ויקיפדיה

יחסי החוץ של צ'ילה

יחסי החוץ של צ'ילה הם היחסים הרשמיים שמנהלת הרפובליקה של צ'ילה עם שאר מדינות העולם. צ'ילה נהלה יחסי חוץ עם מדינות שונות מאז הקמתה ב-18 בספטמבר 1810 כאשר קיבלה את עצמאותה מספרד. צ'ילה, בהיותה הכלכלה העמידה באמריקה הדרומית במשך זמן רב, ניהלה קשרים עם מעצמות שונות אך גם מלחמות, כדוגמת מלחמת ספרד–אמריקה הדרומית או מלחמת האוקיינוס השקט. במאה העשרים יחסי החוץ של צ'ילה פרחו, בעיקר למען קשרים כלכליים, אך עם עליית שלטון החונטה הצבאית של אוגוסטו פינושה יחסי החוץ התדרדרו וצ'ילה נתקה קשרים עם מדינות רבות. רק עם סיום הדיקטטורה בשנת 1990 חזרה צ'ילה ליצור וליזום יחסים רשמיים עם מדינות נוספות.[1]

  צ'ילה
  מדינה המקיימת קשר דיפלומטי, מחזיקה שגרירות בצ'ילה ומארחת שגרירות צ'יליאנית
  מדינה המקיימת קשר דיפלומטי, מחזיקה שגרירות בצ'ילה אך לא מארחת שגרירות צ'יליאנית
  מדינה המקיימת יחסים דיפלומטיים אך ללא שגרירויות
  מדינות שלא מקיימות יחסים דיפלומטיים כלל

צ'ילה לוקחת חלק בארגונים מדיניים שונים, בהם ארגון מדינות אמריקה, האומות המאוחדות, אמריפול, הקהילה של אמריקה הלטינית והמדינות הקריביות וקבוצת ריו. בשנת 2003 הפכה צ'ילה לחברה לא-קבועה במשך שנתיים במועצת הביטחון של האומות המאוחדות. בשנת 2013 נבחרה שוב למועצה והפכה לחברה קבועה בה.[2]

צ'ילה אירחה את הפסגה השנייה של דרום אמריקה (כנס של נציגי ממשלות באמריקה הדרומית המתרחש אחת לכמה שנים) בבירה סנטיאגו דה צ'ילה, אליה הגיעו גם נציגי ארגונים שונים כדוגמת ארגון מדינות מזרח הקריביים והקהילייה הקריבית.[3] שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 2001, מונתה צ'ילה ליושבת הראש הנבחרת של קבוצת ריו. צ'ילה (לאור היותה אחת מהמדינות המפותחות ביותר באמריקה הדרומית) היא חברה בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD) ואף נכללת כאחת מארבע המדינות שיכולות להציע ולהציג דיונים חדשים בארגון.

בהמשך הערך מפורטים יחסי החוץ של צ'ילה לפי מדינה.

אמריקה הדרומית עריכה

 
נשיא צ'ילה סבסטיאן פיניירה, ונשיא ברזיל ז'איר בולסונארו.

ברזיל עריכה

  ערך מורחב – יחסי ברזיל–צ'ילה

היחסים בין ברזיל לצ'ילה נמצאים במצב טוב עוד מאז הקמתה של ברזיל בשנת 1822. הסכם ידידות בין צ'ילה לברזיל נחתם ב-1 בספטמבר 1838, והביא איתו סחר וקשרים דיפלומטיים חדשים. בזמן מלחמת הקונפדרציה שהתחוללה בין צ'ילה וארגנטינה לקונפדרציה הפרו-בוליביאנית בשנים 1837–1839, ברזיל לא נקטה צד, אך הפגינה תמיכה בצד הצ'יליאני כאשר חתמה איתה, בעיצומה של המלחמה, על הסכם ידידות. מאוחר יותר, מלחמת האוקיינוס השקט שפרצה בין צ'ילה לפרו ובוליביה, הובילה לתמיכה שבשתיקה בצ'ילה מצד ברזיל, צעד משמעותי באותה התקופה. התמיכה של ברזיל בצ'ילה הובילה את ארגנטינה לפרוש מהסכמתה להצטרף לבוליביה ולפרו מחשש מברית ברזילאית-צ'יליאנית, מהלך שיכול להיות שהוביל לניצחון צ'ילה במלחמה.

בסוף המאה ה-19 נגרמה מחלוקת גבולות בין ארגנטינה לברזיל על שטחי אורוגוואי ופרגוואי, במקביל למחלוקת בין צ'ילה לארגנטינה על שטחי פטגוניה. כתוצאה מכך, ברזיל וצ'ילה מצאו זו בזו בעלות ברית חזקות. הקשר התהדק כאשר ארגנטינה נוצחה בקונפליקט זה, וידם של צ'ילה וברזיל על העליונה.

בתחילת המאה ה-20 נוצר קונפליקט עז בין מקסיקו לארצות הברית, קונפליקט שכמעט והביא למלחמה כוללת בין המדינות. ב-1914, לאחר המהפכה המקסיקנית, ספינה מקסיקנית עצרה ספינה עם מלחים אמריקאים בטעות - מהלך שהוביל לכיבוש העיר טמפיקו למשך כמה חודשים בידיי הצבא האמריקאי. פרשה זו, שזכתה לשם "פרשת טמפיקו", איימה לגרום למקסיקו להכריז על הכיבוש 'עילה למלחמה' ולפתוח במתקפה נגד ארצות הברית. כדי להרגיע את הרוחות, ב-20 במאי 1914, נציגי ארגנטינה, ברזיל וצ'ילה נפגשו במפלי הניאגרה שבקנדה על מנת לתווך בין שתי המדינות. לאחר מאמצים רבים, הצליחו המתווכים למנוע את הלחימה, ואמנה מסודרת נחתמה ב-15 במאי 1915.

במהלך המאה ה-20 שימשה ברזיל בת ברית של צ'ילה, גם כאשר שלטה בצ'ילה החונטה הצבאית והתנתקה מקשריה עם רוב מדינות העולם.

בסקר שערך תאגיד השידור הבריטי BBC בשנת 2014 עולה כי 62% מתושבי צ'ילה מרוצים מההשפעה של ברזיל על המדינה, ואילו 12% העידו שלא.[4]

ברזיל מחזיקה בצ'ילה שגרירות בסנטיאגו דה צ'ילה ו-11 קונסוליות בבלו הוריזונטה, קמפינאס, קמפו גרנדה, קוריטיבה, פלוריאנופוליס, מאנאוס, פורטו אלגרה, ריו דה ז'ניירו, סלבדור, סאו פרנסיסקו דו סול וסאו פאולו. מאידך, צ'ילה מחזיקה בברזיל שגרירות בברזיליה ו-4 קונסוליות באיקיקה, פונטה ארנס, טמוקו וולפראיסו.

 
נשיא צ'ילה, אדוארדו פריי רואיס-טאגלה, לוחץ יד לקרלוס סאול מנם, נשיא ארגנטינה. התמונה צולמה בפסגת אמריקה הדרומית מספר 4, שנערכה בשנת 1996.

ארגנטינה עריכה

  ערך מורחב – יחסי ארגנטינה–צ'ילה

ארגנטינה וצ'ילה, בדומה למדינות נוספות באמריקה הדרומית, היו נתונות לשלטון ספרדי מהמאה ה-16 ועד המאה ה-19. בתחילת מאה זו ביקשו שתי המדינות לקבל עצמאות, ופתחו במלחמת העצמאות של ארגנטינה ומלחמת העצמאות של צ'ילה. מכיוון ששתי המדינות היו ועודן מחזיקות בגבול משותף ארוך מאוד המשתרע לאורך הרי האנדים, כוחות המורדים בשתי המדינות חברו זה לזה ויצרו את צבא האנדים, שהוביל לעצמאותן.

לא עבר זמן רב והיחסים בין שתי המדינות הטריות התדרדרו למתיחות רבה, כאשר נוצרה מחלוקת סביב שטח הפטגוניה, שטח שעד היום מהווה סיבה להתדרדרות היחסים בין המדינות. כאשר ארגנטינה איימה לכבוש שטח זה, צ'ילה וברזיל כבשו חלקים נרחבים מארגנטינה, וגם מאורוגוואי ופרגוואי.

במהלך מלחמת הקונפדרציה שמו המדינות את המחלוקת בצד, והתמקדו בלחימה נגד הקונפדרציה הפרו-בוליביאנית, שאיימה לכבוש חלקים מצ'ילה וארגנטינה. הייתה זו אחת מהפעולות הצבאיות המשותפות היחידות של צ'ילה וארגנטינה במאה ה-19. אמנם, לא נחתם הסכם רשמי בין המדינות באותה תקופה. צבא הקונפדרציה בהנהגת אנדרס דה סנטה קרוז איים לכבוש שטחים מארגנטינה ולכן זאת תקפה, ואילו צ'ילה הכריזה על מלחמה עוד לפני שנראה איום צבאי מוחשי כנגדה, בעקבות האיום על עליונותה הכלכלית.

אמנת הגבולות של 1881 עריכה

בין מלחמת הקונפדרציה למלחמת האוקיינוס השקט הגיעו המדינות מספר פעמים למצב בכי רע, כאשר נעצרה על הסף מלחמה מלאה. הסכסוך על הגבולות לא הסתיימו עד לשנת 1881, אז נחתמה אמנת גבולות ראשונה בנושא. אמנת הגבולות של שנת 1881 בין ארגנטינה לצ'ילה נחתמה ב-23 ביולי 1881 בבואנוס איירס על ידי ברנרדו דה איריגוין (אנ') כנציג ארגנטינה ופרנסיסקו דה בורחה אכברריה (אנ') כנציג צ'ילה. הגבול נקבע על פי דוקטרינת ה-"uti possidetis juris", במשפט הבינלאומי הקובע כי גבולותיה של מדינה חדשה זהים לחלוטין לאלה של הישות הגאו-פוליטית שהייתה קיימת באותו השטח לפניה (ובמקרה הזה, מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה והקפיטניה חנרל של צ'ילה). על אף שהגבולות המדויקים לא נמדדו לעומק, האמנה קבעה גבול לאורך הרי האנדים, המסתכ בכ-5,600 ק"מ.[5]

קביעת הגבול עריכה

האמנה החזיקה מעמד עד לתחילת המאה ה-20, אז הצטברו טענות חדשות של שתי המדינות על פטגוניה. המנהיג הארגנטינאי פבלו רצ'רי (אנ') התקדם עם כוחות צבאיים ארגנטינאים אל תוך פטגוניה ועבר לצד המערבי של הרי האנדים, במהלך שנקרא "כיבוש המדבר". צ'ילה ראתה בכך עילה מסוימת להכרזת מלחמה, אך במקום זאת החליטו מנהיגי המדינות לפתור זאת בצורה דיפלומטית ולפנות לצד שלישי כמתווך - הממלכה המאוחדת. הנציבים פרנסיסקו מורנו (ארגנטינה), דייגו בארוס אראנה (צ'ילה) וסר תומאס הולדיץ' (בריטניה) שוטטו לאורך הגבול עם משלחת שכללה גאוגרפים, מומחים להיסטוריה המקומית ומומחים לגאופוליטיקה, וניסו לקבוע על סמך הדרישות של שתי המדינות גבול ברור שיהווה פשרה.

העניין לא היה פשוט. מאז 1885 התמקמו בעמקים של פטגוניה מהגרים וולשים רבים, ועל כן היה צורך להתחשב ברצונותיהם. הנציבים של שתי המדינות הקשו על התהליך ופתחו בעוד ועוד מריבות על הגבול המדויק, ורק לאחר כשנה הצליחו להגיע להסכמה. היסטוריונים עכשוויים[6] מעריכים כי ההכרעה הסופית באה דווקא מתוך רצונות המהגרים - שאמנם לא היו הראשונים להביע את עמדתם, אך במבט לאחור הם היו אלה שהניעו את התהליך.[7] כך נקבע הגבול של 1902, שהחזיק מעמד עד היום.

המחלוקת על האיים עריכה

בשנות ה-70 של המאה ה-20 נוצר סכסוך נוסף בין המדינות, הפעם תוך מחלוקת על שלושת האיים לנוקס, פיקטון ואיסלה נואבה. המדינות פנו פעם נוספת לעזרת הממלכה המאוחדת, ובשנת 1977 קבעה המלכה אליזבת השנייה כי איים אלה שייכים לצ'ילה. בארגנטינה זעמו על החלטה זו וסירבו לקבל אותה, ואיימו לפתוח במלחמה. האפיפיור של אותה תקופה, יוחנן פאולוס השני, מיהר להתנדב לתווך בין המדינות כדי לסיים את הקונפליקט בשלום. השליח המיוחד של הקרדינל, אנטוניו זמור, הגיע ונפגש עם נציגי המדינות, ובמאי 1985 חתמו ארגנטינה וצ'ילה על אמנת יישוב הסכסוך הטריטוריאלי ברומא.

מאז סילוק הדיקטטורה בצ'ילה היו יחסי המדינות חמים, ושתי המדינות מחזיקות בשגרירויות בערי הבירה.

בספטמבר 2010, CONARE (הוועדה הלאומית לפליטים בארגנטינה, מחלקה של משרד הפנים הארגנטינאי) העניקה מקלט לאזרח הצ'יליאני גלווארינו אפבלזה. אפבלזה מתגורר כיום בארגנטינה, שם הוא נשוי לעיתונאית פאולה אפלבזה, ואב לשלושה ילדים ילידי ארגנטינה. ההגנה שקיבל מארגנטינה לא הייתה חוקית, משום שאפבלזה הואשם על ידי בית המשפט העליון של צ'ילה בהיותו מעורב ברצח הסנטור הצ'יליאני חיימה גוזמן בשנת 1991, בזמן שלטונו של פטריסיו איילווין. צ'ילה ערערה על המקלט שקיבל אפלבזה,[8] וכן על ידי האופוזיציה הארגנטינאית.[9] כלי התקשורת הארגנטינאים והצ'יליאנים[10] הצביעו על כך שממשלת ארגנטינה התעלמה מפסיקה של בית המשפט העליון של ארגנטינה להסגיר את אפלבזה לצ'ילה. אפלבזה נשאר עד היום בארגנטינה, נושא שנחשב 'נפיץ' פוליטית בין ארגנטינה וצ'ילה.

