולייר. הלהקה הנודדת שלו, להקת ולטן, הייתה להקת תיאטרון גרמנית נודדת שנוסדה על ידו בשנת 1678, שפעלה בגרמניה, פולין, המדינות הבלטיות ובמדינות סקנדינביה בין 1678 ו-1712 שהוגדרה לעיתים קרובות כלהקת התיאטרון המשמעותית והחשובה ביותר במאה ה-17, ומילאה תפקיד חיוני בתולדות התיאטרון של סקנדינביה בתקופה שבה עדיין לא פותח באזור תיאטרון מקומי.

סוגת הטרגדיה הבולטת ביותר של הבארוק האיטלקי מוכרת ביצירות של פדריקו דלה ואלה. את פעילותו הספרותית מסכמים ארבעת המחזות שכתב: הטראגי-קומדיה אדלונדה מפריגיה (1595) ובעיקר שלוש הטרגדיות שלו, ג'ודית (1627), אסתר (1627) ומלכת סקוטיה (1628). לדלה ואלה היו חקיינים וחסידים רבים ששילבו ביצירות שלהם סגנון בארוק ואת המטרות הדידקטיות של החברים במסדר הישועים (פרנצ'סקו ספורצה פלביצ'ינו, ג'ירולמו גרציאני).

בתקופת רוסיה הצארית, התפתחות הגרסה הרוסית של הבארוק התגבשה רק במחצית השנייה של המאה ה-17, בעיקר בזכות יוזמתו של אלכסיי הראשון, צאר רוסיה, שביקש לפתוח תיאטרון חצר ב-1672. המחזאי והבמאי שלו היה יוהאן גוטפריד גרגורי, כומר לותרני גרמני-רוסי, שכתב, בין היתר, מחזה בן 10 שעות בשם "פעולת ארתחששתא". הדרמטורגיה של סימאון מפולוצק ודמטריוס מרוסטוב הפכה לתרומה מרכזית לבארוק התיאטרון הרוסי.

ריקוד

ריקוד הבארוק הוא ענף בארוק נוסף שהתפתח בין השנים 1600-1750, וקשור קשר הדוק עם מוזיקת, תיאטרון ואופרת הבארוק. רוב הכוריאוגרפיות ששרדו מהתקופה הן ריקודי קאנטרי אנגליים, כמו אלו במהדורות הרבות של "המאסטר הרוקד", מדריך לריקודי קאנטרי אנגליים שפורסם לראשונה בשנת 1651 על ידי מוכר הספרים הלונדוני, המוציא לאור, מלחין המשנה ג'ון פלייפורד.

החידושים הגדולים במחול במאה ה-17 החלו בחצר הצרפתית תחת שלטון לואי ה-14, שבהם רואים את האב הקדמון הסגנוני המובהק הראשון של הבלט הקלאסי. אותה טכניקה בסיסית שימשה הן באירועים חברתיים, והן כמחול תיאטרוני בבלט החצר ובתיאטראות ציבוריים. סגנון הריקוד ידוע בדרך כלל לחוקרים מודרניים כסגנון האציל הצרפתי או בל דאנס (צרפתית, מילולית "ריקוד יפה"), אולם הוא מכונה לעתים קרובות כריקוד הבארוק למרות קיומם של סגנונות ריקוד תיאטרליים וחברתיים אחרים בתקופת הבארוק.

המקורות העיקריים של ריקוד הבארוק כוללים יותר מ-300 כוריאוגרפיות בכתב המחול ביושאן-פיילט, וכן הדרכות מאת ראול אוגר פיילט ופייר ראמו בצרפת, קלום טומלינסון, פ. סיריס וג'ון וויבר באנגליה, וגוטפריד טאובר. בגרמניה (כלומר לייפציג, סקסוניה). שפע הראיות הללו אפשר לחוקרים ולרקדנים מודרניים לשחזר את הסגנון, למרות שתחומי מחלוקת עדיין קיימים. ההקדמה המודרנית הסטנדרטית היא הילטון.[4]

ריקוד הקאנטרי האנגלי שרד הרבה מעבר לתקופת הבארוק והתפשט בסופו של דבר בצורות שונות ברחבי אירופה ומושבותיה, ולכל רמות החברה.

