משתמש:Roeera/טיוטה

הרב יעקב מן רקובסקי

הרב יעקב מן רקובסקי או בשמו המלא רפאל יעקב מן רקובסקי (כ"א בטבת תרל"ג, 1873 - כ"א בכסלו תשכ"א, 10 בדצמבר 1960) היה , פוסק, ממייסדי הרבנות הראשית, חבר במועצת הרבנות הראשית וכיהן כרבה הראשי של בתי החולים הדסה עין כרם והר הצופים ירושלים בין השנים תרצ"ו-תשכ"א (1960-1936).

תולדות חייו

ילדותו

נולד בעיר קובנה בליטא בשנת תרל"ג (1873), למלכה והרב יהודה לייב פרנק, מראשי אגודת חובבי ציון במקום, שהייתה מעורבת בייסוד המושבה חדרה. בילדותו עמד בקשר עם הרב יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה. למד בישיבת סלובודקה ובישיבת טלז, שבה זכה ליחס מיוחד מצד ראש הישיבה הרב אליעזר גורדון. עלה לארץ בשנת תרנ"ג (1893), מעט קודם להוריו שהיו בין מייסדי המושבה חדרה, ובה כיהן אביו כרב הראשון ותקופה מסוימת כראש ועד המושבה. אחותו ינטא ציפורה נישאה לרב אברהם יעקב אורלנסקי, רבה של זכרון יעקב, שנרצח יחד עם משפחתו בפרעות תרפ"ט בחברון.

בארץ ישראל

לאחר עלייתו התיישב בירושלים ולמד בישיבות תורת חיים ועץ חיים. בתקופה זו התקרב לרב שמואל סלנט, רבה האשכנזי של ירושלים, שבחר בו כחברותא ללימוד עם בעלה של נכדתו, יחיאל מיכל טוקצינסקי.

בשנת תרנ"ה (1895) נשא לאישה את גיטה מלכה, בתו של הרב דוד שפירא, בנו של הרב חיים יעקב שפירא ראב"ד בית הדין האשכנזי-פרושי בירושלים, שעלתה לארץ יחד עם סבה בשנת תרנ"א (1891) (הרב אריה לוין היה גיסו, לאחר שנשא את אחות אשתו של הרב פרנק). בשנות נישואיו הראשונות גר בחצר שטראוס. היה בין שומעי שיעורו של הרב יהושע לייב דיסקין במוצאי שבת. בשנת תרנ"ז (1897) נוסד בירושלים בית מוסר בהשראתו של הרב שמחה זיסל זיו מקלם, והרב פרנק הצטרף למוסד (שהפך לאחר מכן לכולל אברכים "אור חדש"). עמד בקשר עם אישים מתנועת המוסר, כדוגמת הרב נתן צבי פינקל והרב משה מרדכי אפשטיין. באותה שנה החל לשמש בפני הרב סלנט בהוראה ובסידור גיטין.

לאחר סגירת המוסד "אור חדש" בשנת תרס"א (1901) התקבל כר"מ בישיבת עץ חיים. באייר תרס"ב (1902) החליט לעבור בהסתר ליפו כדי ללמוד תורה ללא הפרעות. ביפו למד בבית המדרש בשכונת נווה שלום. ביפו שהה במשך כשנתיים, ובהן התקרב לרב המקום, הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

הרב פרנק התמנה לר"מ בישיבה חדשה שקמה ביפו ליד תלמוד תורה שערי תורה, אולם כעבור זמן קצר חזר לירושלים. בשנת תרס"ח (1908) הוציא לאור קונטרס ראשון בנושאים הלכתיים. בתקופה זו העביר שיעורים בישיבות עץ חיים, שער השמים ותורת אמת, וענה לשאלות הלכתיות שנשלחו לרב שמואל סלנט, שהיה כבר בערוב ימיו. נתמנה על ידי הרב סלנט והרב שפירא (אב"ד בית הדין האשכנזי פרושי) כמורה הוראה בירושלים, ובשל כך עבר משכונת בתי ברוידא שמחוץ לחומות ירושלים אל תוככי העיר העתיקה. בשנת תר"ע (1910) התמנה כחבר בוועד השחיטה האשכנזי בירושלים.

כדיין

בשנת תרס"ז (1907) התמנה הרב פרנק כדיין נספח בבית הדין האשכנזי פרושי בירושלים שבראשו עמד סב אשתו, הרב חיים יעקב שפירא. מינוי זה היה חריג לאור גילו הצעיר של הרב פרנק, שהיה אז בן 34. לאחר פטירת הרב שפירא בסיוון תרס"ח (1908) התמנה הרב פרנק כחבר בית הדין (דיין שני) במינוי קבוע, לצד הרב משה נחום ולנשטיין (ששימש כאב"ד) והרב אריה ליב הרשלר (ר' לייב דיין). בשנת תרע"ח (1918) בסיומה של מלחמת העולם הראשונה התמנה לאב בית הדין, תפקיד שבו שימש ארבעים שנה. בשנת תשי"ח (1958) מינה תחתיו את הרב אליהו ראם. עם ייסוד הרבנות הראשית מונה גם כאב בית הדין של הרבנות. דרכו, בהמשך לרב שמואל סלנט, הייתה להעדיף את דרך הפשרה ככל האפשר, ורק בלית ברירה להגיע למצב של דין תורה.