 
שגרירות צ'ילה במונטווידאו, בירת אורוגוואי

אורוגוואי עריכה

  ערך מורחב – יחסי אורוגוואי–צ'ילה

יחסן של צ'ילה ואורוגוואי מתחיל באימפריה הספרדית ששלטה בכל אמריקה הלטינית, לרבות צ'ילה ואורוגוואי. אמנם, צ'ילה השתייכה למלכות המשנה של פרו, ואילו אורוגוואי השתייכה למלכות המשנה של ריו דה לה פלטה. לאחר שצ'ילה קיבלה את עצמאותה בשנת 1818 ואורוגוואי קיבלה את שלה בדיוק עשור מאוחר יותר, ניהלו המדינות יחסים דיפלומטיים רשמיים בלבד, ולא יצרו בריתות משמעותיות או לחלופין ניהלו מלחמות.

במאה ה-20 עברו שתי המדינות, כמעט במקביל, הפיכה לדיקטטורה, כאשר בצ'ילה שלטה החונטה הצבאית ובאורוגוואי שלט משטר צבאי. שתי הדיקטטורות ראו זו בזו בעלות ברית טובות, והיחסים ביניהן התחממו, תהליך הפוך מזה שהיה עם מדינות המערב שמהן צ'ילה התרחקה והתנתקה. שתי המדינות הדיקטטוריות שיתפו פעולה במבצע קונדור במהלך שנות ה-70 וה-80. בשנת 1976 אף נפגשו מנהיגי המדינות כדי לדון בנושאים אסטרטגים.

היו מקרים הרואים שונים שהשפיעו על היחסים בין המדינות: באוקטובר 1972 התרסקה טיסת 571 של חיל האוויר האורוגוואי בהרי האנדים ובה 45 נוסעים ואנשי צוות, רובם שחקני רוגבי אורוגוואי שנסעו לצ'ילה למשחק. 40 ניצולי ההתרסקות בילו חודשיים בהרים ופנו לקניבליזם כדי לשרוד. בדצמבר 1972 נותרו 16 ניצולים כשגילו אותם ונשאו אותם למקום מבטחים. האירוע נודע בשם הנס באנדים; מן הצד השני, היו מקרים שהעיבו על האחווה הלאומית של בני שתי המדינות: בשנת 1973, למשל, עוכבו ממניעים לא ידועים תשעה אזרחי אורוגוואי שהגיעו לצ'ילה לחופשה. מאז עקבותיהם נעלמו, והם מוגדרים נעדרים עד היום.[11]

מאז שוקמה הדמוקרטיה בשתי המדינות, הן משתפות פעולה רבות במסגרת הברית הפסיפית וקבוצת ריו וחותרות למסחר כולל בין מדינות אמריקה הלטינית. צ'ילה ואורוגוואי יוצרות שיתופי פעולה פוליטיים, כלכליים, תרבותיים ומדעיים. קיימים אף פרויקטים משותפים רבים בנושאי פיתוח חברתי, מגדר, איכות הסביבה, אנרגיה, חדשנות, מחקרים אנטארקטיים וזכויות אדם, בין היתר.[12]

 
נשיאת צ'ילה, מיצ'ל בצ'לט, יחד עם נשיא פרגוואי, הוראסיו קארטס, בחתימת ההסכמים הדו-צדדיים בפלאסיו דה לוס לופס (אוגוסט 2015).

פרגוואי עריכה

  ערך מורחב – יחסי פרגוואי–צ'ילה

לאחר ששתי המדינות קיבלו את עצמאותן מספרד, יחסים דיפלומטיים הדדיים באופן רשמי כוננו ב-22 ביולי 1843. צ'ילה שימשה תפקיד דיפלומטי חשוב כמתווכת במלחמת הברית המשולשת, ובמרוצת השנים מלאה תפקיד מפתח בסיום מלחמת הצ'אקו בשנת 1935 וחתימת הסכם שלום.[13]

במחצית השנייה של המאה ה-20 שליט צ'ילה, אוגוסטו פינושה, התקרב לשליט פרגוואי, אלפרדו סטרסנר, והשניים הובילו לשיתוף פעולה אזורי ותמיכה במשטרים הצבאיים זה של רעהו.[14] גם לאחר סיום הדיקטטורות המשיכו המדינות לשתף פעולה, והן חברות בארגונים בינלאומיים רבים.

יחסי המסחר הצ'יליאניים-פרגוואנים מבוססים בעיקר על הסכם ההשלמה הכלכלית (ACE) שנחתם בין צ'ילה למרקוסור. מרבית הייצוא הצ'יליאני לפרגוואי כולל מכוניות נוסעים, מוצרי הנעלה (על בסיס גומי), חוטי נחושת, חומרים לייצור משקאות א-אלכוהולים וציוד רפואי; פרגוואי מצידה מייצאת לצ'ילה בעיקר בשר בקר, כדורים רפואיים על בסיס שמן סויה, תירס וסוגים שונים של אורז. משום שפרגוואי היא מדינה ללא מוצא לים, חלק מהנמלים שבצפון צ'ילה משמשים לייבוא סחורות לפרגוואי דרך האוקיינוס השקט.

קיים הסכם שיתוף פעולה שנחתם בין המנהל הכללי של הטריטוריה הימית של צ'ילה לאיגוד הסוחרים של פרגוואי, המקדם העברה של סחורות מצ'ילה לפרגוואי.[15] בנוסף, מתוכנן פרויקט ענק לבניית מסדרון מים ארוך בשיתוף חלק גדול ממדינות אמריקה ומשקיעים חיצוניים, שיגשר בין חופי האוקיינוס האטלנטי שבברזיל לחופי האוקיינוס השקט שבצ'ילה. התעלה המתוכננת צפויה לעבור גם בפרגוואי וארגנטינה, לשם אינטרס כלכלי למדינות אלה, וכך המדינה ללא המוצא לים תוכל להקים נמלים ולייבא ולייצא סחורות גם לרחבי העולם.[16]

 
יו"ר הקונגרס של פרו, סזאר זומאטה פלורס, נפגש עם נשיא צ'ילה, סבסטיאן פיניירה, במטה ממשלת צ'ילה.

פרו עריכה

  ערך מורחב – יחסי פרו–צ'ילה

יחסיהם של צ'ילה ופרו מתחילים אחורה בזמן, כאשר שתיהן היו מחוברות תחת אימפריית האינקה. אז, כל הצד המזרחי של אמריקה הדרומית היה ישות אחת, שהורכבה מבני האינקה. עם הכיבוש הספרדי במאה ה-16 האזור חולק למלכויות משנה ולמעשה הופרדו צ'ילה ופרו למלכות המשנה של פרו והקפיטניה חנרל של צ'ילה.

לאחר הכרזות העצמאות עריכה

בתחילת המאה ה-19, כחלק מגל מלחמות העצמאות של דרום אמריקה, ביקשה פרו את עצמאותה מספרד, וצ'ילה (יחד עם מדינות נוספות) תמכה בה וסיפקה לה נשק וציוד רפואי. לאחר שהפכה פרו למדינה עצמאית, היא וצ'ילה הסכימו על אינטרסים משותפים והעבירו סחורות זו לזו דרך הים או דרך בוליביה, לפני שהפכה למדינה ללא מוצא לים.

מלחמת הקונפדרציה עריכה

נקודת השבר ביחסי צ'ילה-פרו נעוצה במלחמת הקונפדרציה. אז פרו הייתה מחולקת לשתי רפובליקות: הרפובליקה של פרו הצפונית, והרפובליקה של פרו הדרומית. לאחר שנוצרה אי-יציבות שלטונית בפרו הצפונית, אנדרס דה סנטה קרוז נשיא בוליביה, ראה בכך הזדמנות לממש את חזונו לאחד את פרו, בוליביה וצ'ילה להקים שוב מדינה אחת היכן ששלטו בעבר האינקה. על כן, ניצל סנטה קרוז את המצב הפוליטי הרעוע כדי לספח את פרו לבוליביה וליצור את הקונפדרציה הפרו-בוליביאנית. לאחר שנוצרה, החל סנטה קרוז לכבוש חלקים מארגנטינה. על כן, זאת פתחה נגדו במלחמה כבר ב-1836, שנת ההקמה של הקונפדרציה. לאחר כשנה פרשה ארגנטינה מהמלחמה, אבל צ'ילה, שראתה בקונפדרציה איום מוחשי על עליונותה הכלכלית, הכריזה עליה מלחמה, ובשנת 1839 הכניעה אותה כשכבשה את לימה בעזרת כוחות מורדים פרואנים.

לאחר שהתפרקה הקונפדרציה שלטה צ'ילה בפרו למשך זמן קצר, ואז השביעה נשיא מטעמה שישלוט בה. שתי המדינות לא נקלעו למצב של מלחמה זו בזו עד למלחמת האוקיינוס השקט. אז, תקפה שוב בוליביה את צ'ילה בניסיון להחזיר אליה את שטחי הגישה לים שלה. באותו הזמן הייתה לפרו ברית סודית עם בוליביה נגד צ'ילה, אך היא לא הכריזה מלחמה גם כאשר אנטופגסטה נכבשה על ידי צ'ילה. הכרזת מלחמה מצד פרו הגיעה רק כאשר צ'ילה יצאה בהכרזת מלחמה עליה, ופרו השיבה בכך שגירשה את האזרחים הצ'יליאנים ששהו בה. זהו לא היה האינטרס הפרואני היחיד - הכרזת המלחמה, מלבד כיבוד ההסכם עם בוליביה, הגיע בעקבות עליית מונופול הדשן של צ'ילה.[17] פרו ראתה בכך הזדמנות לכבוש את אזורי התעשייה הצפוניים של צ'ילה, אך טעתה טעות מרה והמלחמה נגמרה כאשר פרו במצב רע מאוד והיא כבושה כולה על ידי צ'ילה. פעם נוספת היא החזיקה בפרו זמן מסוים ולאחר זמן קצר שחררה אותה, עם אמנת אמנות אנקון.

שלטון החונטה הצבאית עריכה

במאה העשרים, עם עליית השלטון הצבאי בצ'ילה, היא ניתקה כל קשר עם פרו, כמו עם מדינות נוספות. במשך הזמן הזה בפרו שלטה המפלגה המהפכנית של חואן ולסקו, שקידמה רעיונות לאומיים. במלוא מאה שנה למלחמת האוקיינוס השקט הצבא הפרואני התחמש באופן יוצא דופן, מה שגרם לצ'ילה לחשוב שמתוכננת פלישה של פרו לצ'ילה. על כן, צ'ילה מיקשה את הגבול שלה עם פרו במאות אלפי מוקשים נגד בני אדם וטנקים.

היחסים החלו להפשיר החל משנת 2002, כאשר ממשלות שתי המדינות בתהליך תיחום הגבול בהתאם להסכמים הבינלאומיים שנחתמו באמנת אוטווה. ב-22 באוגוסט 2006 נחתם הסכם הסחר החופשי בין צ'ילה לפרו המאפשר העברה של סחורות ללא פיקוח מיותר מצ'ילה לפרו ולהפך. בין נובמבר 2005 למאי 2006, עקב צו הסגרה שניתן על ידי בתי המשפט בפרו, עוקב ונעצר נשיא פרו המודח, אלברטו פוג'ימורי, שקיווה לברוח לצ'ילה, והוחזק תחת משמר מיוחד בבית הספר לז'נדרמריה בסנטיאגו דה צ'ילה.

בשנת 2007 ראתה לנכון ממשלת צ'ילה, מתוך כבוד היסטורי, לתקן את העוול שעשתה לפרו והחזירה אלפי ספרים היסטוריים וחשובים שבזזה מהספרייה הלאומית של פרו בזמן הכיבוש הצ'יליאני בפרו.[18] עם זאת, פרו עדיין מחכה למאות אלפי פריטי תרבות גנוזים שמוחזקים בבעלות צ'יליאנית.

התביעה על המים עריכה

בשנת 2008 פרו תבעה את צ'ילה בעקבות הפרה של הסכמי הגבולות הימיים בי המדינות בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. רק בשנת 2014, לאחר שהוצגו טענות רבות משני הצדדים, בית המשפט פסק כי יש לשנות את תחומי המים הכלכליים ותחם את הגבולות מחדש בצורה שתהווה פשרה בין שתי המדינות.

בשנת 2017, התקיים הקבינט הדו-לאומי צ'ילה-פרו הראשון בלימה, אשר בו התכנסו המנהיגים, מישל בצ'לט ופדרו פבלו קוצ'ינסקי, יחד עם שרי החוץ שלהם על מנת להגיע להסכמות משותפות.

 
סבסטיאן פיניירה, נשיא צ'ילה, וחואן מנואל סנטוס, נשיא קולומביה, חותמים על חוזה הסחר.

