ויקיפדיה

משתמש:Yaara.Sc/פמיניזם דתי (יהדות)

הפמיניזם ביהדות הוא זרם המבקש לשלב ערכים פמיניסטיים עם המחשבה וההלכה היהודיים וכולל בתחומו תת-זרמים מגוונים. תת-זרם מרכזי בפמיניזם הדתי שואף ליצור הזדמנויות דתיות ומנהיגותיות רחבות יותר לנשים יהודיות. תת-זרם אחר סבור כי העובדה שהפסיקה הייתה רובה ככולה בידי ידיים גבריות גרמה לכך שההלכה מפלה אותן בתחומים רבים ושואף לשנות זאת.

התאוריה הפמיניסטית קוראת תיגר על עצם הרעיון של אמת העומדת מאחורי מסורת גברית של פרשנות תלמודית המופצת ברבים ומעמידה בספק את מציאות זו, בכך שהיא מציבה אתגרים לתפיסה המסורתית של האובייקטיביות.[1]

עיינו גם בפורטל:
פורטל פמיניזם

נשים ביהדות בתקופות קודמות עריכה

לא ניתן לנתק את המציאות בתקופות הקדומות של העם היהודי והמסורת הכתובה מהתפתחות הפמיניזם הדתי ביהדות. מספר הנשים המוזכרות במקורות נמוך משמעותית משל הגברים, אך יש בין הנשים המוזכרות ותיאור פועלן כדי ללמד על המציאות באותה תקופה.

תקופת התנ"ך עריכה

בתנ"ך, נשים מופיעות בהקשרים שונים ובעיסוקים שונים. שלוש מתוך ארבעת האימהות הן מודל לנשים שיצרו את המציאות שלהן ולא נכנעות לתכתיבים או למרות גברית: שרה אינה מהססת לדרוש מאברהם לשלח את הגר, רבקה אינה בוחלת במרמה למען קידום יעקב ורחל גונבת את התרפים.

קיומן של נשים נביאות נפוץ הרבה פחות מקיומם של גברים נביאים, אך המוזכרות בתנ"ך מהוות דמויות משמעותיות וחזקות. לדוגמה, דבורה הייתה נביאה, מנהיגה, שופטת ואף מצביאה ודמותה מצטיירת כרבת עוצמה.

תקופת המשנה והתלמוד עריכה

יתכן שאף שהחוק המקראי משקף מציאות פטריארכלית אשר במסגרתה האישה מוגבלת מאוד, בפועל היה מעמדה שונה במידת מה.[2] נשים מוזכרות כפעילות ומעורבות במגוון תחומים:

מעורבות ציבורית: נשים במעמדות חברתיים שונים היו מעורבות באופנים שונים גם בחיים הציבוריים. נשים משכבות העם העניות יכלו לעסוק במקצועות כמו חנוונות (מסחר זעיר, מסחר בכמויות קטנות), פונדקאות ועוד, ולא תמיד רק במלאכות משק הבית. נשות המעמדות הגבוהים (בתי המלוכה והעשירים) יכלו לעסוק בנגינה ולהיות מעורבות בחיי החברה של המעמד שהשתייכו אליו.[2]

בעלות על רכוש: נשים משכבות חברתיות גבוהות היו בעלות נכסים והטביעו את חותמן על חיי הקהילה באמצעות עושרן ונכסיהן.[2]

מעורבות פולחנית: נשים היו מעורבות גם בפעילות דתית פולחנית ובמכלול העבודה במקדש, ונמצאו להן דרכים משלהן כמו הקרבת קורבן יולדת ומתן נדבות מרכושן, תוך השתתפות בחיים הדתיים.[2]

תלמוד תורה: סוגיית לימוד תורה על ידי נשים שנויה במחלוקת. לצד דעות הטוענות שאדם חייב ללמד בתו תורה, נטען כי "כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות" (מסכת סוטה, פ"ג מ"ד). בפועל, ברוריה, (אשת רבי מאיר), אימא שלום (אשת רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל), רחל (אשת רבי עקיבא) ונשים נוספות מוזכרות בתלמוד כמי שמביעות עמדות עצמאיות. כך או כך, מספרן מועט ביותר והעולם התורני היה גברי.[2]

ימי הביניים עריכה

ניתן להתרשם מאורח חיי האישה ביהדות ומפריצתה את גבולות המוסכמות ממגוון מקורות (ביניהם: ספרות השאלות ותשובות, מסמכים מהמאה ה-9 עד המאה ה-12 שנמצאו בגניזת קהיר, בכתבים ובמסמכים של הכנסייה ושל סופרים נוצרים, ברשומות בתי המשפט של הכנסייה ועוד).[2]

החברה היהודית בארצות שהיו תחת שלטון האסלאם (בספרד, צפון אפריקה, ופרס) הושפעה לא במעט על-ידי נורמות ההתנהגות של החברה המוסלמית ביחסה אל נשים, כדוגמת פוליגמיה והגבלה של חופש התנועה של נשים. אולם, גם בתוך אווירה זו, לא מעט נשים עסקו במסחר. נשים היו בעלות רכוש, הן רכוש שנצבר בשנות נישואיהן ונותר שלהן לאחר שהתאלמנו והן רכוש שקנו באמצעות מעשי ידיהן, בעיקר בעבודות רקמה ותפירה. מכתובות שנמצאו בין מסמכי גניזת קהיר, עולה שהיו לא מעט מקרי גירושין וכן נישואין שניים של נשים לאחר גירושין או התאלמנות. נראה שכמו החברה המוסלמית הסובבת, כך גם רוב הנשים לא ידעו קרוא וכתוב, אך גם בתחום זה נשים היו יוצאות דופן- שאלה שנשלחה לרמב"ם מתייחסת לאישה שלימדה ילדים לפרנסתה בהיעדרו של בעלה, והצליחה לפרנס כך את בני ביתה.[2]

