ויקיפדיה

רצועת עזה

שטח פלסטיני הגובל בדרום מישור החוף של ארץ ישראל
(הופנה מהדף חבל עזה)

רצועת עזה (בערבית: قطاع غزّة – קִטַאע עַ'זַּה; בערבית מדוברת: קִטַאע עַ'זֶּה) היא חבל ארץ בדרום מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל. הרצועה גובלת במצרים מדרום-מערב, בים התיכון ממערב ובישראל מדרום, מזרח וצפון. אורכה כ-40 קילומטרים, רוחבה נע בין 5.7 ל-12.5 קילומטרים ושטחה הכולל כ-365 קילומטר רבוע. לאחר הסכמי אוסלו נשלטה על ידי הרשות הפלסטינית, אך בשנת 2007 התרחשה השתלטות חמאס על רצועת עזה ומאז הוא שולט בה. נכון ליולי 2024, האו"ם מעריך כי נותרו ברצועת עזה כ-2.1 מיליון תושבים פלסטינים, מתוך 2.3 מיליון[1][2] תושבים שחיו ברצועה לפני מלחמת חרבות ברזל. פלסטינים רבים נמלטו מעזה או נהרגו במלחמה ברצועה.[3][4]

רצועת עזה (חבל ארץ)
قِطَاعُ غَزَّةَ
הדגל הפלסטיני
מדינה / טריטוריה מצרים (1949–1967)
ישראל (1967–2005)
הרשות הפלסטינית (2005–2007)
חמאס (2007–2023)
מושל מחמוד עבאס
בירת החבל ארץ עזה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה רשמית ערבית עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך ייסוד 1949 עריכת הנתון בוויקינתונים
על שם עזה עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 365 קמ"ר
 ‑ הנקודה הגבוהה Abu Auda עריכת הנתון בוויקינתונים
אוכלוסייה ‏
 ‑ בחבל ארץ 2,098,389 (2023)
קואורדינטות 31°27′N 34°24′E / 31.45°N 34.4°E / 31.45; 34.4 
אזור זמן UTC+2
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מפת רצועת עזה

קו עקבה–רפיח הוא קו גבול שנוצר בשנת 1906 בין מצרים שהייתה בשליטת בריטניה (למרות שייכותה הפורמלית לאימפריה העות'מאנית) לבין ארץ ישראל שהייתה בשליטת האימפריה העות'מאנית וכלל את רצועת עזה בתחומי ארץ ישראל העות'מאנית.

רצועת עזה נכללה בתחום המנדט הבריטי על ארץ ישראל שיועד להקמת בית לאומי לעם היהודי. ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את תוכנית החלוקה, במסגרתה נועדה הרצועה, לצד שטחים נוספים סביבה, להיכלל במדינה ערבית שנועדה לקום. הניצחון של המדינה היהודית שהוקמה, ישראל, על הצבא המצרי במבצע חורב בשלהי מלחמת העצמאות הביאו להקטנת השטח שלא נכלל במדינה היהודית לרצועת חוף צרה. גבולותיה של הרצועה הוגדרו בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו ברודוס בין ישראל למצרים בשנת 1949 והרצועה נותרה בשליטה מצרית.

עד למלחמת ששת הימים הייתה רצועת עזה נתונה לשלטון מצרי (למעט תקופה קצרה של כיבוש ושלטון צבאי ישראלי לאורך כחצי שנה בעקבות מלחמת סיני). במלחמת ששת הימים שבה וכבשה ישראל את הרצועה, והקימה בה יישובים ישראלים, בעיקר בגוש קטיף, ששכן בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים. בין היישובים חודש גם כפר דרום שהיה ברצועה עוד לפני מלחמת העצמאות וישראל נסוגה ממנו בהסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה.

בהסכמי אוסלו הועברה השליטה ביישובים הפלסטינים שברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית, אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. גם לאחר ההסכמים נותרה בידי ישראל השליטה על היישובים הישראליים ברצועה, הדרכים המובילות אליהם משטח ישראל, ציר פילדלפי (רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים) ומעבר הגבול עם מצרים ברפיח. כחלק מן ההיערכות החדשה של העברת השליטה בהסכמי אוסלו, אורגנה והושלמה גדר המערכת סביב רצועת עזה לפי תפיסת-הפעלה צה"לית המקובלת בגדרות המערכת בגבולות המדינה מול מדינות שכנות אחרות.

במהלך האינתיפאדה השנייה ולאחריה התגברו פעולות הטרור משטח הרצועה, כלפי היישובים היהודיים ברצועה וכלפי האזור שמסביבה, שקיבל את הכינוי עוטף עזה. פעולות אלו כללו גם ירי מרגמות ושיגור רקטות פלסטיניות לעבר ישראל. באוגוסט 2005 הושלמה תוכנית ההתנתקות של ממשלת ישראל, במסגרתה פונו יישובי גוש קטיף ויישובים יהודיים נוספים, וכוחות צה"ל נסוגו מכל שטחי הרצועה, למעט חדירות זמניות לשטח, סגר ימי ופיקוח ושליטה אווירית על השטח.

פחות משנתיים לאחר מכן, ביוני 2007 השתלטו כוחות חמאס על הרצועה, כבשו את המתקנים הצבאיים שבשליטת פת"ח שבהנהגת מחמוד עבאס (אבו מאזן) והוציאו להורג קצינים במנגנוני הביטחון, כאשר בחלק מהמקרים הושלכו אנשי הרשות הפלסטינית מגגות הבניינים הגבוהים בעזה. בתגובה פיזר מחמוד עבאס את ממשלת האחדות הפלסטינית והכריז על מצב חרום.

שלטון חמאס ברצועה הביא להגברת ירי הרקטות לעבר ישראל בעיקר לשדרות ויישובי עוטף עזה. ממשלת ישראל הטילה, מצד הגבול הישראלי, סגר יבשתי וימי על עזה, אך מאפשרת הכנסת מוצרי מזון מסוימים וציוד רפואי לרצועה. כמו כן, המצור הביא אותה לספק מים וחשמל לתושבי הרצועה, על רקע משבר המים ברצועת עזה.

ב-27 בדצמבר 2008, לאחר תקופה ממושכת של ירי רקטות לשטחה, יצאה מדינת ישראל למבצע עופרת יצוקה נגד שלטון חמאס במטרה להביא לידי שינוי יסודי במצב הביטחוני השורר בדרום ישראל ולהסיר את האיום על אזרחיה. במהלך המבצע נהרגו ברצועת עזה 1,166 בני אדם[5] ונגרם הרס רב. ביולי 2014, לאחר ירי רקטות רבות מרצועת עזה לישראל, פתח צה"ל במבצע צוק איתן. במבצע נהרגו למעלה מ-2,000 פלסטינים, ונפצעו יותר מ-8,000 מהם, גם נגרם הרס נרחב ברצועת עזה. טווח הרקטות שנורו מהרצועה לישראל התרחב, וכלל יישובים ממצפה רמון וירוחם בדרום ועד חיפה וקיסריה בצפון.

ב-7 באוקטובר 2023, שמחת תורה התשפ"ד, יזם חמאס מתקפת פתע נרחבת על ישראל מהרצועה, שכללה מטחי ירי נרחבים לאזורים רבים בישראל, פריצת גדר הגבול וחדירת אלפי מחבלים חמושים לישראל. המחבלים השתלטו על יישובים ומתקנים צבאיים, ביצעו טבח המוני, מעשי זוועות, אונס, התעללות ורצח אזרחים נרחב במקביל לחטיפת אזרחים וחיילים וירי רקטי מתמשך. בעקבות כך פרצה מלחמת חרבות ברזל במהלכה נהרגו יותר מ-43,391[6] פלסטינים, וכוחות צה"ל השתלטו על אזורים נרחבים ברצועה, החריבו שטחים נרחבים בה[7] ופינו מבתיהם כ-1.9 מיליון תושבים.[8] במסגרת הלחימה הוקם מסדרון נצרים הנשלט בידי צה"ל. המסדרון מחלק את צפון רצועת עזה כך שמצפונו העיר עזה, בתווך המסדרון כשטח צבאי, ויתר הרצועה מדרומו. כמו כן כבשה ישראל שטחים נרחבים נוספים ברצועת עזה.