קולומביה עריכה

  ערך מורחב – יחסי צ'ילה–קולומביה

ההיסטוריה המשותפת של המדינות מתחילה במלכות המשנה של פרו, כאשר שתי המדינות נכללו בה אך נוהלו בנפרד על ידי הקפטן הכללי של צ'ילה ומלכות המשנה של גרנדה החדשה. ב־21 באוקטובר 1822, ארבע שנים לאחר שקיבלה צ'ילה את עצמאותה, נחתמה האמנה הראשונה שכוננה את היחסים בין צ'ילה לרפובליקת קולומביה הגדולה (לעתיד קולומביה) שנקראה "אמנת הידידות, הליגה והקונפדרציה", ולפיה שתי המדינות הסכימו להתאחד כדי לשמור על עצמאותן.[19] עד לשנת 1853 היחסים היו רק רשמיים אך ללא ייצוג או פעולות אקטביות, אך אז נחתם הסכם 'שוויון הדגלים הקולומביאנים והצ'יליאנים' מטעם ארגון הימאים עבור תנועה חופשית של ספינות מצ'ילה לקולומביה ולהפך. בשנת 1855 מינתה ממשלת צ'ילה את קרלוס בלו להיות שר תושב (בדומה לשגריר) עד שנת 1876, אז מונה דומינגו קרוז לאותו תפקיד.[20]

במהלך מלחמת האוקיינוס השקט היחסים בין שתי המדינות היו מתוחים, בעיקר בשל תפקידה של פנמה, שהייתה אז תלויה מבחינה ניהולית בקולומביה, אשר שימשה לרוב עבור העברת ציוד מלחמה פרואני שיובא מאירופה. הציוד הגיע או מארצות הברית או מקוסטה ריקה לנמל קולון הפנמאי, שם הוא נלקח ברכבת לעבר פנמה כדי להישלח משם לפרו, לפעמים עם עצירת ביניים באקוודור כדי ליצור אשליה שהציוד מיועד למקום אחר[21].

חתימת הסכמים עריכה

בשנת 1921 שתי המדינות חתמו על הסכם להקלה על סוחרים הפועלים בשתי המדינות,[22] ובשנת 1929 חתמו על הסכם הסגרה ביניהן. בשנת 1936, פרחו היחסים הכלכליים עם חתימת הסכם הסחר הכולל. בשנת 1966 ערך נשיא צ'ילה אדוארדו פריי מונטלבה ביקור רשמי בקולומביה, וביסס קשר הדוק עם הנשיא קרלוס ללראס רסטרפו.

לאחר ההפיכה בצ'ילה בשנת 1973, היחסים של קולומביה עם השלטון הצבאי והחשוך של צ'ילה היו קרירים ומרוחקים, אך לא בצורה קיצונית. שר החוץ הקולומביאני חוליו לונדוריו היה אחד מהבודדים שערך ביקור רשמי בצ'ילה בתקופה זו. ביוני 1990, לאחר נפילת המשטר הצבאי, ביקר נשיא קולומביה וירחיליו ברקו ורגס בצ'ילה, כאשר החל המשא ומתן להסכם על המאבק בסחר בסמים.[21]

שנות האלפיים עריכה

ב-27 באפריל 2006, שתי המדינות חתמו על הסכם סחר חופשי. ב-19 באפריל של השנה שלאחר מכן, ביקרה הנשיאה מישל בצ'לט בקולומביה, חתמה על הסכם לויתור על מכס כפול ותוכנית פעולה נגד פשע מאורגן וטרור.[23] נקודה חשובה המאששת את מצב היחסים הטוב בין שתי המדינות הייתה השתתפותה של צ'ילה כמדינה נלווית, יחד עם ונצואלה, במהלך תהליך השלום בקולומביה, שסיים את הסכסוך המזוין עם ארגון ה-FARC. צ'ילה השתתפה בתהליך דומה של משא ומתן שהתנהל בין ממשלת קולומביה לבין צבא השחרור הלאומי.[24]

בשנת 2019 היו הנשיא הצ'יליאני והקולומביאני, סבסטיאן פיניירה ואיוואן דוקה, שני היזמים והמייסדים העיקריים של הפורום לקידום דרום אמריקה.[25]

 
מפגש בין נשיאי צ'ילה ואקוודור, מישל בצ'לט ולנין מורנו, ב-2017.

אקוודור עריכה

  ערך מורחב – יחסי אקוודור–צ'ילה

יחסי המדינות ראשיתן בשנת 1822, עם מלחמת העצמאות של אקוודור, בה הכוחות המזוינים של צ'ילה נלחמו נגד הספרדים. הכוחות הצ'יליאנים נלחמו להביס את המלוכנים מכל אזור צפון אמריקה הדרומית, כולל אקוודור. הניצחון המכריע ביותר של הכוחות הצ'יליאנים באקוודור היה קרב פיצ'ינצ'ה בשנת 1822, ויש הטוענים כי היה המכריע ביותר במלחמות העצמאות של מדינות אמריקה בכלל.[26] לאחר שחרורה, אקוודור, שהייתה מדינה קטנה ושולית יחסית, לא ניהלה יחסים חמים עם צ'ילה במשך רוב המאה ה-19, משום שלא נראה אינטרס כלכלי או מדיני ביחסים אלו.

היחסים החלו להתחמם במאה ה-20, כאשר אקוודור נקלעה לכסוך גבולות עם פרו. כדי למנוע מלחמה התגייסו מדינות ABC על מנת לתווך ביניהן. בשנות ה-40 של המאה ה-20 אקוודור ופרו נקלעו פעם נוספת למלחמה, שעתידה להיקרא מלחמת פרו–אקוודור. המלחמה נגמרה בשנת 1942 עם התערבות נוספת של צ'ילה, וחתימה על פרוטוקול ריו דה ז'ניירו שסיים את המלחמה והוביל לשיתופי פעולה נוספים בין צ'ילה לאקוודור.

בשנת 1939 חוותה צ'ילה רעידת אדמה קשה, בעיקר באזור העיר קונספסיון. מבנים רבים נהרסו ותושבים רבים נהרגו, נפצעו, נעדרו או נותרו ללא קורת גג. מדינות שונות שלחו צוותי חילוץ, כשהבולטת בהן היא אקוודור, שנחלצה לעזרת צ'ילה ושלחה כוחות רבים לחלץ פצועים מבין ההריסות. כהכרת תודה, הוקם "פארק אקוודור" במרכז קונספסיון, והוא הפארק הגדול ביותר ברחבי הקומונה.

יחסי הסחר הצ'יליאנים-אקוודורים מבוססים בעיקר על הסכם ההשלמה הכלכלית שנחתם בשנת 1994, לאחר סיום הדיקטטורה בצ'ילה. צ'ילה מייצאת לאקוודור בעיקר חומרים להכנת משקאות אנ-אלכוהולים, פירות (תפוחים, ענבים ואפרסקים), נחושת ומכשור רפואי. אקוודור מייצאת לצ'ילה בעיקר נפט, פירות (בננות ואננס), טונה ושרימפס.

ביוני 2018 הודיעו נשיאי שתי המדינות על התחייבותם להתקדם רשמית במשא ומתן להסכם סחר חופשי בין צ'ילה לאקוודור, בהתחשב בכך שבשנת 2018 צמח הסחר הכולל ב-8.6% והסתכם בכ-2.09 מיליארד דולר. בתחום התיירות, אמנה שנחתמה ב-2008 קבעה שתיירים צ'יליאנים ואקוודורים אינם מחויבים לשאת דרכון במעבר גבולות בין המדינות.[27] האמנה הגבירה את כמות התיירים באופן הדדי.

נכון לשנת 2019, צ'ילה מארחת כ-36,994 מהגרים מאקוודור, רובם מתגוררים בסנטיאגו דה צ'ילה.

 
הנשיאה הצ'יליאנית מישל בצ'לט בפגישה עם ניקולאס מדורו נשיא ונצואלה.

ונצואלה עריכה

  ערך מורחב – יחסי ונצואלה–צ'ילה

בזמן מלחמות העצמאות של צ'ילה וונצואלה שהה המשחרר הצ'יליאני ברנרדו או'היגינס, שהפך ברבות השנים לאבי האומה הצ'יליאנית, בגלות בפרו. באותו הזמן הוא יצר קשר הדוק עם המצביא המבריק הוונצואליאני סימון בוליבר שעודד אותו לפעול להקמת רפובליקת פרו ולהילחם בכוחות המלוכנים של ספרד. קשר זה בין או'היגיניס לבוליבר היה הצעד הראשון בדרך ליחסים בין ונצואלה לצ'ילה.

ונצואלה בתוך קולומביה הגדולה עריכה

ב-21 באוקטובר 1822 נחתמה האמנה הראשונה להכרת יחסים דו צדדיים בין צ'ילה וקולומביה הגדולה, אשר כללה בתוכה גם את ונצואלה. במסגרת ההסכם הבטיחו שתי המדינות לשמור על קשרי ידידות ולכבד זו את ריבונותה של זו. בשנת 1829, שנה לפני הקמתה של ונצואלה כרפובליקה עצמאית, התבקש אנדרס בלו הונצוליאני לעבוד עבור ממשלת צ'ילה. על כן, בלו נהפך ליזם העיקרי והמנסח של הקוד האזרחי של צ'ילה (ספ'), אחד מהכתבים המשפטיים החשובים והמשמעותיים בהיסטוריה של אמריקה הדרומית. בנוסף, היה הרקטור הראשון של אוניברסיטת צ'ילה, תפקיד שמילא במשך יותר משני עשורים.[28] בלו השפיע רבות על טיב היחסים בין וצנואלה לצ'ילה, והופיע על השטר הישן של 2,000 בוליבר ונצואלי ו-20,000 פסו צ'יליאני.

הפילוסוף סימון רודריגס, מורהו של סימון בוליבר והמבשר של רעיון הרפובליקות הדרום-אמריקאיות, התגורר בקונספסיון וולפראיסו שבצ'ילה בין השנים 1833 ל־1840,[29] שם פרסם כמה מעבודותיו המפורסמות ביותר. גם לואיס לופז מנדז, דיפלומט ונצואליאני בשם, חי בגלות בצ'ילה, שם נפטר בעיר קפבלנקה בשנת 1841. בשנת 1970 הוצבה בכיכר העיר קפבלנקה אנדרטה לזכרו.

המאה ה-20 עריכה

בשנת 1913 הוקמה נציגות צ'יליאנית בקראקס ובשנת 1923 הוקמה נציגות ונצואליאנית בסנטיאגו דה צ'ילה. מאז חודשו הנציגויות והפכו לשגרירויות שמשמשות עד היום.

בשנת 1973 חוותה צ'ילה מהפיכה בה עלה לשלטון המשטר הצבאי, מה שהוביל ל-24,000 פליטים צ'יליאנים שנקלטו בוונצואלה.[30] ונצואלה, שעמה נותק הקשר עם ההפיכה, בחרה לקבל את הפליטים על פי חוקי המקלט מדיני. בשנת 1990, כאשר בוצעה הפיכה בשנית ובה חזר המשטר הדמוקרטי לשלוט, רוב המהגרים חזרו לצ'ילה.

המאה ה-21 עריכה

בשנת 2013 הפך ניקולאס מדורו לנשיא ונצואלה, והוביל אותה למצב אי-דמוקרטי ולשפל כלכלי נורא, ובמסגרתו למעלה מ-200,000 פליטים מוונצואלה נקלטו בצ'ילה.[31] כהכרת תודה על קבלת פליטיה בשנות השבעים, צ'ילה הקלה עד מאוד על כניסת מבקשי מקלט ונצואליאנים, אך קיבלה על כך גם ביקורת משום שלא קיבלה בקלות את פליטי האיטי, ונוצר מצב של אפליה כלפי פליטי האיטי. צ'ילה לא חזרה על הטעות, ובמקביל קרסה תחת עומס הפליטים מוונצואלה, ובשנת 2019 הגבילה את הכניסה של כל אזרח ונצואליאני המבקר בצ'ילה.[32] בתגובה, הגבילה ונצואלה את אישורי הכניסה של צ'יליאנים למדינה. הרעה נוספת ביחסי המדינות הייתה בהמשך אותה שנה, כאשר משבר הבחירות בוונצואלה הוביל את צ'ילה להכיר באופן רשמי בחואן גואידו כנשיא בפועל.[33]

 
סבסטיאן פיניירה בטקס רשמי עם אוו מוראלס, אחד מהמפגשים היחידים שהתקיימו בין נשיאים משתי המדינות

בוליביה עריכה

  ערך מורחב – יחסי בוליביה–צ'ילה

היחסים בין בוליביה לצ'ילה נעוצים עמוק בראשית המאה ה-19, והם מרים מאוד. מכל מדינות אמריקה, בוליביה היא היחידה שלא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם צ'ילה כלל.

מלחמת הקונפדרציה עריכה

בתחילת המאה ה-19 עלה לשלטון בבוליביה אנדרס דה סנטה קרוז, שראה בכך הזדמנות ליצור מדינה אחת היכן שהייתה בעבר אימפריית האינקה. על כן, כאשר ברפובליקות פרו השתרר כאוס פוליטי והנשיא החוקי לואיס חוסה דה אורבגוסו הודח מתפקידו ברפובליקה הצפונית, הוא מיהר לעשות עסקה עם סנטה קרוז. העסקה כללה התערבות צבאית של בוליביה בפרו וכיבושה. לאחר הכיבוש יוחזר דה אורבגוסו לתפקיד הנשיא, ובוליביה תאחד את פרו אליה ליצירת הקונפדרציה הפרו-בוליביאנית. סנטה קרוז ניצל את העסקה ופתח במלחמה נגד הכוחות המהפכניים של פרו, במלחמה שעתידה להיקרא "מלחמת סלאברי וסנטה קרוז".