הפזורה היהודית במערב אירופה (צרפת, גרמניה, אנגליה ואיטליה, למשל) חיה תחת שלטון הנצרות והייתה קטנה מזו שבארצות המזרח. נראה שנשים היו מעורבות בפרנסת המשפחה במגוון דרכים. לא פעם תחזקו נשים את עסקיהם המשפחתיים בעת היעדרם של הגברים מהבית למסעות עסקים ומסחר (ואלה נמשכו לא פעם תקופות ארוכות); היו לא מעט נשים שעסקו בהלוואת כספים (עיסוק שהיה מקור פרנסה מרכזי ליהודים באותה תקופה) ואף יש אזכור לנשים יהודיות שעסקו ברפואה. לא מעט נשים היו מעורבות במניעת התנצרות ובשימור היהדות גם במקרים של סכנת נפשות. בימי הביניים המאוחרים חוברו כתבים מיוחדים לנשים- ספרי "תחינות", המלמדים שלנשים היו אופני ביטוי רוחני דתי משלהן (ספרים אלו חוברו ביידיש כיוון שנשים לא ידעו עברית וארמית). מבחינת מבנה המשפחה, נראה שפסק ההלכה של רבנו גרשום שאסר פוליגמיה ואת גירוש אישה בעל כורחה, החל להיות מיושם במאות ה-11-12 בקהילות אשכנז. מעמדן של נשים נשואות הוטב בהרבה במקומות שבהם יושם פסק הלכה זה.[2]

אם כן, למרות פסקי ההלכה המצביעים על ניסיונות להגביל נשים, הכתיבה מציאות החיים מעורבות של נשים ברבים מתחומי החיים.[2]

העת החדשה עריכה

העת החדשה מתאפיינת בשינויים מרחיקי לכת בדפוסי החיים של החברה היהודית ושל מידת מעורבותה בעולם הסובב (תהליכי אמנציפציה, חילון ומודרניזציה של החברה היהודית). תהליכים אלו ייצגו את תקופה זו, בין מסורת לשינוי, והשפיעו באופן מכריע גם על חיי הנשים היהודיות. בראשית המאה ה-17 היו כתבים המיועדים לנשים: "צאינה וראינה"- סיפורי התנ"ך ביידיש קלה בתוספת מוסר השכל מיוחד לנשים; נכתבו ה"תחינות"- תפילות מיוחדות לנשים בעולם האשכנזי, המהוות עדות לכך שהיו לא מעט נשים שידעו לקרוא (ואולי אף לכתוב) יידיש, ושחיו חיי רוח עשירים בתחומי החיים שיועדו להן בחברה המסורתית.[2]

בראשית המאה ה-18 החלו בנות במרכז אירופה לקבל השכלה כללית ('לימודי חול'), כנגינה ושפות זרות, בעוד הבנים המשיכו בדפוסי הלימוד המסורתיים בחדרים ובישיבות. התרחבות ההשכלה לנשים הובילה בהדרגה לחשיפה לדעות חדשות, השונות משמעותית מהגישה המסורתית.[2]

ברבות מקהילות אשכנז השפיעה ההשכלה הכללית שקיבלו הבנות בכיוונים אחרים, ולא פעם גרמה אי נחת מהתפקידים המסורתיים שייעדה המסורת היהודית לנשים, אי נחת שמצאה את ביטוייה בהגות ובמעשים. דוגמה לכך מהווה ספר הזיכרונות של גליקל מהמלין ומביא לידי ביטוי אשה רבת פעלים, שנישאה פעמיים, ניהלה עסק מצליח לפרנסתה וחיה חיי רוח תוססים. כתביה של רחל מורפורגו, יהודיה מאיטליה, מהנשים הראשונות שפרסמו שירה עברית, ובשיריה נפרשת יריעה רחבה של ידע ושל חיות רוחנית. השכלה ברמה כזו הייתה מצומצמת אך קיומה מעיד על מגמה שהחלה להסתמן.[2]

בשנות ה-30 של המאה ה-19 החלו נשים יהודיות באנגליה ובארצות הברית להיות מעורבות בארגוני צדקה וחינוך כאמצעי לשימור התרבות היהודית. בפילדלפיה הקימה רבקה גרץ בית ספר יהודי ראשון כבר בראשית המאה ה-19. בשנות ה-40 של המאה ה-19 נפתחו בקרקוב בתי ספר לבנות יהודיות ולאחר סיום הלימודים ההשתלבו בעולם העבודה בתחום הפקידות ובתחום ההוראה.[2]

אף שבעיירות המסורתיות במזרח אירופה נבדלו חיי הנשים מחיי הגברים ברבים מתחומי החיים, ניכרה גם בהן השפעה מרחיקת לכת על חיי הנשים: הרחבת תחומי ההשכלה, כניסה לענפי פרנסה חדשים שדרשו יותר ידע והשכלה, מעורבות רבה יותר בחיי החברה ואף מעורבות בתנועת נוער ובתנועות פוליטיות.[2]