במלחמת העולם הראשונה

בתקופת מלחמת העולם הראשונה שימש הרב פרנק בתפקידים ציבוריים שונים, בייחוד לאחר פטירת הרב אריה לייב הרשלר ששימש נציג היהודים (האשכנזים) כלפי השלטון הטורקי^{[דרושה הבהרה]}. בתקופה זו ידעה ירושלים רעב, מחסור ומגפות על רקע מלחמת העולם הראשונה והעריצות הטורקית. הרב פרנק היה לחלק העניק ביד רחבה תעודות 'חכמים', אשר פטרו את המקבלים משירות בצבא האימפריה העות'מאנית, על אף הסיכון העצמי שבדבר.

באפריל 1917 הצטרפה ארצות הברית למדינות ההסכמה כנגד האימפריה העות'מאנית ומעצמות המרכז, ובעקבות כך יצאה פקודה הגליה לנתיני ארצות הברית בארץ ישראל, ביניהם הרב פרנק שהיה נתין ארצות הברית בזכות ויזה שאביו הצליח להשיג. נתיני ארצות הברית שניסו להימנע מהגליה בחרו להיסתתר במקומות שונים, ואף לרב פרנק הוצע להסתתר באחת המושבות, אולם הוא סירב לעזוב את ירושלים בשל תפקידו הציבורי, והתחבא בתוך ירושלים. מושל ארץ ישראל הטורקי ג'מאל פאחה החליט לאסור את נשי וילדי המתחבאים על מנת שהגברים ייפדו את נשותיהם במאסר עצמם, וביניהם נאסרה אשתו של הרב פרנק. אולם הרבנית שיגרה קריאה לבעלה באמצעות שליחים שלא להסגיר עצמו, בשל תפקידו הציבורי, אף שהייתה במאסר יחד עם תינוק בן כמה חודשים. לבסוף הצליחה הרבנית פרנק להימלט מהמאסר בשעת פינוי העצורים מירושלים, כמה שבועות קודם לכיבוש ירושלים בידי הבריטים בסוף 1917.

בתקופת המנדט הבריטי

הרב קוק והרב פרנק

עם תחילת השלטון הבריטי בארץ ישראל נמצאו רוב המוסדות הציבוריים של היישוב הישן מוזנחים והרוסים, לאחר שנות מלחמת העולם הראשונה. כמה שנים לא היה לעיר רב רשמי אשכנזי וספרדי. בניסן תרע"ח (1918) הוקם בירושלים "ועד הרבנים בירושלים". כנשיאו שימש הרב יצחק ירוחם דיסקין וכסגנו הרב חיים משה אלישר, בעוד הרב פרנק משמש כסגן יו"ר. ועד זה נתפרק לאחר שלושה חודשים. באותו הזמן התנגד הרב פרנק למינויו של הרב יצחק ירוחם דיסקין לרבה האשכנזי של ירושלים, התנגדות שהייתה בין הסיבות לביטול המינוי. בטבת תרע"ט (1919) הוקם בהשתתפותו הפעילה של הרב פרנק "משרד הרבנות לעדת ישראל בירושלים", ובראשו עמדו הרב דוד ליפמן שובקס והרב חיים משה אלישר. תוך זמן קצר הפך מוסד זה לסמכות דתית עליונה בציבור הדתי בארץ ישראל. בסמוך למשרד הוקם בית דין לערעורים, והמשרד אישר הוצאה לפועל של פסקי דין של בתי הדין על ידי השלטון הבריטי. הקמת בית הדין לעירעורים לוותה במחלוקת בירושלים, והמנגדים טענו כי אין לבית דין כזה מקור בהלכה. הרב פרנק היה בין התומכים בהקמת בית הדין לעירעורים, ואף הביא לכך מקור מפירוש הספורנו לתורה.

באותו הזמן יזם הרב פרנק את מינויו של הרב קוק, ששהה אז בלונדון, לתפקיד רבה האשכנזי של ירושלים, תפקיד אותו לא מילא איש באופן רשמי מפטירת הרב סלנט בשנת תרס"ט (1909). בהשתדלות הרב פרנק נשלחה לרב קוק תעודה רשמית על בחירתו כרבה של ירושלים, ובג' באלול תרע"ט (1919) הגיע הרב קוק לירושלים והוגש לו כתב רבנות רשמי, שבראשו היו חתומים הרב פרנק ובית דינו.

באותה תקופה היה צורך להסדיר מבחינה רשמית נושאים ציבוריים שונים, בייחוד נושא ההקדשות שהיה נתון לפי החוק הטורקי בידי בית דין שרעי מוסלמי. בעקבות כך הוקמה הרבנות הראשית לישראל כמוסד יהודי דתי רשמי, על בסיס משרד הרבנות שכבר היה קיים לפניה. הרב פרנק היה בין מייסדי הרבנות, בין השאר הביע הרב פרנק את תקוותו לסידור כלל מצב הרבנות בארץ ישראל על ידה. הרב פרנק התמנה כחבר מועצת הרבנות הראשית וכאב בית הדין, ושימש בתפקיד זה כ-40 שנה. חברותו של הרב פרנק ברבנות הראשית העניקה לה תוקף רב כמרכז רוחני והלכתי. הרב קוק, שהיה הרב הראשי, פעל בשיתוף פעולה עם הרב פרנק והטיל עליו להביע את דעתו בעניינים שונים שעמדו על הפרק.

בשנת 1926 רכשה משפחתו קרקעות בקדמת ציון, מזרחית לעיר העתיקה, אך בעקבות מאורעות תרפ"ט נמנע מהם להתיישב במקום.

