ויקיפדיה:ערכים מומלצים/המלצות קודמות/יוני 2020

יוני
1 ביוני 2020	פויול מתאמן קרלס פויול אי ספורקדה הוא כדורגלן עבר ספרדי־קטלאני ששיחק בעמדת הבלם בברצלונה שם שימש קפטן הקבוצה ובנבחרת ספרד. בשל מבנה גופו ושערו הארוך והמתולתל, הוא מכונה "טרזן". במשך תקופה של 15 שנים הופיע פויול במדי ברצלונה ב־593 משחקים רשמיים, מה שהופך אותו לשחקן השני במספר ההופעות במדי הקבוצה. עם הקבוצה הוא זכה ב־6 אליפויות ספרד וב־3 גביעי ליגת האלופות. במדי נבחרת ספרד, שהגיע אתה ל־100 הופעות, היה שותף לזכייתה השנייה ביורו (2008) והראשונה במונדיאל (2010). לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
2 ביוני 2020	פויול מתאמן קרלס פויול אי ספורקדה הוא כדורגלן עבר ספרדי־קטלאני ששיחק בעמדת הבלם בברצלונה שם שימש קפטן הקבוצה ובנבחרת ספרד. בשל מבנה גופו ושערו הארוך והמתולתל, הוא מכונה "טרזן". במשך תקופה של 15 שנים הופיע פויול במדי ברצלונה ב־593 משחקים רשמיים, מה שהופך אותו לשחקן השני במספר ההופעות במדי הקבוצה. עם הקבוצה הוא זכה ב־6 אליפויות ספרד וב־3 גביעי ליגת האלופות. במדי נבחרת ספרד, שהגיע אתה ל־100 הופעות, היה שותף לזכייתה השנייה ביורו (2008) והראשונה במונדיאל (2010). לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
3 ביוני 2020	דיוקנו של דייוויס ג'פרסון דייוויס היה מנהיג מדינות הדרום (נשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה, שנקראה בקיצור "הקונפדרציה") במלחמת האזרחים האמריקנית, בשנים 1861–1865. קודם לכן היה איש צבא ופוליטיקאי שפעל במסגרת ארצות הברית. כחבר המפלגה הדמוקרטית הוא ייצג את מיסיסיפי בסנאט ובבית הנבחרים של ארצות הברית, בתקופה שקדמה להעברת נאמנותו אל הקונפדרציה. בשנים 1853–1857 כיהן כמזכיר המלחמה בממשלו של נשיא ארצות הברית, פרנקלין פירס. דייוויס השתתף במלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848), כקצין בדרגת קולונל ברגימנט מתנדבים. לפני מלחמת האזרחים ניהל מטע כותנה גדול במיסיסיפי ובבעלותו היו 113 עבדים. אף על פי שדייוויס הטיף נגד פרישת הדרום ב-1858, הוא האמין שזכותן של המדינות לפרוש מהאיחוד. היסטוריונים רבים מייחסים כמה מחולשותיה של הקונפדרציה למנהיגותו הקלוקלת של דייוויס. התעסקותו בפרטים, רתיעתו מהאצלת סמכויות, חוסר המשיכה הציבורית שלו, סכסוכים עם מושלי מדינות וגנרלים רבי עוצמה, משוא פנים כלפי ידידים ותיקים, חוסר היכולת להתמודד עם אנשים שלא הסכימו עמו, הזנחת הצרכים האזרחיים לטובת הצבאיים, והתעלמות מדעת הקהל, כל אלו פעלו נגדו. לאחר נפילתו בשבי ב-1865, הואשם דייוויס בבגידה ונכלא בפורט מונרו שבהמפטון, וירג'יניה. הוא לא הועמד למשפט ושוחרר לאחר שנתיים. דייוויס כתב ספר זיכרונות, "עלייתה ונפילתה של ממשלת הקונפדרציה", שהושלם ב-1881. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
4 ביוני 2020	דיוקנו של דייוויס ג'פרסון דייוויס היה מנהיג מדינות הדרום (נשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה, שנקראה בקיצור "הקונפדרציה") במלחמת האזרחים האמריקנית, בשנים 1861–1865. קודם לכן היה איש צבא ופוליטיקאי שפעל במסגרת ארצות הברית. כחבר המפלגה הדמוקרטית הוא ייצג את מיסיסיפי בסנאט ובבית הנבחרים של ארצות הברית, בתקופה שקדמה להעברת נאמנותו אל הקונפדרציה. בשנים 1853–1857 כיהן כמזכיר המלחמה בממשלו של נשיא ארצות הברית, פרנקלין פירס. דייוויס השתתף במלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848), כקצין בדרגת קולונל ברגימנט מתנדבים. לפני מלחמת האזרחים ניהל מטע כותנה גדול במיסיסיפי ובבעלותו היו 113 עבדים. אף