גנים

ענף גני הבארוק, שידוע גם בשם הגן הצרפתי, הופיע לראשונה ברומא במאה ה-16, ולאחר מכן בגרסה המפורסמת ביותר שלו בצרפת במאה ה-17 בגני וו-לה-ויקונט ובארמון ורסאי. גני הבארוק הוקמו על ידי מלכים ונסיכים בגרמניה, הולנד, אוסטריה, ספרד, פולין, איטליה ורוסיה עד לאמצע המאה ה-18, אז החלו להפוך אותם מחדש על רקע נוף הגן האנגלי הטבעי יותר.

מטרת גן הבארוק הייתה להמחיש את כוחו של האדם על הטבע, ואת התפארת של המייסד שלו. גני הבארוק נפרשו בדוגמאות גיאומטריות, כמו חדרי בית. בדרך כלל הם נראו בצורה הטובה ביותר מבחוץ וממבט מטה, מתוך טירה או מרפסת. האלמנטים של גן בארוק כללו פרטרות של ערוגות פרחים או "גדרות חיות" נמוכות גזוזות בעיצובי בארוק מקושטים, וסמטאות ישרות של נתיבים שחילקו את הגן לחלקים. בריכות עגולות או מלבניות היו הרקע של הצבת מזרקות ופסלים. חורשות או חורשות גזוזות בקפידה או טורים של עצים זהים, העניקו מראה של קירות ירוקים והיוו תפאורה לפסלים. בקצוות, בגנים היו בדרך כלל ביתנים, אורנז'רים ומבנים אחרים שבהם יכלו המבקרים לתפוס מחסה מפני השמש או הגשם. גני הבארוק דרשו מספר עצום של גננים, גיזום מתמשך ומים בשפע. בחלק המאוחר של תקופת הבארוק החלו האלמנטים הנוקשים הללו להיות מוחלפים במאפיינים טבעיים יותר, שכללו שבילים מפותלים, חורשות של עצים מגוונים שהחלו לגדול ללא גיזום, אדריכלות כפרית ומבנים ציוריים כמו מקדשים רומיים כמו גם "גנים סודיים" בשולי הגן הראשי מלאים בצמחייה ירוקה, שבהם יכלו המבקרים לקרוא או לנהל שיחות שקטות. עד אמצע המאה ה-18 רוב גני הבארוק הפכו באופן חלקי או מלא לגרסאות של גן הנוף האנגלי.

מלבד וו-לה-ויקונט וארמון ורסאי, גני הבארוק המפורסמים שממשיכים לשמור על חלק ניכר מהמראה המקורי שלהם כוללים את הארמון המלכותי של קזרטה ליד נאפולי (איטליה), ארמון נימפנבורג וטירת אוגוסטוסבורג וטירת פאלקנלוסט בבריהל (גרמניה), ארמון הט לו באפלדורן (הולנד), ארמון בלוודר בווינה (אוסטריה), הארמון המלכותי של לה גרניה דה סן אילדפונסו במדריד (ספרד) וארמון פטרהוף בסנקט פטרבורג (רוסיה).

תכנון ועיצוב ערים

ערי אירופה מהמאה ה-16 עד המאה ה-19 היו עדות לשינוי גדול בעקרונות התכנון והעיצוב העירוני שהמציאו מחדש את סגנון הנופים והסביבה הבנויה. רומא, פריז וערים גדולות אחרות שונו כדי להכיל אוכלוסיות גדלות באמצעות שיפורים בדיור, תחבורה ושירותים ציבוריים. לאורך הזמן הזה, סגנון הבארוק היה בעיצומו, וההשפעות של סגנונות אדריכליים משוכללים, דרמטיים ואמנותיים התרחבו לתוך המרקם העירוני באמצעות מה שמכונה "תכנון עירוני בארוקי", בעוד שחווית המגורים וההליכה בערים המטרה שלה היא להשלים את הרגשות של סגנון הבארוק. סגנון התכנון הזה אימץ לעתים קרובות את הצגת העושר והחוזק של הכוחות השולטים, והמבנים החשובים שימשו כמרכז החזותי והסמלי של הערים.