גאוגרפיה

עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
 
חוף בעיר עזה

חבל עזה הוא חלק ממישור חוף הנגב המשתרע בין חבל ימית בדרום וחולות כרמיה בצפון. חבל עזה מהווה המשך ישיר של מישור החוף הדרומי הבנוי משלושה רכסי כורכר עיקריים וביניהם עמקי מרזבה. חבל עזה הוא קצהו הדרומי ביותר של מבנה זה; מדרום לח'אן יונס הולכים קווי הרכסים ומטשטשים, ומדרום לרפיח אין הם מצויים כלל. הרצועה גובלת בים התיכון בצפון-מערב, במצרים בדרום ובישראל מצפון, מזרח ודרום. אורכה של רצועת עזה הוא כ-41 קילומטרים, רוחבה הוא בין 5.7 ל-12 ק"מ וסך שטחה הוא 365 קמ"ר. דרך צלאח א-דין חוצה את הרצועה מצפון לדרום. אדמיניסטרטיבית, מחולקת הרצועה ל-5 נפות: נפת צפון עזה, נפת עזה, נפת דיר אל-בלח, נפת ח'אן יונס ונפת רפיח.

אוכלוסייה

עריכה
 
בתים ברצועת עזה, 1956, משה מרלין לוין, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

העיר הראשית ברצועה היא עזה. כמו כן, נמצאות בתחומה הערים בית חאנון, בית לאהיא, ג'באליה, דיר אל-בלח, ח'אן יונס, בני סוהילה ורפיח, ומחנות הפליטים: ג'באליה, שאטי, נוסייראת, דיר אל-בלח, ח'אן יונס, אל-מע'אזי, אל-בורייג' ורפיח.

על פי נתוני ה-CIA ל-2023 מתגוררים ברצועת עזה כ-2.1 מיליון תושבים, מתוכם כמיליון פליטים וכחצי מיליון מתגוררים במחנות פליטים. רצועת עזה נמצאת במוקד בעיית הפליטים. חמישית מאוכלוסיית הפליטים הפלסטינים יושבים בחבל עזה והם מהווים את מרבית האוכלוסייה בחבל כולו. כשבעים וחמישה אחוזים מהאוכלוסייה מתגוררים בערים.[9] שיעור הריבוי הטבעי ברצועת עזה הוא מהגבוהים בעולם ועומד על כ־2.05%.[9] נכון לאמצע 2013, 53% מהאוכלוסייה הייתה מתחת לגיל 18 (900,745 נפש). צפיפות האוכלוסייה ברצועת עזה מאפיינת אזור עירוני. קיימים בעולם אזורים נוספים אשר מאופיינים בשטח עירוני רצוף (דוגמת סינגפור, הונג קונג, בחריין, מונקו ואפילו גוש דן), אך התוצר הלאומי לנפש ברצועה הוא עשירית מהתוצר האופייני לאזורים אלו. האזור הצפוף ביותר הוא אזור העיר עזה בו עומדת הצפיפות על 6,859 נפש לקמ"ר.[10]

על פי מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם אלוף מאיר עמית מספר היוצאים את רצועת עזה מאז עליית החמאס בשנת 2007 היה בין 250–350 אלף, ושבשנת 2023 הייתה עלייה גדולה בהגירת צעירים החוצה מהרצועה.[11] לעומת זאת, נתוני ה-CIA מציינים לשנת 2023 מאזן הגירה שלילי של 3.8 ל-1,000 תושבים, המקביל לכ-8,000 בשנה.[9]

מאז כיבוש רצועת עזה ב-1967 ועד האינתיפאדה הראשונה ב-1988 אפשרה ישראל תנועה יחסית חופשית של תושבי רצועת עזה בין הרצועה, הגדה המערבית וישראל. במהלך האינתיפאדה הראשונה בוטל היתר היציאה הכללי מהרצועה, והחל מ-1991 החלה ישראל לדרוש היתרים אישיים עבור מעבר בין ישראל, רצועת עזה והגדה המערבית. עוד לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות ישראל הגבילה את המעבר אליה לצרכים רפואיים למצבים בהם לא קיים טיפול רפואי חלופי ברצועה,[12] (בניגוד למדיניות הכניסה מיהודה ושומרון), זאת כל עוד אין מניעה ביטחונית. מגבלות אלו הוחמרו במהלך האינתיפאדה השנייה ולאחר הטלת הסגר האזרחי על הרצועה, שהוטל בעקבות השתלטות החמאס על הרצועה. בספטמבר 2007 החליט הקבינט המדיני ביטחוני להגביל את התנועה של אנשים בין ישראל והרצועה.[13] מאז עד מלחמת חרבות ברזל, ישראל אפשרה את יציאתם של תושבי הרצועה דרך מעבר ארז לצורך הגעה לישראל או לגדה המערבית רק עבור רשימה מוגבלת של סוחרים, חולים ומלוויהם (בדרכם לטיפול בבתי חולים בישראל או בגדה), ולמקרים מועטים של ביקורי משפחות. ביקורי המשפחות (בגדה המערבית או בישראל) מתאפשרים רק עבור תושבי הרצועה אשר אין כנגדם מניעה ביטחונית, המבקשים לפגוש קרוב משפחה מדרגה ראשונה, במקרים הבאים: מוות או חתונה, מחלה או אשפוז ממושך של קרוב המשפחה. ביקורי קרובים מדרגה ראשונה מתאפשרים גם עבור מי שקרוביהם כלואים בבתי הסוהר בישראל, ובמקרים כאלו הביקור אינו מותנה בהיעדר מניעה ביטחונית.[14] גם לגבי טיפולים רפואיים הוחמרו התנאים והם ניתנים רק במקרים רפואיים דחופים ובמקרים בהם הוחל בעבר בטיפולים בחולה כרוני.[12]

הרוב המוחלט של תושבי רצועת עזה הם מוסלמים. אוכלוסיית הרצועה כוללת כמה אלפים של נוצרים.

יהודים

עריכה

היסטוריה

עריכה
  ערך מורחב – היישוב היהודי בעזה

לאורך הדורות חיו יהודים בעיר עזה לסירוגין מהמאה השנייה לפנה"ס ועד מאורעות תרפ"ט ומלחמת העצמאות. אחד הממצאים שנתגלו הוא פסיפס בית הכנסת העתיק בעזה בו מתוארת דמותו של דוד המלך מנגן בנבל.

 
דוד מנגן בנבל בפסיפס בית הכנסת העתיק בעזה (העתק)

לאחר מלחמת ששת הימים

עריכה
  ערך מורחב – גוש קטיף

עד נסיגת ישראל מהשטח, היו בו יישובים ישראלים ובהם כ-8,900 תושבים יהודים. רוב היישובים היהודים שכנו בדרום מערב הרצועה, בגוש קטיף, וכולם נהרסו בידי ישראל לאחר פינוי תושביהם.