בזמן מאורעות תרפ"ט שימש בית הרב פרנק בבתי מחסה כמקום מסתור לנשק לא חוקי של ההגנה בירושלים, וכן סייע להגנה בדרכים נוספות. בתקופה מאוחרת יותר שימש בית הרב בשכונת גאולה כמחסן נשק, בית מלאכה ומקום אימונים להגנה.

החל ממאורעות תרפ"ט החלה עזיבה יהודית של העיר העתיקה ומעבר אל העיר החדשה וגם בית הדין עבר לשכונת מאה שערים. גם הרב פרנק עבר לגור סמוך לבית הכנסת בשכונת אחווה שבה שימש כרב. לאחר מספר שנים עבר לרחוב מלאכי בשכונת גאולה שבו התגורר בדירה עד לפטירתו. בשנת תרצ"ה (1935) נוסד בירושלים מכון מדרש בני ציון, שהוקם לשם עיסוק תורני בהלכות התלויות בארץ. לבקשת חבריו עמד הרב פרנק בנשיאות המכון, ובמשך עשרים וחמש שנים עמד בראשו, העביר שיעורים בפני חבריו, והשתתף במאמרים בחוברות "כרם ציון" בהוצאת המכון.

רבנותו בירושלים

לאחר פטירתו של הרב קוק ב1935 נבחר הרב פרנק לרבה של ירושלים, אולם סירב להצעה שהועלתה במקביל להתמנותו גם כרב הראשי לארץ ישראל. את רבנותו הנהיג ביד רמה, חרף ביקורת שנמתחה כלפיו מהימין ומהשמאל, ומעל דפי העיתונות. הרב פרנק השתדל להיות על מפלגתי, ולא היה מזוהה עם אף מפלגה דתית.

הרב פרנק השתתף באופן פעיל בייסוד המרכז לטהרת המשפחה בשנת תש"ב (1942), ופסק להלכה כי יש קדימות לבניין מקווה על פני בניית בית כנסת.

לאחר השואה נוצרה בעיה של עגונות, שלא היה מידע ברור על גורל בעליהן. הרב פרנק נחלץ לפתרון בעיה זו, והקדיש זמן רב על מנת להוציא היתר הלכתי לעגונות הרבות. כן זירז להעלות לקבורה בארץ את אפר הנספים בשואה.

כרבה של ירושלים דאג הרב פרנק לקיומם של מוסדות התורה, הצדקה והחסד שבירושלים, והיה פטרונה של קופת רבי מאיר בעל הנס. הרב פרנק שמר על בית הכנסת חורבת רבי יהודה החסיד כמקום על מפלגתי וארגוני, ומנע עצרות תפילה מפלגתיות בו.

במלחמת העצמאות התיר הרב פרנק ייצור משוריינים בשבת להצלת גוש עציון, אך יחד עם זאת דרש כי לא יהיה חילול שבת בדברים שאינם הכרחיים. כן התיר אכילת קטניות בפסח תש"ח בשל מצוקת המזון בירושלים. לעומת היתרים אלו, התנגד הרב פרנק בתוקף לגיוס בני הישיבות, מתוך אמונה כי לימוד התורה מגן ומסייע לכוחות הלוחמים. לאחר נפילת העיר העתיקה הכריז על כ' בסיוון תש"ח כיום אבל ותפילה לציון שלושים יום לנפילת העיר העתיקה.

בהקמת מדינת ישראל ראה הרב פרנק אתחלתא דגאולה ויד ההשגחה העליונה. עם זאת, נאבק להשלטת התורה וההלכה במדינה החדשה. את מערכת המשפט הישראלית ראה כערכאות, שאסור על פי ההלכה לדון בפניהם. הרב פרנק נאבק בחריפות רבה בחוק גיוס חובה לבנות, וגם בחוק השירות הלאומי, בין השאר בגלל ההשפעה החילונית הרבה על החיילות. בפסק דין משותף שנתפרסם בחתימת הרב פרנק, הרב זליג ראובן בנגיס, הרב איסר זלמן מלצר והרב דב בריש ווידנפלד קבעו כי גיוס ושירות לאומי לבנות הם אבזרייהו דגילוי עריות, שדינה הוא יהרג ואל יעבור. הרב פרנק ראה בחוקים אלו, יחד עם חוקים נוספים שכנגד התורה סכנה רוחנית לעצם קיומה של המדינה.

הרב פרנק ניסה לפעול כנגד חילול שבת ציבורי, ואף כי גרס שיש להתרכז בפעולות חינוך להחדיר את ערך השבת בדרכי נועם, עודד את המוחים כלפי חילול השבת בתחבורה ובמסחר. הוא אף פסק כי אף שאין לעבור אף על איסור דרבנן כדי למנוע חילול שבת, אין לחשוש שבעקבות מחאות כנגד חילול השבת, מחלל השבת יבוא לידי חילול שבת נוסף. בנוסף פעל הרב פרנק רבות על מנת למנוע חילול שבת שאינו מחויב המציאות מסיבות שונות. מאידך גיסא, סייע הרב פרנק רבות לבני הקיבוצים הדתיים למציאת פתרונות לבעיות שונות, כגון חליבה בשבת. לאחר הקמת המדינה מחה בתוקף כנגד ועדת השרים לעניין היתרי עבודה בשבת, ותמך בחקיקת חוק שבת מקיף. לאחר מעצרם של מפגינים בהפגנות השבת בירושלים בשנים הראשונות למדינה, פרסם הרב פרנק מחאה על מעצרם, בה כתב כי: "יהודים אלו מצווים לפי דת תורתנו למחות נגד מחללי השבת ועוקריה".

