עילת הסבירות

עילה המאפשרת לבתי משפט להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטות של רשות מנהלית
(הופנה מהדף מתחם הסבירות)

עילת הסבירות (נקראת גם: עילת אי־הסבירות או מבחן הסבירות) היא אחת מהעילות בתחום המשפט המנהלי המאפשרות לבתי משפט להפעיל ביקורת שיפוטית ולפסול החלטה של רשות מנהלית, קרי הרשות המבצעת על כלל זרועותיה. החלטה תיפסל על בסיס אי־סבירות כאשר הרשות העניקה לשיקוליה משקלים כל־כך מעוותים, עד שההחלטה המתקבלת מופרכת ומנוגדת להיגיון.

ראשית פיתוחה של עילת הסבירות במשפט הבריטי, ובעקבותיו בשיטות משפט שהושפעו ממנו, בהן המשפט הישראלי. עילת הסבירות בגרסתה הישראלית החלה להתרחב בשנות ה־80 על ידי בית המשפט העליון, כחלק מהתגברות האקטיביזם השיפוטי.

ביולי 2023 חוקקה הכנסת תיקון לחוק יסוד: השפיטה כחלק מהרפורמה המשפטית בישראל, לפיו בית המשפט לא ידון בסבירות החלטותיהם של הממשלה, ראש הממשלה והשרים[1]. בעקבות עתירות נגד התיקון, ב-1 בינואר 2024 התיקון נפסל בבית המשפט העליון[2].

הגדרה עריכה

המונח 'אי־סבירות' משמש במשמעויות שונות בתחום המשפט המנהלי:[3]

  1. פעולה מנהלית שתוצאתה מופרכת, בין אם דינה להיפסל על ידי בית המשפט ובין אם לא.
  2. פעולה מנהלית שדינה להיפסל לאור עילה כלשהי, כגון חוסר סמכות, עירוב שיקולים זרים, פגיעה אסורה בזכויות, הפליה והיעדר הליך תקין.
  3. פעולה מנהלית שנעשתה תוך איזון לא ראוי בין שיקולים נכונים.

בעשורים הראשונים לקיומו, השתמש בית המשפט בישראל בעילת הסבירות במשמעות הראשונה והשנייה. כלומר לא נעשה שימוש בטיעון אי־הסבירות כעילה לפסילה בפני עצמה, אלא רק כמאפיין של עילות אחרות. מאז שנות ה־80 התבססה המשמעות השלישית, וכך הפכה אי־הסבירות לעילה עצמאית. איזון שגוי בין שיקולים הוא המשמעות המקובלת של העילה כיום, אף שעדיין ניתן להבחין בבלבול בין המשמעויות.

במשפט הבריטי עריכה

שורשיה של עילת הסבירות במאה ה־16 במשפט הציבורי הבריטי, שהכיל את כלל "Rule of Reason" (בתרגום חופשי: "מבחן השכל הישר") ששימש את בתי המשפט לביקורת שיפוטית על מוסדות הממשל. מכלל זה התפתח עקרון הסבירות במשפט הפרטי, וכן בחקיקה[4], ובעקבותיו נעשה שימוש בטענת אי־הסבירות כעילה עצמאית לפסילתה של פעולה מנהלית של הממשלה או אחת מזרועותיה. פסקי דין מרכזיים שפיתחו את העילה הם פסק דין קרוז נגד ג'ונסון (אנ') משנת 1898 ופסק דין ונסברי משנת 1947, שבו קבע הלורד גרין (אנ') כי חוק עזר עירוני עשוי להיפסל גם אם לא ניתן לטעון שהרשות המוסמכת שקלה שיקולים זרים בהחלטתה או שהתעלמה משיקולים רלוונטיים, אלא רק שההחלטה היא בלתי מתקבלת על הדעת[5].

בפסק דין ונסברי הוגדרו שני תנאים מצטברים הנדרשים כדי לפסול פעולה מנהלית מכוח עילת הסבירות:

אם החלטה שנוקטת רשות בעניין שבסמכותה היא כה בלתי סבירה, עד שלא ייתכן שרשות סבירה כלשהי הייתה מקבלת החלטה כזאת אי פעם, אזי בית המשפט יכול להתערב. זו, אני חושב, הכרעה נכונה. אולם כדי להוכיח שבהחלטה כזו מדובר, נדרשת טענה מוחצת, ובמקרה הזה, העובדות אינן קרובות למשהו מעין זה כלל[6].

פסק דין ונסברי, תרגום: נעם סולברג

השימושים הראשונים בטענת אי־הסבירות נסמכו על טענה של חריגה מסמכות. כלומר, חוסר הסבירות שבחקיקת המשנה הביא את בית המשפט למסקנה כי החוק שהסמיך את הרשות המנהלית לא התכוון להסמיך אותה לקבוע תקנה כה בלתי סבירה. בנוסף, בית המשפט הדגיש כי פסילת פעולה מנהלית בעילת אי־סבירות תתקיים רק במקרה של חוסר סבירות קיצוני ביותר, כאשר הפעולה שנעשתה היא כזו שאף אדם סביר לא היה מעלה בדעתו כי הסמכות לעשות זאת מצויה בידי הרשות[7].

החל משנות ה-90 חל גידול ניכר בשימוש בעילת הסבירות בבתי המשפט הבריטיים והרחבת העילה גם מעבר לטענת החריגה מסמכות, אל בחינה מהותית של סבירות המעשה המנהלי[8]. השימוש המורחב בעילה נעשה, ככלל, בהקשר של פגיעה בזכויות אדם מוגנות;[9] זרז משמעותי להתפתחות השימוש בעילת הסבירות במשפט הבריטי היה הכפפתו של המשפט בבריטניה לבית הדין האירופי לזכויות אדם, וקליטת עיקרי האמנה האירופית לזכויות אדם אל תוך המשפט הבריטי, באמצעות חוק זכויות האדם (אנ')[10].

בדרום אפריקה עריכה

חוקת דרום אפריקה קובעת את הזכות לקבלת החלטות מנהליות בחוקיות, בסבירות ובהליך פרוצדורלי הוגן[11]. סבירות זאת קיבלה התייחסות בפסיקות של בית המשפט בדרום אפריקה[12].

במשפט הישראלי עריכה

בתקופת המנדט הבריטי התבססה מערכת המשפט על המשפט המקובל, ובכללו עילת הסבירות הבריטית[13]. עם קום מדינת ישראל, יצרה המועצה המשפטית של המוסדות הלאומיים את מערכת המשפט הישראלית מתוך המשפט המנדטורי. הגדרת עילת הסבירות בבית המשפט הישראלי התפתחה עם השנים.

מאז פיתוחה כעילה עצמאית, שימשה עילת הסבירות לפסילה של מגוון החלטות מנהליות: חוקי עזר עירוניים, פעולות ממשלה או גופים מנהליים אחרים, ובין היתר מינויים וחקיקת משנה[14].

את מונח הסבירות בשפה העברית חידש היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, לימים שופט בית המשפט העליון.[דרושה הבהרה]

בעברית לא היתה מלה בשביל reasonable. זאת מלה שאתה נתקל בה כמעט בכל משפט ומשפט בשפה המשפטית. עד שהגענו ל"סביר" – זו היתה הצעה שלי – היו מאה ואחת הצעות אחרות. האקדמיה לא רצתה "סביר" מפני שסביר נגזר מלשון סבר, וסבר היא פעולה מחשבתית, ואין לה ולתוצאה המחשבתית ולא כלום. גם הקשר בין reason ל-reasonable איננו קשר לוגי אלא קשר אטימולוגי. אבל כשאתה מדבר כיום על סביר וסבירות זה כאילו מובן מאליו, ואתה חושב שכך מימים ימימה.[15]

חיים כהן שופט עליון ■ שיחות עם מיכאל ששר

לפני פסק דין דפי זהב עריכה

בשנים הראשונות הייתה העמדה השולטת שאין לפסול פעולה מנהלית בשל טענה לאי־סבירות כשלעצמה כל עוד אי־הסבירות אינה עולה לכדי עילת פסלות מסורתית, כגון חריגה מסמכות, אפליה, או שקילת שיקולים זרים[16]. גישה זו ביטא באופן מיוחד שופט בית המשפט העליון צבי ברנזון בשורה של פסקי דין[דרוש מקור]. בהתאם לגישה זו הדגיש בית המשפט שאינו בוחן את "היעילות או התבונה" של החלטת הרשות המוסמכת, אינו מציב את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות המוסמכת ואינו משמש כערכאת ערעור על פעולות הממשל. כך לדוגמה כתב השופט יואל זוסמן: ”הפיקוח יהא מוגבל בשאלה אם חרגה הרשות מסמכויותיה, כפי שהחוק קבען, או אם נתגלתה אגב השימוש בשיקול הדעת שגיאה משפטית. ואילו יעילות השימוש בשיקול הדעת, ומידת תבונתו – להבדיל מחוקיותו – אינן ניתנות לבדיקה על ידי בית משפט זה”[17].

בפסק הדין בעניין דיזנגוף[18] התייחס השופט ברנזון גם לאי־סבירות התוצאה של פעולה מנהלית, אך הטעים כי פעולה בלתי סבירה מעידה על חריגה מסמכות:

עניין הסבירות אינו בעצם אלא אחת הצורות של חריגה מסמכות ... ענייני הסבירות והחריגה מהסמכות כרוכים איפוא זה אחר זה, וכמו שנאמר שם – רק במובן זה שהפרלמנט אף פעם לא נתכוון לתת סמכות לתקנות כאלה, אפשר לעורר כהלכה את שאלת חוסר ההיגיון ... מבחן זה של סבירות, מה פירושו? ... הייתי אומר שאם ימצא בית המשפט כי חקיקת המשנה היא כה בלתי הגיונית ובלתי נסבלת, עד שאדם בר-דעת לא יעלה על דעתו ששר סביר היה מסוגל לעשותה, כי אז יצטרך לאמור שמעולם לא נתכוון המחוקק לתת כוח זה בידי השר. חקיקת המשנה אינה מתקבלת על הדעת והיא מחוץ לתחום הסמכות.