כלכלה

עריכה
 
הריסות שדה התעופה על-שם ערפאת, בדרום הרצועה

בשל הריבוי הטבעי הגבוה, אוכלוסיית רצועת עזה צעירה מאוד, וחלק ניכר של תושביה הוא מתחת לגיל העבודה. ברבעון הראשון של 2014 הגיע שיעור האבטלה ברצועת עזה ל-40.8 אחוז, שיעור האבטלה הגבוה ביותר ברצועה מאז 2009. שיעור האבטלה בקרב נשים ברצועה עמד באותו רבעון על 52.4 אחוז, לעומת 37.4 אחוז עבור גברים.[15] עד אוקטובר 2023 עמד שיעור האבטלה ברצועה על 41%.[16]

במהלך השנים בהן שלטה ישראל ברצועה, הייתה הכלכלה המקומית תלויה בכלכלת ישראל. אחוז ניכר מהמפרנסים (בתקופות מסוימות עד 40% מהמפרנסים) עבדו בישראל ואחוז ניכר נוסף התפרנס מישראל בעקיפין. בנוסף, בתקופה בה הייתה הרצועה תחת שלטון ישראל לא הוקמו בה מפעלי תעשייה, לטענת הפלסטינים כתוצאה ממדיניות יזומה של השלטונות הישראליים. מפעלים מעטים הוקמו באזור התעשייה שליד מחסום ארז. לכן, מקורות הפרנסה בתוך הרצועה מעטים מאוד, והם פחתו אף יותר עם נסיגת ישראל ממנה. פלסטינים רבים עבדו באזור התעשייה ארז, ששכן על הגבול בין הרצועה לישראל ונוהל בידי ישראלים. אזור התעשייה נסגר עם נסיגת ישראל. לאחר הטלת הסגר על הרצועה נקבע איסור על ייצוא של סחורות מעזה לגדה המערבית ולישראל, והתאפשר ייצוא מצומצם לאירופה. כמו כן העסיקו התושבים היהודים ברצועה פועלים פלסטינים בעבודות שונות, בעיקר חקלאות ובנייה. גם מקור פרנסה זה נעלם עם פינויים של התושבים היהודים. מאז 1967 ועד תחילת שנות ה-90 התפרנסו רוב תושבי הרצועה מעבודה בישראל, בעיקר בעבודות ניקיון, גינון, חקלאות וכדומה. האינתיפאדה, העלייה ההמונית מרוסיה והתגברות הגירת העבודה לישראל הביאו לצמצום ניכר בהעסקת עובדים פלסטינים בישראל. כיום, רק אלפים בודדים מתושבי הרצועה מורשים לעבוד בישראל.[17] מסיבות אלו ההכנסה לנפש ברצועת עזה היא מהנמוכות בעולם, והאבטלה בה גבוהה מאוד.

החקלאות הייתה בעבר מן הענפים המרכזיים בהם עסקו תושבי רצועת עזה, אך כחלק ממשבר המים בעזה, מקורות המים המעטים ממילא התמעטו עוד יותר, עד שנוצר מחסור במים לשתייה ולחקלאות. התמעטות מקורות המים נובעת בעיקר מהמלחת בארות עקב חדירת מי ים לאקוויפר שבעומק אדמת הרצועה. תהליך זה הוא תוצאה של ניצול יתר של הבארות על ידי תושבי הרצועה ושל שאיבת מים אינטנסיבית שמבצעת ישראל לצרכיה מאקוויפר החוף השוכן מצפון לרצועה, בשטח ישראל. הריבוי הטבעי אשר מחייב בנייה עירונית, הביא לצמצום שטח האדמות המתאימות לחקלאות.

כאוטוריטה השלטונית היחידה, מטיל החמאס מיסים והיטלים שונים על מוצרי צריכה וסחורות שנכנסים לרצועה, על עסקאות נדל"ן, על חלפנות, על עסקים וכדומה. הארגון נעזר בכסף להתעצמות צבאית.[18] בסוף מאי 2022, ממשל החמאס ברצועת עזה החליט להטיל מס חדש על הסחורות המגיעות משטחי הרשות הפלסטינית באיו"ש.[דרושה הבהרה]

תשתיות מים

עריכה

במכתב ששלח ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, לנשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש ב-16 באפריל 2004, ואשר מפרט את תוכנית ההתנתקות, נאמר:

"תשתיות המים, החשמל, הביוב והתקשורת המשרתות את הפלסטינים יושארו. ישראל תשאף להשאיר את תשתיות המים, החשמל והביוב המשרתות את היישובים הישראליים שיפונו. ככלל, ישראל תאפשר המשך אספקת חשמל, מים, גז ודלק לפלסטינים, על-פי ההסדרים הקיימים. ההסדרים הקיימים, לרבות בנושא מים והתחום האלקטרו-מגנטי, יישארו בתוקפם."[19]

ברצועה ישנן בארות-מים מקומיות, אך עקב שאיבת-יתר הן הומלחו, ואיכות המים שבהן גרועה. חלק גדול מתושבי הרצועה משיגים מי שתייה ממכליות שחונות בחלק מהיישובים, ואשר מובילות מים טובים יותר. חברת "מקורות" הישראלית חיברה את רצועת עזה לרשת המים הישראלית, אך רשת זו שירתה בעיקר את גוש קטיף ולא את כלל הרצועה.

תשתיות חשמל

עריכה
  ערך מורחב – משק החשמל ברצועת עזה

ברצועת עזה ישנו ביקוש לחשמל בהיקף של כ־350 מגוואט. 30 מגה-וואט מסופקים ממצרים (לאזור רפיח), תחנת הכוח עזה מספקת 140 מגה-וואט, וישראל מספקת 120 מגה-וואט, המועברים ב־10 קווי מתח גבוה ונכון ל-2016 תושבי הרצועה אינם משלמים עבורם.[20] הפער בין הביקוש לכמות המסופקת מתבטא בהפסקות חשמל מחזוריות יזומות לפרקי זמן ארוכים של כמה שעות, באזורים שונים ברצועה. תקלות, פעולות תחזוקה בתחנת הכוח עזה ותשתית רעועה מובילות להפסקות חשמל נוספות.

תחבורה

עריכה
  ערכים מורחבים – נמל עזה, נמל התעופה הבין-לאומי יאסר ערפאת

נמל עזה ממוקם בשכונת א-רימאל בעיר עזה, ומשמש כנמל הבית של סירות דיג פלסטיניות ובסיס משטרת החופים הפלסטינית, שהיא חלק מכוחות הביטחון הלאומיים הפלסטינים. מאז 2007 נמל עזה נמצא תחת מצור ימי שהוטל על ידי מדינת ישראל כחלק מהסגר על רצועת עזה, והפעילויות בנמל הוגבלו לדיג בקנה מידה קטן.[21] בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 שימש גם כנמל ליבוא סחורות למדינת ישראל.[22][23]

עד סוף שנות ה-80 של המאה ה-20, מסילת לוד–אשקלון של רכבת ישראל המשיכה לתוך רצועת עזה ושימשה לתקופה קצרה להסעת פועלים מעזה לתל אביב.[24] המסילה הוקמה במקור במלחמת העולם הראשונה. עם התקדמות הצבא הבריטי ממצרים לכיוון ארץ ישראל, סללו הבריטים מסילת רכבת מקנטרה שעל הגדה המזרחית של תעלת סואץ, לאורך החוף הצפוני של חצי האי סיני, דרך אל-עריש עד לרפיח, כחלק מהמאמץ המלחמתי בחזית עם העות'מאנים. במהלך הקרבות על ארץ ישראל וכיבושה, נסללו מרפיח מסילות לבאר שבע וללוד. עם כיבוש באר שבע נפתח קו רכבת מבאר שבע דרך רפיח, אל-מג'דל, איסדוד, רחובות עד ללוד ולאחר שיקום מסילת הרכבת יפו–ירושלים גם לירושלים וליפו. לאחר הקמת הרכבת המנדטורית שימשה המסילה מרפיח ללוד את קו הנוסעים שנפתח ב-1 בנובמבר 1920 בין קנטרה ובין חיפה. בשנת 1981 פורקה המסילה בין רפיח לאל-עריש, כך שנותק הקשר המסילתי הבין-לאומי בין רצועת עזה למצרים.[25]

בין השנים 1998 ל-2000 פעל ברצועה נמל התעופה הבין-לאומי יאסר ערפאת. ב-10 בינואר 2002 הרסו דחפורי צה"ל את נמל התעופה ומסלול הנחיתה.