הרב פרנק לחם כנגד ניתוחי מתים שלא לצורך וכן כנגד הצעת חוק האנטומיה והפתולוגיה. הרב התיר לבחורי ישיבה להוציא גופת נפטר מבית חולים על מנת למנוע ניתוח שלאחר המוות. אולם במקרה שבו היה צורך להבאת ראיה משפטית על מנת להרשיע נהג שהרג ברשלנות, התיר הרב פרנק לנתח את גופת ההרוג לשם 'מיגדר מילתא' כלומר על מנת למנוע מצב שבו לא תהיה ענישה ראויה במקרה כעין זה.

הרב פרנק התנגד לחפירות ארכאולוגיות בקברי קדמונים, וראה במעשה זה פגיעה בכבוד המת. כשנתיים לאחר מלחמת העצמאות פנו אל הרב אנשי יד לבנים לקבלת אישור להעברת חללים מבית הקברות סנהדריה ובית הקברות שייח' באדר לבית הקברות הצבאי בהר הרצל. הרב פרנק התנגד לכך, היות שהחללים נקברו ללא ארונות, והעברת שרידיהם הייתה כרוכה בשבירת עצמות. אולם הוא התיר את פינויים של חללים שנקברו ללא סדר אלו על אלו.

עם קום המדינה עלתה סוגיית החינוך לילדי העולים ופעילות המיסיון הנוצרי בישראל. הרב פרנק הביע את אכזבתו מטיפול המדינה במצב, ותבע פעולות על ידי הקמת מוסדות קליטה לנוער עולה ואימוץ ילדים עולים. הרב פרנק תבע להעמיד נושא זה במרכז החשיבות.

כשעלה נושא מיהו יהודי, התנגד הרב פרנק בתוקף להצעת החוק, וכינס את רבני ירושלים ואישי הציבור למאבק בחוק זה.

במשך השנים עמד הרב פרנק בקשרי ידידות עם חשובי הרבנים בעולם היהודי, ביניהם: הרב ירוחם פישל פערלא, לו סייע לעלות לארץ, הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי רבה של וילנא וכן רבנים ואדמו"רים רבים נוספים. הרב פרנק פעל למען מינויו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק לרבה של ירושלים, ופעל במשותף איתו בהקמת הרבנות הראשית ובתי הדין שלה, ובמאבקים ציבוריים שונים. הרב איסר זלמן מלצר היה קרוב משפחתו, ובעידודו של הרב פרנק עלה הרב איסר זלמן לארץ בשנת תרפ"ה (1925). הרב אליהו קלצ'קין והרב דב בריש ווידנפלד הפנו אליו שאלות הלכתיות חמורות כסמכות עליונה.

בשנותיו האחרונות הקדיש זמן לסידור כתביו להוצאה לאור בעזרת נכדו הרב יוסף כהן, דיין בבית הדין הרבני בירושלים. בשנת תש"ך זכה בפרס כבוד מטעם פרס הרב קוק לספרות תורנית.

בשנותיו האחרונות לקה בלבו כמה פעמים. נפטר בליל שבת פרשת וישב, כ"א בכסלו תשכ"א (1960), מעט קודם לעלות השחר בביתו, ונקבר בבית הקברות הר המנוחות.

אישיותו, הגותו ההלכתית ודעותיו

הרב פרנק ראה עצמו מחויב לעמוד בשער ולהתריע כנגד פרצות שונות, ולא נמנע גם מלמחות כנגד דברי שרים וראש הממשלה. הרב התנגד לקנאות לשם קנאות, שאין בה כוונה טהורה לשם שמים ומעורבת בה גם כוונה עצמית וצביעות. לעתים נמנע מלמחות כנגד דברים, מתוך חשש שהדברים לא ישמעו.

הרב פרנק המעיט בדיבורים, ודבריו היו ספורים. לעתים רחוקות היה נואם בפני ציבור, וגם באסיפות שהתקיימו בנוכחותו העדיף להאזין לדברי אחרים. הייתה לו טביעת עין לזהות מלכודות, ולהבחין בשאלות הלכתיות שלא היו ולא נבראו, וכל תכליתן להכשיל ולנסות את הרב בדבר הלכה. הרב ידע גם להיות פיקח ולהוציא הודאה בדרך אגב מאנשים שבאו לפניו.

הרב פרנק השתדל לגמול חסד עם הבריות, לעודדם, לנחמם ולעוזרם. כל חייו היה תומך בעניים ודלים בצדקה ובהלוואות, אף כאשר כמעט כלתה פרוטה מכיסו. עזר אף לאנשים שהתנגדו לו וגמלו לו רעות. ביתו היה פתוח לרווחה ושיכן בביתו אנשים שהיו זקוקים לאכסניה, אף לזמן ארוך.

במידת הענווה ראה הרב פרנק את שורש המידות הטובות, והוא בעצמו לא חש עצמו כעומד מעל רבנים אחרים, תמיד היה נכון לשמוע דעת הזולת, והיה מודה על האמת גם בוויכוח עם תלמיד חכם צעיר. הקפיד כאשר הרבו בתארי כבוד כלפיו. נהג להראות חיבה ולקרב אף פשוטי עם. חלק כבוד גם למתנגדיו. השתדל לא להטריח איש למענו, ולא הסכים שאחר יעשה מה שהיה יכול לעשות בעצמו. גם בזמן חוליו בעת שבסבל כאבים השתדל ככל יכולתו שלא להטריח אחרים.