בפסק דין זה דחה השופט ברנזון את ההבחנה בין ביקורת הסבירות של חוקי עזר עירוניים לבין ביקורת דומה על תקנות של הממשלה[19]. בהמשך הוסיף בית המשפט והרחיב את מושאי הביקורת במשפט המנהלי[20]. בפסק דין אולפני הסרטה[21] הסביר השופט משה לנדוי כי יש לפסול פעולות מנהליות בלתי תקינות אף אם נעשו על ידי נציגי הציבור. בבג"ץ מרכז הקבלנים[22] הרחיב השופט אהרן ברק את השימוש בעילת הסבירות לפיקוח על כלל פעולות הרשות המבצעת, כשביטל את ההבחנה בין פסילת תקנות או חוקי עזר עירוניים, לבין פסילתן של פעולות פרטניות של המנהל.

העיקרון לפיו אי־סבירות יכולה לשמש רק לשם הוכחת חריגה מסמכות מצוי גם בפסקי דין של נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן משנים אלו[23].

עם השנים נתן בית המשפט העליון ביטוי גובר להכרה בעילת הסבירות כעילה עצמאית החורגת מעילת החריגה מסמכות[24]. בפסק הדין בבג"ץ דקה נגד שר התחבורה[25] ציין השופט מאיר שמגר כי:

... בדרך-כלל מתבטא חוסר-הסבירות בתופעות שיש להן גם קיום עצמאי, כעילות העלולות, בנסיבות נתונות, לפגום בתקפה של תקנה. כוונתי לכך שחוסר-הסבירות מתבטא תדירות באפליה פסולה, בהבאה בחשבון של שיקולים הזרים לעניין, באי-הבאה בחשבון של שיקול מטריאלי, וכדומה ... אולם ... יכולה אי-הסבירות גם להתגלות כאשר היא בגפה: לדוגמא, יכול שייווצרו נסיבות בהן לא נשקל על-ידי הרשות המיניסטריאלית שיקול זר, והובאו בחשבון אך ורק שיקולים שהם רלבנטיים לעניין, אולם לשיקולים הרלבנטיים השונים יוחס משקל בפרופורציה כה מעוותת ביניהם לבין עצמם, עד שהמסקנה הסופית הפכה מופרכת מעיקרה ובשל כך לבלתי-סבירה לחלוטין[26].

בדברים אלה של שמגר הוצג ניסוח ראשוני של המושגים "מתחם הסבירות" וכן "איזון האינטרסים", מושגים שהפכו בהמשך לאבני היסוד של הביקורת השיפוטית על סבירות פעולות המנהל[27]. עם זאת, שמגר השתמש בביטויים המדגישים כי חוסר הסבירות הפסול הוא חוסר סבירות קיצוני: "פרופורציה כה מעוותת... מופרכת מעיקרה... בלתי־סבירה לחלוטין..."[28].

מגמה זו הבשילה בשנות ה־80 לכדי שינוי מעשי במידת נכונותו של בית המשפט העליון להרחיב את הביקורת מכוחה של עילת הסבירות, עד להפיכתה של עילה זו לעילה המרכזית בביקורת השיפוטית על הממשלה[29]. מגמה זו, יחד עם התהליך של הרחבת זכות העמידה, סימנו את התהליך הרחב יותר של התגברות האקטיביזם השיפוטי והגדלת חלקו של בית המשפט העליון בקביעת המדיניות הציבורית והעצמת כוחו לעומת שתי הרשויות האחרות – הכנסת והממשלה[30][31].

פסק דין דפי זהב נגד רשות השידור עריכה

  ערך מורחב – בג"ץ דפי זהב נגד רשות השידור

פסק הדין המרכזי שביסס את הגישה החדשה, המרחיבה את השימוש בעילת הסבירות, היה פסק הדין בעניין דפי זהב (ב-1980)[32], שבו צפה באופן גלוי המחלוקת העקרונית בין נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי לשופט אהרן ברק. אומנם בפסק הדין נדחתה הטענה לאי־סבירות, אך בחוות דעתו ניסח ברק את גישתו העקרונית, שאותה ביטא כבר קודם לכן בבג"ץ בעניין מרכז הקבלנים[22], ולפיה טענת אי־הסבירות עומדת כעילת פסלות גם כשלעצמה. בדבריו הציג השופט ברק ארבעה כללים לשימוש בעילת הסבירות:[33]

א. עילה עצמאית: חוסר סבירות כשלעצמו הוא עילה לפסילתו של שיקול דעת מנהלי – עילת הסבירות תשמש גם ללא הצטרפות לעילות המסורתיות של שקילת שיקולים זרים, אפליה וכדומה.
ב. עילה אובייקטיבית: חוסר הסבירות נמדד באמות מידה אובייקטיביות – בית המשפט לא יבחן מה סביר ונכון בעיניו אלא מהו המעשה הסביר מבחינה אובייקטיבית; איזו פעולה יכולה להיעשות בידי "עובד הציבור הסביר".
ג. חריגה קיצונית: חוסר סבירות הפוסל שיקול דעת מנהלי הוא חוסר סבירות מהותי או קיצוני.
ד. חוסר איזון אינטרסים: עקרון הסבירות מביא לפסילתו של שיקול דעת מנהלי שאינו נותן משקל ראוי לאינטרסים השונים שעל הרשות המנהלית להתחשב בהם בהחלטתה.

כנגד ברק התייצב הנשיא לנדוי וכתב בחוות דעתו:

הסכנה העיקרית שאני רואה היא שהמונח "סבירות" משמש תדיר כדי להגדיר קנה מידה אובייקטיבי דווקא של התנהגות. כך הוא, למשל, בדיני רשלנות בנזיקין. מכאן קצרה הדרך להגדרה דומה גם בשטח המשפט המנהלי; אם החלטתו של עובד הציבור תעמוד לבחינה על-ידי בית המשפט, על-פי מבחן אובייקטיבי של מה שנראה לו, לבית המשפט, כעומד במבחן הסבירות בכל הנסיבות שבהן נתקבלה ההחלטה המנהלית. בדרך זו נגיע עד מהרה לבחינה עניינית של ההחלטה מחדש (de novo), כאילו מקיים בית המשפט דיון חוזר בנכונות ההחלטה[34].

ולדבריו גם הניסוח שנתן ברק בבג"ץ בעניין מרכז הקבלנים, לאופן הבדיקה של בית המשפט את סבירות פעולות הרשות ”מחייב את בית המשפט לעשות את מלאכתו של עובד הציבור מחדש, כדי לבדוק אם הלה נתן משקל יחסי בלתי סביר לאינטרסים השונים הראויים להישקל. תפקיד זה לא קיבל בית־משפט זה על עצמו מעולם עד כה.”

ביחס להסתמכותו של ברק על מקרי פסילה של פעולה "מופרכת מעיקרה ובשל כך בלתי־סבירה לחלוטין", טען לנדוי כי פעולה כזו ש"אף פקיד סביר לא היה יכול לעשותה", נחשבת לפעולה 'שרירותית', וזוהי העילה לפסילתה. משכך, גרס לנדוי, אין סיבה להעניק לטענת האי־סבירות מקום של עילה עצמאית, שכן חוסר סבירות כשלעצמו, כל עוד איננו נחשב לשרירותיות, איננו מספיק לשם פסילת פעולה מנהלית. לעומת ניסיונו של ברק לנסח כלל רחב באשר לשימוש בעילת הסבירות ציין לנדוי כי

גם לי נראה שמוטב כי נלך גם להבא, בסוגיה רגישה זו, מן הפרט אל הפרט; ללא הכללות חדשות העלולות אך לעורר תקוות שווא בלב האזרח שלא בא על סיפוקו בהחלטה מינהלית, והוא או יועצו המשפטי יטעה ויחשוב שבית-משפט זה יביא אותו על תיקונו אחרי בדיקה חוזרת של סבירות ההחלטה[34].

למרות זאת, כתב לנדוי כי הניסוח שבחר ברק בפסק הדין בעניין דפי זהב, זה המכיר ב"מתחם הסבירות", מפיג את החשש להבנה שגויה של עילת הסבירות, כביכול כל מה שנראה לשופט כטעות בשיקול דעתו של הפקיד יכול להביא לפסילת ההחלטה[35].

אחרי העיון בחוות דעתו, יורשה לי לחזור על דברי S. A. de Smith, supra, כי בנושא זה 'הכל תלוי במה שמתכוונים לבטא במלה סבירות׳. לאור הסבריו של חברי, נראה לי שלמעשה עמדותינו אינן כה מנוגדות, ושהמחלוקת מתמצית במידה רבה בעניין שבמינוח. אם אמנם לא בסבירות ההחלטה המדובר, אלא בסבירות הרשות המינהלית המחליטה, ואם אמנם קיים 'מתחם של סבירות', ואם מידת הסבירות בהקשר זה אינה כמידת הסבירות הידועה לנו מדיני נזיקין - כי אז פג החשש שמא יובנו הדברים שלא כהלכה, כאילו החלטה מינהלית תבוטל כל אימת שהשופט הפוסק ימצא בה פגם של חוסר סבירות, כמשמעות המונח הזה בלשון בני אדם.

כל השופטים שישבו בדין בעניין דפי־זהב הסכימו, שהן במישור המשפט הרצוי והן במישור המשפט המצוי כפופה פעולת המנהל, בעניין אינדיבידואלי כבעניין כללי, לדרישת הסבירות[3].