התפתחות הפמיניזם היהודי עריכה

גרסאות שונות של התיאולוגיה הפמיניסטית קיימות בקהילות יהודיות. חלקן מקדמות את הרעיון של האלוהות הנשית, הנקבית, כולל פנייה לאל בלשון נקבה כשפה פמיניסטית בכלל ובתוך הסידור בפרט. האקטיביזם היהודי פמיניסטי הפנים-אורתודוקסי מתמקד על פי רוב בפיתוח מרחב ההזדמנויות הדתי לנשים ובמאבק באי השוויון החברתי.[1]

סימנים ראשונים לשינוי מהפכני ורחב יותר בחוגים היהודיים המסורתיים ניתן למצוא בפולין לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם ייסודה של רשת בתי הספר והסמינרים לנשים בית יעקב בברכתם של רבנים בני סמכא ומכובדים ביותר. תכנית הלימודים במערכת החינוך העל-יסודית לנשים ובמסגרות להכשרת מורות של בית יעקב כללה לימוד אינטנסיבי של הלכה מעשית ושל טקסטים מקראיים.[1] ישעיהו ליבוביץ טען כי נושא ׳האישה ביהדות׳ הוא עניין חיוני ליהדות היום, יותר מכל הבעיות המדיניות של העם ומדינתו.[3]

התנועה הרפורמית הייתה החלוצה בזרמים היהודיים אמריקאיים הליברליים והסמיכה את האישה הראשונה לרבנות כבר בשנת ‏1972. ב-1983 הוכרע כי גם בתנועה הקונסרבטיבית לטובת הסמכתן של נשים לרבנות.[1] בתקופה זו התעצמו המתחים גם בזרם האורתודוקסי ונשים מהאגף המודרני בו החלו לקדם את הגברת השוויון הדתי בין המינים.

הארגון הפמיניסטי אורתודוקסי הראשון, המועצה לשיפור המעמד המשפטי של האישה היהודיה הוקם באנגליה על-ידי ליזי הנדס (Lizzie Hands) ב-20 ביולי 1922 לנוכח בעיית הנשים העגונות ומסורבות הגט.[4] מצוקתן של עשרים אלף נשים עגונות שבעליהם נעלמו ברחבי העולם במהלך מלחמת העולם הראשונה, הוביל לטענתה לחילון, הגירה ולחוסר היכולת של נשים לקבל גט עקב זכותו הכמעט בלעדית של הגבר. הארגון פעל למען נשים המקבלות על עצמן את תוקפו הבלעדי של ההלכה. יעדן הראשון היה להביא את דבר קיומה לידיעתם של נשים וגברים יהודים בכל רחבי העולם כדי שיכירו בקשיים העומדים הפני נשים ויסתייעו בפתרונם.[4] במסגרת פעילותה בארגון, הציעה לנדס הכנסת תנאי לכתובה או הפקדת גט על תנאי כפתרון לבעיית העגינות וסרוב הגט כמו גם תנאים למיגור תופעת החליצה והפוליגמיה. 5 שנים לאחר מכן השתרעה רשת הארגון בערים ברחבי אירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה. הדים לפעילות הגיעו גם לפולין, יוגוסלביה ולדרום אפריקה.[4] מחד, הנדס לא תבעה בריש גלי לשיוויון זכויות גורף לנשים יהודיות, מאידך הדגישה את מעמדן הנחות של נשים על פי ההלכה. העובדה כי לא נקטה לשון ביקורתית כנגד הרבנים אינו נוסע מתפיסה מהותית בדבר עמדת הנחיתות שלהן אלא מהעדר התפתחות של ההלכה בכל הנוגע אליהן.[4]

המשנה הפוסט־מגדרית מובלת על ידי רחל אדלר ׁׁ(Rachel Adler), יהודית פלסקו (Judith Plaskow) ומרתה אקלסברג (Martha Ackelsberg). לטענתן, ההחינוך למוסד הנישואין המסורתי של איש ואישה הוא תופעה דכאנית־פטריארכלית שיש לחדול ממנה.[5] בנוסף, הפמיניזם הדתי דורש 'תיקון עולם' מוסרי תוך עיצוב יהדות שוויונית. דרישה זו מבטאת תיקוני הלכה שנעשו על ידי חכמים מתוך שיקולים מוסריים בתחום הגירושים ובתחומים כלכליים. על פי דרישתן של הנשים הדתיות הצורך בחידוש ומיגור עולמם הישן לתיקונה המוסרי של התורה הוא משימה המוטלת על נשים וגברים כאחד.[6][7]

את ניצני הפמיניזם הדתי בישראל ניתן לראות בפעולתן של פנינה פלאי, שהקימה לראשונה בישראל מנייני נשים אורתודוקסיים, שאף קראו בתורה, ושל פרופ' אליס שלוי, לשעבר יו"ר שדולת הנשים בישראל. שלוי הייתה מנהלת של בית הספר התיכון הדתי לבנות פלך בירושלים בשנים 1975–1990 וחינכה את תלמידותיה להגשמה אישית באופן שוויוני לגברים.

בשלהי שנות ה-90 תאוריית פמיניזם הזהויות הובילה קבוצות נשים דתיות לדרישה בהכרתן כתת קבוצה פמיניסטית נוספת בשל זהותן כדתיות ייחודית.[6] בשנת 1997 הוקם ארגון "קולך" בידי חנה קהת. הארגון מאגד בתוכו כאלף חברות (בשנת 2004) וקורא לשוויון מלא, בעיקר בתחומי הדת. הארגון מוציא עלוני פרשת שבוע שנכתבו בידי נשים, מארגן כנסים, פועל לתיקוני חקיקה לטובת מסורבות גט ועגונות ועוד. בעקבות פעילות הארגון גבר העניין הציבורי בטענות ובדרישות הפמיניסטיות בקרב הציבור הדתי.