על פי שדייוויס הטיף נגד פרישת הדרום ב-1858, הוא האמין שזכותן של המדינות לפרוש מהאיחוד. היסטוריונים רבים מייחסים כמה מחולשותיה של הקונפדרציה למנהיגותו הקלוקלת של דייוויס. התעסקותו בפרטים, רתיעתו מהאצלת סמכויות, חוסר המשיכה הציבורית שלו, סכסוכים עם מושלי מדינות וגנרלים רבי עוצמה, משוא פנים כלפי ידידים ותיקים, חוסר היכולת להתמודד עם אנשים שלא הסכימו עמו, הזנחת הצרכים האזרחיים לטובת הצבאיים, והתעלמות מדעת הקהל, כל אלו פעלו נגדו. לאחר נפילתו בשבי ב-1865, הואשם דייוויס בבגידה ונכלא בפורט מונרו שבהמפטון, וירג'יניה. הוא לא הועמד למשפט ושוחרר לאחר שנתיים. דייוויס כתב ספר זיכרונות, "עלייתה ונפילתה של ממשלת הקונפדרציה", שהושלם ב-1881. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
5 ביוני 2020	תיאור התמונה האגודה היהודית להגנת נערות ונשים (באנגלית: Jewish Association for Protection of Girls and Women) הייתה אגודה יהודית בריטית שהוקמה בשנת 1885 על ידי מספר נשים מהאצולה היהודית הבריטית, במטרה להילחם בסחר בנשים יהודיות ולסייע בשיקומן של נערות יהודיות שעסקו בזנות. בהמשך דרכה הצטרפו לפעילים בה גם גברים. אגודה זו הובילה מאבק בינלאומי בסחר בנשים, סייעה לקורבנות הסחר ודאגה לשקם אותן. בתום מלחמת העולם השנייה סיימה האגודה את פעולתה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
6 ביוני 2020	תיאור התמונה האגודה היהודית להגנת נערות ונשים (באנגלית: Jewish Association for Protection of Girls and Women) הייתה אגודה יהודית בריטית שהוקמה בשנת 1885 על ידי מספר נשים מהאצולה היהודית הבריטית, במטרה להילחם בסחר בנשים יהודיות ולסייע בשיקומן של נערות יהודיות שעסקו בזנות. בהמשך דרכה הצטרפו לפעילים בה גם גברים. אגודה זו הובילה מאבק בינלאומי בסחר בנשים, סייעה לקורבנות הסחר ודאגה לשקם אותן. בתום מלחמת העולם השנייה סיימה האגודה את פעולתה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
7 ביוני 2020	תיאור התמונה V-3 היה תותח-על שתוכנן על ידי גרמניה הנאצית. התותח תוכנן לטווח מקסימלי של כ-165 קילומטר ולקצב אש של 12 פגזים בשעה. מטרת תכנונו של התותח הייתה הפגזתה של לונדון במשך כל שעות היממה. התותח תוכנן להיות נשק שיטיל טרור על אוכלוסייה אזרחית, כמו טילי ה-V האחרים, ויועד ליצור את אפקט ההפצצה האסטרטגית. V-3 היה אמור לגרום לנזק רב ולהרוגים רבים בלונדון, דבר שהיה גורם לאוכלוסייה האזרחית, לפי התכנון הגרמני, ללחוץ על הממשלה להביא לסיום המלחמה. תותחי V-3 יועדו להיות מוצבים בצפון צרפת, ובשל כך נבנו שם מתחמי בונקרים עצומים, עבור קני התותחים הרבים, והושקעו משאבים רבים כדי להעניק להם הגנה מקסימלית. לאחר שנודע לבעלות הברית על תוכנית זו, הושקעו משאבים רבים בהריסת המתחם. בוצעו כ-18 גיחות תקיפה בהם השתתפו אלפי כלי טיס וטונות רבות של פצצות הוטלו על המתחם. לאחר ניסיונות רבים, הצליחו מפציצי אוורו לנקסטר מטייסת 617, אשר הטילו על המתחם פצצות טולבוי נגד בונקרים במשקל של 5 טונה כל אחת, לחדור את מעטפת הבטון והסלע ולהשמיד את המתחם. התכנון של תותחים אלו היווה בסיס לפרויקט השאפתני HARP של ארצות הברית ושל קנדה, שמטרתו הייתה לבנות תותח-על שיוכל לשגר לוויינים לחלל. שיאים שנקבעו במסגרת פרויקט HARP לא נשברו עד היום. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