לאחר פסק דין דפי זהב עריכה

בבג"ץ רסלר נגד שר הביטחון הכיר ברק בכך שהוא חולק על קביעות קודמות של בית המשפט העליון, בהן דחייתה של העתירה נגד כינון יחסים דיפלומטיים עם גרמניה, מטעמי אי־שפיטות. לדעתו ”היה על בית המשפט לבחון, בראש ובראשונה, את הנורמה המשפטית החלה על העניין. למיטב הבנתי, הנורמה הרלוואנטית היא זו המטילה על השלטון את החובה לפעול בסבירות.”[36]

גישתו של ברק היא שהתקבלה למעשה[דרושה הבהרה] בפסיקות הבאות של בתי המשפט והפכה לנורמה השלטת[27]. גם השופטת השלישית בפסק הדין, מרים בן־פורת, נטתה לצדד בקיומה העצמאי של עילת הסבירות, כעמדתו של ברק[37]. העמדה שהתקבלה על דעתם של רוב שופטי בג"ץ תמכה בהרחבת עילת הסבירות מעבר לשימוש המקורי שלה כביטוי לחריגה מסמכות[38], אף שעמדתו המרחיבה עוד יותר של ברק, לא התקבלה[39]. עילת הסבירות וגורמים נוספים אפשרו לבית המשפט להרחיב את מסגרת ההתערבות השיפוטית במקרים מסוימים וגם אפשרו קביעה כי מתחם הסבירות העומד לרשותן של הרשויות רחב או כמעט בלתי מוגבל במקרים אחרים[40][41].

בעשור השני של המאה ה־21 חל שינוי מסוים במגמה; כך למשל בית המשפט העליון הפך את פסק דינו של בית משפט לעניינים מנהליים שביטל החלטה של עיריית תל אביב להימנע מהכרה במוסד חינוך אנתרופוסופי במסגרת החינוך הממלכתי, בנימוק של "חוסר סבירות". בית המשפט העליון קבע כי הסוגיה שבנידון עוררה שאלות קשות, עמוקות ומורכבות. ואולם – ההכרעה בהן מסורה לשיקול דעתה של העירייה והעומד בראשה: "לא נבוא בנעליהם, לא נמיר את שיקול דעתם־שלהם בשיקול דעתנו־שלנו"[6].

תיקון מס' 3 לחוק-יסוד: השפיטה (תיקון – עילת הסבירות) עריכה

ב-11 ביולי 2023 עבר בקריאה ראשונה תיקון לחוק יסוד: השפיטה, לפיו בית המשפט לא ידון בעניין סבירות החלטותיהם של הממשלה, ראש הממשלה, השרים ונבחרי ציבור נוספים שייקבעו בחוק[42]. ב-24 ביולי אושרה בקריאה שנייה ושלישית גרסה מתוקנת, לפיה בית המשפט לא ידון בסבירות החלטותיהם של הממשלה, ראש הממשלה והשרים[1]. דין נבחרי ציבור נוספים נותר מחוץ להצעת החוק[1]. חקיקה זו היא המרכיב הראשון שנחקק במסגרת הרפורמה שעליה הכריז שר המשפטים יריב לוין, והיא לוותה בהפגנות מחאה שבועיות ובכמה הפגנות תמיכה, בהשתתפות מאות אלפי מפגינים. החקיקה גררה תגובות של חברות דירוג בין-לאומיות שהביעו חשש באשר להשלכות החוק וההתנגדות אליו על כלכלת ישראל[43]. האיחוד האירופי והבית הלבן קראו לממשלה לפעול להשגת הסכמה רחבה בנוגע לחקיקה[44][45].

גורמים רבים עתרו לבג"ץ נגד התיקון, ובהם לשכת עורכי הדין והתנועה למען איכות השלטון בישראל[46]. בתצהיר שצורף לאחת העתירות הצהיר עו"ד גל לברטוב, שסיכל מעצרים וכתבי אישום באירופה נגד שרים, לוחמים וקצינים בצה"ל, כי החקיקה מסכנת את חיילי צה"ל[47]. נוכח פערי העמדות בין עמדתה של היועצת המשפטית לממשלה לבין עמדת הממשלה ביחס לעתירה, אישרה היועצת לממשלה ייצוג נפרד בעתירה[48].

ב-12 בספטמבר 2023 דן בג"ץ בהרכב של כל 15 השופטים[א] ב-8 עתירות נגד ביטול עילת הסבירות. הדיון שודר בשידור ישיר ונמשך מעל 13 שעות[49].

ב-1 בינואר 2024, כחצי שנה לאחר אישור התיקון לחוק היסוד, פסק בג"ץ, ברוב של 8 שופטים מול 7 שופטים, שהתיקון לחוק נפסל. באשר לסמכותו של בית המשפט לפסול חוק יסוד, 13 שופטים מתוך 15 סברו שיש לבית המשפט סמכות כזו[50]. שלושה מתוך המתנגדים לביטול העדיפו לפרשו באופן מצמצם כתיקון שיחסום את השימוש בעילה כפי שהתפתחה מאז בג"ץ דפי זהב[51].

שימוש בעילת הסבירות עריכה

עילת הסבירות בגרסתה המורחבת שימשה במספר פסקי דין שזכו לתהודה ציבורית רחבה, כיוון שעסקו בסוגיות ציבוריות ופוליטיות. בין התחומים שנעשה בהם שימוש רב בעילה היה בנוגע למינוים ופיטוריהם של אישי ציבור, ביקורת על רשויות התביעה ונושאים של זכויות הפרט.

מינויים ופיטורים עריכה

  • בשנת 1993 קיבל בג"ץ את העתירה לביטול מינויו של איש השב"כ לשעבר יוסי גינוסר למנכ"ל משרד הבינוי והשיכון. העותרים טענו כי התנהלותו של גינוסר בפרשת קו 300 ובפרשת עיזאת נאפסו מלמדת כי הוא חסר ”אותן תכונות מוסריות וערכיות הנדרשות מעובד ציבור בדרגה כה גבוהה”. לטענתם מינויו של גינוסר יפגע באמון הציבור בשלטון, ולכן דינו להתבטל מפאת חוסר סבירות. בית המשפט קיבל את טענת העותרים, והשופט ברק כתב בפסק הדין כי ”החלטת הממשלה פסולה היא. היא בלתי סבירה בעליל ובאופן קיצוני. הממשלה לא איזנה כראוי בין השיקולים הרלוואנטיים השונים. היא לא נתנה את המשקל הראוי לנזק שייגרם לשירות הציבורי ממינויו של המשיב”[52].
  • בשנת 1993 הוגשה עתירה לבג"ץ בדרישה לחייב את ראש הממשלה יצחק רבין לפטר את השר אריה דרעי לאחר שהוגש נגדו כתב אישום. השופטים קבעו פה אחד כי החלטתו של ראש הממשלה שלא לפטר את השר דרעי איננה סבירה וכי מחובתו לפטר את השר, אף שאין הוראה בחוק המחייבת את פיטוריו של שר שהוגש נגדו כתב אישום (הלכת דרעי־פנחסי). הנשיא שמגר כתב בפסק דינו כי ”העבירות המיוחסות לשר דרעי הן מפליגות בחומרתן, ואי-הפעלת הסמכות להעבירו מתפקידו עולה כדי אי-סבירות קיצוני.” בשל הפגיעה באמון הציבור במוסדות השלטון[53].
  • ביום שניתן פסק הדין בעניינו של השר דרעי ניתן פסק דין מקביל בעניינו של סגן השר רפאל פנחסי, שגם נגדו הוגש כתב אישום. העותרים ביקשו לחייב את ראש הממשלה לפטר את פנחסי בשל כתב האישום, וגם היועץ המשפטי לממשלה דרש ממנו לעשות זאת. ראש הממשלה סירב ובית המשפט החליט פה אחד לחייבו לעשות זאת, גם כאן בשל הפגיעה באמון הציבור בשלטון[54].
  • בשנת 1999 בג"ץ ביטל את העלאתו לדרגת אלוף של תא"ל ניר גלילי בנימוק שהוא לוקה בחוסר סבירות[55]. מנגד אושר קידומו בתפקיד. זאת בנימוק שדרגה, שלא כמו תפקיד, היא עניין של סטטוס ואות הוקרה וגלילי אינו ראוי להוקרה בגלל מעשיו (התופעה של ניצול מיני על רקע יחסי מרות בין מפקדים וחיילות).
  • בשנת 2007 פסל בג"ץ את החלטתו של שר התחבורה להאריך את כהונת יהושע שדה כמנהל אגף הרישוי במשרד התחבורה, עקב כך שהחלטתו לא סבירה באופן קיצוני על רקע עבירות משמעתיות עליהן הודה והורשע[56][57].
  • בשנת 2008 היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז הורה לממשלה שלא למנות את יואל לביא לתפקיד מנהל מִנהל מקרקעי ישראל, בטענה שהמינוי חורג ממתחם הסבירות, בשל העדר התאמה ערכית לתפקיד, לאור התבטאויות של לביא נגד הציבור הערבי. הוראתו של מזוז אושרה בבג"ץ[58].
  • בג"ץ דרעי: ב־18 בינואר 2023 פסל בג"ץ, ברוב של עשרה שופטים מול אחד, את מינויו של אריה דרעי (ש"ס) שהורשע בפלילים לשר בממשלת ישראל ה־37[59]. שבעה מן השופטים נימקו את הפסילה בחוסר סבירות. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות נימקה: "דבק במינויו של דרעי פגם של חוסר סבירות קיצוני משום שהוא עומד בסתירה חמורה לעקרונות היסוד שמן הראוי כי ינחו את ראש הממשלה במינוי שרים".[ב]

רשויות התביעה עריכה

במספר מקרים פסל בג"ץ החלטות של גופי התביעה, בנימוק שהן אינן סבירות.