בשני העשורים האחרונים השתנה המצב, לאחר שבציבור החרדי החלו נשים רבות יוצאות לעבודה ובציבור הדתי-לאומי הוקמו המדרשות לבנות.

ב-2012 הוקמה קבוצת הפדלחו"שיות ("פמיניסטיות דתיות ללא חוש הומור")[8][9] כקבוצת פייסבוק.[10] הקבוצה קיימה כנסים ארציים,[11] ושימשה מוקד לביקורת ודיון.[12]

השפעה ופעילות של הפמיניזם הדתי עריכה

לימוד תורה עריכה

  ערך מורחב – לימוד תורה לנשים

לימוד תורה נחשב כמצווה החשובה ביותר, שבמשך דורות הייתה מוגבלת (ולעתים אף חסומה) בפני הנשים. הכוונת נשים ללימוד תורה – בעיקר תלמוד, שהיה באופן מסורתי נחלת הגברים –  ופתיחת מדרשות תורניות לנשים כדוגמת מדרשות לינדנבאום (ברוריה), נשמת, מתן ומגדל עֹז משנים את התמונה ומאתגרים את השיח. נשים לומדות ומלמדות תורה, אם באקדמיה ואם במוסדות אחרים.

השתתפות בתפילה עריכה

  ערך מורחב – תפילת נשים ביהדות

התפתחו קבוצות תפילה לנשים. בייחוד בולט הדבר בהתכנסות לצורך קריאת מגילת אסתר. ישנן קבוצות שבהן נשים קוראות בתורה מדי שבת, אף שאין לכך תוקף הלכתי. כמו כן נפתחו מניינים שוויוניים כגון שירה חדשה.

ארגון נשות הכותל הוא ארגון נשים[13] שמטרתו המרכזית המוצהרת היא "לאפשר חופש תפילה לנשים בכותל המערבי". ארגון זה קיים מאבקים למען הזכות להתעטף בטליתות, להניח תפילין, לקרוא בתורה ולתקוע בשופר ברחבת הכותל.[14]

תפקידים בציבור הדתי עריכה

גם במעמד הנשים בעולם המשפט חל שינוי. העיסוק של טוענות רבניות בבתי הדין הרבניים נפתח בפני נשים, לאחר מסלול לימודים במסגרת המכון להכשרת טוענות בית דין. נשים שהוכשרו לכך במדרשת נשמת משמשות יועצות הלכה בתחום טהרת המשפחה, ומהוות כתובת נשית לשאלות הלכתיות בנושאים הקשורים לנשים. באוגוסט 2018 מונתה אישה לראשונה לתפקיד עוזרת משפטית בבית דין רבני.

נשים השתלבו גם במועצות דתיות, לאחר המאבק הממושך שניהלה על כך לאה שקדיאל באמצעות האגודה לזכויות האזרח. בסוף 2004 מונתה עורכת הדין סמדר גרוס לעמוד בראשות המועצה הדתית כפר סבא מטעם המפד"ל. המהלך נתקל בהתנגדות מצד אישי ציבור ורבנים, שחלקם הוציאו פסקי הלכה נגד מינויה, בפרט לאור העובדה שגברת גרוס איננה מכסה את שערה, דבר העומד בסתירה לפסיקה המקובלת.

עגינות עריכה

  ערך מורחב – עגינות

מועלות הצעות שונות לפתרון בעיית העגונות ומסורבות הגט. לעיתים בעלים מוכנים לתת גט, רק בתשלום נכבד מצד האישה, ואילו הדיינים נמנעים מלחייב את הבעלים לגט מחשש לגט מעושה.[15] האורתודוקסיה המודרנית באמריקה שמה דגש מיוחד על עניין זה. בשנת 1997 הוקם בישראל ארגון "יד לאישה" למתן עזרה לנשים מסורבות גט. עד סוף שנת 2004 הוא עזר ללמעלה מ-300 נשים להשיג גט.

זכויות משפטיות עריכה

מתן עזרה, סיוע וליווי לנשים שהוטרדו מינית במוסדות דתיים, וגיבוש והחדרת קוד אתי למניעת הטרדות מיניות במוסדות דתיים, בעקבות תלונות על הטרדות מיניות בידי רבנים (ובהתאם לדרישת החוק במדינת ישראל) (ארגון "אמונה" וארגון "קולך").

פמיניזם בזרמים שונים ביהדות עריכה

פמיניזם אורתודוקסי עריכה

חלוקה מקובלת בקרב היהדות האמריקאית היא בין האורתודוקסיה המודרנית והאורתודוקסיה החרדית. האורתודוקסים המודרניים התפתחו על-ידי יהודים משתלבים (בני מהגרי יהודים שניסו לשלב בין אורח החיים הדתי לבין חברה האמריקאית) והחלו לפתח רמות שונות של מחוייבות דתית לצד מאפייני התבדלות. האורתודוקסים החרדים צמחו מתוך הישיבות הליטאיות וחצרות החסידות במטרה הישרדותית ולהחיות מחדש את שהושמד בשואה, תוך ניתוק מהמגוון וההטרוגניות של מציאותם החדשה.[16]