התכנון מחדש של העיר רומא תחת שלטונו של האפיפיור סיקסטוס החמישי החיה והרחיב את העיר במאה ה-16. פיאצות (רחבות בערים שמוקפת בבתים) וכיכרות מפוארות רבות נוספו כמרחבים ציבוריים כדי לתרום להשפעה הדרמטית של סגנון הבארוק. הפיאצות כללו מזרקות ומאפיינים דקורטיביים אחרים כדי לגלם את רגשות התקופה. גורם חשוב בתכנון בסגנון הבארוק היה לחבר כנסיות, מבני ממשל ופיאצות יחד ברשת של צירים, שאפשר לציוני הדרך החשובים של הכנסייה הקתולית להפוך למוקדי העיר. במאה ה-19 פריז היוותה דוגמה לתכנון עירוני בארוק, כאשר עברה תחייה עירונית באמצעות שינוי דרמטי במרקם העירוני שלה בעזרת ז'ורז'-אז'ן אוסמן. תחת שלטונו של נפוליאון השלישי, האוסמן מונה לשחזר את פריז על ידי הוספת רשת חדשה של רחובות, פארקים, רכבות ושירותים ציבוריים. חלק מהמאפיינים של העיצוב של האוסמן כוללים שדרות ישרות ורחבות עם עצים, וגישה קצרה לפארקים ולשטחים ירוקים. התכנון העירוני של אוסמן כולל מספר מבנים חשובים בתור דוגמה, כמו בית האופרה הלאומית של פריז.

מאפיינים נוספים של תכנון עירוני בארוקי נראים היום בברצלונה. רובע האישמפלה, שתוכנן על ידי המהנדס האזרחי ומתכנן הערים אילדפונס סרדה, מציג שדרות רחבות במערכת רשת עם כמה שדרות אלכסוניות. הצמתים ייחודיים עם בלוקים מתומנים, שמספקים לרחובות ראות ואור נהדרים. עבודות רבות שבוצעו ברובע הגיעו מהאדריכל אנטוני גאודי, שהציג סגנון ייחודי משלו. יצירה בולטת של גאודי במרכז האישמפלה כוללת את הבזיליקה סגרדה פמיליה.

הדורות הבאים

מעבר לסגנון הרוקוקו

הרוקוקו הוא השלב האחרון של הבארוק, ובמובנים רבים הוא לקח את התכונות הבסיסיות של הבארוק של אשליה ודרמה לקיצוניות ההגיונית שלהן. הרקוקו החל בצרפת כתגובה לפאר הבארוק הכבד של חצר לואי ה-14 בארמון ורסאי, בעוד שתנועת הסגנון נקשרה במיוחד עם מאדאם דה פומפדור (1721–1764), הפילגש של המלך החדש, לואי ה-15 (1710–1774). בגלל הסיבה הזו, הסגנון היה ידוע גם בשם "פומפדור" במקום "רקוקו". למרות שהסגנון קשור מאוד לתקופת השטלון של לואי ה-15, הוא לא הופיע בתקופה הזו. יצירות מרובות מהשנים האחרונות של עידן השלטון של לואי ה-14 מהוות דוגמאות לסגנון הרוקוקו בתקופה המוקדמת שלו. שם תנועת הסגנון נובע משם הסגנון הצרפתי "רוקאיל", שמתייחס לאבנים וקונכיות שמקשטות את פנים המערות, שכן צורות קונכיות דומות הפכו למאפיין נפוץ בעיצוב הרוקוקו. תנועת הרקוקו התחילה כסגנון עיצוב ואומנויות דקורטיבי, והתאפיינה בצורות זורמות אלגנטיות, אדריכלות בהמשך ואחר כך ציור ופיסול. הצייר הצרפתי שהמונח רוקוקו מזוהה איתו לרוב הוא ז'אן-אנטואן וואטו, שהסצנות הפסטורליות שלו, או על פי הקטגוריה הרשמית של סגנון הציור שלו "Fête galante" (בעברית: מסיבת חיזור), שלטו בענף הציור בראשית המאה ה-18.