בוליביה ניצחה במלחמה מהר מאוד וסיפחה את פרו אליה. סנטה קרוז הכריז על עצמו כנשיא הקונפדרציה והמגן העליון שלה. תוך זמן קצר כוחות מורדים פרואניים קמו ברחבי פרו ופעלו לפירוק הקונפדרציה, שהייתה בעיניהם התערבות גסה של מדינה זרה במערכת הפוליטית המקומית. במקביל, צבא הקונפדרציה התחיל להתקדם לכיוון ארגנטינה, במטרה להרחיב את שטח הקונפדרציה. בתגובה, פתחה ארגנטינה במלחמה. במקביל, צ'ילה ראתה בהקמת הקונפדרציה איום על כלכלתה ופתחה במלחמה אף היא. היה זה אחד משיתופי הפעולה הצבאיים היחידים של ארגנטינה וצ'ילה במאה ה-19.

המלחמה החלה בשנת 1837, אז נחתמה החוקה של הקונפדרציה, ולאחר שנה נכנעה ארגנטינה והכריזה על הפסקת אש. צ'ילה המשיכה להילחם ובתחילה היה נראה כי הקונפדרציה תנצח, לאחר שורה של ניצחונות בוליביאנים בקרבות קטנים. אך אז, בזכות כוחות המורדים הפרואנים, הצליחה צ'ילה לאגף את צבא הקונפדרציה מצפון וכבשה את לימה. בשנת 1839 נכנעה הקונפדרציה וסנטה קרוז נשלח לגלות באקוודור. צ'ילה שחררה את בוליביה תוך זמן קצר, ואת פרו החזיקה לפרק זמן ממושך יותר, בו נבזז רכוש פרואני רב על ידי הכוחות הכובשים. בסופו של דבר גם פרו שוחררה אך נקלעה במהירות למלחמת ספרד–אמריקה הדרומית.

הסכמי הגבולות עריכה

ההשיג החשוב ביותר של צ'ילה על בוליביה במלחמה זו היה כיבוש שטחי הגישה לים שלל בוליביה, מה שהפך אותה למדינה ללא מוצא לים. הגישה לים נהפכה לנושא נפיץ פוליטית בבוליביה וסיבה לטינה רבה מצד העם הבוליביאני כלפי העם הצ'יליאני. לאחר ששוחררה בוליביה, הגבולות לא היו ברורים. כדי להבהיר את העניין חתמו המדינות על "אמנת הגבול והכלכלה" בשנת 1866. האמנה קבעה שהגבול יעבור בקו הרוחב 24 דרום.[34] ההסכם קבע בנוסף כי כל המחצבים (מינרלים, פחם וכו') שבין קווי רוחב 25 דרום ל-23 דרום יחולקו בשיתוף בין שתי המדינות, על מנת למנוע מחלוקות בנוגע למחצבים. אך בשנת 1874 התעוררו מחלוקות בצד הבוליביאני, כאשר בוליביה טענה שההסכם מוטה לטובת צ'ילה ומשחק לטובת האינטרס הכלכלי שלה. על כן, נחתמה אמנה שנייה ובה בוליביה זכתה לגבות מיסים מחברות שפעלו בין קווי הרוחב 23 ו-24. במקביל האמנה קבעה כי צ'ילה תוכל לנצל את המשאבים שברצועת החוף בין קווי רוחב אלה. אך גם האמנה הזאת פעלה בעיקר לטובת האינטרס של צ'ילה, שהייתה כלכלה עמידה וחזקה הרבה יותר. במהרה ההסכם שב למלא את האינטרס הצ'יליאני ולא את הבוליביאני, וכשמצבה הכלכלי של בוליביה החל להתדרדר, אחת ההאשמות הייתה על ההסכם.

מלחמת האוקיינוס השקט עריכה

 
קרב צ'ורילוס, פרו, מלחמת האוקיינוס השקט

ככל שהחברות הצ'יליאניות התרבו סביב תעשיית המלחת שבחוף ה"שייך" לבוליביה, בוליביה ופרו לא ראו זאת בעין יפה. השתיים חתמו ברית סודית כנגד צ'ילה, ותכננו לכבוש בחזרה את שטחי הגישה לים. תחילה, הם ניסו לפגוע בכלכלת צ'ילה: פרו הלאימה את כל מחצבי המלחת שבשטחה ובכך פגעה בחברות הצ'יליאניות שפעלו באזור; בוליביה הפרה את אמנת הגבול והכלכלה והעלתה את המיסים על ייצוא מלחת על ידי חברות צ'יליאניות, ולאחר זמן קצר אסרה לחלוטין את הייצוא. בתגובה, צ'ילה שלחה את הצי שלה לבוליביה ובתוך זמן קצר כבשה את העיר אנטופגסטה, שהייתה הדרך היחידה של בוליביה להגיע לים.

ב-1 במרץ 1879 נפתחה מלחמת האוקיינוס השקט כאשר בוליביה הכריזה מלחמה על צ'ילה. פרו הציעה לתווך בין המדינות, אך מכשנתגלתה הברית הסודית של פרו ובוליביה, צ'ילה סירבה לכל הליך דיפלומטי עם איזו מהמדינות, והכריזה מלחמה גם על פרו. כדי להגיע אל פרו הייתה צריכה צ'ילה להגיע מן הים, מכיוון שבוליביה הפרידה בין הגבולות. הניסיונות הראשונים של צ'ילה להכניע את פרו ובוליביה עלו בתוהו, כאשר במאי הצליחו הפרואנים להנחיל תבוסה על צ'ילה בקרב על איקיקה. רק באוקטובר הצליחו הצ'יליאנים לקחת את המוניטור הפרואנית "ואסקר" ולהנחית בנובמבר כוח משלוח שהביס את הפרואנים וכבש את איקיקה. בכך הצליחה צ'ילה לשלוט בכל מדבר אטקמה ובמחוז הפרואני טרפקה, מצב שהוביל לנפילת הממשלות בפרו ובבוליביה. במאי 1880 תפסו הצ'יליאנים את טאקנה ואת גבעת אריקה, שגורלן נחתם רק בהסכם לימה משנת 1929.

בזאת איבדה בוליביה את שטחי הגישה לים שלה לנצח, ללא הסכמים או פשרות. בוליביה ממשיכה לתבוע בתוקף עד היום בעלות על שטחי הים הללו, ומסרבת לנהל הליך דיפלומטי עם צ'ילה. בסיום המלחמה צ'ילה כבשה שטח עצום ועשיר במשאבים טבעיים, מה שפגע בכלכלה הפגועה ממילא של בוליביה.[35][36]

חוזה השלום והידידות עריכה

חוזה השלום והידידות שנחתם בין צ'ילה לבוליביה בעיר סנטיאגו שבצ'ילה ב־20 באוקטובר 1904 התיימר לסיים את סכסוכי הגבולות בין המדינות ולהפיג את האיבה שחשו העם הבוליביאני כלפי צ'ילה 20 שנה לאחר סיום מלחמת האוקיינוס השקט. ההסכם קבע גבולות שנשמרו עד היום באורך 942 ק"מ.[37] הגבול יורד דרומה ממשולש הגבולות פרו-בוליביה-צ'ילה בגובה של 13,000 מטר מעל פני הים על פסגות קורדילרה אספידנטל שברכס הרי האנדים. ככל שיורדים דרומה הגבול גובה ומסתיים בפסגה בגובה 18,000 מטר מעל פני הים. משני הצדדים של הגבול הדרומי נמצאים מחצבי מלח טבעיים.

הניסיון למגעים דיפלומטיים עריכה

במחצית הראשונה של המאה העשרים התקיימו מגעים דיפלומטיים לקידום אינטרסים כלכליים משותפים, אבל האיבה שרכש העם הבוליביאני לצ'יליאני העיבה על המהלכים. בשנת 1964 ניתק נשיא בוליביה ויקטור פז אסטנסורו את היחסים הדיפלומטיים עם צ'ילה.

הגנרלים אוגוסטו פינושה (הנשיא הרודן של צ'ילה) והוגו בנזר (גנרל בצבא בוליביה) ייסדו מחדש את היחסים הדיפלומטיים בשנת 1975 וניסו ליישב סכסוכים טריטוריאליים. אולם המשא ומתן הסודי החל כבר עם עלייתו של פינושה לשלטון ב-1973. באותה שנה נפגשו פינושה ובנזר בעיירה צ'אראנה הבוליביאנית שניצבת ממש על הגבול בהרי האנדים. שם הסכים פינושה לתת לבוליביה רצועת אדמה קטנה בין העיר אריקה והגבול עם פרו. עם זאת, אמנת לימה שנחתמה בין פרו לצ'ילה קבעה כי צ'ילה חייבת להתייעץ עם פרו לפני שתעניק שטח כלשהו שהיה בעבר פרואני לצד שלישי.

נשיא פרו פרנסיסקו ברמיידס (ספ') לא הסכים להצעתו של פינושה והציע תחלופה אחרת, בה שלוש האומות ינהלו בשיתוף את נמל אריקה. פינושה דחה את ההסכם הזה, ובנזר בתגובה פירק את היחסים הדיפלומטיים עם צ'ילה בשנת 1978, תוך שמירה על היחסים הקונסולריים בלבד. בנוסף, השלטון הצבאי בצ'ילה המשיך לערער ולעורר מחלוקות לגבי כל גבולותיה, כולל גבול בוליביה-צ'ילה. שמירה רבה הוצבה לכל אורך הגבול, והרשויות נימקו כי מדובר בפעולה למניעת התקפה חיצונית, מאבק בסחר בסמים והגירה בלתי חוקית.[38]

 
מיצג בעיר סן פבלו דה טיקינה שבבוליביה המציג חייל בוליביאני דוקר חייל צ'יליאני על רקע הים, תחת הכיתוב: "מה שהיה בעבר שלנו יחזור להיות שלנו".

בין 1974 ל-1983 הטמין המשטר הצבאי בצ'ילה מאות מוקשים לאורך הגבול, ללא ידיעת הצד הבוליביאני. רק במאה ה-21 התחיל מסע לפינוי המוקשים, שכבר גבה את חייהם של כמה קורבנות.[39]

תוכנית הגז הבוליביאנית עריכה

בתחילת שנת 2002 הגיע הנשיא הבוליביאני חורחה קווירוגה עם הצעה יוצאת דופן לצ'ילה: בניית צינור גז טבעי ענק מחופי צ'ילה באוקיינוס השקט אל תוך בוליביה, כך שבוליביה תקבל חלק מהמשאבים שאיבדה במלחמת האוקיינוס השקט, ותוך כך יעבירו מהגז גם למדינות נוספות, ואת הכסף על כך תקבל צ'ילה. צ'ילה, שמצד אחד רצתה להרוויח מן העסקה ומצד שני פחדה לאבד את המונופול על משאבי הים, הציעה פשרה שבה המים יובלו בצינור אל נמל אילו שבפרו ומשם חברות צ'יליאניות יעבירו את המים לבוליביה. גורמים צ'יליאנים העריכו כי האופציה של צ'ילה תהיה זולה בהרבה, אך פרו דווקא טענה כי האופציה הצ'יליאנית לא תהווה הבדל משמעותי, ולכן עדיף להזרים את הגז דרך בוליביה ובכך גם להמריץ את הכלכלה הפגועה באזורי דרום בוליביה. צ'ילה מיהרה להסתייג מהרעיון של העברת הגז ישירות דרך בוליביה, ולעומת זאת השלטון בבוליביה החל לפתח את האופציה הפרואנית.

אלא שביולי 2002 הודח הנשיא קווירוגה ובמקומו עלה לשלטון גונסלו סאנצ’ס דה לוסדה שהגה רעיון משלו לתוכנית. לאחר מכרז שערך בין חברות שונות נבחרו החברות הבריטיות BG Group ו-BP והחברה הספרדית Repsol להיות אלו שיקבלו את הבעלות על בניית הצינור. הוקמה תוכנית בשיתוף צ'ילה, פרו ובוליביה (שעלותה מוערכת בכ-6 מיליארד דולר) לבניית צינור ענק שיתחיל מנמל טוקופילה שבצ'ילה ומשם יזרים נפט וגז טבעי דרך בוליביה ופרו ויגיע עד לצרכניות מקסיקו (דרך באחה קליפורניה) וארצות הברית (דרך קליפורניה). אלא שהתכנית הזאת, שנדמה כי אינה מקדמת את האינטרס של בוליביה, קיבלה ביקורת רבה מצד האופוזיציה והנשיא החדש נאלץ להתפטר מתפקידו.

הנשיא החדש שנבחר קרלוס מסה ערך משאל עם בנוגע לצינור הגז, ורוב של למטה מ-55% תמך בצינור. על כן, החל מסה לדון בעניין זה עם נשיא צ'ילה, אלא שאז גם מסה נאלץ להתפטר בשל חשיפת השחיתות ב"חוק הפחמימנים" שחוקק. הנשיא הבא שעלה לשלטון, אוו מוראלס, לא רצה כל קשר עם צ'ילה וביטל את התכנית לחלוטין.

המשפט בהאג עריכה

בשנת 2015 הצהיר נשיא בוליביה מוראלס כי בוליביה תהיה מוכנה לקיים יחסים דיפלומטיים מלאים עם צ'ילה, בתמורה לגישה לאוקיינוס השקט (בהתאם לפשרה בין המדינות). מנגד, ממשלת צ'ילה מסרה כי תהיה מוכנה רק ליחסים דיפלומטיים ללא כל תנאי. תגובת צ'ילה הובילה את מוראלס להגיש תביעה בבית הדין הבינלאומי בהאג נגד צ'ילה בטענה כי זכותה ההיסטורית של בוליביה לקבל את שטח זה, וכי הכיבוש הצ'יליאני הוא עבירה מוסרית נגד העם הבוליביאני. לאחר משפט ממושך בית המשפט פסק לבסוף לטובת צ'ילה, וקבע כי אף על פי שצ'ילה יכולה, אם היא מעוניינת, לקיים משא ומתן על הגישה של בוליביה לים, היא אינה מחויבת לקיים כל סוג של משא ומתן או למסור את שטחיה.[40] פסק הדין הוביל לזעם רב בבוליביה, אך המדינה קיבלה את ההפסד בכבוד ולא הגישה ערעורים.