מעמד האישה בעולם החרדי נובע מתפיסת האישה ומקומה בעולם על פי היהדות. עוד מסיפור הבריאה, האישה מוצגת כבריה נחותה מהגבר שמצלעו נבראה ומכילה בתוכה פוטנציאל הרסני של פיתוי ופריצת גבולות המאיים על הגבר שעלול להימשך בעקבותיה.[17] מיצוב האישה כנחותה התבסס בהמשך עם פיתוח מערכת החוקים והמצוות היהודית, במסגרתה האישה פטורה מהמצוות אך בהתאם לכך גם זכויותיה וייעודה פחותים מאלה של הגבר. על פי תפיסה זו, האישה מתקיימת ביחס אל הגבר ולמענו - כעזר כנגדו שנועד לתמוך בשליחותו הרוחנית בעוד היא דואגת לניהול הסביבה הגשמית.[17] האישה בחברה החרדית אמורה להיות בבית וללא חיי רוח (כלימוד תורה וכפטורה מחלק מהמצוות), ולמעשה מוגבלת לגידול ילדים וטיפול בבית ובצרכי בעלה. זהו מאפיין המשותף לתרבויות מסורתיות רבות. הדבר מתבטא, בין השאר, בהדרת הנשים ממוקדי הכוח של העולם היהודי הדתי- מזירות ההנהגה, ההשכלה והפסיקה.[17]

מאז שנות התשעים חלו תמורות בחברה החרדית אשר הובילו לשינויים בתפקודי האישה ולהופעת אידאולוגיות פמיניסטיות המתכתבות עם האידיאלים החרדיים ועם מבנה החברה החרדית. גידול דמוגרפי הוביל להתפשטות ההתיישבות החרדית לאזורים בהם נוצר מגע קרוב יותר עם הסביבה החילונית שכלל מפגש עם עולם הערכים החילוני-מודרני, ובכללם פמיניזם. כמו כן, תמורות כלכליות יצרו צורך בהכנסה נוספת. במובן מסוים, התפקיד המסורתי של תמיכה בבעל ללימוד התורה הוא זה שהוביל לכניסת הנשים למעגל העבודה על מנת לדאוג לרווחה כלכלית שתאפשר לבעל ללמוד ולילדים להתקיים ברווחה.[17] היציאה למעגל העבודה יצרה צורך בהשכלה רחבה יותר בחלק מהמקרים (דבר שיצר צורך בלמידת מקצועות שאינם בהכרח מזוהים עם תפקודים נשיים מסורתיים של טיפול בילדים והוראה), כמו גם העמיקה את המפגש עם העולם החיצוני והוציאה את האישה מהבית. תמורות אלה יצרו חשיפה לערכים פמינסטים, ומודעות למעמד האישה והאפשרויות הזמינות לה במסגרתו.

כיום יש זרמים פמינסטיים חרדיים בעלי דגשים שונים שאין ביניהם הסכמה גורפת באשר לאופי וכיוון אחד.[18] הזרמים מתמקדים בהשוות מעמד האישה בתחומי האוריינות, קידום מעמד האישה בזירה הפולחנית של קיום המצוות וקריאה בתורה, שותפות וייצוג במוקדי הכח הציבוריים, והשוואת המעמד במשפט - כמו למשל במתן גט.[17] בתנועה הפמיניסטית יש המנסים להוביל לשינוי במבנה החברה הגברית הקיימת ויש השואפים להקמת מערך חברתי אלטנטיבי עבור הנשים בו הן יכולות לפעול ולהגיע לעמדות כוח לצד המערך הגברי.

פמיניזם בזרם היהודי הלא אורתודוקסי עריכה

התפתחותן של תנועות פמיניסטיות ספציפיות באנגליה, בארצות הברית, ובמידה מסוימת גם בגרמניה, האיצה את השינויים בתפקידן של הנשים בתנועות דתיות ליברליות באותן מדינות, במיוחד למן הרבע האחרון של המאה העשרים. מזמן שנוסדה התנועה הרפורמית, בגרמניה של המאה התשע-עשרה, מעמדן של הנשים היה בעיני חבריה אחד האתגרים שהציבה המודרניות בפני היהדות המסורתית. בבתי הכנסת הרפורמים בארצות הברית התקיימה ישיבה מעורבת בספסלים משפחתיים כבר בשנות החמישים של המאה ה-19, מתוך מענה לצרכים חברתיים ולאו דווקא כצעד אידיאולוגי.[19]

ככל הנראה, הפמיניזם לא היה גורם מרכזי בהחלטות להסמיך את הרבות הראשונות בעולם. עד שלב מאוחר יחסית במאה העשרים נמנעו מוסדות רפורמיים ברחבי העולם מההחלטה להסמיך נשים לרבנות. בשנת ‏1972 סאלי פריסנד (Sally Priesand) הייתה האישה הראשונה בארצות הברית שהוסמכה לרבה מטעם ההיברו יוניון קולג'. מכללת מכון ליאו בק בלונדון, המכשירה רבנים הן לתנועה הליברלית והן לתנועה הרפורמית, הסמיכה בשנת ‏1975 את ג'קלין טאביק לרבה הראשונה באירופה לאחר השואה. הנשים בתנועה הרפורמית ששאבו את השראתן מרעיונות פמיניסטיים, הן שהובילו את המאבק להכרה רחבה יותר של נשים כמנהיגות לא מוסמכות. כפי שציינה קרלה גולדמן (Karla Goldman), נוכחותן הקבועה של הדמויות המרכזיות בפדרציה הלאומית של ארגוני נשים בבתי הכנסת בארצות הברית, וכן פעילויותיהן בשם קהילותיהן ובשם התנועה כולה, הקנו משנה תוקף לדרישתן להכיר בכוחן של נשים להנהיג.[19]