על-פי הסכמי אוסלו, סחורות מגיעות לרצועת עזה דרך נמל אשדוד. ישראל גובה את המכס על הסחורות ומעבירה אותו לרשות הפלסטינית. לעיתים קרובות מעכבת ישראל את העברת הכספים עקב חשש כי הכסף מועבר לארגוני טרור. מאז תוכנית ההתנתקות, ועקב המצב הביטחוני המתוח ששורר ברצועת עזה, סגרה ישראל את המעברים בין ישראל לרצועת עזה לתקופות ארוכות יחסית, דבר ששיבש בצורה חמורה את מעבר הסחורות לרצועת עזה. מאז הטלת הסגר הכלכלי על הרצועה ב-2007 נאסר על שיווק סחורות מהרצועה בגדה המערבית ובישראל, ועל כן מספר משאיות הסחורה שיצאו מהרצועה באותן שנים היה נמוך ביותר. הנימוק העיקרי לסגירת המעברים הוא ריבוי ההתרעות על ניסיונות לפגוע בחיילי צה"ל ובעובדים ישראלים המשרתים במעברים, והחשש למעבר מחבלים או אמצעי לחימה.

היסטוריה

עריכה

יצירת רצועת עזה

עריכה
 
מפת תוכנית החלוקה בה נקבע שהיישובים הערבים איסדוד (אשדוד) ומג'דל (אשקלון), אזור עזה ורצועה ברוחב 30 קילומטר באזור עוג'ה אל-חפיר לאורך גבול מצרים תהיה בשטח המדינה הערבית

באוגוסט 1947, המליצה ועדת אונסקופ, ועדת חקירה בין-לאומית שמונתה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ ישראל, לכלול את אזור עזה, שפלת החוף הדרומית הכוללת את היישובים הערבים איסדוד (אשדוד) ומג'דל (אשקלון), ורצועה ברוחב 30 קילומטר באזור עוג'ה אל-חפיר לאורך גבול מצרים, בשטח המדינה הערבית, מאחר שלא הייתה בו התיישבות יהודית (למעט כפר דרום שהוקם בשנת 1946).[26] תוכנית החלוקה התקבלה ב-29 בנובמבר 1947.

במהלך מלחמת העצמאות

עריכה

לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-14 מאי 1948, בהתאם לתוכנית החלוקה, תפס הצבא המצרי את השטחים בין איסדוד, עזה ועוג'ה אל-חפיר. הצבא המצרי התפצל לשני ראשים: כוח עיקרי לאורך החוף דרך עזה שהגיע עד גשר עד הלום וכוח משני שנכנס מזרחה והתמקם באל-פאלוג'ה. במהלך החודשים ממאי עד אוקטובר היו היישובים היהודיים בנגב שמדרום לקו אשקלון–פאלוג'ה מעבר לקו המצרי. אולם גם קווי האספקה של המצרים היו ארוכים ושבירים.[27] במבצע יואב, שהתקיים בין 15–22 באוקטובר 1948, כבשו כוחות צה"ל שטחים נרחבים בנגב ופרצו את הדרך לבאר שבע. בעקבות כיבוש משלטי הצומת, כאוכבה וחוליקאת נשארה בריגדה מצרית נצורה באזור קטן – כיס פלוג'ה, סביב הכפר פאלוג'ה ומצודת עיראק סווידאן.[28]

במהלך השתלטות צה"ל על אזורי מישור החוף הדרומי והנגב הצפוני נמלטו או גורשו רוב התושבים הפלסטינים שישבו באזור, ויישוביהם ננטשו – איסדוד, מג'דל (אשקלון) והיישובים שמסביבם. תושבים יהודים שנאלצו להימלט מהאזור בעת פלישת הצבא המצרי (למשל: תושבי יד מרדכי), חזרו ליישוביהם באזורים שעברו לידי מדינת ישראל בתום המלחמה. חלק גדול מהפליטים הפלסטינים התרכזו במחנות פליטים ברצועת עזה. לדברי פקיד בתוכנית הסעד לפליטים של האו"ם, בעקבות הקרבות שנערכו בדרום בחודשים אוקטובר–נובמבר, גדלה אוכלוסייתה של רצועת עזה מ-100,000 לערך לפני "מבצע יואב", ל-230,000. פקיד זה דיווח כי כמעט כל הפליטים ברצועה "חיים תחת כיפת השמיים", וכי הצבא המצרי ומועצת הפליטים הערבית העליונה "מתרשלים בדרך כלל בטיפולם במצב".[29]

בהסכם שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבעו גבולות הרצועה, והוטל על תושביה ממשל צבאי מצרי. ההסכם קבע (סעיף 6 תת-סעיף 1) כי באזור עזה, קו שביתת הנשק ישורטט 3 ק"מ מזרחית ובמקביל לכביש מג'דל–עזה ודרומה עד לגבול הבין-לאומי. כאשר הגיעו הצוותים לשרטט את הקו בשטח, נתגלה כי הוא חוצה באזור הדרומי את הכפרים עבסאן אל-כבירה ועבסאן א-סע'ירה, ומפריד בין בתי הכפרים ובין אדמותיהם. עקב זאת, הגיעו הצוותים לכלל הסכמה שיש לשנות את הקו כך ששני הכפרים בשלמותם יהיו בשטח רצועת עזה, ולכן באזור דרום הרצועה קו שביתת הנשק הורחק בכשלושה ק"מ מהכביש (באזור קיבוץ נירים נוצרה ה"ברך" של הרצועה). בתמורה קיבלה ישראל שטח שווה בצפון הרצועה, ובמקום קו הגבול שהיה אמור לעבור בצמוד ליד מרדכי, שורטט תחומה הצפוני של הרצועה בצמוד למושב נתיב העשרה של היום. ההסכם, שהוגדר "פשרת שעה", נחתם בחודש פברואר 1950, ולכן קו שביתת הנשק עם מצרים המשורטט במפות ובשטח הוא מ-1950 ולא הקו שהוסכם עליו בתחילה ב-1949.

ישראל ועבר הירדן[30] ביקשו לקבל לידיהן את רצועת עזה. בשיחות בוועידת לוזאן בשנת 1949 הציעה ישראל לקלוט בתחומיה את הפליטים הנמצאים ברצועת עזה, אם תועבר רצועת עזה לריבונות ישראלית.[31] גם במצרים נשמעו קולות בעד סיפוח רצועת עזה למצרים,[32] אולם העמדה הרשמית של מצרים הייתה ששטחי ארץ ישראל שייכים לפלסטינים.[33]

עקב קליטת הפליטים הפלסטינים באזור, והאיסור שהוטל עליהם לצאת ולהתיישב מחוץ לתחומי הרצועה, עלתה צפיפות האוכלוסין באזור במידה ניכרת. ב-1945 מנתה אוכלוסיית רצועת עזה כ-69,700 נפש ובמפקד האוכלוסין ב-1967 מנתה האוכלוסייה 353,376 נפש.[34] למעשה מספר הפליטים שהגיעו לרצועת עזה במהלך המלחמה היה יותר מפי שניים ממספרם של תושביה המקוריים של הרצועה בתקופה שטרם המלחמה. כמו כן, בעקבות הצפיפות הגדולה מחד, והניתוק מאדמות חקלאיות רבות של תושבי הרצועה בשל קו הגבול החדש בין ישראל לרצועה, רבים מתושבי הרצועה חיו בעוני.[35]

בשליטת מצרים

עריכה
  ערך מורחב – רצועת עזה תחת שלטון מצרים

לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים היה ניסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי פלסטיני; ביולי 1948 הוקמה בעזה "מועצה מנהלית לפלסטין", אשר בספטמבר אותה שנה הפכה ל"ממשלת כל פלסטין", שהתקיימה, מחוסרת סמכויות של ממש, עד לשנת 1959.

בתקופה שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים היה האזור בשליטה מצרית, אולם מצרים מעולם לא טענה לריבונות עליו, ולא החילה בו את חוקיה, אלא ניהלה את השטח תחת משטר צבאי.[36]

רצועת עזה נכבשה בידי ישראל (ביחד עם חצי האי סיני והאיים סנפיר וטיראן) במבצע קדש (אוקטובר 1956), אולם, כמו יתר השטחים שנכבשו, היא הוחזרה לשליטת מצרים כעבור חודשים ספורים.