  • בשנת 1989 ביטל בג"ץ את החלטתו של הפרקליט הצבאי הראשי שלא להעמיד לדין פלילי את אלוף-משנה יהודה מאיר בשל מעורבותו בהכאתם של עצורים פלסטינים בימיה הראשונים של האינתיפאדה הראשונה. השופט דב לוין דן בנימוקיו של הפצ"ר ופסל את החלטתו כבלתי סבירה[60].
  • בפסק הדין שניתן בשנת 1990 בעתירה נגד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש שלא להעמיד לדין את בכירי מערכת הבנקאות בישראל שהיו מעורבים במשבר מניות הבנקים, צוין כי ”ככל שיקול־דעת שלטוני, גם שיקול־דעתו של תובע בהחלטה על העמדה לדין, צריך להיות סביר”. בית המשפט פסל את החלטת היועץ המשפטי לממשלה וקבע כי ”ההחלטה היא בלתי סבירה באופן מהותי ועל-כן נפגמת היא על-פי כללי תורת שיקול הדעת המינהלי”[61].
  • בשנת 2009 פסק בג"ץ שהחלטתו של הפרקליט הצבאי הראשי להעמיד לדין את המג"ד והחייל בפרשת הירי בנעלין בסעיף האשמה של התנהגות שאינה הולמת דינה להתבטל, מחמת חוסר סבירות קיצוני והורה להחזיר את העניין לפרקליט הצבאי הראשי שישקול להחמיר את סעיפי העבירות שבהם ראוי להאשים את המג"ד ואת החייל[62][63].
  • בפסק דין שניתן בשנת 2020 הורה בג"ץ ליועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין משמעתי את הרב שמואל אליהו בגין התבטאויות הגזעניות והפוליטיות וקבע שהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לא להעמידו לדין לוקה בחוסר סבירות קיצוני[64].

זכויות הפרט עריכה

עילת הסבירות משמשת גם לפסילתן של החלטות מנהליות שיש בהן פגיעה בזכויות הפרט. דוגמאות:

  • בשנת 2001 פסק בג"ץ שהחלטתו של שר הביטחון לאסור ביקורי הצלב האדום אצל מוסטפא דיראני ועבד אל־כרים עובייד לא סבירה והורה להתיר ביקור של הצלב האדום אצלם[65][66].
  • בשנת 2001 נענה בג"ץ לבקשת משפחות הנופלים, וחייב את שר הביטחון לשנות את הכיתוב על מצבות הנופלים מהנוסח "נהרג בתאונת המסוקים בשאר יישוב" לנוסח "נהרג באסון המסוקים, בדרך לפעילות מבצעית בלבנון" עקב כך ש"חורגת ההחלטה ממתחם הסבירות."[67][68]
  • בשנת 2007 בבג"ץ אדוארדו ווסר קבע בג"ץ שהחלטת שר הביטחון לא למגן את כיתות ד' ומעלה בבתי הספר במיגון מלא אלא רק בשיטת ה"מרחבים המוגנים" היא החלטה שחורגת מ"מתחם הסבירות" והורה למדינה למגן את כל הכיתות הנבחרות במיגון מלא בבתי הספר בעוטף עזה ובשדרות ולא בשיטת "המרחבים המוגנים"[69][70].
  • בשנת 2014 פסק בית המשפט העליון שסירוב המועצה המקומית כפר ורדים להקים מקווה בתחומה לוקה באי־סבירות, מחמת פגיעתו בתושבות המקפידות על טבילה, ולכן על המועצה המקומית להקים מקווה[71].
  • בשנת 2018 אסר שר הביטחון, אביגדור ליברמן, על כניסתם לישראל של כל 110 המשתתפים הפלסטינים בטקס יום הזיכרון הישראלי־פלסטיני שכניסתם אושרה ביטחונית, ונימק את החלטתו: "זהו לא טקס זיכרון אלא מפגן של טעם רע וחוסר רגישות שפוגע במשפחות השכולות היקרות לנו מכל"[72]. מארגני הטקס עתרו לבג"ץ, שקבע כי "החלטת השר לוקה בחוסר איזון ממשי ובחוסר סבירות" והתיר כניסת 90 פלסטינים לטקס בתנאי שאין לכך מניעה ביטחונית או פלילית[73].
  • בשנת 2018 פסל בג"ץ החלטה של שר הפנים אריה דרעי לאסור את כניסתה לארץ של לארה אל-קאסם, סטודנטית אמריקאית שהוזמנה על ידי האוניברסיטה בירושלים. הנימוק לאיסור הכניסה היה שאל-קאסם פעילה בארגונים למען חרם על מדינת ישראל, וכניסתה מנוגדת לחוק הכניסה לישראל. בית המשפט העליון קבע כי אל-קאסם אינה עומדת בתבחינים שנקבעו על ידי המחוקק, ובהם "פעילות ממשית, עקבית ורציפה לקידום חרמות"[74][75] בשנה שלפני כניסתה לישראל.
  • בשנת 2017 פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, שהחלטתה של עיריית תל אביב-יפו שלא להכיר בבית ספר אנתרופוסופי כמוסד חינוך רשמי אינה סבירה ומפלה, ועל העירייה לאפשר בהקדם את הליך ההכרה הרשמי אל מול משרד החינוך[76]. פסק הדין בוטל שנתיים לאחר מכן בערעור לבית המשפט העליון, בנימוק שאין בסיס משפטי לקביעה שהחלטת העירייה אינה סבירה[77].
  • בשנת 2020 קבע בג"ץ שהחלטת שר הביטחון פנים ושר המשפטים לא לאשר את העברתו של יגאל מכלוף מתאילנד לישראל לשם נשיאת עונש המאסר שהושת עליו בתאילנד בארץ לא סבירה ולא מידתית, עקב כך פסל את החלטה וקבע להעבירו לישראל לשם נשיאת עונש המאסר[78][79].

שחרור על תנאי עריכה

במספר מקרים ביטל בית המשפט העליון החלטות על שחרור על-תנאי של ועדת שחרורים בעילה של אי־סבירות:

  • השופט מישאל חשין ביטל את החלטת הוועדה הצבאית לשחרר את רמי דותן בעילת אי־סבירות[80].
  • ההחלטה הראשונה על שחרורו של יורם שקולניק בוטלה על ידי בג"ץ בעילת אי־סבירות בטענה שהוועדה לא שקלה נכון את מסוכנותו של שקולניק. ההחלטה השנייה אושרה ברוב של ארבעה שופטים נגד דעתם החולקת של מישאל חשין, שלמה לוין ודורית ביניש שסברו שלא סביר לשחרר את מי שהורשע ברצח לאחר תקופת מאסר כה קצרה[81].

שינויים רטרואקטיביים או ללא הוראות מעבר מספיקות עריכה

אחד הנושאים בהם מוזכרת רבות עילת הסבירות היא החלטות ששינו את הקריטריונים של הרשות למפרע או ללא הוראת מעבר מספיקה להתארגנות. למשל:

  • בפסק דין שפסל החלה של קריטריונים מחמירים יותר להכרה בתואר דוקטור מאוניברסיטה שמחוץ לישראל, על מי שכבר סיים את התואר וביקש בקשה להכרה לפני השינוי, הוזכרה עילת הסבירות יחד עם הפליה[82].
  • בפסק דין שפסל החלה של שינויים במבחני התמיכה בתנועות נוער שפורסמה בספטמבר של שנת הפרסום, הוזכר חוסר סבירות ההחלטה יחד עם חריגה מסמכות[83].
  • פרשת זילבר משנת 2022 פסל בג"ץ שינוי של הקריטריונים לסבסוד מעונות יום לפעוטות שהוחלו על אותה שנה, בנימוק "תקופת מעבר קצרה ... תהא בלתי מידתית ובלתי סבירה באופן קיצוני"[84].

בתחום זה עברה הרטוריקה של השופטים שינוי עם השנים. בעוד בפסקי דין מוקדמים התייחסו השופטים לחוסר סמכות של הרשות לשנות כללים למפרע, בפסקי דין מאוחרים יותר התייחסו השופטים לחוסר הסבירות של שינוי למפרע[85]. פסק הדין המוקדם ביותר המוזכר כמעניק לאזרח זכות להוראת מעבר ניתן בשנת 1972 ונקבע בו[86] כי אין זה סביר לקבוע הוראה לפיה תפעול בית עסק מצריך רישיון, מבלי שמלווה לקביעה זו תקופת מעבר אשר מאפשרת לבתי העסק הקיימים להמשיך ולפעול במשך פרק זמן מסוים במקביל לניסיון בעליהם לקבל את הרישיון הדרוש (כך על פי תיאורו של השופט אלכס שטיין בפסק דין מ־2022[87]).

החלטות מנהליות עריכה

  • בשנת 1984 עיריית ירושלים הגישה לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה תוכנית להקמת אצטדיון ומרכז ספורט בשכונת מלחה. התוכנית אושרה, אך שרי הפנים יצחק פרץ ואריה דרעי נמנעו מלחתום עליה. העירייה עתרה לבג"ץ בבקשה להורות לדרעי לחתום על התוכנית. בג"ץ קיבל את העתירה בנימוק שהחלטתו של דרעי לוקה בחוסר סבירות, והורה לדרעי לחתום על התוכנית[88]. בכך התאפשרה הקמתו של אצטדיון טדי.
  • בשנת 2001 ביטל בג"ץ החלטות של מנהל המקרקעין המיטיבות עם קיבוצים ומושבים החוכרים קרקע חקלאית ממינהל מקרקעי ישראל, ומעודדות שינוי ייעוד של קרקע חקלאית לצורכי בנייה. בין היתר טענו עותרים שההחלטות פוגעת בעקרונות "הצדק החלוקתי", אופן חלוקת הקרקעות במדינה. במהלך הדיונים בעתירות, המדינה חזרה בה והודיעה כי היא עצמה מסכימה שההחלטות בלתי סבירות ובטלות. בית המשפט קבע כי הגוף המוסמך לקבל את ההחלטות הוא אכן מועצת מינהל מקרקעי ישראל, אך קיבל את רוב העתירות משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שמועצת מקרקעי ישראל אינה רשאית לקבל החלטות אלה, והשנייה היא שתוכן ההחלטות ודרך קביעתן אינם סבירים ומצדיקים את ביטולן. פסק הדין הסתמך במידה רבה על המלצות ועדת מיליגרם שהקימה הממשלה. הן אומצו מאוחר יותר על ידה[89].