 
שר החוץ של סורינאם (שמאל), שר החוץ של צ'ילה (מרכז) ושר החוץ של אקוודור (ימין) בפגישה במלון טוראריקה שבאקוודור.

סורינאם עריכה

  ערך מורחב – יחסי סורינאם–צ'ילה

מכיוון שורינאם אינה חלק מאמריקה הלטינית ואין לה קשר דמוגרפי או היסטורי רב למדינות אמריקה הספרדיות/פורטוגזיות, יחסי המדינות לא מתחילים רחוק בהיסטוריה אלא בשנות ה-90 של המאה ה-20. סורינאם הוקמה רק בשנת 1975, כאשר שוחררה מהולנד, ורק בשנות השמונים החלה ליצור קשרים עם מדינות אמריקה נוספות.

הקשרים עם צ'ילה הגיעו יחסית מאוחר יותר. לעומת קשריה עם ברזיל וגיאנה, שהיו אסטרטגיים שכן המדינות גובלות זו בזו, קשריה עם שאר מדינות דרום אמריקה הגיעו מאוחר יותר. הקשר הראשוני שנוצר בין צ'ילה לסורינאם היה ב-28 בינואר 1994, כאשר חתמו שתי המדינות על הסכם הפוטר מחובת הוויזה בעלי דרכון צ'יליאני הנמצאים בסורינאם ולהפך. החוק עצמו אמנם נכנס לתוקף רק בשנת 2011,[41] אך גם לפני כן הוא הוביל להגברת התיירות בין שתי המדינות. הסכמים דומים קיימים בין צ'ילה לשאר מדינות אמריקה הדרומית.

מאז שנת 2010 מנסה סורינאם לחזק את קשריה עם מדינות נוספות באמריקה הלטינית על אף היותה שונה תרבותית[42], וכחלק מתהליך הקירוב קיים נשיא סורינאם מפגשים עם מנהיגי המדינות באזור. במרץ 2012, במסגרת פסגה של הקהילייה הקריבית שהתרחש בסורינאם, ערך נשיא צ'ילה סבסטיאן פיניירה פגישה של יומיים עם נשיא סורינאם, דסי באוטרסה. במהלך הפגישה נפגשו הנשיאים וערכו ארוחה גדולה ומתוקשרת, בה הם דנו בנושאים כלכליים שונים.[43]

בעקבות הסכמים שונים בין צ'ילה לסורינאם לחיזוק מוסדות החינוך הגבוהים בשתי המדינות, השיקה ממשלת סורינאם תוכנית מלגות בשנת 2013, אשר במסגרתה הוענקו בין 40 ל-50 מלגות לצעירים מסורינאם עבור לימודים באוניברסיטאות בצ'ילה.[42]

צ'ילה מחזיקה בשגרירות בטרינידד וטובגו המשמשת גם כשגרירות הצ'יליאנית עבור סורינאם.[44] בנוסף, היא מחזיקה קונסוליה של כבוד בבירת סורינאם, פרמריבו. מהצד השני, סורינאם מיוצגת בצ'ילה על ידי שגרירותה בברזיל.

 
נשיאת צ'ילה מישל בצ'לט עם נשיא גיאנה, דייוויד גריינג'ר, בפלאסיו דה לה מונדה באוקטובר 2016.

גיאנה עריכה

  ערך מורחב – יחסי גיאנה–צ'ילה

גיאנה וסורינאם ביססו את יחסיהם ב-22 ביולי 1971, באופן פורמלי לחלוטין וללא חתימה על הסכמי סחר כלל. כינון היחסים נועד להבטיח אסטרטגיות פעולה עתידיות ולבסס יחסים רשמיים, אך לא מעבר לכך. השינוי חל בשנת 1994, כאשר שתי המדינות חתמו על הסכם בסיסי לשיתוף פעולה טכני ומדעי, אשר נכנס לתוקף שלוש שנים לאחר מכן. ההסכם נועד לחזק את הקשר הכלכלי של המדינות, בתור שכנות ליבשת הדרום אמריקאית.

באוגוסט 2015 מינתה צ'ילה את קלאודיו רוחאס רצ'ל לשגריר בגיאנה, מהלך שהאיץ את היחסים הדיפלומטיים בין המדינות. בשנה שלאחר מכן חנכה הנשיאה מישל בצ'לט את הנציגות הדיפלומטית הראשונה בג'ורג'טאון, בירת גינאה.[45] בזמן תקופתה של בצ'לט כנשיאה, הגדירה צ'ילה את יחסיה עם גיאנה כעיקריים מבין מדינות האזור הקריבי הדוברות אנגלית, ואילו גיאנה הביעה עניין לחלוק את הניסיון הכלכלי הצ'יליאני ואת תהליך פתיחתה לעולם.

ביולי 2016 ביקרה נשיאת צ'ילה מישל בצ'לט ביקור ממלכתי בגיאנה, שם השתתפה בכנס של ראשי מדינות וממשלות הקהילייה הקריבית וחנכה את שגרירות צ'ילה בג'ורג'טאון.[46] באוקטובר 2016 ערך נשיא גיאנה דייוויד גריינג'ר ביקור ממלכתי בצ'ילה (בתמונה), שם קיבלה אותו הנשיאה בצ'לט בפלאסיו דה לה מונדה. בפגישה זו נחתם הסכם פטור אשרות בדרכונים רגילים והסכם להקלות מס עבור תחבורה אווירית בין המדינות.[47] בנוסף התקיימו שיחות לקידום יוזמות שיתופיות בענייני מסחר, טלקומוניקציה, גאולוגיה, כרייה וסביבה.[48]

מרכז אמריקה עריכה

פנמה עריכה

  ערך מורחב – יחסי פנמה–צ'ילה

קוסטה ריקה עריכה

  ערך מורחב – יחסי צ'ילה–קוסטה ריקה

ניקרגואה עריכה

  ערך מורחב – יחסי ניקרגואה–צ'ילה

הונדורס עריכה

  ערך מורחב – יחסי הונדורס–צ'ילה

גואטמלה עריכה

  ערך מורחב – יחסי גואטמלה–צ'ילה

אל סלבדור עריכה

  ערך מורחב – יחסי אל סלוודור–צ'ילה

בליז עריכה

  ערך מורחב – יחסי בליז–צ'ילה

הקריביים עריכה

אנטיגואה וברבודה עריכה

  ערך מורחב – יחסי אנטיגואה וברבודה–צ'ילה

איי בהאמה עריכה

  ערך מורחב – יחסי איי בהאמה–צ'ילה

ברבדוס עריכה

  ערך מורחב – יחסי ברבדוס–צ'ילה

ג'מייקה עריכה

  ערך מורחב – יחסי ג'מייקה–צ'ילה

גרנדה עריכה

  ערך מורחב – יחסי גרנדה–צ'ילה

דומיניקה עריכה

  ערך מורחב – יחסי דומיניקה–צ'ילה

הרפובליקה הדומיניקנית עריכה

  ערך מורחב – יחסי הרפובליקה הדומיניקנית–צ'ילה

האיטי עריכה

  ערך מורחב – יחסי האיטי–צ'ילה

טרינידד וטובגו עריכה

  ערך מורחב – יחסי טרינידד וטובגו–צ'ילה

סנט וינסנט והגרנדינים עריכה

  ערך מורחב – יחסי סנט וינסנט והגרנדינים–צ'ילה

סנט לוסיה עריכה

  ערך מורחב – יחסי סנט לוסיה–צ'ילה

סנט קיטס ונוויס עריכה

  ערך מורחב – יחסי סנט קיטס ונוויס–צ'ילה

קובה עריכה

אמריקה הצפונית עריכה

ארצות הברית עריכה

  ערך מורחב – יחסי ארצות הברית–צ'ילה

ראשית היחסים בין המדינות במהלך המאה ה-19, והם השתפרו יותר משנת 1988, וכיום יש ביניהם יחסים מצוינים. בשנות ה-80 המאוחרות ותחילת שנות ה-90, ממשלת ארצות הברית שיבחה את הלידה מחדש של הדמוקרטיה בצ'ילה, אף על פי שסייעה להפיכה הצבאית בצ'ילה בשנת 1973, וסייעה למשטר הצבאי שהיה לאחר מכן, אשר הביא לערעור היציבות במדינה, ולערעור הכלכלה והפוליטיקה.

המשטר בצ'ילה נחשב להכי פחות מושחת והכי דמוקרטי בדרום אמריקה, עם כלכלה בריאה, וצ'ילה היא כאמור בעלת ברית אסטרטגית של ארצות הברית בחצי הכדור הדרומי, יחד עם קולומביה, והיא חתומה על ההסכם בין-אמריקני לסיוע הדדי. דוגמה מובהקת לשיתוף פעולה בין המדינות, כולל את הסכם הסחר החופשי בין צ'ילה לארצות הברית. צ'ילה היא גם היחידה בדרום אמריקה אשר חברה בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, והיחידה באמריקה הלטינית אשר אזרחיה פטורים מוויזה בארצות הברית.

הממשלות מתייעצות לעיתים קרובות בנושאי דיפלומטיה, ביטחון, תרבות ומדע. לאחרונה חתמו הממשלות על הסכמים בנושאי חינוך ואנרגיה ירוקה.

מקסיקו עריכה

  ערך מורחב – יחסי מקסיקו–צ'ילה

ההיסטוריה המשותפת של שתי המדינות מתחילה בתקופה בה הן היו מושבות של ספרד. היחסים הדיפלומטיים בין המדינות כוננו בשנות ה-20 של המאה ה-19, זמן קצר לאחר שקיבלו עצמאות מספרד. באותה תקופה גם כל אחת מהמדינות הקימה שגרירות בבירה של המדינה השנייה.[49]

בשנת 1914 השתייכה צ'ילה לקבוצה אזורית בשם מדינות ABC (שכללה את ארגנטינה, ברזיל וצ'ילה). שלוש המדינות הללו היו העשירות והמשפיעות ביותר בדרום אמריקה באותה עת. באותה שנה התערבו מדינות ABC בסכסוך הדיפלומטי בין ארצות הברית ומקסיקו, שהיה על סף מלחמה, על רקע פרשת פרשת טמפיקו וכיבוש וראקרוס בידי כוחות ארצות הברית. נציגי המדינות נפגשו עם נציגי ארצות ומקסיקו באזור הניאגרה, בגבול בין קנדה לארצות הברית, במטרה להפחית את המתיחות ולמנוע מלחמה, שבסופו של דבר אכן לא פרצה.

ב-11 בנובמבר 1974 ניתק נשיא מקסיקו, לואיס אצ'ווריה אלווארס, את היחסים הדיפלומטיים עם מקסיקו, שנה לאחר הדחתו הבלתי חוקית של נשיא צ'ילה הנבחר סלוודור איינדה, על ידי הגנרל אוגוסטו פינושה.[50] במשך חמש עשרה השנים שלאחר מכן, מקסיקו תקבל אלפי פליטים צ'יליאנים שנמלטו מממשלת פינושה.[51]

שתי המדינות חידשו את היחסים דיפלומטיים ביניהן ב-23 במרץ 1990. מאז חידוש היחסים הדיפלומטיים, שתי המדינות מתקרבות זו לזו בנושא המסחר הדו-צדדי ביניהן.

קנדה עריכה

  ערך מורחב – יחסי צ'ילה–קנדה

קנדה הכירה בעצמאות צ'ילה בשנת 1844, ובשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה כוננו שתי המדינות יחסים דיפלומטיים. במהלך ההפיכה הצבאית בשנת 1973 על ידי הגנרל אוגוסטו פינושה קלטה קנדה 7,000 פליטים מצ'ילה.

בשנת 2016 חגגו שתי המדינות 75 שנות יחסים דיפלומטיים.[52] אייר קנדה מפעילה טיסות ישירות בין טורונטו לסנטיאגו.

אפריקה עריכה

דרום אפריקה עריכה

  ערך מורחב – יחסי דרום אפריקה–צ'ילה

אירופה עריכה

אוסטריה עריכה

  ערך מורחב – יחסי אוסטריה–צ'ילה

היחסים בין המדינות כוננו בשנת 1846. בעקבות ההפיכה הצ'יליאנית, בשנת 1973 הגיעו לווינה כ-1,500 פליטים צ'יליאנים.

גרמניה עריכה

  ערך מורחב – יחסי גרמניה–צ'ילה

במהלך 150 השנים האחרונות גרמנים רבים התיישבו בצ'ילה מכמה סיבות שונות. ובכיוון ההפוך, כמה אלפי צ'יליאנים חיפשו מקלט בגרמניה במהלך הדיקטטורה של אוגוסטו פינושה.

את הקשרים הראשונים בין גרמניה המודרנית לצ'ילה ניתן לייחס למאה ה-16, כאשר המתיישבים הגרמנים הראשונים הגיעו להתנחלויות שהוקמו באותה העת. בשנת 1810, כאשר צ'ילה נעשתה עצמאית מספרד, הייתה המבורג אחת הערים הראשונות שעסקו בסחר אינטנסיבי עם ולפראיסו. במהלך המהפכות בגרמניה בשנת 1848, כאשר צ'ילה עודדה את הגרמנים להגר, הגיעו עוד ועוד מתנחלים גרמנים לצ'ילה.

במערכת היחסים של ימינו, הצ'יליאנים רואים את גרמניה בצורה חיובית, ובצורה דומה, הגרמנים אף הם רואים את צ'ילה באורח חיובי.