השפעת הפמיניזם על היהדות הרפורמית ניכרה בבירור רק משנתקבלה ההחלטה להסמיך אישה לרבנות. בשלהי שנות השישים ובשנות השבעים של המאה העשרים, ניצבו בפני התנועה הרפורמית אתגרים חדשים. תנועות יהודיות ליברליות תמכו ברעיון של שוויון מגדרי, אך בפועל רק פעילות פמיניסטיות נאבקו, כאמור, ביעילות ובמרץ למען מינוי נשים לתפקידי רבות וחזניות, ולעמדות מפתח בבתי הכנסת אשר היו סגורות בפניהן. המסר של הפמיניסטיות היהודיות - כלומר, הפמיניסטיות שבחרו לפנות אל הקהילה היהודית - התקבל באהדה בקרב החברים בבתי הכנסת הרפורמיים. אנשי התנועה הרפורמית התייחסו למסר זה כאל קריאה לצדק. בהתאם לכך, לטענת מובילות הזרם בתנועה הרפורמית, תובנות פמיניסטיות אינן מיטיבות עם נשים בלבד, אלא משרתות את הקהילה היהודית כולה.[19]

השאיפה להשגת גישה שווה לנשים למשרות במרחב הציבורי היהודי לא הוגשמה במלואה. עם זאת, נוכחותן של מאות רבות של נשים, שמרביתן הוסמכו על ידי מוסדות רפורמיים, ליברליים וקונסטרוקטיביים, וכן נוכחותן של חזניות למן שנת ‏1975, שינו את פני היהדות ברחבי העולם, וערערו את בלעדיות המין הגברי ברבנות, חזנות ובתפקיד שליח ציבור.[19]

כחלק מהפמיניזם הדתי, התגבשה ליטורגיה המתחשבת במגדר, תוך פרשנות חדשה של טקסטים מסורתיים, יצירת מדרש נשים וטקסים חדשים לציון רגעים חשובים. הרבה הרפורמית אליז גולדשטיין (Elyse Goldstein) ערכה ופרסמה כתבים העוסקים בקריאה פמיניסטית של התורה ובפרשנות ההפטרות; בתפילה הרפורמית מוזכרות שמותיהן של גיבורות מקראיות כמו מרים, רות, דבורה, בנות צלפחד, ארבע האימהות, אביגיל ואסתר המלכה, וכך מתוקן חוסר האיזון המגדרי ביהדות המסורתית; כן חוברה כתובה שוויונית בה מופיעה חתימתה של הכלה לצד חתימת החתן, בנוסף לטקס חתונה לא-אורתודוקסי (החסר תוקף משפטי בישראל).[19] הסידורים הקונסרבטיביים של מוריס סילברמן (Morris Silverman) והרב מיכאל גרץ את המלים המסורתיות בברכות השחר מ'שלא עשני אישה', ל'איש/אשה, ישראל וחופשי'.[20][21]

יחס ההנהגה הדתית עריכה

הפמיניזם הדתי נתקל מראשיתו בהתנגדות של הממסד הדתי בישראל. אך עם השנים, כפי שטוענת ד"ר תמר אלאור, "הרדיקלי הפך נורמלי",[22] ומעשים שנחשבו ל"פמיניזם קיצוני" נראים היום נורמטיביים בקרב חלק מן הציבור הדתי-לאומי.

רבים מהרבנים, כולל כאלו המסכימים לחלק מהטענות הפמיניסטיות, מקבלים מגמה זו בדאגה לא מועטה, כיוון שהם רואים בכך תהליך שמוליך לפגיעה בכוחה של ההלכה, כפי שאומר הרב שלמה אבינר: "הכל תלוי בגישה. אם אשה מאמינה שמשה אמת ותורתו אמת, כל תורה שבכתב וכל תורה שבעל פה, עד הסעיף האחרון, מאמינה שד' פטר אותה ממצוה מסוימת בחכמתו, אך השאיר לה פתח לעשות אם רצונה בכך - הרי יש לה שכר. אבל אם היא חושבת שהזמנים השתנו, ויש לה תרעומת נגד התורה שכבר אינה מתאימה ולכן יש צורך לשדרג אותה – הרי זו כפירה". ולכן, "קדושה כן. נבואה – כן. שייכות לתורה ומצוות – כן. כבוד הדדי – כן. שינויים במנהגי ישראל הקדושים – לא".

רבנים מהזרם המכונה חרדי לאומי יזמו את הקמתה של ארגון "בנין שלם", העוסק בין היתר בשיעורי תורה לנשים ומתנגד לרבים מהשינויים המוצעים על ידי "קולך". יש רבנים שיזמו מהלכים כנגד ארגון "קולך" כמו הרב מרדכי אליהו, שקרא לא להכניס לבתי הכנסת את דפי פרשת השבוע של הארגון, כיוון שלדעתו הם מביאים לזלזול בדברי חז"ל.[23]

לעומת גישות אלו יש רבנים אורתודוקסים שמברכים על תופעה זו ומעודדים אותה. אחד הבולטים שבהם הוא הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, שאף היה מעורב במסגרת מוסדות "אור תורה" בפיתוחה של מדרשת לינדנבאום, במערכת ההכשרה לטוענות רבניות ובעמותת "יד לאישה", המעניקה סיוע משפטי לעגונות ומסורבות גט. הרב ריסקין אישר הקמת מנייני תפילה לנשים ביישובו ושילב נשים במועצה הדתית ובהשגחת כשרות. הוא אינו רואה בעיה הלכתית בשילוב נשים בפסיקה, כולל כהונת נשים כדייניות.[24]

נקודות ציון בפמיניזם היהודי בישראל עריכה

בשנת 1947 נחתם הסכם הסטטוס-קוו, בו נקבע כי האחריות על ענייני נישואין וגירושין תהיה בידי הרבנות הראשית לישראל ועל פי מסורת ישראל. בהתאם לכך, בשנת 1953 חוקקה הכנסת את חוק השיפוט של בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג - 1953. החוק קובע כי ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל יהיו תחת סמכותם הבלעדית של בתי הדין הרבניים ועל פי ההלכה היהודית.