הלכות ציבור

הרב פרנק התנגד להקמת קהילות דתיות נפרדות כהגנה מפני הסחף הדתי שנוצר על ידי גודלו של הציבור החילוני, וסבר כי אין מקום לשיטה זו בעת החדשה, וכי אין לנתק את הקשר עם הציבור החילוני שרובם נחשבים לתינוקות שנשבו, מתוך שאיפה להשפעה דתית על הצביון הציבורי של הציבור היהודי, ומאוחר יותר של מדינת ישראל, וכן מתוך שאיפה שהציבור החילוני יחזור בתשובה, ולו במעט. בכרוז שיצא על ידי רבנים בקיץ תרצ"ה (1935) הם קראו לכך שבכל מקום יישוב תהיה רק קהילה דתית אחת, שחיטה אחת ובית דין אחד, כשם שהיה נהוג בקהילות ישראל במשך השנים. על כרוז זה חתומים גם הרב פרנק והרב קוק.

הרב פרנק שאף לאיחוד היהדות הדתית על כל פלגיה, ויצא כנגד הכיתתיות וצרות העין, אותה ראה כהורסת כל חלקה טובה. הרב הביע את שמחתו על הקמת חזית דתית מאוחדת בבחירות לכנסת הראשונה.

מאידך גיסא, הרב פרנק התנגד למעורבות רשויות חילוניות ברבנות הראשית ובהליך הבחירה של הרבנים הראשיים, והביע את דעתו בנושא זה בתוקף רב.

הרב פרנק ראה בקראים קבוצה שיצאה מעם ישראל, ולפיכך אינם יהודים ואין להעלותם לארץ, וכן אין לאפשר להם ללמוד בבתי ספר דתיים.

כלפי היהדות הרפורמית יצא בחריפות רבה, וקבע כי על פי דין התורה יש להתרחק מהם מלוא הריחוק, ואין להתחבר עמהם לשום עניין.

כשנשאל על ידי ברוך דובדבני אם להמשיך במאמצים להעלאת יהודי מרוקו ארץ ישראל, לאחר שהניסיון הראה כי בארץ ישראל הם הופכים לחילונים, השיב לו הרב פרנק כי יש להמשיך במאמצים להעלותם ארצה על אף ההתחלנות בארץ, זאת בעיקר מאחר שבחוץ לארץ קיימת סכנת התבוללות.

ארץ ישראל

הרב פרנק העריך מאוד את מפעל ההתיישבות בארץ והתנגד להסתגרות בארבע ערי הקודש. הרב פרנק תמך בקבוצה בשם "קהלת יעקב" מכולל אונגרין שהתאגדה להקמת מושבה לבני ירושלים בשנת תרס"ו (1906), כנגד דעתם של ראשי הכולל. הרב פרנק פעל למינוי רבנים ושו"בים במושבות, ערך בהן ביקורים מעת לעת, והשתדל לקרב את בני המושבות. יחד עם זאת דאב על המצב הרוחני הירוד ששרד בחלקן. הרב פרנק חיבב מאוד את בני גוש עציון, שהקימו התיישבות יהודית דתית בהרי חברון בשנות ה-40 של המאה ה-20, והתאבל עליהם לאחר נפילת גוש עציון במלחמת העצמאות.

בעת הדיונים על הצעת החלוקה של ועדת פיל ב1937, השיב הרב כי לדעתו יש להסכים בדיעבד לתוכנית החלוקה.

הרב פרנק קרא לרבנים מחוץ לארץ להעדיף את אתרוגי ארץ ישראל, ובהסתמכו על תשובת הרמ"א פסק כי על פי דין התורה יש להעדיף קניית מוצר מיהודי על פני גוי, אף במקום שהגוי מוכר במחיר זול יותר.

הרב פרנק היה בין המתירים את השימוש בהיתר המכירה בשנת השמיטה, אך עודד גם את החקלאים השומרים שמיטה ללא שימוש בהיתר המכירה.

כשרות

הרב פרנק התיר את השימוש באבקת חלב נוכרי, וכן התיר את השימוש בג'לטין, אף ג'לטין שנעשה מעצמות ובהמות טמאות.

נישואים

הרב פרנק היה סמכות הלכתית עליונה בנושא התרת עגונות, והתיר אלפי עגונות במהלך חייו. בשל החשיבות הרבה אותה ייחס לנושא, אירע גם כי סידר גט בסמוך לכניסת שבת ובערב יום הכיפורים. בעקבות מקרה של חולה שרצה לתת גט לאשתו קודם מותו בשל הקושי בקבלת חליצה מאחיו, פעל הרב פרנק למינוי רב למרכז הרפואי של הדסה. בתקופת המנדט הבריטי הייתה נהוגה תופעה של נישואים פיקטיביים לקבלת סרטיפיקט אחד עבור צמד אנשים, ובהגיעם לארץ היו מתגרשים. הרב פרנק פסק כי הגירושים הם פיקטיביים, ואין האשה נאסרת בגללם להנשא לכהן. לעתים היה מחפש שותפים להיתר עגונה, אך לא רצה לדעת את נימוקיהם המדויקים על מנת שלא לסתור אותו. מאידך גיסא, התנגד להיתר עגונות קיבוצי. כן התנגד למינוי שליח לגירושין בשעת סידור הקידושין ולהנהגת קידושין על תנאי כדרך למנוע מצב של עגינות. בתי הדין בארץ ישראל נהגו להעביר אל הרב את המקרים הקשים והמסובכים שעלו על שולחנם.