המחלוקת על עילת הסבירות עריכה

היבטים בעילת האי־סבירות נתונים במחלוקת. היא ספגה ביקורת לאורך השנים, במיוחד בגרסתה המורחבת מאז שנות ה־80, באקדמיה ובמערכת המשפט וכן מצידם של נבחרי ציבור, שראו בשימוש בה חריגה מתפקידו של בית המשפט לתפיסתם – שמירת החוק הקיים ולא יצירתו ועיצובו – וחדירה לתחום האחריות והסמכויות של הממשלה. לעומת המבקרים התייצבו משפטנים התומכים בשימוש בה; אלו נימקו את תמיכתם בשמירה על זכויות האדם והמנהל התקין.

בבית המשפט עריכה

תומכים בשימוש בעילת הסבירות עריכה

העמדה שהתקבלה על דעתם של רוב שופטי בג"ץ תמכה בהרחבת עילת הסבירות מעבר לשימוש המקורי שלה כביטוי לחריגה מסמכות;[38] עמדתו המרחיבה עוד יותר של ברק, לא התקבלה[39].

השופטת אילה פרוקצ'יה כתבה על עילת הסבירות:[90]

”על פי תפיסת המשפט המינהלי בדורות האחרונים משמשת עילת הסבירות מכשיר מרכזי וחיוני של הביקורת השיפוטית על המינהל, והיא ניצבת במוקד ההגנה על הפרט והציבור מפני שרירות השלטון. באמצעות עילה זו, נבחנת הרציונליות שבהחלטת המינהל כמושג נורמטיבי, ולצורך בחינה זו נקבעו אמות מידה שעל בית המשפט לבחון, קרי: האם נשקלו על ידי הרשות המינהלית מלוא השיקולים הרלוונטיים לעניין, והם בלבד, או שמא נשקלו שיקולים זרים וחיצוניים לעניין; שנית, האם הרשות ייחסה לכל אחד מהשיקולים הרלוונטיים את משקלו היחסי הראוי, והגיעה באמצעות שקילה זו לנקודת איזון המצויה במתחם הסבירות הנתון לה. מיתחם סבירות זה עשוי להשתנות מעניין לעניין, בהתאם לנתוניו ולמאפייניו של המקרה. בלא הבטחה כי החלטת המינהל תהא סבירה ורציונלית, צפויים הפרט והציבור להיפגע פגיעה קשה. אין די בקבלת החלטה מינהלית בסמכות ובתום לב. על ההחלטה להיות רציונלית ונבונה במסגרת מיתחם שיקול הדעת הנתון לרשות המוסמכת.”
מתנגדים לשימוש נרחב בעילת הסבירות עריכה

בין מבקריה הבולטים של עילת הסבירות בבית המשפט העליון היו שני נשיאי בית המשפט: משה לנדוי[91] ואשר גרוניס, וכן המשנה לנשיא מנחם אלון והשופטים צבי טל, נעם סולברג ואלכס שטיין. הם לא שללו את עצם השימוש בעילת הסבירות, אך ביקרו את אופן השימוש בה בבית המשפט החל משנות ה־80.

בפסק הדין בעניין ז'רז'בסקי התייחס השופט אלון לעמדתו המרחיבה של ברק בשאלת הסבירות, וכתב ”תפיסה מרחיקת לכת זו בדבר הנורמה של סבירות וקנה המידה המשפטי, הכול יכול, לבדיקת הסבירות, קשה היא בעיניי, ועם כל הכבוד, בלתי סבירה היא בעיניי ... ועדיין תמה אני, גם לאחר הדברים האמורים, מה, בסופו של דבר, בית המשפט כן בודק ומה בית המשפט אינו בודק בהיזקקו למבחן הסבירות ולמיתחם הסבירות. כיצד ניתן בכלל להבחין בין בדיקת "המשפטיות" של הפוליטיקה ועריכת מלחמה על-ידי בדיקת האיזון הראוי שבין האינטרסים והערכים השונים הנאבקים ביניהם לבין בדיקת ההיגיון הפנימי, היעילות המעשית והתבונה שבהפקת לקחי מלחמה וקשירת יחסים דיפלומטיים. האם אין זו הבחנה סמאנטית גרידא, שאין לה כל משמעות תוכנית ומעשית?”[92].

בפסק הדין בעניין רמון ציין השופט גרוניס כי לעומת מומחיותו בענייני סמכות וכשלים פרוצדורליים ”אין לבית המשפט יתרון מיוחד או מומחיות עודפת בנושא של חוסר סבירות”[93]. בדומה לכך סבר גם שופט בית המשפט העליון בדימוס צבי טל, שאמר על התערבות בית המשפט בניהול המדינה: ”השופטים לא נבחרו לשם זה. אין להם כל אחריות על זה. ...אין זה פלא שקוראים לזה דיקטטורה שיפוטית. שופט אינו יודע את המשמעות הכספית או התקציבית של ההחלטה ואינו יודע איך היא משפיעה על סדרי העדיפויות של המדינה. מובא לפניו מקרה אחד, הוא מתבונן בו במיקרוסקופ ומחליט, אבל אינו רואה את התמונה הגדולה. בית המשפט מתערב יותר מדי בניהול העניינים המקצועיים והמבצעיים של המדינה.”[94]

השופט נעם סולברג כתב כי עילת הסבירות, כפי שהיא מיושמת, מהווה חדירה של הרשות השופטת לתחומה של הרשות המבצעת: ”קושי שעילת הסבירות המהותית מעוררת נעוץ בכך שהיא מסמיכה את בית המשפט להתערב בשיקול הדעת המנהלי באופן גורף, גם ביחס להיבטים לא-משפטיים של שיקול הדעת... משמעות הדברים היא שכאשר בית המשפט בוחן החלטה מנהלית מעין זו, 'הריהו בוחן סבירות מחוץ להקשר של נורמה משפטית, סבירות שאינה נוגעת לחוקיות האקט, אלא לתוכנו, וזאת בחריגה מן המשפט המינהלי המוכר'. במילים אחרות, בית המשפט חורג מן התפקיד הטבעי שהוא נועד למלא, ובא בתחומה של הרשות המבצעת”. סולברג קרא לצמצם את עילת הסבירות, להשתמש בה כלפי דרג מקצועי בלבד, ולהימנע משימוש בה כלפי נבחרי ציבור. בכל הנוגע לפעולות מנהליות הפוגעות בזכויות האדם, הציע סולברג להגביר את השימוש בעילת המידתיות שתחליף את השימוש בעילת הסבירות[6]. עם התקדמות החקיקה לצמצום עילת הסבירות הבהיר סולברג את דבריו אלה: "לא חשבתי אז, לפני 3 וחצי שנים, באותה הרצאה, על תיקון בדרך של חקיקה. חשבתי על מגמה שתבוא לידי ביטוי בפסיקה"[95].

השופט אלכס שטיין כתב בבג"ץ דרעי: ”הנני מתנגד להפעלתה של דוקטרינת הסבירות במתכונת שכיניתיה 'המשפט זה אני', במסגרתה בית המשפט מעמיד את איכות השיקולים אשר נשקלו על ידי הרשות עובר לקבלת החלטתה לבחינה מוסרית-ערכית משל עצמו. התערבות זו בשיקול הדעת המינהלי אינה מקובלת עלי כלל ועיקר. לטעמי, דוקטרינת הסבירות מעמידה לרשותנו כלל שיורי”[96].

באקדמיה עריכה

תומכים בשימוש בעילת הסבירות עריכה

פרופסור מרגית כהן סבורה כי בית המשפט העליון משתמש בעילת הסבירות באופן מרוסן וזהיר[97]. לשיטתה השימוש הרחב בישראל יותר מבבריטניה מוצדק, בשל היעדרה של ההשפעה האירופית על המשפט הישראלי, לעומת כפיפותה של מערכת המשפט הבריטית לבית הדין האירופי לזכויות אדם[98].

הרחבתה של עילת הסבירות כעניין של איזון אינטרסים נומקה על ידי פרופ' איל זמיר כי ”אין שום יסוד עקרוני או פראקטי להבחין בין פסילתה של החלטה שהתקבלה תוך התעלמות משיקול חשוב כלשהו, ובין פסילתה כאשר אותו שיקול חשוב נלקח בחשבון, אלא שראוהו כשולי וחסר־חשיבות, ועקב כך לא פעלו כמתחייב הימנו”. לשיטתו, יש הצדקה להתערבותו של בית המשפט גם כשהרשות לא חורגת מהסמכות המוענקת לה בחוק, שכן החוק נקבע, לרוב, על ידי רוב הקואליציוני וביוזמת הממשלה. כמו כן, בישראל חסרים אמצעי ביקורת והאפקטיביות של אילו הקיימים נמוכה. כנגד הטענה להיעדר מומחיות של בית המשפט בשאלת הסבירות אמר כי ”רק במקרים מעטים, בשאלות כלכליות, משקיות או מינהליות ספציפיות ביחס נדרש בית המשפט למומחיות טכנית, ובדרך כלל הפגמים והליקויים שעליהם קובלים ניתנים לביקורת בית המשפט אף ללא הירידה לפרטים הדורשים מומחיות”[99].