בעקבות אירוע בפתח תקווה בו עלו מחאות כנגד אישה שהספידה, קבע בית המשפט העליון ב-2006 כי יש לאפשר לנשים להספיד, וכן אין להטיל הפרדה בבתי עלמין.[25] עם זאת, פסיקת בית המשפט לא נתמכה על ידי משרד הדתות עד לשנת 2012, כאשר מועצת הרבנים הראשית של ישראל קבעה כי נשים יכולות להספיד בהלוויות, אך על רב הקהילה להחליט על כל מקרה לגופו.[26] בשנת 2013 פרסם בית הדין ההלכתי בית הלל פסק הלכה המאפשר לנשים, בפעם הראשונה, לומר את תפילת הקדיש לזכר הורה שנפטר.[27] עוד באותה שנה הבטיחה הרבנות הראשית לישראל להסיר את המכשולים המונעים מנשים לעבוד כמפקחות במערכת הכשרות הממשלתית, ואמונה הכריזה על קורס הסמכה ראשון למפקח לנשים בישראל.[28]

במאי 2013, לאחר שנשות הכותל בראשות ענת הופמן, עסקו באי-ציות אזרחי לממש את חופש הדת, פסק שופט כי פסיקת בית המשפט העליון משנת 2003 האוסרת על נשים לשאת תורה או לטליתות על הכותל המערבי פורשו שלא כהלכה, וכי אין לראות במפגשי תפילת "הכותל" בכותל המערבי דבר בלתי חוקי.[29]

באוקטובר 2014 הבריחו נשות הכותל ספר תורה לכותל וקיימו את קריאת התורה הראשונה על ידי אישה באתר, שהייתה חלק מבת המצווה של סאשה לוט. בעקבות זאת, הרב שמואל רבינוביץ, רב הכותל המערבי, פרסם הודעה בה נאמר, כי "בעתיד ייעשו מאמצים על מנת להבטיח שזה לא יקרה שוב, והכנסת ספרי תורה תוחרם לכולם - גברים ונשים".[30] בדצמבר 2014 נשות הכותל הדליקו חנוכיות בכותל המערבי.[31]

לקראת הבחירות לכנסת העשרים בשנת 2015, נחשפה מפלגת 'ובזכותן', מפלגה ישראלית הפונה לציבור החרדי שייחודה בכך שהיא משלבת נשים חרדיות ברשימתה לכנסת.[32] ב-2016 הפכה כרמית פיינטוך לאשה הראשונה שנשכרה כמנהיגה קהילתית בבית הכנסת האורתודוכסי בישראל (בית כנסת הרמב"ן).[33]

ב-2016 הוכרז שבג"ץ העניק למשרד המשפטים 30 יום לגיבוש תקנות חדשות שיאפשרו לנשים להתחרות באופן שווה בגברים על תפקיד מנהל בתי הדין הרבניים. באוגוסט 2018 מונתה יועצת משפטית ראשונה בבית דין רבני.[34]