הרב פרנק יצא באיגרת כנגד הנהגת קידושין על תנאי בידי רבנים קונסרבטיביים, וקבע כי על הדין אין תנאי מועיל בהם.

לימוד תורה

לרב פרנק היה כח ריכוז, ובשעת לימוד תורה היה יכול לשכוח ולהתעלם מכל הסובב אותו. שקידתו בלימוד התורה הייתה גדולה, והיה מסוגל ללמוד רצוף במשך כמה שעות, כשהוא לומד בעמידה, שעון על סטנדר. כשהיה מסיים סוגיא היה נוהג לחזור על תמציתה ורק אחר כך להתחיל עניין חדש, וכך הדריך גם אחרים, להשתדל לזכור רק את תמצית הסוגיא. בלימודו השתדל להסתכל על הסוגיא במבט מקיף, והורה לתלמידיו לא להתעכב יתר על המידה בהבנת דברים מקומיים מוקשים, אלא להמשיך ללמוד, ומתוך המשך הלימוד תצמח ההבנה. לפי הרב הבנת הנלמד היא יסוד ועיקר, ולימוד ללא חדירה לעומק אינו לימוד. בצעירותו שכנעו אותו מקובלי ירושלים להקדיש זמן ללימוד תורת הנסתר, והרב למד חורף שלם מפי הרב מענכין הילפרין, אולם הפסיק לימוד זה כאשר אמר לו כי בלימוד הנסתר אין מקום לשאלות. עסק בתורה אף בזמנים לא רגילים, בזמן נסיעות וכשהיה מאושפז בבית חולים. בעצם לימוד התורה ראה הרב פרנק הגנה מפני התדרדרות רוחנית ומוסרית.

מבני הישיבות דרש לחדש חידושים תוך כדי לימודם. חשיבות מיוחדת ראה בפרסום דברי תורה בעלונים ובחוברות, והשתתף במרבית הבטאונים שראו אור בימיו. תשומת לב רבה ראה בסידור של הדברים, על מנת שיהיו מובנים ככל האפשר. יחד עם החידוש, ראה בעמל התורה מטרה בפני עצמה.

דעתו לא הייתה נוחה מביטויים חריפים כנגד גדולי ישראל מהדורות הקודמים, וגם כשפסק כנגד דעותיהם, הקפיד להשתמש בלשון כבוד כלפיהם.

רבנות

הרב פרנק נחשב לפוסק הלכה מובהק. הרב שמואל סלנט שיתפו בדיונים בנושאי גיטין עוד בהיותו כבן 24, והעביר לידו את פסיקת ההלכה בנושא הפרשת תרומות ומעשרות. באחרית ימיו של הרב סלנט ענה הרב פרנק לשאלות הלכתיות שנשלחו לרב סלנט לפי בקשת הרב סלנט. עם השנים הלך מעמדו והתחזק, ושאלות הלכתיות רבות, כבדות ומסובכות הועברו אליו להכרעה, אף ממקומות מרוחקים ומציבורים דתיים שונים. מעמדו התחזק במיוחד לאחר השואה, בה נספו רבנים ופוסקים רבים, והוא נחשב לסמכות הלכתית ראשית. הרב קיבל הרבה מפסקיו של הרב סלנט, ולמעשה המשיך את שיטתו ודרכו ברבנות ובהנהגת הקהילה.

הרב פרנק היה אב ופטרון לרבני ישראל, את הרבנים הדריך לשמור על זקיפות קומה ועמידה איתנה על דעותיהם. הוא התנגד לייסוד בתי מדרש לרבנים. הוא גרס כי רב צריך לפעול ולהשפיע על ההמונים מרוחה של תורה. בכל הזדמנות היה מעורר תלמידי חכמים שיקבלו עליהם עול רבנות להורות הלכה בישראל, והשתדל לטפח אברכים מתאימים בשדה ההוראה. עודד רבנים מהארץ לצאת לחוץ לארץ על מנת לשמש כרבנים בקהילות המקומיות. היה מדקדק בעניין הענקת סמיכה לרבנות, ולפעמים היה מעניק את הסמיכה רק לאחר שהמועמד כבר קיבל משרה רבנית. לעתים נמנע מלהשיב לשאלות שנשאלו ממקומות אחרים, כאשר ראה יש ישנה כוונה לעקוף את הרבנות המקומית.