8 ביוני 2020	תיאור התמונה V-3 היה תותח-על שתוכנן על ידי גרמניה הנאצית. התותח תוכנן לטווח מקסימלי של כ-165 קילומטר ולקצב אש של 12 פגזים בשעה. מטרת תכנונו של התותח הייתה הפגזתה של לונדון במשך כל שעות היממה. התותח תוכנן להיות נשק שיטיל טרור על אוכלוסייה אזרחית, כמו טילי ה-V האחרים, ויועד ליצור את אפקט ההפצצה האסטרטגית. V-3 היה אמור לגרום לנזק רב ולהרוגים רבים בלונדון, דבר שהיה גורם לאוכלוסייה האזרחית, לפי התכנון הגרמני, ללחוץ על הממשלה להביא לסיום המלחמה. תותחי V-3 יועדו להיות מוצבים בצפון צרפת, ובשל כך נבנו שם מתחמי בונקרים עצומים, עבור קני התותחים הרבים, והושקעו משאבים רבים כדי להעניק להם הגנה מקסימלית. לאחר שנודע לבעלות הברית על תוכנית זו, הושקעו משאבים רבים בהריסת המתחם. בוצעו כ-18 גיחות תקיפה בהם השתתפו אלפי כלי טיס וטונות רבות של פצצות הוטלו על המתחם. לאחר ניסיונות רבים, הצליחו מפציצי אוורו לנקסטר מטייסת 617, אשר הטילו על המתחם פצצות טולבוי נגד בונקרים במשקל של 5 טונה כל אחת, לחדור את מעטפת הבטון והסלע ולהשמיד את המתחם. התכנון של תותחים אלו היווה בסיס לפרויקט השאפתני HARP של ארצות הברית ושל קנדה, שמטרתו הייתה לבנות תותח-על שיוכל לשגר לוויינים לחלל. שיאים שנקבעו במסגרת פרויקט HARP לא נשברו עד היום. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
9 ביוני 2020	אחר צהריים של פורענות הוא סרט קולנוע אמריקאי מסוגת דרמת פשע שיצא לאקרנים בשנת 1975, בבימויו של סידני לומט ובכיכובם של אל פצ'ינו, ג'ון קאזאלה וכריס סרנדון. הסרט מבוסס על אירוע אמיתי ומתאר שוד בנק שביצעו ג'ון וויטוביץ' וסאל נטורילה בברוקלין שבניו יורק ב-22 באוגוסט 1972, במהלכו התבצרו במבנה והחזיקו בבני הערובה במשך 14 שעות. את השוד יזם וויטוביץ' שהיה הומוסקסואל וביקש לממן ניתוח לשינוי מין עבור בן זוגו הטרנסקסואל. הסרט מתאר בצורה כרונולוגית את השתלשלות האירועים, את היחסים בין השודדים, המשטרה ובני הערובה, וכן את העניין הציבורי שהתעורר באירוע במהלך התרחשותו. "אחר צהריים של פורענות" נחשב לסרט המייצג את עשייתו הקולנועית של סידני לומט, המתבטאת בעיסוק רב בפשע, בשבריריותו של החוק והצדק ואי-יושרה של המשטרה, ובצילומיו בניו יורק המביאים לידי ביטוי את אופייה וקצבהּ הייחודי של העיר. ג'ון וויטוביץ' עצמו צפה בסרט מכלאו, וביקר אותו באופן מפורט במכתב ששלח לניו יורק טיימס ולא פורסם מעולם. הסרט ידוע בהתייחסותו האנטי-ממסדית לאירוע ולנושאים חברתיים-אזרחיים אחרים, והוא היה מועמד לשישה פרסי אוסקר ולשבעה פרסי גלובוס הזהב, וזכה בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. בנוסף, הוא דורג במקום השני ברשימת "עשרת סרטי השוד הטובים ביותר אי-פעם" של מגזין Movie Magic הבריטי. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
10 ביוני 2020	אחר צהריים של פורענות הוא סרט קולנוע אמריקאי מסוגת דרמת פשע שיצא לאקרנים בשנת 1975, בבימויו של סידני לומט ובכיכובם של אל פצ'ינו, ג'ון קאזאלה וכריס סרנדון. הסרט מבוסס על אירוע אמיתי ומתאר שוד בנק שביצעו ג'ון וויטוביץ' וסאל נטורילה בברוקלין שבניו יורק ב-22 באוגוסט 1972, במהלכו התבצרו במבנה והחזיקו בבני הערובה במשך 14 שעות. את השוד יזם וויטוביץ' שהיה הומוסקסואל וביקש לממן ניתוח לשינוי מין עבור בן זוגו הטרנסקסואל. הסרט מתאר בצורה כרונולוגית את השתלשלות האירועים, את היחסים בין השודדים, המשטרה ובני הערובה, וכן את העניין הציבורי שהתעורר באירוע במהלך התרחשותו. "אחר צהריים של פורענות" נחשב לסרט המייצג את עשייתו הקולנועית של סידני לומט, המתבטאת בעיסוק רב בפשע, בשבריריותו של החוק והצדק ואי-יושרה של המשטרה, ובצילומיו בניו יורק המביאים לידי ביטוי את אופייה וקצבהּ הייחודי של העיר. ג'ון וויטוביץ' עצמו צפה בסרט מכלאו, וביקר אותו באופן מפורט במכתב ששלח לניו יורק טיימס ולא פורסם מעולם. הסרט ידוע בהתייחסותו האנטי-ממסדית לאירוע ולנושאים חברתיים-אזרחיים אחרים, והוא היה מועמד לשישה פרסי אוסקר ולשבעה פרסי גלובוס הזהב, וזכה בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. בנוסף, הוא דורג במקום השני ברשימת "עשרת סרטי השוד הטובים ביותר אי-פעם" של מגזין Movie Magic הבריטי. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