קיימים קווי דמיון מרובים בין הרוקוקו לבארוק. שני הסגנונות מתעקשים על צורות מונומנטליות, ולכן משתמשים בחללים רציפים, עמודים כפולים או פילסטרים, וחומרים יוקרתיים (כולל מוזהבים). עם זאת גם קיימים בין הסגנונות הבדלים בולטים. עיצוב הרוקוקו השתחרר מהדבקות בסימטריה ששלטה באדריכלות ובעיצוב מאז הרנסאנס, באמצעות חפצים קטנים רבים, כמו סירי דיו, דמויות חרסינה או קישוטים מסוימים שלרוב מוצגים כאסימטריים. הצורה הזו של הסגנון הולכת יד ביד עם העובדה שרוב הקישוטים כללו פרשנות של עלים וקונכיות ים, ולא כמו קישוטים קלאסיים שעברו בירושה מהרנסאנס כמו בבארוק. הבדל מרכזי נוסף הוא העובדה שמכיוון שהבארוק הוא הביטוי התרבותי העיקרי של רוח הקונטרה-רפורמציה, הוא קשור לרוב לאדריכלות כנסייתית. לעומת זאת, הרוקוקו מזוהה בעיקר עם ארמונות ואדריכלות ביתית. בפריז, הפופולריות של הרוקוקו עלתה בקנה אחד עם הופעתו של הסלון כסוג חדש של מקום מפגש חברתי, שהמקומות עבורו היו מעוטרים לעתים קרובות בסגנון הזה. חדרי הרוקוקו היו בדרך כלל קטנים יותר מחדרי הבארוק, מה שמשקף תנועה לעבר אינטימיות ביתית. גם צבעים תאמו את השינוי הזה בין הסגנונות, מגווני האדמה של הציורים של קאראווג'ו, והפנים של השיש האדום והגבלים המוזהבים של שלטונו של לואי ה-14, ועד הכחול הבהיר והנינוח, ורוד פומפדור ולבן של לואי ה-15 ומאדאם דה פומפדור. בדומה לצבעים, היה גם מעבר מהבארוק לרוקוקו מנושאים רציניים, דרמטיים ומוסריים בציור ובפיסול, לנושאים קלילים ומשמחים.

הבדל נוסף בין הבארוק לרוקוקו הוא העניין שהיה לאריסטוקרטים מהמאה ה-18 במזרח אסיה. סינואיסריי (באנגלית: Chinoiserie) היה סגנון באמנות, אדריכלות ועיצוב פופולרי במהלך המאה ה-18, שקיבל השראה רבה מאמנות סינית, אבל גם מהרוקוקו באותו זמן. מכיוון שהנסיעה לסין או למדינות אחרות במזרח הרחוק הייתה קשה באותה תקופה ולכן נותרה מסתורית עבור רוב אזרחי מערב אירופה, הדמיון האירופאי קיבל השראה מהתפיסות של אסיה כמקום של עושר ומותרות, וכתוצאה מכך קיסרים ועד סוחרים התחרו ביניהם על רקע עיטור חדרי המגורים שלהם בסחורות אסייתיות וקישוט בסגנונות אסיאתיים. היכן שהיה קשה להשיג חפצים אסיאתיים, בעלי מלאכה וציירים אירופאים סיפקו את הביקוש בצורה מקורית, ויצרו תערובת של צורות רוקוקו ודמויות, מוטיבים וטכניקות אסייתיות. מלבד שחזורים אירופאיים של חפצים בסגנון מזרח אסיה, נעשה שימוש חוזר בכלי לכה סיניים במספר דרכים. אריסטוקרטים אירופאים קישטו במלואם קומץ חדרים של ארמונות, עם לוחות לכה סיניים שמשמשים כלוחות קיר. בשל היבט שלה, לכה שחורה הייתה פופולרית עבור שימוש במהלך לימודים של גברים מערביים. הלוחות הללו שהיו בשימוש בדרך כלל היו מבריקים ושחורים, ומיוצרים במחוז חנאן בסין. לוחות לכה סיניים, כמו גם יפניים , שימשו בנוסף מספר נגרים אירופאים מהמאה ה-18 לייצור רהיטים. על מנת להיות מיוצרים, פורקו מסכים אסייתיים ושימשו לציפוי רהיטים מתוצרת אירופה.