ד"ר עמיר פוקס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה כתב כי העילה ”נועדה למנוע החלטות שרירותיות לחלוטין מצד הרשות. היא לא נועדה להחליף את שיקול הדעת של הרשות בשיקול הדעת של בית המשפט. כמו כל עילות המשפט המנהלי (כללי הצדק הטבעי, ועילות כגון האיסור לשקול שיקולים זרים והחובה לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים), היא נועדה לוודא שהרשות אינה חורגת מסמכותה לפי החוק, ופעולה בחוסר סבירות קיצוני, שהיא מתן משקל מופרז ביותר לשיקול מסוים על חשבון האחרים, חורגת מהסמכות בחוק”[100].

פרופ' יצחק זמיר יצא להגנת השימוש בעילת הסבירות, וציין שהיא נהוגה, אף בצורה נרחבת יותר, במדינות נוספות, בהן קנדה, הודו, אוסטרליה וארצות הברית. הוא הוסיף כי "בית המשפט העליון מפעיל את עילת הסבירות בזהירות רבה ובאיפוק מרבי, יותר מכל עילת ביקורת אחרת. הוא מצהיר שאינו פוסל החלטה שלטונית בעילת הסבירות אלא במקרה של אי־סבירות קיצונית, שאינה מתקבלת על דעתו של האדם הרגיל, ובפועל לא פסל בעילה זו אלא החלטות מעטות מאוד של גופים ממשלתיים."[13]

מתנגדים לשימוש נרחב בעילת הסבירות עריכה

שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן, ביקר את הרחבתה של עילת הסבירות בידי ברק. לשיטתו של פרידמן, אין סיבה להניח כי הסבירות של שופטי בג"ץ עדיפה על זו של השרים, ודאי לא בתחומי מומחיותם ואחריותם. הצירוף בין העילה הכללית של חוסר סבירות, יחד עם ביטול הדרישה לזכות עמידה, יצרה לפי פרידמן מצב חדש שבו כל החלטה שלטונית נתונה למעשה לערעור בפני בית המשפט העליון. מצב זה גם הטיל חוסר ודאות קיצוני, שכן אין לדעת מה יחשוב השופט לחוסר סבירות המצדיק התערבות משפטית. התוצאה לדעת פרידמן היא ש”בית המשפט העליון איבד כמעט לחלוטין את היכולת להבחין בין עניינים שעליו לטפל בהם לבין עניינים שמחוץ לתחומו”. פרידמן ביקר גם את פסק הדין בעניין גינוסר שהסתמך על הטענה כי מינויו של גינוסר פוגע באמון הציבור בשלטון. הוא מציין כי אין כל ראיה לכך שמינוי זה אכן היה פוגע באמון הציבור, או שמאז החל בית המשפט לפקח על המינויים גדל אמון הציבור בשלטון. באופן פרדוקסלי, ככל שהגביר בית המשפט את מעורבותו במינויים של הממשלה נפגע אמון הציבור בו עצמו[101]. בדומה לכך הזהירה המשפטנית מיכל שקד כי גמישותה של עילת הסבירות מעלה את החשש מפני הפיכתו של בית המשפט ל"מועצת אנשים חכמים"[102].

פרופ' מנחם מאוטנר מבחין בין "סבירות משפטית", שבה בית המשפט מאתר ערכים, ממשקל אותם, ומאזן אותם אלו מול אלו, לבין "סבירות מקצועית", מצב שבו בית המשפט מחליף את שיקול הדעת המקצועי של הרשות המנהלית בשיקול הדעת שלו. לטענתו, על "סבירות מקצועית" אי אפשר להגן. לדבריו הרחבתה של עילת הסבירות בשנות ה־80 כחלק מתהליך רחב של שינוי בתפיסתו העצמית של בית המשפט, מגורם חיצוני המפקח על חוקיות פעולות הממשל המופקד על ההכרעות הציבוריות, לגוף המתערב בתוכנן של הכרעות המערכת הפוליטית[31][103]. לשיטתו, ”בג"צ לעולם אינו אמור להפעיל ביקורת מהותית על פעולותיהן של רשויות המנהל. תפקידו לאתר את תחומי הפעולה שהדין קבע למוסדות ולבעלי תפקידים, ולקבוע אם הם פעלו בגדר תחום הסמכות שלהם או מחוצה לו”[104]. לדברי מאוטנר, בג"ץ השתמש בהגדרות ובמטבעות לשון שיצרו את הרושם שבהפעילו את מבחן הסבירות במובנו הרחב הוא מוסיף למלא את תפקידו הקלאסי כשומר הגבולות של המנהל, אף שבפועל נטל לעצמו סמכויות חדשות ובלתי מקובלות וחדר לתחום סמכויותיה של הרשות המבצעת[105]. עם זאת, מאוטנר מראה שהרוב המכריע של פסקי הדין על הסבירות היו פסקי דין של סבירות משפטית, ועל אופן ההפעלה הזה של הסבירות ניתן להגן, משום שסבירות היא כותרת להפעלה של ערכים, ומוסכם על הכל שבתי משפט רשאים להפעיל לא רק הוראות פוזיטיביות שבדין, אלא גם ערכים שאותם יאתר בית המשפט ויאזנם אלו מול אלו כדי להגיע לתוצאה המשפטית הסופית. מאוטנר מציין גם את התהליכים הפוליטיים והתרבותיים שגיבשו מחנה משמעותי בציבור הישראלי שתמך בהעצמת סמכויותיו של בג"ץ ככוח נגד לשלטון הליכוד, במקביל לפיחות כולל במעמדה של המערכת הפוליטית[106]. הוא מתנגד לביטול מוחלט של עילת הסבירות וסבור כי ”הבעיה אינה בסבירות, אלא בהפעלה האקטיביסטית שלה על ידי בית המשפט, למשל בדרך של כניסה לפוליטיקה”[107].

פרופ' רות גביזון ביקרה את פסקי הדין בעניין דרעי ופנחסי כיוון שראתה בהם ”צעד דרמטי נוסף בכיוון של הכפפת המערכת השלטונית-פוליטית לביקורת שיפוטית”[108]. בריאיון עימה אמרה ”אני גם לא חושבת שתפקיד בית המשפט להיות הסמכות המוסרית העליונה בחברה. לא לשם כך הוא מונה וגם לא ברור שיש לו המיומנות לכך”[109].

פרופ' יואב דותן נמנה עם מבקריה החריפים ביותר של עילת הסבירות. דותן תיאר את עילת הסבירות לאחר פסק הדין בעניין דפי זהב כסבירות של "אי הסכמה". לדעתו שימוש כזה בעילת הסבירות מעקר מתוכן את העיקרון שבית המשפט לא ישים את שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעת הרשות, מה שבעצם סותר את הדרישה של המשפט המנהלי לריסון מצד בית המשפט.[ג] בריאיון שנתן דותן, הוא אמר ביחס לעילת הסבירות: ”בעצם, בית המשפט הופך לממשלה שנייה שמפקחת על הממשלה הנבחרת, ובמקרים שאינם נוגעים בכלל לחירויות הפרט. כל העתירות של התנועה לאיכות השלטון לא עוסקות בחירויות הפרט, אלא בטענות שראוי לפעול אחרת מהממשלה”[111]. עם זאת, דותן סבור כי אין לבטל את השימוש בעילת הסבירות לחלוטין[112], ובוועדת חוק ומשפט ביקר את נוסח הצעת החוק לצמצומה: ״הצעת החוק הנוכחית בעייתית מאוד בעיניי. ביקרתי את דוקטרינת הסבירות ולא התנגדתי שתעשה חשיבה מחדש אבל הצעת החוק הנוכחית היא לשפוך את התינוק עם מי האמבט.״[113]

פרופסור רונן שמיר מבקר את בית המשפט העליון על הרחבת הסמכות שלו, בין השאר באמצעות השימוש בעילת הסבירות כפי שהיא בעיני "הציבור הנאור" שבית המשפט תופס את עצמו כמייצגו. מאמרו "הפוליטיקה של הסבירות" (1994) הוא ניתוח סוציולוגי של פרקטיקת השיפוט המפעילה את מושג ה'סבירות' ולטענתו מדובר במנגנון רב-עוצמה לעיצוב זהות קיבוצית ולקיבוע של אחרות (אנ'). מצד אחד מצוי האדם הסביר, הנאור, האמון על ערכי המערב, על ליברליזם לדמוקרטיה. מצד שני מוצב האדם שנוהג ב'חוסר סבירות', כלומר על פי ערכים אחרים שכדי לשלול את הלגיטימיות שלהם אין צורך להבינם ולפרשם על פי ההיסטוריה הקיבוצית והחברתית שלהם, וכדוגמה לנפגעי עילת הסבירות מביא את החברה החרדית והחברה הפלסטינית.[114]

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא עילת הסבירות בוויקישיתוף

ביאורים עריכה

  1. ^ 15 השופטים בבג"ץ עילת הסבירות: אב"ד הנשיאה אסתר חיות, המשנה לנשיאה עוזי פוגלמן והשופטים יצחק עמית, נעם סולברג, דפנה ברק ארז, ענת ברון, דוד מינץ, יוסף אלרון, יעל וילנר, עופר גרוסקופף, אלכס שטיין, גילה כנפי-שטייניץ, ח'אלד כבוב, יחיאל כשר, רות רונן.
  2. ^ חלק מהשופטים נימקו את פסיקתם גם על פי דוקטרינת ההשתק השיפוטי, באומרם שדרעי הציג מצג שווא בפני בית משפט השלום, שגזר את דינו בעבירות מס, אך לא ייחס לו קלון וזאת בתמורה להתחייבותו לפרוש מהכנסת ומהחיים הפוליטיים. השופט יוסף אלרון היה מתנגד יחיד לפסילת מינויו של דרעי, אף שגם הוא סבר שבהליך המינוי נפל פגם הדורש תיקון.
  3. ^ במאמרו "שני מושגים של ריסון – וסבירות"[110] כתב דותן: "בית המשפט נדרש לבחון, בנוגע לכל שיקול ושיקול, את ה'מרחק' שבין המשקל שנתנה הרשות המנהלית בפועל לבין זה שבית המשפט מייחס לו, ולאחר מכן להחיל את התהליך הזה על ההחלטה כולה, כלומר להעריך את היחס שבין המשקל שניתן בפועל לשיקולים השונים למשקל ה'ראוי' בעיני בית המשפט. המרחק הזה שבין המשקל שניתן בפועל לכל שיקול לבין המשקל הראוי בעיני בית המשפט משקף במובהק את עוצמת אי-ההסכמה של בית המשפט עם ההחלטה המנהלית לגופה".