בשליטת ישראל

עריכה

רצועת עזה נכבשה שוב, ביחד עם סיני, במלחמת ששת הימים, והייתה נתונה לממשל צבאי ישראלי מלא עד הקמת הרשות הפלסטינית.

בספטמבר 1967 נערך מפקד אוכלוסין ברצועת עזה, ובו נמנו 356,261 נפש. כ-170,000 מתוכם היו יושבי מחנות הפליטים.[37] לאחר מלחמת ששת הימים נהגה ישראל במדיניות של אי התערבות והותירה את כוחותיה הצבאיים מחוץ ליישובי הרצועה, זאת בין השאר על רקע עיסוקה במלחמת ההתשה.[38] התחזקות ארגוני הטרור הפלסטינים במחנות הפליטים והתגברות מעשי הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70, ששיאם ברצח ילדי משפחת ארויו בינואר 1971, הביאו למבצע צבאי נרחב, שבמהלכו הכניסה ישראל כוחות לרצועה, הפעילה יחידות קומנדו לפגיעה במבוקשים, פרצה דרכים בתוך מחנות הפליטים, תוך הריסת אלפי בתים והעתקת תושביהם למגורים חלופיים.

השקט היחסי שנוצר לאחר המבצע הופר ב-1987 עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, שתחילתה באירוע פגיעת משאית נהוגה על ידי נהג ישראלי במוניות מקומיות בהן נסעו תושבי מחנה הפליטים ג'באליה והריגת 4 פועלים פלסטינים. ההתקוממות הפלסטינית הביאה לקריסת הממשל האזרחי-צבאי הישראלי, חיסול משתפי פעולה רבים עם השלטונות הישראליים והקמת ארגון החמאס שמקורו ברצועה. במהלך שנות השלטון הישראלי נהרגו בתחומי הרצועה כ-2,600 פלסטינים וכ-230 ישראלים.[39]

ההתיישבות היהודית ברצועת עזה

עריכה
 
ההתנחלויות ברצועת עזה; גוש קטיף מסומן בצהוב
 
היישוב מורג, אחד מיישובי גוש קטיף

לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו ברצועה יישובים על פי תוכנית חמש האצבעות שהגה יצחק רבין. ראשיתו של הגוש הייתה בהצעתו של יגאל אלון ב-9 במאי 1968 לממשלה להקים שני יישובים אזרחיים או היאחזויות נח"ל בין עזה לרפיח. אלון נימק את הצורך בהקמתם היישובים בלשון זו:

"קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה."[40]

היישובים הוקמו על גבעות חול לא מיושבות שכונו "חולות המוות" (מכיוון שלא צמח בהן דבר). היישובים הוקמו בכמה גלים, אחד מהם לאחר פינוי סיני ב-1982.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. חור בהיסטוריה.

ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות ישבו בעזה כ-8,000 יהודים ישראלים בכמה יישובים שרובם היו מרוכזים בגוש קטיף בדרום הרצועה. בלב הרצועה שכנו שני יישובים ישראלים – כפר דרום ונצרים – ובתוחמת הצפונית שבצפון הרצועה הוקמו שלושה יישובים נוספים. בגוש קטיף היו שירותים אזרחיים מלאים, ובכלל זה גני ילדים, בתי ספר, וישיבות, ביניהן ישיבה גבוהה "תורת החיים" (עם מסלול רבנות), ישיבת הסדר "ישיבת ימית", מכללה לבנות "טוהר", כולל לרבנים ומורים שלימדו בגוש. בנוסף הייתה בגוש שלוחה של המכללה האקדמית אשקלון. תושבי הגוש התפרנסו בעיקר מחקלאות (בעיקר גידול ירקות בהקפדה יתרה על היעדר חרקים, שיועדו לציבור שומרי כשרות). בנוסף עסקו תושבי הגוש בהוראה ובמחקר.

על פי הסכמי אוסלו נותרה בידי ישראל השליטה על האזורים של גוש קטיף השוכן בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים, הדרך המובילה אל גוש קטיף ממחסום כיסופים (ציר כיסופים וגשר מור הצמודים לו) וכפר דרום הנמצא סמוך לדרך זו, היישוב נצרים, שנמצא מדרום לעיר עזה וסמוך למחנה הפליטים נוסייראת, והיישובים ניסנית, דוגית ואלי סיני בתוחמת הצפונית. כמו כן, בשליטת ישראל נותרו רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים ("ציר פילדלפי") ומעבר הגבול עם מצרים ברפיח. בשאר חלקי הרצועה עברה השליטה לידי הרשות הפלסטינית, אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. בזמן האינתיפאדה השנייה בוצעו תקיפות רבות של ירי רקטות קסאם ופצצות מרגמה על שטחי ישראל ועל היישובים היהודיים ברצועת עזה.

תוכנית ההתנתקות

עריכה
  ערך מורחב – תוכנית ההתנתקות

ב-26 באוקטובר 2004 אושרה בכנסת תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון, לפיה תצא ישראל באופן חד-צדדי מרצועה עזה ומצפון השומרון ותפנה את היישובים והנוכחות הצבאית באזורים אלו (למעט ציר פילדלפי). באוגוסט 2005 הגיעו ישראל ומצרים להסכמה עקרונית בדבר העברת ציר פילדלפי לפיקוח ביטחוני מצרי.

ב-15 באוגוסט 2005 החל פינוי הרצועה מתושביה היהודים. צה"ל הכריז על מבצע יד לאחים, יומיים שבמהלכם התאפשר פינוי מרצון בעזרת החיילים, ואז החל בפינוי התושבים בכוח.

ב-12 בספטמבר 2005, לפנות בוקר, יצאו אחרוני החיילים הישראלים מרצועת עזה.

ההתנתקות בוצעה כמהלך חד-צדדי ובמנותק מההסכמים המדיניים שקדמו לו, ומבלי תיאום מול הרשות הפלסטינית בראשות עבאס. ההתנתקות נתפסה בציבור הפלסטיני, בהתאם, כהישג למאבק המזוין של תנועת החמאס, על פני דרך המשא ומתן של אש"ף והרשות, והחלישה את התמיכה בדרך זו בהתאמה. ההיסטוריון של הסכסוך שאול אריאלי מסביר כי בתנאים אלו, ניצחון חמאס בבחירות ברצועה היה צפוי, וכי ישראל אף הקלה על חמאס את העבודה בסנקציות שהטילה על הרשות, שהותירו את אנשיה בלא יכולת להתמודד מול חמושי הארגון האסלאמי.[41]

לאחר ההתנתקות הטילה ישראל את הסגר על רצועת עזה והמשיכה לשלוט במעברי הגבול ובמרחב האווירי והימי. בחוות הדעת של בית הדין הבין-לאומי לצדק בנושא מדיניות ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים מיולי 2024 נקבע כי במצב זה ישראל היא "כוח כובש".[42]

רצועת עזה אחרי ההתנתקות

עריכה
 עמוד ראשי
 ראו גם – הלחימה ברצועת עזה מההתנתקות עד מבצע עופרת יצוקה, ממשל חמאס ברצועת עזה

לאחר השלמת תוכנית ההתנתקות של ישראל, לא השיגה הרשות הפלסטינית שליטה יעילה ברצועת עזה, בפרט בכל הקשור לענייני ביטחון. בעייתה העיקרית של הרשות הפלסטינית הייתה השגת מונופול על השימוש בנשק, כלומר אי פירוק הארגונים הפלסטיניים החמושים האחרים מנשקם. בין הארגונים החמושים היו: חמאס, גדודי חללי אל-אקצא, הג'יהאד האסלאמי, ועדות ההתנגדות העממית, חמולת אבו סמהדאנה, גדודי אבו ריש וניצי הפת"ח. ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס סירב להשתמש בכוח כדי לפרק את הארגונים מנשקם, והעדיף לעשות זאת בדרך של משא ומתן, אם כי המצב הביטחוני ברצועה התדרדר במהירות.