תחייה והשפעה באמצעות אקלקטיות

על אף הביקורת שסגנון הבארוק קיבל לאחר הדעיכה של הפופולאריות שלו, לימים הוא יהווה מקור השראה לאמנים, אדריכלים ומעצבים במהלך המאה ה-19 בעקבות ההתחלה של הרומנטיקה, תנועה שהתפתחה במאה ה-18 והגיעה לשיאה במאה ה-19 שהתאפיינה בהדגשת הרגש והאינדיבידואליזם, כמו גם האדרת העבר ההיסטורי והטבע. שילוב של גורמים ספרותיים, דתיים ופוליטיים גרם לאדריכלים ומעצבים בריטים של סוף המאה ה-18 וה-19 להסתכל אחורה לימי הביניים כדי לקבל השראה לרעיונות השונים שלהם. הרומנטיקה היא הסיבה לכך שהמאה ה-19 ידועה בעיקר כ-"מאת התחייה" . בצרפת, הרומנטיקה לא הייתה הגורם המרכזי שהוביל לתחיית האדריכלות והעיצוב הגותיים, אלא הוונדליזם של אנדרטאות ומבנים היסטוריים שקשורים למשטר העתיק (ממלכת צרפת) שאירע במהלך המהפכה הצרפתית. בשל כך מונה הארכיאולוג אלכסנדר לנואר לאוצר של מנזר פטיטס-אוגוסטינס, אליו הועברו פסלים, מונומנטים וקברים שהוצאו מכנסיות, מנזרים ומבנים נוספים. לנואר ארגן לבסוף את ייסוד המוזיאון למונומנטים צרפתיים (1795–1816) שהציג פסלים וחפצים אחרים שרבים מהם ניצלו ביוזמתו של לנואר מההרס של המפגינים במהלך המהפכה הצרפתית, שהיה לראשון שהחזיר את פופולריות סגנון ימי הביניים לאמנות, שהתקדמה לאטה לפריחה כרבע מאה לאחר מכן.

הטעם וההתחדשות של אמנות ימי הביניים הביאו להחייאת סגנונות נוספים, כולל הבארוק והרוקוקו. התחייה התחילה עם נושאים מימי הביניים, ולאחר מכן, לקראת סוף שלטונו של לואי פיליפ, מלך הצרפתים (1830–1848), מתקופת הרנסאנס. השראת הבארוק והרוקוקו הייתה פופולרית יותר בתקופת שלטונו של נפוליאון השלישי (1852–1870), והמשיכה מאוחר יותר, לאחר נפילת האימפריה הצרפתית השנייה. בהשוואה לאופן שבו באנגליה ראו אדריכלים ומעצבים את האדריכלות הגותית כסגנון לאומי, הרוקוקו נתפס כאחת התנועות המייצגות ביותר עבור צרפת. הצרפתים הרגישו קשורים הרבה יותר לסגנונות המשטר העתיק והאימפריה של נפוליאון, מאשר לתקופות ימי הביניים או הרנסאנס, למרות, שהאדריכלות הגותית התפתחה לראשונה בצרפת ורק בהמשך באנגליה.

סגנון התחייה של המאה ה-19 הוביל עם הזמן לאקלקטיות (תערובת של אלמנטים מסגנונות שונים). מכיוון שלעתים קרובות אדריכלים החיו סגנונות קלאסיים, לרוב המבנים והעיצובים האקלקטיים יש מראה ייחודי. מלבד מקרים של תחייה טהורה של סגנונות, הבארוק היה גם אחד ממקורות ההשראה העיקריים לאקלקטיות. העמוד הזוגי והסדר הענק, שני אלמנטים שקיימים בשימוש נרחב בסגנון אדריכלות הבארוק, נמצאים לעתים קרובות בבניינים מהסוג הזה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. האקלקטיות לא הייתה מוגבלת רק לאדריכלות. עיצובים רבים מסגנון האימפריה הצרפתית השנייה (1848–1870) כוללים אלמנטים שלקוחים מסגנונות שונים.

הבל אפוק הייתה תקופה שהחלה בסביבות 1871–1880 ושהסתיימה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. היא התאפיינה באופטימיות, שלום אזורי, שגשוג כלכלי, התרחבות קולוניאלית וחידושים טכנולוגיים, מדעיים ותרבותיים. האקלקטיות הגיעה לשיאה בתקופה הזו, עם סגנון אדריכלות האמנויות היפות. הסגנון קיבל את שמו מבית הספר לאמנויות יפות בפריז, שם התפתח ובו למדו רבים מהמייצגים העיקריים של הסגנון. בניינים בסגנון האדריכלי הזה כוללים לעתים קרובות עמודים איונים. הסגנון כיוון לשפע בארוקי באמצעות מבנים מונומנטליים מעוטרים בפאר שדימו את ארמון ורסאי של לואי ה-14. בכל הנוגע לעיצוב הבל אפוק, כלל הרהיטים מהעבר זכו להערצה, כולל, סגנון האימפריה הצרפתית השנייה שנשאר פופולרי עד שנת 1900. בשנים שסביב שנת 1900 היה סיכום ענק של סגנונות של כלל המדינות בכל התקופות הקודמות. כל סגנון, מדגמים סיניים ועד ספרדיים, מעבודת אנדרה-שארל בול ועד אמנות גותית, מצא את דרכו לייצור רהיטים, אבל סגנונות מסוימים זכו להערכה רבה יותר מאחרים, כאשר שיא ימי הביניים והרנסאנס המוקדם היו מוערכים במיוחד, והאקזוטיות של כל פס ועיצובי רוקוקו שופעים זכו גם להעדפה.