הממלכה המאוחדת עריכה

  ערך מורחב – יחסי הממלכה המאוחדת–צ'ילה
 
סבסטיאן פיניירה, והמלכה אליזבת השנייה נפגשים בארמון בקינגהאם בשנת 2010

לאורך התקופה הקולוניאלית התנכלו כלי שיט בריטים לשלטונות ספרד בצ'ילה, ושדדו ספינות ספרדיות. כוחות בריטים ובני המפוצ'ה היו בעלי ברית על מנת לסלק את האחיזה הספרדית במדינה. בריטניה סייעה למאבק הצ'יליאנים לעצמאות בשנות ה-20 של המאה ה-19 בראשות הלורד קוקרן. האדמירל הבריטי לורד קוקרן היה המפקד הראשון של הצי הצ'יליאני שנלחם במלחמת העצמאות הצ'יליאנית, וחמש ספינות של הצי הצ'יליאני נקראו לכבודו.

בראשית העשור הראשון של המאה ה-20 מכרה בריטניה אוניית מערכה מדגם דרדנוט - Almirante Latorre לצ'ילה. אף על פי שהוחזקה על ידי הצי המלכותי במהלך המלחמה, הספינה הועברה לאחר מלחמת העולם הראשונה ושימשה כספינת הדגל של הצי הצ'יליאני במשך עשורים רבים לאחר מכן. בעידן המודרני הצי הצ'יליאני והצי המלכותי מקיימים קשר הדוק, ופריגטה סימן 22 בריטית לשעבר ושלוש פריגטות סימן 23 נמצאות בשירות הצי הצ'יליאני.

במהלך מלחמת פוקלנד ב-1982, עם הסכסוך ביגל שעדיין הממתין, הפכו צ'ילה וקולומביה למדינות אמריקה הלטינית היחידות שנמנעו מהצבעה ב-TIAR (וכך גם ארצות הברית וטרינידד וטובגו). צ'ילה סיפקה לבריטניה מידע מוגבל אך משמעותי. העמדה הצ'יליאנית מתוארת בפירוט על ידי סר לורנס פרידמן בספרו "ההיסטוריה הרשמית של מבצע פוקלנד".

ספרד עריכה

  ערך מורחב – יחסי ספרד–צ'ילה

האימפריה הספרדית כבשה את צ'ילה במהלך המאה ה-16, והקימה בה את הקפיטניה חנרל של צ'ילה.

באפריל 1844 הכירה ספרד בעצמאות צ'ילה ושתי המדינות כוננו רשמית יחסים דיפלומטיים. במרץ 1866, במהלך מלחמת איי צ'ינצ'ה, הפגיזה ספרד את הנמל הצ'יליאני של ולפראיסו כנקמה על השתתפותה של צ'ילה במלחמה וסירוב לספינות ספרדיות לעגון בנמלים הצ'יליאניים.

במהלך מלחמת האזרחים הספרדית (1936-1939), זוכה פרס נובל מצ'ילה, פבלו נרודה היה מוצב כקונסול במדריד. נרודה העיד ממקור ראשון על הקרבות וכתב על זה בספר שכותרתו "España en el corazón".[53] בשנת 1939, נרודה מונה לקונסול בפריז לפקח על ההגירה הספרדית לצ'ילה.[54] בפריז, עם תמיכה של ממשלת צ'ילה, נרודה ארגן ספינה בשם ויניפג לשאת 2,200 מהגרים ספרדים, רבים מהם קומוניסטים ורפובליקנים, לצ'ילה.[55] אחרי המלחמה, באפריל 1939, צ'ילה הכירה בממשלה של פרנסיסקו פרנקו.[56]

בין השנים 1970–1973, היחסים בין הממשלה הסוציאליסטית של סלבדור איינדה, והממשלה האנטי-קומוניסטית של פרנסיסקו פרנקו היו ידידותיים, בשנת 1972, פרנקו הזמין את איינדה לבקר בספרד, לעומת זאת, איינדה סירב להצעה.[57] זמן קצר לאחר מכן התרחשה בצ'ילה הפיכה אשר הביאה להדחתו של סלבדור איינדה; פרנקו הכיר בממשלה של אוגוסטו פינושה. בנובמבר 1975, פרנקו מת ופינושה היה ראש המדינה הזר היחיד שהשתתף בלוויה שלו.[58]

במרץ 1990, פינושה העביר את השלטון לנשיא הנבחר פטריסיו איילווין ובאוקטובר 1990, חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד ערך את ביקורו הממלכתי הראשון בצ'ילה.[59] המלך ביקר בצ'ילה מספר פעמים לאחר מכן.

כיום יש 60,000 אזרחים ספרדים המתגוררים בצ'ילה.[60] קיימות טיסות ישירות בין שתי המדינות עם חברות התעופה הבאות: איבריה, LATAM צ'ילה ו-Plus Ultra Líneas Aéreas.

פורטוגל עריכה

  ערך מורחב – יחסי פורטוגל–צ'ילה

היחסים בין המדינות החלו בהצהרה שפורסמה ב-11 באוגוסט 1821 על ידי ז'ואאו השישי, מלך פורטוגל, אשר הכירה במפורש באומה הדרום אמריקאית כרפובליקה חופשית וריבונית, ובכך הפכה ממלכת פורטוגל למדינה הראשונה שהכירה רשמית במדינת צ'ילה.

לאחר ההפיכה בשנת 1973 בצ'ילה, סגרה פורטוגל את שגרירותה בסנטיאגו דה צ'ילה, והחליפה אותה בקונסוליית כבוד, ואילו הדיקטטורה הצבאית הצ'יליאנית מצידה, ובתגובה, גם הקימה קונסוליית כבוד על עקרון ההדדיות. היחסים הדיפלומטיים כוננו מחדש ב-26 ביוני 1989, כחלק מהתגובה הבינלאומית לאחר תוצאת משאל העם הצ'יליאני, 1988.

צ'ילה ופורטוגל הן מדינות חברות בקהילת האומות האיברו-אמריקאיות, ומשתתפות באופן פעיל בפסגה האיברו-אמריקנית, בנוסף הם חברות מלאות בארגון המדינות האיברו-אמריקניות לחינוך, מדע ותרבות (OEI) והאיחוד הלטיני.

צרפת עריכה

  ערך מורחב – יחסי צ'ילה–צרפת
 
נשיא צרפת שארל דה גול בביקור בסנאט של צ'ילה בסנטיאגו ב-1964.

בראשית המאה ה-19 החלו מהגרים צרפתים להגיע לצ'ילה. רבים מהם היו גולים פוליטיים, חיילים לשעבר ומדענים.[61] בשנת 1846 כוננו צ'ילה וצרפת יחסים דיפלומטיים.[62] משנת 1860 הגיעו כמה אלפי מהגרים צרפתים והתיישבו בצ'ילה.[63]

במהלך מלחמת העולם השנייה צ'ילה נותרה נייטרלית לאורך כל המלחמה. בשנת 1943, צ'ילה ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם מדינות הציר. במהלך תקופה זו, טייסת צ'יליאנית, מרגוט דוהלד נסעה לאירופה, שם הצטרפה לכוח העזר של התובלה האווירית והטיסה 1,500 מטוסים מבסיסים אנגלים לאזורי לחימה בצרפת.[64]

בשנת 1964 ביקר נשיא צרפת שארל דה גול בביקור רשמי בצ'ילה, והפך לנשיא צרפת הראשון שביקר במדינה.[65] בשנת 1965 הפך הנשיא אדוארדו פריי מונטלווה לראש המדינה הצ'יליאני הראשון שערך ביקור רשמי בצרפת.[66] בשנת 1971 מונה פבלו נרודה לשגריר צ'ילה בצרפת שם כיהן עד 1973. בהיותו בצרפת, קיבל נרודה את פרס נובל לספרות.

ב-11 בספטמבר 1973, צ'ילה חוותה הפיכה כאשר כוחות הנאמנים לגנרל אוגוסטו פינושה השתלטו על הממשלה והדיחו את הנשיא סלבדור איינדה. אלפי צ'יליאנים ברחו מהארץ מחשש לרדיפה. ב-28 בספטמבר 1973, צרפת החלה לקלוט פליטים מצ'ילה ליישוב מחדש.[67] זמן קצר לאחר ההפיכה ניתקה צרפת את היחסים הדיפלומטיים עם צ'ילה עקב הפרות זכויות האדם על ידי הממשלה. היחסים בין צ'ילה לצרפת כוננו מחדש בשנת 1989 כשחזרה הדמוקרטיה בצ'ילה.[68] בשנת 2003 שידרה העיתונאית הצרפתית מארי-מוניק רובין סרט תיעודי שכותרתו Escadrons de la mort: l'école française (חוליות המוות: בית הספר הצרפתי) בערוץ הטלוויזיה הצרפתי Canal +. בסרט התיעודי הצהירה הגב' רובין כי היא גילתה ארכיונים בקה ד'אורסה שהראו כי ממשלתו של נשיא צרפת ואלרי ז'יסקר ד'אסטן שיתפה פעולה עם הגנרל אוגוסטו פינושה וארצות הברית במבצע קונדור, קמפיין של דיכוי פוליטי וטרור ממלכתי הכוללים פעולות מודיעין והתנקשויות בצ'ילה, כדי למגר את ההשפעה והרעיונות הקומוניסטיים או הסובייטים.[69] בפברואר 2004 הצהיר שר החוץ הצרפתי דומיניק דה וילפן בביקור בצ'ילה כי לא היה שום שיתוף פעולה בין צרפת למשטר הצבאי של צ'ילה.[70]

מאז כינון היחסים הדיפלומטיים מחדש בין שתי המדינות, היחסים השתפרו במידה ניכרת. היו כמה ביקורים רמי דרג בין מנהיגי שתי המדינות ושתי המדינות חתמו על הסכמים דו צדדיים רבים.

רוסיה עריכה

  ערך מורחב – יחסי צ'ילה–רוסיה

צ'ילה כוננה יחסים דיפלומטיים לראשונה עם ברית המועצות ב-1 בדצמבר 1944, אולם הם נותקו עד מהרה ב-27 באוקטובר 1947 עקב התעצמות המלחמה הקרה והחרמת המפלגה הקומוניסטית של צ' ילה.[71][72] ב-1956, ראש הממשלה הסובייטי ניקולאי בולגנין, כי ברית המועצות הייתה מוכנה לפתח יחסים עם מדינות אמריקה הלטינית על בסיס שיתוף פעולה ידידותי, יחסי סחר מועילים הדדית, דו קיום בשלום ואי התערבות בענייני פנים. לראשונה מאז 1944 איפשרה מדיניות החוץ הסובייטית להרחיב את היחסים בין ברית המועצות לעולם השלישי. בצ'ילה, שינויים אלה היו ברובם חמורים בשנות החמישים והשישים, שכן צ'ילה הייתה מיושרת באופן גלוי עם ארצות הברית ממלחמת העולם השנייה ואילך כנגד האיום של "תוקפנות קומוניסטית". מכיוון שהייתה קשורה בברית עם ארצות הברית, צ'ילה עצרה את כל היחסים הדיפלומטיים עם ברית המועצות, סיימה את כל צורות היחסים הכלכליים הדו-צדדיים והוציאה אל מחוץ לחוק ורדיפה את המפלגות הקומוניסטיות. המהפכה הקובנית 1959 הניעה גל חדש של אנטי-קומוניזם באמריקה הלטינית, אשר אישר את החלטת ממשלת צ'ילה להימנע מההשפעה והיחסים הסובייטים.[73]

לאחר בחירתו של אדוארדו פריי מונטאלבה לנשיא צ'ילה ב-3 בנובמבר 1964, כוננו שתי המדינות יחסים מחדש ב-24 בנובמבר 1964, ובשנת 1967 נחתמו הסכמים בילטראליים על ידי שתי המדינות.[71][74] הניצחון של סלבדור איינדה בבחירות לנשיאות צ'ילה בשנת 1970 נתן לברית המועצות הזדמנות לפתח קשרים הדוקים עם צ'ילה. הניצחון של המפלגה הפוליטית של אלנדה, יונידד פופולרי, קואליציה של הסוציאליסטים, הקומוניסטים ומפלגות שמאל שונות, הראו שאולי ממשלת צ'ילה הייתה קרובה אידאולוגית ופוליטית לברית המועצות יותר מכל מדינה אחרת בדרום אמריקה. עם זאת, ברית המועצות התלבטה בנטל, על מנת להבטיח את הצלחת הניסוי הצ'יליאני. מבחינה כלכלית, הסיוע הסובייטי הגיע בצורה של קרדיטים לטווח ארוך, שייצגו פחות מ-350 מיליון דולר, עם כמות מוגבלת של סיוע בצורה של מטבע קשה. ממשלת אלנדה הייתה זקוקה לסיוע כספי נוסף, ולא לפרויקטים משותפים בתחום הדיג והדיור, כדי לפתור בעיות של איזון התשלומים. אף על פי שהסחר הדו-צדדי בין שתי המדינות הורחב וגוון, הוא עדיין היה נמוך בהרבה מרמות הסחר בין ברית המועצות למדינות דרום אמריקה אחרות. רמת הסיוע הכלכלית המוגבלת של ברית המועצות בצ'ילה הציגה את ההססנות הסובייטית הברורה כלפי נטל כלכלי עצום.[73] הסובייטים כבר ראו את העלויות העצומות הכרוכות בתמיכה בממשלה קומוניסטית בחצי הכדור המערבי, בעקבות תמיכתם בפידל קסטרו ובממשלתו בקובה לאחר 1959. בראשית שנות ה-70 החלה ברית המועצות בה עם ארצות הברית, והגברת התמיכה בממשלת אלנדה הייתה עלולה לסכן את היחסים השבריריים בין ארצות הברית לברית המועצות. ברית המועצות לא רצתה יותר ויותר לאפשר לתהליך המהפכני הצ'יליאני להרוס את הדטאנט החדש שלה עם ארצות הברית.[75] ברית המועצות גם התמודדה עם בעיות כלכליות נוספים משלה, אשר הרתיעו שהרתיעה עוד יותר את הגידול בסיוע הכלכלי לצ'ילה. החל ממאי 1972, מנהיגי ברית המועצות החלו לראות בצ'ילה דוגמה למה שעלול להשתבש בתהליך מהפכני ולא בהשקעה טובה במאבק העולמי נגד הקפיטליזם כאשר ממשלת אלנדה איבדה את התמיכה העממית, והכלכלה הצ'יליאנית נותרה במצב של קיפאון.[76] באופן דומה, ברית המועצות נהגה בפרגמטיזם ביחסיה הפוליטיים עם צ'ילה. לכל היותר, ברית המועצות רק הפגינה תמיכה מוסרית ותעמולה בצ'ילה במקום מדיניות מוחשית יותר.