מחבלים פלסטינים מארגון ועדות ההתנגדות העממית אף חדרו לשטח ישראל מרצועת עזה וחטפו חייל צה"ל, גלעד שליט, תוך הריגת שני חיילים אחרים ופציעת ארבעה נוספים. עקב החטיפה יצא צה"ל למבצע גשמי קיץ. ניסיונות נוספים לחטוף חייל לתוך הרצועה נחלו כישלון.

ההידרדרות התבטאה במצעדים שכללו הצגת נשק ברחובות, בחטיפת אזרחים פלסטינים וזרים, בירי לעבר ישראל ובקרבות בין אנשי הארגונים החמושים לבין שוטרים פלסטינים. באחד המצעדים של חמאס במחנה הפליטים ג'בליה התפוצצה כמות גדולה של חומר נפץ שהביאה להרוגים מבין עוברי האורח.[43] תקיפת חמאס את ישראל בעקבות האירוע הביאה לירי תותחים לעבר הרצועה מצד ישראל ולחידוש "הסיכולים הממוקדים", במבצע שנקרא "גשם ראשון".

לחץ ציבורי ברצועת עזה הביא להתחייבות חמאס לחדול מהמצעדים ומההתקפות על ישראל. במסגרת חטיפת אזרחים נחטף עיתונאי איטלקי, אם כי הוא שוחרר אחרי כמה שעות. שיא התקריות הללו היה חטיפת מוסא ערפאת, ראש "הביטחון המסכל" של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, ורציחתו.

בעקבות הבחירות לרשויות המקומיות בדצמבר 2005, חלה הידרדרות נוספת כאשר פת"ח התפצל וכנופיות חמושות מגדודי חללי אל-אקצא הפעילו אלימות וטרור על מנת לשבש את הבחירות. מנגד, חמאס התחזק גם ברצועת עזה וגם ביהודה ושומרון לנוכח אוזלת ידה של הרשות הפלסטינית. לאחר ניצחון חמאס בבחירות הרשות בינואר 2006 גברו חיכוכים בין תנועת חמאס הנבחרת לבין תנועת הפתח, ופעילים מהתנועות היריבות נלחמו ביניהם וגרמו למרחץ דמים ברצועה. לבסוף, ביוני 2007 "כבשו" לוחמי חמאס את כל רצועת עזה.

לאחר יציאת ישראל מרצועת עזה השתנו תפיסת הביטחון והמצב הביטחוני באזור באופן משמעותי. החיכוך המתמיד בין חיילים ואזרחים ישראלים לבין פלסטינים ברצועה הסתיים, ולפיכך ירד באופן משמעותי מספר ההרוגים הישראלים ברצועה עקב פיגועים וירי פצצות מרגמה. החייל ההרוג הראשון מאז הנסיגה מעזה נפגע כמעט שנה לאחר מכן, וכמות הפצועים וההרוגים ברצועה ירדה משמעותית, לעומת המצב שבו צה"ל פעל באופן יומיומי בשטח, יחד עם ההתיישבות ברצועה.

מנגד, פעילות הטרור הופנתה לעבר יישובי עוטף עזה. גבר ירי רקטות הקסאם על שדרות, יישובי הנגב המערבי (חבל אשכול), נתיב העשרה ואף נורו מספר קסאמים וטילי גראד אל עבר אשקלון, ובחודש פברואר 2008 אף הוחלט על התקנת מערכת "צבע אדום" באשקלון. שטח הריסות היישוב דוגית, שפונה בתוכנית ההתנתקות, שימש בסיס לירי טילים[44] על אשקלון וב-14 במאי 2008 שוגר משטח זה טיל גראד שהתפוצץ בקומה השלישית של קניון 'חוצות' שבאשקלון. באירוע נפצעו 77 בני אדם, שלושה מהם במצב קשה, שניים במצב בינוני.

ב־28 ביוני 2006 החל מבצע גשמי קיץ של צה"ל ונמשך עד 26 בנובמבר 2006. המבצע בא כתגובה מצד ישראל על הריגת שני חיילים וחטיפתו של רב"ט גלעד שליט ב-25 ביוני 2006 סמוך למעבר כרם שלום. זו הייתה הכניסה הקרקעית הראשונה של צה"ל לרצועת עזה מאז ביצועה של תוכנית ההתנתקות כשנה קודם לכן. במבצע נהרגו 5 ישראלים ו-394 פלסטינים.

ב-18 באוקטובר 2011 הוחזר גלעד שליט לישראל, אחרי 1,941 יום בשבי החמאס, בהתאם להסכם שבו שחררה ישראל 1,027 מחבלים.

ב-19 בספטמבר 2007, בעקבות ירי הקסאמים המתמשך, הכריזה ישראל על רצועת עזה כעל "ישות עוינת לישראל", דבר המאפשר פגיעה באספקת החשמל והדלק לרצועה ונקיטת צעדים נוספים. בכך ישראל הפרידה בין הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון לבין שלטון חמאס ברצועת עזה (שכונה על ידי בנימין נתניהו "חמאסטן").[45]

ב-23 בינואר 2008, פוצצו פעילי חמאס מטעני חבלה על יד החומה המפרידה בין רפיח הפלסטינית לרפיח המצרית במטרה לפרוץ בה פתח. בעקבות הפתח שנפרץ החלו מאות אלפי פלסטינים לנהור אל עבר סיני במטרה לרכוש מזון ותרופות. מהלך זה הגביר את החשש הישראלי ממעבר מוגבר של אמצעי לחימה לתוך הרצועה ומנגד למעבר מחבלים ממנה לשטחי סיני ומשם לאילת.

השתלטות חמאס על הרצועה

עריכה
  ערכים מורחבים – עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה, השתלטות חמאס על רצועת עזה

השתלטות חמאס על רצועת עזה ב-13 ביוני 2007 קרתה לאחר סכסוך אלים בין פת"ח לחמאס, המונה במאבק על השלטון לאחר ההפסד של פת"ח בבחירות. במהלך כמה ימים של קרבות, חמאס הצליח להשתלט על רצועת עזה ולבצע הפיכה צבאית, לאסוף כוחות ונשק רב, ולהדיח את פת"ח מהשלטון באזור. האירוע הביא לפירוק ממשלת האחדות הפלסטינית ולחלוקה בפועל של השטחים הפלסטיניים לשניים: רצועת עזה תחת שלטון חמאס ויהודה ושומרון תחת הרשות הפלסטינית. הקהילה הבינלאומית הכירה בממשלת חירום חדשה בראשות סלאם פיאד, כתוצאה מההשתלטות הוטל סגר על רצועת עזה בידי ישראל ומצרים. ההיסטוריון של הסכסוך שאול אריאלי טוען כי מדיניות ישראל סייעה לחמאס להשתלט על הרצועה, נוכח הסנקציות שהטילה על הרשות, שהותירו את אנשיה בלא יכולת להתמודד מול חמושי הארגון האסלאמי.[41]

מבצע עופרת יצוקה

עריכה
  ערך מורחב – מבצע עופרת יצוקה
 
בניינים הרוסים ברפיח בעקבות מבצע עופרת יצוקה

מבצע עופרת יצוקה היה מבצע צבאי רחב היקף של צה"ל ברצועת עזה, שהתרחש בין 27 בדצמבר 2008 ל-18 בינואר 2009. מטרתו הייתה "לפגוע קשה בממשל חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן".[46] ב-17 בינואר, לאחר 22 ימי לחימה, הכריזה ישראל על הפסקת אש חד-צדדית, וכוחותיה החלו לצאת בהדרגה מרצועת עזה. הכוחות סיימו את נסיגתם ב-21 בינואר.