כרב, לא היו לו שעות קבלה, והיה משיב לשאלות הלכתיות בכל זמן שנשאלו. בפסיקת הלכה הייתה העצמאות הרוחנית נר לרגליו, וגישתו הייתה לברר את העניין ההלכתי מכל צדדיו ולהוציאו לאמיתו, אף כשהיא מנוגדת לדעת רבנים אחרים. הרב אמר כי הוא מחויב לפסוק כפי הכרעת שכלו, ולא לפי חוות דעתם של אחרים. הוא גרס את האובייקטיביות המוחלטת בהלכה. אהב את הבהירות בהלכה, את הסברא הברורה ואת ההכרעה שאינה משאירה מקום לספק. בהירותו בהלכה הייתה מפתיעה, ותשובותיו המהירות והברורות הפליאו אף רבנים. כאשר היה ניגש לבירור שאלה הלכתית, היה קודם מברר אותה מצידה העובדתי- מעשי, ורק אחר כך ניגש לצידה ההלכתי. בפסיקת הלכה היה מתבסס על הפוסקים הראשונים והאחרונים שדנו בשאלה כעין זו. לדעתו, התעלמות מדעותיהם של ראשונים ואחרונים שדנו בעניין הוא פגיעה בכבודם. לעתים היה מרחיב בטעמיו ובנימוקיו ומוכן להיכנס במשא ומתן הלכתי, ולעתים היה משיב בקצרה מותר או אסור, מתוך כוונה לחתום את הוויכוח ההלכתי מיד. הרב נחשב לממשיך דרכם של הרב שמואל סלנט והרב יצחק אלחנן ספקטור שאחזו בשיטת 'כוחא דהיתירא עדיף'. אולם ניתן למצוא אצלו גם מקרים של חומרות בדברים שאחרים הקילו בהם, בעיקר כשהשאלה הייתה כללית וציבורית. במקרים מסוימים היה מתיר דברים שאחרים אסרו, אך היה מדגיש במקרים שונים שההיתר הוא רק למציאות הנוכחית של שעת הדחק. ניגש לכל נושא הלכתי ברצינות ובכובד ראש, אף בשאלות פעוטות או שנוגעות לסכום זעיר. בשאלות התלויות במנהגים, השתדל הרב לפסוק לכל אחד שימשיך כמנהג אבותיו. לעתים היה משיב בשאלה זהה תשובות מנוגדות לשני אנשים, לפי ההבדלים בין האנשים, לפי מסורת בעניין שקיבל מהרב שמואל סלנט. היה מקבל את האמת ממי שאמרה וחוזר בו מדבריו במקום הצורך, ודרש כך אף מאחרים.

הרב פרנק השתדל לגמול חסד גם במקום דין והלכה. במקומות בהם לא ניתן היה לעשות דבר מפני שורת הדין, היה משתדל לעזור, לסייע ולנחם. במקרים מסוימים בהם אסר עוף במקומות בהם היה צד להקל, היה משלם לשואל עני את עלות העוף. עקב כך היו באים אליו עניים מקצות העיר בשאלות כשרות. השתדל להבין את נפש השואל על מנת לחדור אל תוכה של הבעיה.

הרב הקפיד על קיום מנהגי ארץ ישראל ותקנות ירושלים, כגון קביעת זמן שקיעת החמה, סידור מקווה ושיעור העיסה המחויבת בחלה. דעתו לא הייתה נוחה מחומרות והידורים חדשים שיש בהם משום פגיעה בכבוד ראשונים. לא רצה לקבוע הלכה כדבריו בדברים שלדעתו היו מותרים אך אחרים נהגו בהם איסור. התנגד לקביעת נוסח תפילה אחיד, ובמקומות בהם יחס המתפללים לפי עדות היה חצי חצי, פסק שכל אחד ימשיך להתפלל כמנהג אבותיו, לרבות שליח הציבור. בענייני קבורה עמד על משמר מנהגי ירושלים, ולא הסכים לשינויים מהנהוג. דעתו לא הייתה נוחה מהנוהגים בפהרסיא מנהגים השונים ממנהג אנשי המקום.

חינוך

הרב פרנק ראה חשיבות בשמירה על סדרי החינוך המסורתיים, וגרס כי אסור לבצע שינויים מהותיים במבנהו של החדר. עיקרון נוסף אותו גרס הוא מינוי מורים (מלמדים) מובהקים, להצלחת החינוך. הרב גרס כי אין לאלץ לימודי חול על נערים שנפשם חשקה בתורה, מאחר שיש חשיבות ללימוד תורה דווקא בתקופת הנערות, בעוד לימודים אחרים ניתן ללמוד גם לאחר מכן. הרב ראה בסיפור תולדות חכמים ומעשיהם יסוד גדול בחינוך הנערים.

מנגד, ראה הרב פרנק בחינוך החילוני אם כל חטאת. הוא לחם כנגד בתי ספר חילוניים וכנגד השפעת החינוך החילוני. תקופה קצרה לאחר הקמת הרבנות הראשית חיזק את האיסור הישן על בתי הספר החילוניים. הרב פרנק לא הירבה בהופעות ציבוריות, אך רבות מהופעותיו הציבורית הוקדשו לנושא החינוך. הרב פסק כי על סבו של יוסל'ה שוחמכר למנוע בכל האמצעים את העברתו לרוסיה, העברה שפירושה היה שמד. העריך מאוד את מפעל החינוך העצמאי ובית יעקב. בתשובה לשאלת עסקן על לימוד תורה לבנות, השיב בדרך צחות כי יש ללמד בנות תורה באותה רצינות שבה מלמדים לימודי חול.