כאשר ארצות הברית הפסיקה את המימון בצ'ילה על איגרות חוב לאומיות של תעשיית הנחושת, איינדה נאלץ לחפש יחסים חלופיים למימון ומסחר, אשר הגיעו לשיאם בביקור של משלחת רמת דרג בביקור המועצות במאי 1971, שבו הוסכם כי תוקם נציבות סחר של ברית המועצות-צ'ילה. איינדה ביקר בברית המועצות בדצמבר 1972, במטרה להשיג סיוע ומימון מליאוניד ברז'נייב, אבל הביקור שלו לא הצליח.[71] בעוד כמה פקידים בסנטיאגו האמינו כי המסע של אלנדה לברית המועצות יכריח את ידה של מוסקבה להפיג את צ'ילה מהתלות שלה בארצות הברית, אחרים טענו כי לא די בכך כדי לנטרל את הגירעונות בתשלומי מאזן התשלומים של צ'ילה.[77] איינדה ומנהיג המפלגה הקומוניסטית הצ'יליאנית לואיס קורוולן נפגשו בדצמבר 1972 עם ליאוניד ברז'נייב, אלכסיי קוסיגין, וניקולאי פודגורני. התוכנית של אלנדה וקורוולן קראה לזיכויים גדולים לטווח הקצר כדי לקזז גירעון צ'יליאני צפוי עד 1976, רכישות הגוש הסובייטי של נחושת צ'יליאנית, והשקעה של 220 מיליון דולר בייצור פלדה.[78] איינדה ניסה לשכנע את מנהיגי ברית המועצות בתוכנית זו על ידי טיעון הרעיון כי ארצו היא "וייטנאם שקטה" בניסיון חסר תוחלת לעורר סנטימנט אנטי-אמריקני. אולם תוכניתו והדימויים הללו לא התקבלו היטב במוסקבה, מכיוון שברית המועצות כבר היססה להתריס בגלוי נגד האמריקנים בחצי הכדור המערבי. אליינדה עזב את ברית המועצות עם עצות לפתרון סכסוכים עם וושינגטון, אשראי חדש בסך 45 מיליון דולר, והסכמים המשתמשים בזיכויים שהוסכמו בעבר כדי להגדיל את הסיוע הטכני של ברית המועצות בפיתוח תעשיות הנחושת, הכימיה והדייג של צ'ילה.[79] במקום הגדלת הסיוע לצ'ילה, ברית המועצות הפחיתה את התמיכה הכלכלית מ-144 מיליון דולר ב-1972 ל-63 מיליון דולר ב-1973.[80] איינדה הודח במהלך ההפיכה הצבאית ב-11 בספטמבר 1973, והיחסים עם הסובייטים נותקו שוב ב-22 בספטמבר 1973,,[74] ושוחזרו רק ב-11 במרץ 1990.[81] ממשלת פינושה החלה כמעט מיידית לתקוף אזרחים סובייטים, והחזיקה באג'נדה מאוד אנטי-סובייטית. ברית המועצות הגיבה בחריפות על ידי מתן סיוע לחברים ותומכים של ממשל איינדה, והוקיעה את ממשלת צ'ילה כפשיסטית.[73]

הנשיא ריקארדו לאגוס ביקר ברוסיה באוקטובר 2002,[82] ואילו הנשיא ולדימיר פוטין ביקר בצ'ילה בנובמבר 2004, בשיתוף עם פסגת APEC שהתקיימה בסנטיאגו, במה שהיה הביקור הראשון ראש מדינה רוסי באמריקה הדרומית.[83] מישל בצ'לט ביקרה ביקור רשמי ברוסיה בתאריכים 2–4 באפריל 2009 בהזמנתו של דמיטרי מדבדב.[84]

אסיה עריכה

אינדונזיה עריכה

  ערך מורחב – יחסי אינדונזיה–צ'ילה

הודו עריכה

  ערך מורחב – יחסי הודו–צ'ילה
 
מישל בצ'לט נפגשת עם מאנמוהאן סינג בניו דלהי ב-17 במרץ 2009

צ'ילה הייתה המדינה הראשונה באמריקה הדרומית שחתמה על הסכם סחר עם הודו, בשנת 1956. הסכם מסגרת נחתם ב-20 בינואר 2005 לקדם שיתוף פעולה כלכלי נוסף בין הודו לבין צ'ילה. ההסכם הציע הסכם סחר מועדף (PTA) בין המדינות המתאימות, אשר לאחר מספר סבבי משא ומתן הושלמו במהלך השיחות שהתקיימו בניו דלהי בנובמבר 2005. ה-PTA נכנס לתוקף החל מה-17 באוגוסט 2007 בצ'ילה ובהודו ב-11 בספטמבר 2007.

בשנת 2016 חתמו שתי המדינות על הסכם להרחבת הסכם הסחר המועדף בין שתי המדינות (PTA), בסימן זינוק פי 10 במספר המוצרים שיימכרו בתעריפי מכס. המסחר הדו-צדדי של הודו עם צ'ילה עמד על 2.6 מיליארד דולר כאשר היצוא עמד על 0.68 מיליארד דולר והיבוא עמד על 1.96 מיליארד דולר בהתאמה ב-2016.[85]

הפיליפינים עריכה

  ערך מורחב – יחסי הפיליפינים–צ'ילה

יפן עריכה

  ערך מורחב – יחסי יפן–צ'ילה

היכרות מוקדמת של צ'ילה ויפן הייתה באמצעות סוחרים ספרדים שסחרו דרך הגליאון של מנילה מאקפולקו, מקסיקו ומנילה, הפיליפינים וכן באמצעות מיסיונרים ספרדים. במנילה, הספרדים סחרו עם סוחרים יפנים והביאו את מוצריהם לאמריקה הספרדית (שכן צ'ילה באותה תקופה הייתה חלק מהאימפריה הספרדית. בשנת 1818 הכריזה צ'ילה על עצמאותה מספרד. בשנת 1860 הגיעה ספינה יפנית לנמל צ'יליאן בוולפראיסו. באוקטובר 1868 נכנסה יפן לתקופת מייג'י והחלה לטפח יחסים דיפלומטיים עם כמה מדינות, לאחר עשרות שנים של בידוד. בשנת 1890 פתחה צ'ילה קונסוליה בעיר הנמל היפנית יוקוהמה.[86]

בשנת 1894 מכרה צ'ילה ליפן ספינת מלחמה בשם "אזמרלדה השלישית". יפן שינתה את שם הספינה ל"איזומי". בספטמבר 1897, צ'ילה ויפן כוננו רשמית יחסים דיפלומטיים.[86] באותה שנה, צ'ילה פתחה משלחת דיפלומטית בטוקיו, ובשנת 1909 פתחה יפן משלחת דיפלומטית בסנטיאגו דה צ'ילה.[87]

בינואר 1943 ניתקה צ'ילה את היחסים הדיפלומטיים עם מדינות הציר במלחמת העולם השנייה ובאותה עת הכריזה מלחמה רק על גרמניה ואיטליה. באפריל 1945 הכריזה צ'ילה מלחמה על יפן, אם כי היא החלה לכלוא אזרחים יפנים בשנת 1943. כמו רוב מדינות אמריקה הלטינית, צ'ילה לא השתתפה פיזית במלחמה. היחסים הדיפלומטיים בין צ'ילה ליפן כוננו מחדש בשנת 1952.[87]

בשנת 1959, נובוסוקה קישי, היה לראש ממשלת יפן הראשון שביקר בצ'ילה. לאחר שחזור הדמוקרטיה בצ'ילה, הפך פטריסיו איילווין לנשיא צ'ילה הראשון שביקר ביפן בשנת 1992.[86] מאז הביקורים הראשוניים, היו מספר ביקורים רמי דרג בין שתי המדינות. צ'ילה ויפן חתומות שתיהן על השותפות הטראנס-פסיפית, הסכם לפיו עבדו יחד עם עשר מדינות נוספות השוכנות לחופי האוקיינוס השקט. מאז שנסוגה ארצות הברית מההסכם בינואר 2017, צ'ילה ויפן עבדו עם תשע המדינות הנותרות וחתמו על ההסכם המקיף והמתקדם לשותפות טרנס-פסיפיית במרץ 2018 בסנטיאגו.[88]

בספטמבר 2017 חגגו שתי המדינות 120 שנות יחסים דיפלומטיות. כדי לקדם את החגיגות, הגיע הנסיך היפני אקישינו לביקור של 10 ימים בצ'ילה.[89]

מלזיה עריכה

  ערך מורחב – יחסי מלזיה–צ'ילה

סין עריכה

  ערך מורחב – יחסי סין–צ'ילה

היחסים בין הרפובליקה העממית של סין וצ'ילה החלו ב-15 בדצמבר 1970, זמן קצר לאחר בחירתו של סלבדור איינדה, וצ'ילה הפכה למדינה הראשונה בדרום אמריקה שהכירה בממשלת הרפובליקה העממית של סין.[90][91] בעקבות ההפיכה הצבאית בצ'ילה (1973) אשר הפילה את ממשלת איינדה, סין הייתה רק אחת מתוך שתי מדינות קומוניסטיות (השנייה הייתה רומניה)[92] אשר לא ניתקו את קשריהן עם המשטר החדש של אוגוסטו פינושה, בשל מעורבותו של האחרון בהמשך מדיניות סין האחת.[93] כתוצאה מכך, סין בחרה שלא להחזיר את השגריר שלה בצ'ילה.

המשך הקשר נבנה על פרגמטיזם ואי-הפרעה.[93] סין תמכה בטענת צ'ילה של ריבונות על אנטארקטיקה, ובתורה, צ'ילה איפשרה לסינים להקים את תחנת המחקר הכותל הגדול בשטח טריטוריאלי של צ'ילה לפי טענתה. היה גם ניסיון מיזם משותף לייצור נשק בין Norinco ו-FAMAE, שמטרתו צמצום התלות הצבאית של צ'ילה בארצות הברית. פינושה טיפח את מערכת היחסים שלו עם סין.[94] פינושה ביקר בסין בשנים 1993 ו-1997.[95]

בעקבות סיום המלחמה הקרה ולאחר נפילת משטר פינושה ב-1990, היחסים בין שתי המדינות נמשכו, כאשר הממשלה החדשה של צ'ילה המשיכה במדיניות של סחר חופשי, ותמכה בצירוף סין לארגון הסחר העולמי.[93]

צ'ילה היא אחת המדינות הראשונות של אמריקה הלטינית אשר החלה בחילופי סחר וכלכלה עם סין לאחר מלחמת האזרחים הסינית. הסחר הדו-צדדי בין המדינות החל כבר בשנת 1961, כאשר סין הקימה את משרד החדשות המסחרי של תאגיד הייבוא והייצוא הסיני. בשנת 1965 הוקם מחדש כמשרד המסחרי של מועצת סין לקידום הסחר הבינלאומי.

מאז כינון יחסים דיפלומטיים בשנת 1970 התפתחו היחסים הכלכליים הדו-צדדיים במידה ניכרת. צ'ילה הפכה לשותפת הסחר השלישית בגודלה של סין באמריקה הלטינית לאחר ברזיל ומקסיקו. היקף הסחר הבילטרלי קבע שיא של 2.565 מיליארד דולר בשנת 2002.