התחייה והשפעת הבארוק התפוגגו ונעלמו עם הופעת סגנון הארט דקו שנוצר כמאמץ קולקטיבי של מעצבים צרפתים רבים ליצור סגנון מודרני חדש בסביבות 1910. הוא הוגדר כמעורפל לפני מלחמת העולם הראשונה, אבל הפך לפופולרי מאוד בתקופה בין המלחמות, בדגש על שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. תנועת הארט דקו הייתה שילוב של מאפיינים רבים שנלקחו מזרמים מודרניסטיים משנות ה-1900 וה-1910, כמו הזצסיון הווינאי, קוביזם, פוביזם, פרימיטיביזם, סופרמטיזם, קונסטרוקטיביזם, פוטוריזם, דה סטייל ואקספרסיוניזם. מלבד המודרניזם, אלמנטים שנלקחו מסגנונות פופולריים בתקופת הבל אפוק, נמצאים גם הם בארט דקו, כגון: תחיית הרוקוקו, נאו-קלאסיציזם או סגנון הניאו-לואי ה-16. הפרופורציות, הנפחים והמבנה של אדריכלות האמנויות היפות לפני מלחמת העולם הראשונה קיימים גם כן בבנייני ארט דקו מוקדמים של שנות ה-10 וה-20 של המאה ה-20. אלמנטים שנלקחו מהבארוק הם די נדירים, מאחר ואדריכלים ומעצבים מטעם הארט דקו העדיפו את סגנון לואי ה-16.

בסוף התקופה שבין המלחמות, עם עליית הפופולריות של הסגנון הבין-לאומי שמאופיין בהיעדרות מוחלטת של כל קישוט, נוצרה נטישה מוחלטת של ההשפעה ותחיית הבארוק בעוד שמספר רב של אדריכלים ומעצבים בסגנון בין-לאומי ביחד עם אמנים מודרניסטים, מתחו ביקורת על הבארוק על רקע "הבזבזנות שלו" ועל מה שהם ראו בו כ-"עודף". למרבה האירוניה, הביקורות נגד הבארוק מצידם נשמעו בדיוק באותו זמן שההערכה הביקורתית של סגנון הבארוק המקורי התחדשה מאוד.

הערכה פוסט מודרנית ופרשנויות מחודשות

ההערכה לבארוק הופיעה מחדש עם עליית הפוסטמודרניזם, תנועה שהטילה ספק במודרניזם (הסטטוס קוו לאחר מלחמת העולם השנייה), וקידמה את ההכללה של אלמנטים מטעם סגנונות היסטוריים בעיצובים חדשים, והערכה לעבר הפרה-מודרניסטי. התייחסויות ספציפיות לבארוק הן נדירות, שכן הפוסטמודרניזם כלל לעתים קרובות אלמנטים מפושטים ביותר שהיו "ציטוטים" של הקלאסיציזם באופן כללי, כמו חזיתות או עמודים.

אזכורים נוספים לבארוק מצויים בכלי קרמיקה ואופנה של ורסצ'ה, שמעוטרים בשריגים מקסימליסטיים, דומים מאוד לאלה שנמצאו בלוחות קישוט הבארוק האיטלקי ובעבודות אנדרה-שארל בול, אבל דומים גם לאלה שנמצאו על חפצים מסגנון אימפריאלי , בעיקר טקסטיל, מתקופת שלטונו של נפוליאון בונפרטה.

ראו גם

• אדריכלות הבארוק
• מוזיקת הבארוק
• בארוק אוקראיני
• בארוק אנגלי