במהלך המבצע נחרבו בניינים רבים ששימשו פעילי טרור למגורים ולאחסון אמצעי לחימה, וכן בניינים ששימשו כמשרדי הממשל ברצועת עזה. נזק גדול נגרם גם למתקני תשתית אזרחיים. רבבות מתושבי רצועת עזה הפכו לפליטים, מבלי שיוכלו להימלט מאימי המלחמה. כדי למנוע פגיעה בחיילים נקט צה"ל בפעולות התקפיות מסיביות נגד בתים שנחשדו כמסתור למחבלים, כולל ירי טילים, פגזי טנקים ושימוש בדחפורים. על פי אומדן של סוכנויות הסיוע ברצועת עזה 4,000 בתים נהרסו, 21,000 בתים נפגעו קשות, ו-100 אלף בני אדם נותרו מחוסרי בית.

בעקבות תחילת המבצע התרחב הירי לעבר יישובי הדרום, שכלל ירי של רקטות קסאם, רקטות גראד רגילות ומשופרות ופצצות מרגמה. לראשונה נורו גם רקטות מעבר לטווח אשקלון ושדרות, לעבר ערים כגון באר שבע, קריית גת, אשדוד, יבנה וגן יבנה.

לאחר מבצע עופרת יצוקה

עריכה
  ערכים מורחבים – הלחימה ברצועת עזה בין מבצע עופרת יצוקה למבצע עמוד ענן, הלחימה ברצועת עזה בין מבצע עמוד ענן למבצע צוק איתן

מבצע עופרת יצוקה הביא לרגיעה מסוימת בלחימה בין ישראל לפלסטינים שברצועת עזה, אך לאחריו הגבירו הפלסטינים את התחמשותם, ובפרט ברקטות המסוגלות לפגוע בשטחים נרחבים של ישראל. ירי מצומצם של רקטות נמשך גם לאחר המבצע, ומפעם לפעם התרחשו אירועי הסלמה זמנית, שבמהלכם נורו רקטות רבות מרצועת עזה לעבר ערי ישראל, מיבנה בצפון ועד באר שבע בדרום.

אירועי הסלמה בולטים:

מבצע עמוד ענן

עריכה
  ערך מורחב – מבצע עמוד ענן

באוקטובר ונובמבר 2012 גבר קצב הפיגועים וירי הרקטות על יישובי עוטף עזה. ירי רקטות מתמשך באמצע נובמבר הביא לפרוץ מבצע עמוד ענן, שנפתח בחיסול אחמד ג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס. במבצע נהרגו כ-170 פלסטינים ונהרסו מטרות רבות, בהן בתים של פעילי חמאס. במהלך המבצע נורו כ-1,500 רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי ישראל. לראשונה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז, בהן ראשון לציון, תל אביב וירושלים. במבצע נהרגו שני חיילים ישראלים וארבעה אזרחים.

מבצע צוק איתן

עריכה
  ערך מורחב – מבצע צוק איתן

ביולי 2014, לאחר ירי רקטות רבות מרצועת עזה לישראל, פתח צה"ל במבצע צוק איתן. במבצע, שנמשך 50 ימים, נהרגו יותר מ-2,200 פלסטינים ונגרם הרס נרחב ביותר לישובי רצועת עזה, לבסיסים ולמנהרות טרור. לעבר ישראל נורו רקטות רבות, והטווח שלהן התרחב, וכלל יישובים ממצפה רמון בדרום ועד חיפה בצפון. לישראל נגרמו 74 הרוגים, בהם שישה אזרחים.

העימותים בגבול ישראל-רצועת עזה

עריכה
  ערך מורחב – העימותים בגבול ישראל–רצועת עזה (2018–2021)

לאחר שנים אחדות של רגיעה, ב־30 במרץ 2018 החלה סדרת הפגנות המוניות ברצועת עזה, ליד הגבול הישראלי. רבות מהן כללו הפרות סדר אלימות. במסגרת ההפגנות התעמתו פעילים ומחבלים פלסטינים עם כוחות צה"ל בסמוך לגדר המערכת סביב רצועת עזה. אלפי פלסטינים התקרבו לגדר, תוך שחלקם מיידים אבנים, ומשליכים בקבוקי תבערה ומטעני חבלה. האירועים נמשכים מאז, וכוללים גם שיגור עפיפוני ובלוני תבערה מרצועת עזה לישראל במטרה להצית שטחים ישראליים מעבר לגדר. כתוצאה מכך התרחשו מאות שריפות בעוטף עזה ואלפי דונמים של שדות ועצי חורש נשרפו. בנוסף לירי צלפים לעבר המפגינים הגיב צה"ל בירי טנקים לעבר עמדות חמאס והג'יהאד האסלאמי והפצצות של חיל האוויר. עד 29 ביולי 2018 נהרגו באירועים 155 פלסטינים, מתוכם כשליש הם אנשי זרועות צבאיות או מנגנוני ביטחון של ארגוני טרור, חצי בעלי זיקה לארגוני טרור, וכשישית אזרחים חסרי זיקה ארגונית, ונפצעו כ־17,000 פלסטינים. לצה"ל נמנו 2 חיילים הרוגים, חמישה אזרחים שנהרגו ועשרה פצועים.

מבצע שומר החומות

עריכה
  ערך מורחב – מבצע שומר החומות

במאי 2021, בהמשך להמהומות בירושלים שבהן נפצעו עשרות מפגינים ומספר שוטרים, ביום ירושלים (10 במאי) בסביבות השעה 16:00 הציב חמאס אולטימטום לממשלת ישראל שלפיו יפתח בהתקפה אם לא ייסוגו כוחות משטרת ישראל מהר הבית ומשכונת שייח' ג'ראח שבירושלים עד השעה 18:00.

בשעה 18:02, לאחר שהדרישה לא נענתה, החל ירי הרקטות לכיוון ירושלים וסביבותיה ולעבר יישובי עוטף עזה. בעקבות זאת יצא צה"ל למבצע שומר החומות ברצועת עזה, שעיקרו תקיפות אוויריות של מאות מטרות ברצועת עזה, תקיפות שגרמו להרס רב וליותר ממאה הרוגים. חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני המשיכו בירי רקטות מסיבי לעבר ישראל, שגרם אף הוא להרוגים ולנזק לרכוש. כ-250 שיגורים כשלו או נפלו בשטח הרצועה.

מבצע עלות השחר

עריכה
  ערך מורחב – מבצע עלות השחר

באוגוסט 2022, פתחה ישראל במבצע עלות השחר נגד הג'יהאד האסלאמי. המבצע החל בסיכול ממוקד של בכירים בארגון וכתגובה אליו שוגרו כאלף רקטות לעבר ישראל, כאשר בסביבות 97% מאלו שהגיעו לשטח ישראל יורטו בהצלחה על ידי כיפת ברזל.

מבצע מגן וחץ

עריכה
  ערך מורחב – מבצע מגן וחץ

במאי 2023, פתחה ישראל במבצע מגן וחץ ברצועת עזה, נגד ארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני. המבצע החל בסיכולים ממוקדים של שלושה בכירים בגא"פ כתגובה לירי מהרצועה שבוע לפני כן. במהלך המבצע נהרגו עשרות פלסטינים, ובין היתר הושמדו מאות רקטות, הופצצו משגרים ובורות שיגור. מנגד שוגרו כ-1,500 רקטות לעבר ישראל, כאשר כמעט כולן לא חצו את הגבול, נפלו בשטח פתוח או סוכלו בידי כיפת ברזל וקלע דוד.

מלחמת חרבות ברזל

עריכה
  ערכים מורחבים – הלחימה ברצועת עזה במלחמת חרבות ברזל, הכיבוש הישראלי ברצועת עזה (2023 ואילך)

באוקטובר 2023 יזם חמאס מתקפת פתע נרחבת על ישראל. המתקפה כללה מתקפת טילים במקביל לחדירה רגלית וממונעת לשטח ישראל, קרבות ירי עם כוחות הביטחון, ירי באזרחים ישראלים, כולל טבח במסיבת טבע ליד רעים שהיה לפיגוע הטרור הגדול בתולדות המדינה, השתלטות על יישובים ומתקנים צבאיים, וכן חטיפת אזרחים וחיילים. הפעילות הקרקעית שולבה וגובתה בירי רקטי מאסיבי ומתמשך. בעקבות כך פרצה מלחמת חרבות ברזל, שבה נגרם הרס רב ביישובי הרצועה,[47] נהרגו עשרות אלפי מחבלים ואזרחים,[48] ומאות אלפי תושבים פונו מאזורי הלחימה בצפון הרצועה לדרומה, לפי דרישת ישראל.