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • וינרוט, אבי, פמיניזם ויהדות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001
  • פרזיגר, אדם, פמיניזם, מינות וגבולות האורתודוקסיה היהודית בארצות הברית', מתוך: רוח חדשה בארמון התורה, ספר יובל לכבוד תמר רוס'. הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ח.
  • צרפתי, אורלי ודליה לירן-אלפר (2010), ברוך שלא עשני אשה? ניצני שיח נשי-פמיניסטי בעיתונות החרדית המסחרית, קשר, כתב עת לתולדות העיתונות והתקשורת בעולם היהודי, 40, 126–138
  • קהת, חנה, פמיניזם ויהדות. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2008
  • רוטנברג, נפתלי, 'נכתב לגברים בידי גברים: מהפכנות וחדשנות פמיניסטית במקורות הקנוניים', אילת אהבים: עיונים בחוכמת האהבה, ידיעות-ספרים, תל אביב 2004, עמ' 246-197
  • רוס, תמר, ארמון התורה ממעל לה - על אורתודוקסיה ופמיניזם, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2007
  • רידר אינדורסקי, אסתי, ושאינן נראות: פמיניזם חרדי - המקרה של "לא נבחרות לא בוחרות", הוצאת פרדס, 2018.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 פרזיגר, אדם, פמיניזם, מינות וגבולות האורתודוקסיה היהודית בארה"ב, רוח חדשה בארמון התורה, אוניברסיטת בר-אילן, 2018, עמ' 327-372
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 ששר אטון, נועה, דוד יואל אריאל; מאיה ליבוביץ; יורם מזור (ע), ברוך שעשני אשה?, תל-אביב: ידידעות אחרונות, 1999, עמ' 57-74
  3. ^ ליבוביץ, ישעיהו, מעמדה של האישה ביהדות, אמונה, היסטוריה וערכים, אקדמון, 1982, עמ' 71
  4. ^ 1 2 3 4 שילה, מרגלית, פמיניזם ואורתודוקסיה: המועצה לשיפור המעמד המשפטי של האישה היהודייה, ציון, החברה ההיסטורית הישראלית, 2006, עמ' 203-224
  5. ^ רמון, עינת, מחיר החופש, אקדמות כ"ח, 2013, עמ' 43-62
  6. ^ 1 2 קהת, חנה, פורצות גדרות: חינוך ומגדר בשדות שיח מגוונים, תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת גמא, 2017
  7. ^ Adler, Rachel, Engendering Judaism: An Inclusive Theology and Ethics, Philadelphia: The Jewish Publication Society, 1998
  8. ^ קפלן, אלעד, "מגדר, יהדות, אינטרנט - סמכות ופמיניזם דתי בסביבות מקוונות", אוניברסיטת בר-אילן תשע"ו
  9. ^ Hunt, M.E. (2015). From Typewriters to Social Networking: A Feminist Organization's Techno History. Feminism and Religion in the 21st Century: Technology, Dialogue, and Expanding Borders, editor s Messina-Dysert, G and Radford-Ruether, R.. New York: Routledge. 69-76.
  10. ^ https://www.facebook.com/groups/352850698102983
  11. ^ מיה בודאי-פרידמן, ‏קונגרס הפמיניסטיות הדתיות: "אנחנו מגזר חדש", באתר כיפה, 6 בינואר 2014
  12. ^ הרב ברוך אפרתי, ‏הרב אפרתי: פדלחושיות לא, פמינסטיות הלכתיות כן, באתר "סרוגים", 16 בפברואר 2014
  13. ^ לפי אתר העמותה
  14. ^ לפי דף המטרות של אתר העמותה
  15. ^ אליאב שוחטמן, כפייה בגט, באתר "דעת"
  16. ^ Liebman, Charles, Orthodoxy in American Jewish Life, The American Jewish Year Book, 1965, עמ' 21-97
  17. ^ 1 2 3 4 5 צרפתי, אורלי ולירן-אלפר, דליה, ניצני שיח נשי-פמיניסטי בעיתונות החרדית המסחרית, קשר 40, אוניברסיטת תל-אביב, 2010, עמ' 126-138
  18. ^ צרפתי, אורלי, מנשים שקופות לנשים נוכחות: מאבקן של נשים חרדיות על ייצוגן בכנסת ה-20, מגדר 4, 2015, עמ' 1-29
  19. ^ 1 2 3 4 5 היימן, פאולה, אבינועם רוזנק (ע), פמיניזם ומעמדן של נשים בתנועה הרפורמית, תל-אביב: מכון ון ליר, 2014, עמ' 509-520
  20. ^ JTA, Debra Newman Kamin and Alisa Pomerantz-Boro,. "Conservative movement is closing its gender gap, but there is still work to be done". St. Louis Jewish Light (באנגלית). נבדק ב-2018-10-14.{{cite news}}: תחזוקה - ציטוט: extra punctuation (link)
  21. ^ מרקס, דליה, שפתיהם דובבות: תפילות מגניזת קהירבסידורי ימינו, גנזי קדם יג, יד בן-צבי, 2017, עמ' 39-74
  22. ^ תמר אלאור, 1998, "בפסח הבא - נשים ואוריינות בציונות הדתית" הוצאת עם עובד
  23. ^ בראיון שהתפרסם בראש השנה תשס"ה בכמה עיתונים דתיים
  24. ^ הרב ריסקין על הסמכת הרבניות: התהליך ההלכתי במלוא תפארתו והדרו /תגובה, באתר www.srugim.co.il
  25. ^ נחשוני, קובי (2007-04-17). "בג"ץ: גם לנשים מותר להספיד". Ynet. נבדק ב-2018-10-14.
  26. ^ JTA (2012-06-12). "Israeli Chief Rabbinical Council OKs eulogies by women — Jewish Journal". Jewish Journal (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-10-14.
  27. ^ בית הלל - מחזירים את היהדות למרכז - פסק הלכה | קדיש יתומה, באתר www.beithillel.org.il
  28. ^ יאיר אטינגר, מאבק הנשים הדתיות הצליח: הרבנות בחנה נשים לתפקיד משגיחות כשרות, באתר הארץ, 7 במאי 2014
  29. ^ Rudoren, Jodi. "Israel to Review Curbs on Women's Prayer at Western Wall" (באנגלית). נבדק ב-2018-10-14.
  30. ^ For the First Time Ever, Women of the Wall Hold Torah Reading at the Kotel - Shalom Life, ‏2014-10-27
  31. ^ Service, Religion News (2014-12-19). "Comedian Sarah Silverman Supports Women Of The Wall At Hanukkah Menorah Lighting". Huffington Post (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-10-14.
  32. ^ לראשונה: מפלגה של נשים חרדיות תתמודד בבחירות, באתר הארץ, 20 בינואר 2015
  33. ^ "תורתן אמונתן: הנשים שהפכו לרבניות ומנהיגות קהילה בזכות עצמן". mako. 2017-05-25. נבדק ב-2018-10-14.
  34. ^ "לראשונה: אישה תכהן בתפקיד משפטי בבית הדין הרבני | כיפה". נבדק ב-2018-10-14.

דתי *

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:Yaara.Sc/פמיניזם_דתי_(יהדות)&oldid=37093027"