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3   שלבי החקיקה של חוק-יסוד: השפיטה (תיקון מס' 3), במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
  2. ^ גלעד מורג, מורן אזולאי, טובה צימוקי, תקדים היסטורי: בג"ץ פסל את ביטול עילת הסבירות, באתר ynet, 1 בינואר 2024;
    בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב־1 בינואר 2024
  3. ^ 1 2 איל זמיר, ‏עילת אי־הסבירות במשפט המנהלי, משפטים ‏יב, תשמ"ב
  4. ^   מרגית כהן, "עילת אי־הסבירות במשפט המינהלי: היבטים השוואתיים והערות נורמטיביות אחדות" בתוך: ספר אור - קובץ מאמרים לכבודו של השופט תיאודור אור (2013) עמ' 778; להלן: מרגית כהן
  5. ^ איל זמיר, ‏עילת אי־הסבירות במשפט המנהלי, משפטים ‏יב, תשמ"ב, עמ' 301–302
  6. ^ 1 2 3 נעם סולברג, ‏על ערכים סובייקטיביים ושופטים אובייקטיביים, השילוח, 18, פברואר 2020
  7. ^ מרגית כהן, עמ' 780–781
  8. ^ מרגית כהן, עמ' 783
  9. ^ מרגית כהן, עמ' 784–785
  10. ^ מרגית כהן, עמ' 785
  11. ^ חוקת דרום אפריקה, סעיף 33.1
  12. ^ Christian Courtis, Rationality Reasonableness Proportionality: Testing the Use of Standards of Scrutiny in the Constitutional Review of Legislation, Constitutional Court Review 4, 2011, עמ' 34
  13. ^ 1 2   יצחק זמיר, ביטול עילת הסבירות יהיה תקדים עולמי, באתר הארץ, 12 בינואר 2023
  14. ^ מרגית כהן, עמ' 794
  15. ^ מיכאל ששר, חיים כהן שופט עליון, ישראל: כתר, 1989, עמ' 116
  16. ^ מיכל שקד, ‏הערות על ביקורת הסבירות במשפט המינהלי, משפטים ‏יב, תשמ"ב, עמ' 114
  17. ^ בג"ץ 311/60 י. מילר, מהנדס (סוכנות ויבוא) בע"מ נ' שר התחבורה ו-4 אח', טו 1989 (1961), פסקה 5 לפסק הדין
  18. ^ ע"א 311/57 היועץ המשפטי לממשלה נ' מ. דיזנגוף ושות' (שיט) בע"מ ואח', יג (1959), עמ' 1026
  19. ^ ע"א 311/57 היועץ המשפטי לממשלה נ' מ. דיזנגוף ושות' (שיט) בע"מ ואח', יג (1959) עמ' 1037
  20. ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב, ידיעות ספרים 2013. עמ' 135.
    מנחם מאוטנר, ‏הסבירות של הפוליטיקה, תיאוריה וביקורת 5, סתיו 1994, עמ' 26-27; להלן: מנחם מאוטנר
  21. ^ בג"ץ 243/62 אולפני הסרטה בישראל בעי׳מ נגד לוי גרי ו־המועצה לביקורת סרטים ומחזות, משרד־הפנים, ניתן ב-10 בדצמבר 1962
  22. ^ 1 2 בג"ץ 840/79 מרכז הקבלנים והבונים בישראל, ואח' נ' ממשלת ישראל, לד(3) 729 (1980)
  23. ^ כך בבג"ץ 129/57 מישל בן קוסטא מנשי נ' שר-הפנים, ראש העיר, חברי המועצה ובני העיר תל אביב-יפו, ואח' , יב 209 (1958) בעמ' 217-218
    וכן בג"ץ 58/53 טבק הויז, הלפרין נ' עירית חיפה ו-2 אח' , ז 701, עמ' 209, פיסקה ג' לפס"ד הנשיא אולשן
  24. ^ מרגית כהן, עמ' 796
  25. ^ בג"ץ 156/75 פאוזי דקה נ' שר התחבורה, פ"ד ל(2) 094 (1976)
  26. ^ בג"ץ 156/75 פאוזי דקה נ' שר התחבורה, ל(2) 094 (1976), עמ' 105, פסקה (ו) לחוות דעת השופט שמגר
  27. ^ 1 2 מרגית כהן, עמ' 796
  28. ^ איל זמיר, ‏עילת אי־הסבירות במשפט המנהלי, משפטים ‏יב, תשמ"ב, עמ' 302
  29. ^ מרגית כהן, עמ' 773
  30. ^ מיכל שקד, ‏הערות על ביקורת הסבירות במשפט המינהלי, משפטים ‏יב, תשמ"ב, עמ' 105
  31. ^ 1 2 מנחם מאוטנר, עמ' 25
  32. ^ בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור לה(1) 421 (1980)
  33. ^ בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, לה(1) 421 (1980), עמ' 437;
    מרגית כהן, עמ' 796–797
  34. ^ 1 2 בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, לה(1) 421 (1980), עמ' 431
  35. ^ בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, לה(1) 421 (1980), עמ' 432-433.
  36. ^ בג"ץ 910/86 רס"ן (מיל.) יהודה רסלר נ' שר הביטחון, מב(2) 441 (1988), עמ' 485
  37. ^ בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, לה(1) 421 (1980), עמ' 448-449
  38. ^ 1 2 מנחם מאוטנר, עמ' 28
  39. ^ 1 2 מנחם מאוטנר, עמ' 32
  40. ^ דפנה ברק-ארז, מהפכת השפיטות: הערכת מצב, הפרקליט נ, תשס"ח
  41. ^ ברק מדינה, ‏ארבעה מיתוסים על ביקורת שיפוטית, דין ודברים ‏ג, תשס"ח
  42. ^ מיכאל שמש,יערה שפירא ודקלה אהרן שפרן, כל חברי הקואליציה הצביעו בעד: החוק לצמצום עילת הסבירות אושר בקריאה ראשונה, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 10 ביולי 2023
  43. ^ גד ליאור, סוכנות הדירוג מודי'ס: "החקיקה תוביל להשלכות שליליות לכלכלת ישראל", באתר ynet, 25 ביולי 2023
  44. ^ האיחוד האירופי על המהפכה המשפטית: "עוקבים בדאגה, על הממשלה להשיג קונצנזוס", באתר ynet, 26 ביולי 2023
  45. ^ רויטרס ובן סמואלס, הבית הלבן: ההחלטה לבטל את עילת הסבירות מצערת, יש לחתור להסכמה רחבה, באתר הארץ, 24 ביולי 2023
  46. ^ עמיר קורץ, ביטול עילת הסבירות: לראשונה אי פעם - כל 15 שופטי העליון ידונו בעתירות, באתר כלכליסט, 31 ביולי 2023
  47. ^ יואב זיתון, הבכיר שחילץ לוחמים ממעצר ומשפט בחו"ל: "ביטול עילת הסבירות כבר מסכן את חיילי צה"ל", באתר ynet, 25 באוגוסט 2023
  48. ^ מכתב ממשרד היועמש בנוגע לייצוג נפרד בעתירה על תיקון 3
  49. ^   דיון בבית המשפט העליון בעתירות נגד תיקון מס' 3 לחוק היסוד: השפיטה בעניין עילת הסבירות, סרטון בערוץ "דוברות הרשות השופטת, 12 בספטמבר 2023", באתר יוטיוב (אורך: 11:55:00)
  50. ^ תקדים היסטורי: בג"ץ פסל את ביטול עילת הסבירות, גלעד מורג, 1 בינואר 2024, ynet
  51. ^ נטע סרוסי, כפי שנחשף בהדלפה המוקדמת: בג"ץ פסל את החוק לביטול עילת הסבירות, באתר גלובס, ‏1 בינואר 2024
  52. ^ בג"ץ 6163/92 יואל אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון, מז(2) 229 (1993). עמ' 276
  53. ^ בג"ץ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, מז(5) 404 (1993)
  54. ^ בג"ץ 4267/93 אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל
  55. ^ בג"ץ 1284/99 פלונית נ' ראש המטה הכללי, פד"י נג(2) 62, 69-70; ראו דברי השופטת פרוקצ'יה: "התערבות כזו ארעה בפרשת תא"ל ניר גלילי, בו נפסלה החלטת הרמטכ"ל לקדמו בתפקיד, משהיא נמצאה לוקה בחוסר סבירות" ב-בג"ץ 6840/01 פלצמן בל (יפה) נ' ראש המטה הכללי - צבא ההגנה לישראל, ניתן ב־10 באוקטובר 2005
  56. ^ בג"ץ 7542/05 מר גל פורטמן נ. מר מאיר שטרית,שר התחבורה, ‏ניתן ב-11.2.2007
  57. ^ בג"ץ: שדה לא יוכל לשמש מנהל אגף הרישוי, באתר ערוץ 7, ‏ניתן ב-11.02.2007
  58. ^ בג"ץ 4646/08 יואל לביא נ' ראש הממשלה ואחרים, ניתן ב־12 באוקטובר 2008
  59. ^ בג"ץ 8948/22 אילן שיינפלד ואחרים נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב־18 בינואר 2023
  60. ^ בג"ץ 425/89 ג'מאל עבד אל קאדר מחמוד צופאן נ' הפרקליט הצבאי הראשי, מג(4) 718 (1989)
  61. ^ בג"ץ 935/89 אורי גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, מד(2) 485 (1990). עמ' 530