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  דיווחים בוויקיחדשות: תגית:רצועת עזה
  מדריך למטייל בוויקימסע: רצועת עזה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: רצועת עזה
עיינו גם בפורטל:
  פורטל המזרח התיכון

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ עזה חטפה מכה אנושה: אין חשמל ל-2.3 מיליון איש, באתר אייס, 11 באוקטובר 2023
  2. ^ עינב חלבי והסוכנויות, בעזה נערמות הגופות, חמאס "משבש את הפינוי". יש מי שמתעקש להישאר: "נמות עם כבוד", באתר ynet, 15 באוקטובר 2023
  3. ^ Sadiq Bhat, Gaza's population shrinks from 2.3M to 2.1M amid Palestinian deaths, exodus, TRT WORLD, ‏4 ביולי 2024
  4. ^ UN lowers its estimate of Gaza's population from 2.3 million to about 2.1 million people, אל-אהראם, ‏4 ביולי 2024
  5. ^ Yaacov Lappin, "IDF releases Cast Lead casualty numbers", Jerusalem Post, March 26 2009
  6. ^ ※ ישראל במלחמה - תמונת מצב, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי (שקף 2) מעודכן ל-6 בנובמבר 2024
  7. ^   ירדן מיכאלי ואבי שרף, רצועת ביטחון ומסדרון שליטה: כך נראית התבססות צה"ל בעזה, באתר הארץ, 28 במרץ 2024
  8. ^ משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים בשטח הפלסטיני הכבוש | מעשי איבה ברצועת עזה ובישראל | עדכון בזק מס' 82, באתר משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים בשטח הפלסטיני הכבוש, ‏2024-01-02
  9. ^ 1 2 3 Gaza Strip, in the CIA World Factbook
  10. ^ מפת צפיפות האוכלוסייה ברצועת עזה, המרכז לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם
  11. ^ The mass exodus of young men from the Gaza Strip, The Meir Amit Intelligence and Terrorism Information Center, September 26, 2023
  12. ^ 1 2 בג"ץ 7094/05 עמותת רופאים לזכויות אדם נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים, סעיפים 11, 13
  13. ^ בג"ץ 9132/07 גבר אלבסיוני אחמד נ' ראש הממשלה, סעיף 2
  14. ^ לפי הנוהל בנושא של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, באתר המתפ"ש.
  15. ^ שיעור האבטלה בעזה: הגבוה מאז 2009, באתר ארגון "גישה".
  16. ^   ג'קי חורי, מוחמד מוסטפא הציג לעבאס את הממשלה הפלסטינית החדשה בגדה, באתר הארץ, 28 במרץ 2024
  17. ^   עמוס הראל, בחסות הבחירות, חמאס זוכה להקלות הנרחבות ביותר מאז שהשתלט על הרצועה, באתר הארץ, 20 בפברואר 2020
  18. ^ איתי זהוראי, ‏מכס על פלייסטיישן ומסי נדלן גבוהים: המנגנון הכספי מאחורי טילי החמאס, באתר ‏מאקו‏, 19 במאי 2021
  19. ^ תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון, באתר הכנסת, 16 באפריל 2004
  20. ^ עוזי ברוך, "בעזה לא משלמים אגורה", באתר ערוץ 7, 28 ביולי 2014
  21. ^   יניב קובוביץ, ירי, החרמות ואיסורים: כך ממוטט הצבא את ענף הפרנסה השני בחשיבותו בעזה, באתר הארץ, 15 ביוני 2018
  22. ^ דני צדקוני, נמל שלישי בים-התיכון, דבר, 18 ביוני 1973
  23. ^ דני צדקוני, כושר התפוקה של נמל עזה יוגדל פ י 3, דבר, 16 ביולי 1974
  24. ^ עזרא ינוב, רכבת הנוסעים מעזה תהלך על פסים מדיניים, מעריב, 25 באוקטובר 1972
  25. ^ מפרקים המסילה בין רפיח לאל-עריש, דבר, 29 בדצמבר 1981
  26. ^ י ז לוריא, אמר־קה תובעת: עקבה לערבים, משמר, 19 בנובמבר 1947
  27. ^ מ. גונן, התהיה גם דרך נסיגה למצרים?, מעריב, 14 באוקטובר 1948
  28. ^ David Tal, War in Palestine, 1948, Routledge, 2004, page 393
  29. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 299.
  30. ^ הסכם סודי מצרים עבדאללה, על המשמר, 9 ביוני 1949
  31. ^ מצרים תסכים לפינוי צבאו מהנגב תמורת החזרת 200 אלף פליטים ערביים לישראל, חרות, 6 בפברואר 1949
    ישראל נשאלה בלוזאן אם תסכים לקבל את עזה, הַבֹּקֶר, 8 במאי 1949
    בעית הפליטים הערביים כרוכה בהסדר כללי, דבר, 1 ביוני 1949
    ישראל תחדש את הצעת עזה, חרות, 12 ביוני 1949
    משה בראוור, ועידת לוזאן תופסק ביולי ותחודש באוגוסט בניו יורק, הצופה, 19 ביוני 1949
  32. ^ מציע סיפוח רצועת החוף עד עזה למצרים, דבר, 13 במרץ 1949
  33. ^ מצרים מסרבת לספח אזור עזה, הארץ, 14 במרץ 1950
  34. ^ Elisha Efrat, Urbanization in Israel, p. 202, Palgrave Macmillan (Aug 1984), ISBN 031283523X,
  35. ^ מוסטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 157-158
  36. ^ רובי סיבל, "משפט בינלאומי", ירושלים, תשס"ג-2003, עמ' 77.
  37. ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, רצועת עזה תחת הממשל הצבאי המצרי, עמ' 96.
  38. ^ שלמה גזית, פתאים במלכודת: 30 שנות מדיניות ישראל בשטחים, תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ט 1999, עמ' 72
  39. ^ ארנון רגולר, צביקה גוטליב, 230 ישראלים וכ-2,600 פלשתינאים נהרגו ברצועה מאז כיבושה, באתר הארץ, 23 באוגוסט 2005
  40. ^ הציטוט מופיע בספרו של יחיאל אדמוני, שהיה מנהל המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית: אדמוני, יחיאל (1992). "עשור של שיקול דעת", הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמוד 64.
  41. ^ 1 2 ziv, "מיתוס סינגפור" מונע מהישראלים להבין את הגורמים ל-7 באוקטובר | ד"ר שאול אריאלי, באתר תלם, ‏2024-02-28
  42. ^ איתמר אייכנר, בית הדין בהאג: ההתנחלויות לא חוקיות. ישראל צריכה לסגת מהגדה בהקדם האפשרי, באתר ynet, 19 ביולי 2024
  43. ^ ברק רביד ואמיר בוחבוט, הטילים נפלו מהג'יפ – 19 פלשתינים נהרגו, באתר nrg‏, 24 בספטמבר 2005
  44. ^ עשהאל לובוצקי, "מן המדבר והלבנון", הוצאת ידיעות אחרונות, עמ' 23.
  45. ^ אורי יבלונקה, ישראל: רצועת עזה היא ישות עוינת, באתר nrg‏, 19 בספטמבר 2007
  46. ^ במחנה, 2 בינואר 2009
  47. ^ 70% מהבתים בעזה נפגעו במלחמה: "מימדי הרס שמזכירים את דרזדן", באתר ynet, 30 בדצמבר 2023
  48. ^ איתמר אייכנר, גורם ביטחוני בכיר: 20 אלף נהרגו מתקיפות צה"ל בעזה, רובם מחבלים, באתר ynet, 4 בנובמבר 2023


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=רצועת_עזה&oldid=39966453"