שחיטה

במשך כ-50 שנה היה חבר בוועד השחיטה האשכנזי בירושלים. כתנאי ראשון להבטחת כשרות הבשר הנשחט, דאג הרב פרנק כי תהיה רק שחיטה אשכנזית אחת בירושלים, מאחר שלדעתו פיצול ופירוד הם אם כל חטאת והכנה לתקלות. יחד עם זאת התנגד לאיחוד השחיטה האשכנזית והספרדית, בשל הבדלי הדינים ביניהם. הרב פרנק פעל למנוע הקמת שחיטה אשכנזית נפרדת על ידי העדה החרדית, וכאשר הממשל הבריטי ניאות לאפשר לעדה החרדית הקמת שחיטה אשכנזית נפרדת, הצהיר הרב פרנק בפני הנציב העליון כי הוא מוכן שכל השחיטה תעבור לידי העדה החרדית, ובלבד שלא יהיה פיצול בשחיטה, אך לבסוף ניתן היתר לעדה החרדית לפתוח שחיטה נפרדת. הרב פרנק עמד גם כנגד ועד הקהילה בירושלים שרצה לפתוח שחיטה נפרדת בתרצ"ו (1936).

הרב פרנק דרש להמשיך את הסדרים שנהגו בשחיטה עוד בימי הרב סלנט והרב דיסקין, ועמד בתוקף כנגד הנהגת שינויים וחידושים. בסוף ימיו כתב איגרת ובה הזהיר שלא לשנות את סדרי השחיטה כפי שנקבעו בראשית יסודה. הרב פרנק יצא בכרוז מחאה כנגד גידול שפנים בקיבוצים. עמד גם בקשר עם ישיר עם הרבנים והשוחטים שיצאו לשחוט במדינות זרות בשר שהובא לארץ.

ספריו

• הר צבי - סדרת ספרים
  • שו"ת (8 חלקים, על או"ח, יו"ד, אבה"ע, חו"מ וזרעים)
  • פירוש על הש"ס
  • הגהות על השו"ע
  • הגהות על משנה תורה לרמב"ם
  • פירושים על התורה
• שביבי אור
• מקראי קדש על המועדים
• הדרת קודש על מעגל החיים (לידה, ברית מילה, פדיון הבן, בר מצוו ועוד)
• מקדש מלך על הלכות בית המקדש והר הבית

משפחתו

ילדיו:

• שמואל תנחום, נישא לשושנה, בת שלמה שטמפפר
• נחמה, אשת דוד שטמפפר
• פעשה, אשת שלמה אלטמן
• מינה, אשת הרב חיים גרונם לנדא מניו יורק
• רחל, אשת ישראל קפלן
• יעקב, ששימש תקופה קצרה כחבר כנסת מטעם המערך
• יהודה לייב
• אברהם
• אסתר, אשת הרב שמואל רוזובסקי, ראש ישיבת פוניבז'
• שרגא פייבל
• חנה, אשת הרב מנחם בן ציון זקס, רב בשיקגו ומחבר סדרת הספרים "מנחם ציון"

לקריאה נוספת

• שבתי דוב רוזנטל, משואה לדור: מרן הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל מרא דאתרא בירושלם, פרקי חייו ומשנתו, מהדורה ראשונה ירושלים תשל"א
• הנ"ל, גאון ההוראה: פרקים בתולדות חייו קצות דרכיו והליכותיו בקודש, מכון הרב פראנק 2 חלקים, תשע"א
• הנ"ל (עורך), הצבי ישראל: מרן הגאון צבי פסח פראנק... חקרי הלכה, אגרות, פרקי חיים, מכון הרב פרנק, ירושלים תשל"א
• ישראל רוזנסון (עורך), 'גאון ההוראה' אחרי 50 שנה: היסטוריה, הגות, ריאליה; קובץ מחקרים בעקבות יום העיון במכללת אפרתה על הרב צבי פסח פראנק זצ"ל, ירושלים תשע"ב

קישורים חיצוניים

ספריו (באתר HebrewBooks):

• דבר לישראל ולעמים, ירושלים תש"ד (1944)
• קונטרס ימי הפורים, הוצאת ישיבת מדרש בני ציון, ירושלים תש"ו (1946)
• הר צבי על טור יורה דעה, הוצאת אל המקורות ירושלים תשי"ז (1956)
• שו"ת הר צבי על שולחן ערוך אורח חיים, הוצאת ועד להוצאת כתבי מרן הרב צבי פסח פראנק זצ"ל, ירושלים תשכ"ט (1969)
• הר צבי על חלק יורה דעה, הוצאת מכון הרב פראנק, ירושלים תשל"ו (1976)
• הר צבי על הספר מנחת חינוך, הוצאת מכון הרב פראנק, ירושלים תש"מ (1980)
• הר צבי על קצות החושן ונתיבות המשפט, הוצאת מכון הרב פראנק, ירושלים תשמ"ב (1982)
• שו"ת הר צבי על חושן משפט, הוצאת מכון הרב פראנק, ירושלים תשס"ט (2009)

אודותיו

• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:היברובוקס
  פרמטרים [ עמוד ] לא מופיעים בהגדרת התבנית זאלקא הכהן ראנד, הרב ר' צבי פסח פרנק שליט"א, תולדות אנשי שם, חלק א', ניו יורק, תש"י, עמוד 105, באתר היברובוקס
• גלריית תמונות של הרב פרנק - אתר בחדרי חרדים
• טקס הכתרת הרב פראנק עמ' 19-25 באתר הספרים העבריים.
• שאלת הרבנות בירושלים (תיאור הכתרתו של הרב פרנק), עלון "תורת ארץ ישראל" בעריכת יוסף אליהו קירשנבוים, טבת תרצ"ו
• יואל יעקובי, ציונות בקדושה, באתר ערוץ 7, 2 בדצמבר 2010
• דוד ברוקנר, הירושלמי, מקור ראשון, מוסף "שבת", 6 בפברואר 2011