  62. ^ בג"ץ 7195/08 אשרף אבו רחמה נגד תא"ל אביחי מנדלבליט הפרקליט הצבאי הראשי, ‏ניתן ב-1.7.2009
  63. ^ אביעד גליקמן, בג"ץ: הירי בנעלין אכזרי, האישום לא סביר ויבוטל, באתר ynet, 1 ביולי 2009
  64. ^ בג"ץ 7150/16 המרכז הרפורמי לדת ומדינה – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל ואחרים נ' שרת המשפטים ואחרים, ניתן ב־21 בספטמבר 2020
  65. ^ בג"ץ 794/98 פלוני ואחרים נ' שר הבטחון ואחרים, ניתן ב־23 באוגוסט 2001
  66. ^ ענת רואה וסוכנויות הידיעות, בג"ץ: להתיר ביקורי הצלב האדום אצל דיראני ועובייד, באתר ynet, 23 באוגוסט 2001
  67. ^ בג"ץ 6069/00 העמותה להנצחת חללי אסון המסוקים בשאר ישו נ' שר הבטחון ואחרים
  68. ^ ענת רואה, בג"ץ: לשנות הכיתוב על מצבות חללי אסון המסוקים, באתר ynet, 7 במאי 2001
  69. ^ בג"ץ 8397/06 עו"ד ווסר אדוארדו ואחרים נ' שר הביטחון ואחרים, ניתן ב־29 במאי 2007
  70. ^ אבירם זינו ושמוליק חדד, בג"ץ: על המדינה למגן את כל הכיתות בעוטף עזה, באתר ynet, 29 במאי 2007
  71. ^ עע"מ 662/11 יהודית סלע ואחרים נ' ראש המועצה המקומית כפר ורדים, סיון יחיאלי ואחרים, ניתן ב־9 בספטמבר 2014
  72. ^ יניב קובוביץ, אור קשתי, ליברמן אסר על 110 פלסטינים להשתתף בטקס יום הזיכרון: "מפגן של טעם רע", באתר הארץ, 10 באפריל 2018
  73. ^ בג"ץ 2964/18 חוג ההורים – פורום המשפחות ואחרים נ' שר הביטחון ואחרים, ניתן ב־17 באפריל 2018;
    אור קשתי, יניב קובוביץ, בג"ץ חייב את ליברמן לאפשר לפלסטינים להשתתף בטקס יום הזיכרון, באתר הארץ, 17 באפריל 2018
  74. ^ בר"מ 7216/18 Lara Alqasem נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה ואחרים, ניתן ב־18 באוקטובר 2018
  75. ^ דניאל דולב, טל שלו‏, העליון קבע: הסטודנטית שכניסתה לישראל נאסרה לא תגורש, באתר וואלה‏, 19 באוקטובר 2018
  76. ^ עת"מ 59561-03-16 עמותת אביב - העמותה לקידום החינוך ברוח ולדורף נ' עיריית תל אביב ואח', ניתן ב-6 באפריל 2017
  77. ^ עע"מ 4500/17 עיריית תל אביב-יפו ואחרים נ' עמותת אביב - העמותה לקידום החינוך ברוח ולדורף, ניתן ב־20 בפברואר 2019
  78. ^   יהושע בריינר, בג"ץ הורה למדינה לאשר את העברתו לארץ של עבריין ישראלי הכלוא בתאילנד, באתר הארץ, 19 בפברואר 2020
  79. ^ בג"ץ 3842/18 יגאל אלון מכלוף נ' השר לביטחון פנים ואחרים, ניתן ב־19 בפברואר 2020
  80. ^ בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הוועדה לעיון בעונש
  81. ^ בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' יורם שקולניק, ניתן ב־18 בפברואר 2001
  82. ^ בג"ץ 1398/07 ד"ר יעל לביא-גולדשטיין ואחרים נ' משרד החינוך-הגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל ואחרים, ניתן ב־10 במאי 2010
  83. ^ בג"ץ 5290/97 עזרא - תנועת הנוער החרדי לאומי בא"י נ' השר לענייני דתות, ניתן ב־23 בדצמבר 1997
  84. ^ בג"ץ 5782/21 לאה זילבר ואחרים נ' שר האוצר ואחרים, ניתן ב־12 בינואר 2022, פסקה 65
  85. ^ ראו את התייחסות השופט חנן מלצר לפסק דין ב-בג"ץ 21/51, ביננבוים נגד עיריית תל אביב, ב-בג"ץ 1398/07 ד"ר יעל לביא-גולדשטיין ואחרים נ' משרד החינוך-הגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל ואחרים, ניתן ב־10 במאי 2010, פסקה 24, לעומת דיונו של השופט מישאל חשין באותו פסק דין: בג"ץ 5290/97 עזרא - תנועת הנוער החרדי לאומי בא"י נ' השר לענייני דתות, ניתן ב־23 בדצמבר 1997
  86. ^ ע"פ 104/72 ראב נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 412 (1972)
  87. ^ בג"ץ 5782/21 לאה זילבר ואחרים נ' שר האוצר ואחרים, ניתן ב־12 בינואר 2022, פסקה 41
  88. ^ דדי צוקר נ' שר הפנים, ניתן ב-9 בינואר 1989;
    ברוך מאירי ואריה בנדר, בג"ץ פסק: איצטדיון בירושלים קולק: תיפתח בו עונת הכדורגל הבאה, מעריב, 10 בינואר 1989
  89. ^ זיו מאור, הממשלה אימצה המלצות ועדת מילגרום: כל חקלאי יוכל לרשום על שמו חלקת מגורים של 2.5 דונם, באתר TheMarker‏, 17 בנובמבר 2002
  90. ^ בג"ץ 5853/07 אמונה-תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט, ניתן ב־6 בדצמבר 2007, סב(3) 445 (2007). סעיף 33
  91. ^ ראו לעיל בפסק הדין בעניין דפי זהב, וכן בהרצאה שהתפרסמה כמאמר, "על שפיטות וסבירות בדין המנהלי", עיוני משפט יד התשמ"ט, עמ' 5
  92. ^ בג"ץ 1635/90 יוסף ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, מר יצחק שמיר, מה(1) 749 (1991), עמ' 770–771
  93. ^ בג"ץ 5853/07 אמונה-תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט, ניתן ב־6 בדצמבר 2007, סב(3) 445 (2007). עמ' 63
  94. ^ ריאיון עם השופט טל בתוך: ענת סרגוסטי (עורכת), ללא גלימה - שיחות עם שופטי בית המשפט העליון, ידיעות ספרים 2017. עמ' 188–189.
  95. ^ טובה צימוקי, מורן אזולאי, סיון חילאי, "סבירות סולברג"? השופט מגיב לראשונה ומבהיר: "לא חשבתי שיש לתקן בחקיקה", באתר ynet, 17 ביולי 2023
  96. ^ פס' 35 לפסק דינו של השופט שטיין בבג"ץ 8948/22 שיינפלד נ' הכנסת.
  97. ^ מרגית כהן, עמ' 816
  98. ^ מרגית כהן, עמ' 811
  99. ^ איל זמיר, ‏עילת אי־הסבירות במשפט המנהלי, משפטים ‏יב, תשמ"ב, עמ' 303–304
  100. ^ עמיר פוקס, בזכות עילת הסבירות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 11 ביוני 2019
  101. ^ דניאל פרידמן, הארנק והחרב - המהפכה החוקתית ושִברה, ידיעות ספרים 2013. עמ' 135–139
  102. ^ מיכל שקד, ‏הערות על ביקורת הסבירות במשפט המינהלי, משפטים ‏יב, תשמ"ב, עמ' 126
  103. ^ מנחם מאוטנר, עמ' 38
  104. ^ מנחם מאוטנר, עמ' 26
  105. ^ מנחם מאוטנר, עמ' 43
  106. ^ מנחם מאוטנר, עמ' 44–45
  107. ^ אריאל ויטמן, ‏"השמועות שיריב לוין מפיץ על בית המשפט נכונות, אבל אין להן אחיזה במציאות כבר 30 שנה", באתר גלובס, 20 במאי 2023
  108. ^ רות גביזון, החלטה נחרצת אבל לא משכנעת באתר של גביזון. פורסם בעיתון חדשות, 09.09.93.
  109. ^ דבר ראש האופוזיציה באתר של גביזון, פורסם בעיתון הארץ, 12.11.99
  110. ^ יואב דותן, שני מושגים של ריסון – וסבירות, משפטים נא, 2020, עמ' 701–702
  111. ^ הפרופסור הבכיר למשפטים עולה להתקפה: "בג"ץ הופך את עצמו לממשלה שנייה" | ישראל היום, באתר www.israelhayom.co.il
  112. ^ אלכסנדרה לוקש, ניר (שוקו) כהן, הפרופ' הבולט שמתנגד לאקטיביזם שיפוטי - נגד החקיקה הנוכחית: "מחסלים את הביקורת על החלטות שרים", באתר ynet, 5 ביולי 2023
  113. ^ דבר, ‏החוק לביטול עילת הסבירות אושר לקריאה ראשונה בוועדת החוקה, לפיד וגנץ: "דריסה של הדמוקרטיה", באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 4 ביולי 2023
  114. ^ רונן שמיר, ‏הפוליטיקה של הסבירות: שיקול-דעת ככוח שיפוטי, תיאוריה וביקורת 5, 1994, עמ' 23-7;
      רונן שמיר, חברה, יהדות ופונדמנטליזם דמוקרטי: על מקורותיה החברתיים של הפרשנות השיפוטית, עיוני משפט יט/3, תשנ"ה, עמ' 699–716

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.