הייצוא הסיני לצ'ילה הוא בעיקר בתחום הטקסטיל, הלבוש, הקרמיקה, הכימיקלים והרפואה, הכלים והאלקטרוניקה. היצוא הצ'יליאני לסין הוא בעיקר נחושת,[96] נתרן, עיסת נייר, מוצרי דגים ועץ, והוא התרחב גם ליין אדום, אצות ימיות, אשלגן סולפט ותוצרת פירות.[97]

צ'ילה וסין חתמו על הסכם סחר חופשי בשנת 2006.[98] בשנת 2009 הסחר הדו-צדדי הגיע ל-17.4 מיליארד דולר. הייצוא הצ'יליאני הסתכם ב-23 אחוז מכלל היצוא של צ'ילה.[99]

פקיסטן עריכה

  ערך מורחב – יחסי פקיסטן–צ'ילה

קוריאה הדרומית עריכה

  ערך מורחב – יחסי צ'ילה–קוריאה הדרומית

קוריאה הצפונית עריכה

  ערך מורחב – יחסי צ'ילה–קוריאה הצפונית

אוקיאניה עריכה

אוסטרליה עריכה

  ערך מורחב – יחסי אוסטרליה–צ'ילה

ניו זילנד עריכה

  ערך מורחב – יחסי ניו זילנד–צ'ילה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא יחסי החוץ של צ'ילה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Luis Leandro Schenoni, Subsystemic Unipolarities? Power Distribution and State Behaviour in South America and Southern Africa, Strategic Analysis 41, עמ' 74–86
  2. ^ Chad, Chile, Lithuania, Nigeria and Saudi Arabia elected to serve on UN Security Council, UN News, ‏1ן באוקטובר 2013 (באנגלית)
  3. ^ II Summit, www.summit-americas.org
  4. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         , 2014 World Service Poll, BBC
  5. ^ Libro de la Defensa Nacional de Chile - Parte II: entornos que inciden en la defensa, web.archive.org, ‏26 ביולי 2009
  6. ^ Jorge Fiori, Gustavo de Vera, 1902: el protagonismo de los colonos galeses en la frontera argentino-chilena, Municipalidad de Trevelin, 2002, ISBN 978-987-20252-0-5. (בספרדית)
  7. ^ 1902 Referendum: historical research book - Esquel, Patagonia, Argentina., www.patagonia.com.ar
  8. ^ El Gobierno da refugio al ex terrorista Apablaza, www.lanacion.com.ar (בספרדית)
  9. ^ La UCR pidió la "inmediata" extradición de Apablaza, www.lanacion.com.ar (בספרדית)
  10. ^ Lanata Galvarino Apablaza DDT, יוטיוב
  11. ^ Diario EL PAIS - Especial La muerte de Pinochet, historico.elpais.com.uy
  12. ^ Ministerio de Relaciones Exteriores de Chile, Relaciones Bilaterales, Chile en el Exterior (בספרדית)
  13. ^ Embajada de Chile en el Paraguay » Relaciones Bilaterales, web.archive.org, ‏25 ביוני 2015
  14. ^ Stroessner mantuvo una estrecha amistad con Pinochet - Internacionales - ABC Color, www.abc.com.py (בספרדית)
  15. ^ DIRECTEMAR - AUTORIDADES MARÍTIMAS DE CHILE Y PARAGUAY FIRMAN ACUERDO DE COOPERACIÓN, web.archive.org, ‏23 בספטמבר 2015
  16. ^ Corredor bioceánico incluiría a Paraguay, ultimahora.com (בספרדית)
  17. ^ William Robert Shepherd, The Hispanic Nations of the New World: A Chronicle of Our Southern Neighbors, Yale University Press, 1919, ISBN 978-1-4655-3570-2. (באנגלית)
  18. ^ El Mercurio S.A.P, Chile concreta devolución de miles de libros a Biblioteca de Lima | Emol.com, Emol, ‏5 בנובמבר 2007 (בספרדית)
  19. ^ Inicio · Embajada de Venezuela en Chile, Embajada de Venezuela en Chile (בספרדית)
  20. ^ (Ministerio de Relaciones Exteriores (Chile, Relaciones diplomáticas entre Chile y Colombia. Primeros contactos y representantes diplomáticos chilenos en Colombia
  21. ^ 1 2 Mauricio E. Rubilar Luengo, Chile, Colombia y los Estados Unidos: sus relaciones internacionales durante la guerra y la posguerra del pacífico, 1879-1886, Tzintzun. Revista de Estudios Históricos, 2005, עמ' 49–86
  22. ^ [Relaciones Bilaterales entre Chile y Colombia - Archivo Presidencial Patricio Aylwin Azócar 1990-1994], archivospublicos.uahurtado.cl
  23. ^ Ministerio de Relaciones Exteriores de Chile, Relaciones Bilaterales, Chile en el Exterior (בספרדית)
  24. ^ Ministerio de Relaciones Exteriores de Chile - Comunicado sobre el Acuerdo suscrito entre el Gobierno de Colombia y el ELN para un Cese al Fuego bilateral y temporal, minrel.gob.cl
  25. ^ Forbes Staff, Duque y Piñera prometen impulsar Prosur y Alianza del Pacífico, Forbes Colombia, ‏1 במרץ 2020 (בספרדית)
  26. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏13 ביולי 2011
  27. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2 באפריל 2015
  28. ^ Darío Oses, Andrés Bello López - Rector de la Universidad de Chile período 1843 - 1865, אוניברסיטת צ'ילה, 2017
  29. ^ El transitar de Simón Rodríguez por Chile, Analitica.com, ‏27 בפברואר 2003 (בספרדית)
  30. ^ "Por qué Chile facilita la llegada de inmigrantes de Venezuela y pone dificultades a los de Haití". BBC News Mundo (בספרדית). נבדק ב-2020-11-14.
  31. ^ F.Álvarez/P.Acosta, En Chile hay más de 1,2 millones de extranjeros y venezolanos desplazan a los peruanos, La Tercera, ‏14 בפברואר 2019
  32. ^ R4V Response for Venezuelans - Regional Inter-Agency Coordination Platform : Situation Report - May/June 2019 - Colombia, ReliefWeb (באנגלית)
  33. ^ Staff, Reuters (2019-01-23). "Chile recognizes opposition leader Guaido as Venezuela's president". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2020-11-14.
  34. ^ Tratado de límites de 1866 entre Bolivia y Chile - Wikisource, es.wikisource.org
  35. ^ William F. Sater, War of the Pacific, ניו יורק: Encyclopedia of Latin American History and Culture, 1996, עמ' 438-441
  36. ^ Vincent Peloso, History of Peru, ניו יורק: Encyclopedia of Latin American History and Culture, 1996, עמ' 367
  37. ^ Field Listing :: Land boundaries — The World Factbook - Central Intelligence Agency, www.cia.gov
  38. ^ Pueblos minados, temor en la frontera con Chile, hoybolivia.com
  39. ^ Danny, BOLIVIA... LO MEJOR QUE TENEMOS: PUEBLOS MINADOS, TEMOR EN LA FRONTERA CON CHILE, BOLIVIA... LO MEJOR QUE TENEMOS, ‏1 בדצמבר 2014
  40. ^ Laing, Stephanie van den Berg, Aislinn (2018-10-01). "World Court: Chile not forced to negotiate over Bolivia sea access". Reuters (באנגלית). נבדק ב-2020-11-17.
  41. ^ Biblioteca del Congreso Nacional, Biblioteca del Congreso Nacional | Ley Chile, www.bcn.cl/leychile (באנגלית)
  42. ^ 1 2 Presidente del Banco Central de Surinam se reúne con autoridades UAI para establecer redes académicas, Facultad de Ingeniería y Ciencias, ‏13 ביולי 2013 (בספרדית)
  43. ^ Ministerio de Relaciones Exteriores de Chile - Pdte. Piñera y Canciller Moreno participan en Cumbre de CARICOM, www.minrel.gob.cl
  44. ^ Chile en el Exterior » Surinam, web.archive.org, ‏24 בספטמבר 2016
  45. ^ El Mercurio S.A.P, Presidenta Bachelet inaugura nueva embajada de Chile en Guyana y prepara próxima apertura en Etiopía | Emol.com, Emol, ‏5 ביולי 2016 (בספרדית)
  46. ^ Gob.cl - Artículo: [Archivo Minuto A Minuto: Sigue La Visita De La Presidenta A Guyana], Gobierno de Chile (בספרדית)
  47. ^ Mandataria nombra a Mario Marcel como nuevo Presidente del Banco Central - Archivo Michelle Bachelet Jeria 2014-2018, archivospresidenciales.archivonacional.cl
  48. ^ GTIMES, Guyana-Chile begin strengthening mission in mining sector, Guyana Times, ‏16 במאי 2017 (באנגלית)
  49. ^ כינון יחסים דיפלומטיים בין מדינות אמריקה הלטינית וצ'ילה, באתר משרד החוץ של צ'ילה (בספרדית) (ארכיון)
  50. ^ Memoria Política de México, memoriapoliticademexico.org
  51. ^ פטריסיה מוניוס ריוס, צ'ילה מכירה בסולידריות של מקסיקו בעת שפתחה את שעריה לאלפי גולים, באתר LaJornada
  52. ^ Canada - Chile Relations
  53. ^ España en el corazón de Pablo Neruda: el «paraíso perdido» (בספרדית)
  54. ^ Pablo Neruda - Biographical
  55. ^ Guerra Civil española. Pablo Neruda y el Winnipeg, el barco de la esperanza (בספרדית)
  56. ^ Chile y la Guerra (in Spanish)
  57. ^ Una insólita amistad (בספרדית)
  58. ^ The Dictator
  59. ^ Don Juan Carlos afirma que no visitó antes Chile por su régimen autoritario (בספרדית)
  60. ^ Bilateral Relations (בספרדית)
  61. ^ Enrique Fernández Domingo, La emigración francesa en Chile, 1875-1914: entre integración social y mantenimiento de la especificidad, Amérique Latine Histoire et Mémoire. Les Cahiers ALHIM. Les Cahiers ALHIM, 10 בנובמבר 2006
  62. ^ France Ministère des affaires étrangères, Documents diplomatiques français, Peter Lang, 2008, ISBN 978-90-5201-395-4. (בצרפתית)
  63. ^ Enrique Fernández-Domingo, Le négoce français au Chili : 1880-1929, Rennes: Presses universitaires de Rennes, 2015-07-21, Histoire, עמ' 155–183, ISBN 978-2-7535-2539-9
  64. ^ La piloto chilena que ayudó a liberar a Francia de los nazis, 24Horas.cl, ‏7 בספטמבר 2017 (בספרדית)
  65. ^ Una Entrevista Excepcional a 50 años del Viaje de De Gaulle a Chile (בספרדית)
  66. ^ Georges Pompidou et le Chili (בצרפתית)
  67. ^ Les exilés chiliens en France : approche sociologique | Musée national de l'histoire de l'immigration, web.archive.org, ‏1 במאי 2016
  68. ^ Francia y Chile (בספרדית)
  69. ^ La torture qualité France (בצרפתית)
  70. ^ Histoire coloniale et postcoloniale, escadrons de la mort, l’école française, histoirecoloniale.net, ‏31 בדצמבר 2004 (בצרפתית)
  71. ^ 1 2 3 Mujal-León, Eusebio; Berríos, Rubén (1989). "The USSR and the Andean Countries: Economic and Political Dimensions". The USSR and Latin America: a developing relationship. Routledge. pp. 356–357. ISBN 0-04-445165-2. נבדק ב-2009-04-01.
  72. ^ Посольство СССР в Чили (ברוסית). Справочник по истории Коммунистической партии и Советского Союза 1898 - 1991. נבדק ב-2009-03-31.
  73. ^ 1 2 3 Vacs, Aldo César (1985). "Soviet Policy Towards Argentina and the Southern Cone". The Annals of the American Academy of Political and Social Science. 481 (1): 159–171. doi:10.1177/0002716285481001015.
  74. ^ 1 2 Посольство СССР в Чили (ברוסית). Справочник по истории Коммунистической партии и Советского Союза 1898 - 1991. נבדק ב-2009-03-31.
  75. ^ Harmer, Tanya (2011). Allende's Chile and the Inter-American Cold War. Chapel Hill, NC: University of North Carolina Press. p. 150.
  76. ^ Harmer, Tanya (2011). Allende's Chile and the Inter-American Cold War. Chapel Hill, NC: The University of North Carolina Press. p. 191.
  77. ^ Harmer, Tanya (2011). Allende's Chile and the Inter-American Cold War. Chapel Hill, NC: The University of North Carolina Press. pp. 192–193.
  78. ^ Harmer, Tanya (2011). Allende's Chile and the Inter-American Cold War. Chapel Hill, NC: The University of North Carolina Press. p. 197.
  79. ^ Harmer, Tany (2011). Allende's Chile and the Inter-American Cold War. Chapel Hill, NC: The University of North Carolina Press. pp. 198–199.
  80. ^ Harmer, Tanya (2011). Allende's Chile and the Inter-American Cold War. Chapel Hill, NC: The University of North Carolina Press. p. 202.
  81. ^ Посольство СССР в Чили (ברוסית). Справочник по истории Коммунистической партии и Советского Союза 1898 - 1991. נבדק ב-2009-03-31.
  82. ^ "Relaciones bilaterales ruso-chilenas" (בספרדית). Embassy of Russia in Chile. 19 בפברואר 2007. אורכב מ-המקור ב-24 ביולי 2012. נבדק ב-2009-03-31. {{cite web}}: (עזרה)
  83. ^ Neruda, Pablo. "O Chile, a Long Petal Made Up of Waves, Wine and Snow". Embassy of Russia in Chile. אורכב מ-המקור ב-2012-09-03. נבדק ב-2009-03-31.
  84. ^ "Chilean leader to discuss trade, economic ties in Moscow". Moscow: RIA Novosti. 24 במרץ 2009. נבדק ב-2009-03-31. {{cite news}}: (עזרה)
  85. ^ "India to expand trade with Chile". The Economic Times. נבדק ב-7 בספטמבר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  86. ^ 1 2 3 Bilateral relations between Chile and Japan (בספרדית)
  87. ^ 1 2 Resumen Historia de las Relaciones Bilaterales a Nivel Político (בספרדית)
  88. ^ CSIS: From TPP to CPTPP
  89. ^ Prince Akishino, Princess Kiko leave for 10-day trip to Chile
  90. ^ http://www.china-embassy.org/eng/xw/t678591.htm
  91. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-1 במרץ 2012. נבדק ב-21 בספטמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  92. ^ Valenzuela, Julio Samuel; Valenzuela, Arturo (1986). Military Rule in Chile: Dictatorship and Oppositions. Johns Hopkins University Press. p. 316.
  93. ^ 1 2 3 "Archived copy" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-6 באוקטובר 2012. נבדק ב-2011-05-22. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  94. ^ "U.S. and Others Gave Millions To Pinochet". New York Times. 2004-12-07. נבדק ב-2019-07-11.
  95. ^ "The Dictator". The New Yorker. 1998-10-19. נבדק ב-2019-07-07.
  96. ^ In seven years Asia became Chile’s main trade partner: absorbs 48% of exports, MercoPress (באנגלית)
  97. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-11 ביולי 2011. נבדק ב-2010-10-01. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  98. ^ China's growth benefits Chile copper export: report - People's Daily Online, en.people.cn
  99. ^ Chile eyes rapid growth in bilateral trade with China, www.chinadaily.com.cn
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יחסי_החוץ_של_צ%27ילה&oldid=38374985"