11 ביוני 2020	תמונה של הנשיא בוש משנת 1992 ג'ורג' הרברט ווקר בוש היה פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כנשיאהּ ה-41 של ארצות הברית מ-1989 עד 1993 וכסגן נשיא ארצות הברית ה-43 מ-1981 עד 1989. בוש נולד ב-1924 במילטון שבמסצ'וסטס. בעקבות המתקפה על פרל הארבור ב-1941 דחה את לימודיו באוניברסיטה, התגייס לצי ארצות הברית ביום הולדתו ה-18, והפך לטייס הקרב הצעיר ביותר ששירת אז בצי (לפני יום הולדתו ה-19). ב-1966 נבחר לבית הנבחרים. ב-1971 מינה אותו הנשיא ריצ'רד ניקסון לשגריר ארצות הברית באו"ם, וכעבור שנתיים התמנה ליושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית. בהמשך מונה לתפקיד מנהל ה-CIA. ב-1980 התמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לקראת הבחירות לנשיאות, אך הובס בפריימריז בידי רונלד רייגן. רייגן בחר בבוש כעמיתו למירוץ, ובעקבות זכייתו בבחירות מונה בוש לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית. כסגן נשיא היה בוש אחראי למספר שטחי פעולה בתחום הפנים, כמו דה-רגולציה ותוכנית המלחמה בסמים, וערך מספר ניכר של ביקורים מעבר לים. בשנת 1988, לקראת סיום תקופת כהונתו השנייה כסגנו של רייגן, ניהל בוש מסע בחירות לנשיאות, והביס את יריבו הדמוקרטי מייקל דוקאקיס. בכך היה לסגן הנשיא המכהן הראשון שנבחר לנשיאות מזה למעלה מ-150 שנה, והאחרון עד כה. בתקופת נשיאותו של בוש התרחשו אירועים היסטוריים רבים: הפלישה האמריקאית לפנמה, מלחמת המפרץ, נפילת חומת ברלין ונפילת מסך הברזל. בוש חתם על הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, אשר יצר גוש סחר בין ארצות הברית, קנדה ומקסיקו. במהלך מלחמת המפרץ נהנה בוש מאחוזי פופולריות גבוהים, שנחלשו בהמשך בגלל המיתון הכלכלי, הגרעון התקציבי, והפשיעה בערים. בשנת 1990 העלה את שיעורי המיסים, חרף העובדה שהבטיח לציבור שלא יעשה זאת. הפרת ההבטחה הרחיקה ממנו שמרנים רבים, ובבחירות שנערכו בשנת 1992 הפסיד את הנשיאות, לאחר תקופת כהונה אחת, לביל קלינטון. בוש עזב את הפוליטיקה בשנת 1993. ב-1997 נפתחו הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים הקרויים על שמו. עם ניצחון בנו ג'ורג' ווקר בוש בבחירות לנשיאות ב-2000 היו השניים לצמד השני של אב ובן שכיהנו כנשיאים, אחרי ג'ון אדמס וג'ון קווינסי אדמס. בנובמבר 2018 הלך בוש לעולמו. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
12 ביוני 2020	תמונה של הנשיא בוש משנת 1992 ג'ורג' הרברט ווקר בוש היה פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כנשיאהּ ה-41 של ארצות הברית מ-1989 עד 1993 וכסגן נשיא ארצות הברית ה-43 מ-1981 עד 1989. בוש נולד ב-1924 במילטון שבמסצ'וסטס. בעקבות המתקפה על פרל הארבור ב-1941 דחה את לימודיו באוניברסיטה, התגייס לצי ארצות הברית ביום הולדתו ה-18, והפך לטייס הקרב הצעיר ביותר ששירת אז בצי (לפני יום הולדתו ה-19). ב-1966 נבחר לבית הנבחרים. ב-1971 מינה אותו הנשיא ריצ'רד ניקסון לשגריר ארצות הברית באו"ם, וכעבור שנתיים התמנה ליושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית. בהמשך מונה לתפקיד מנהל ה-CIA. ב-1980 התמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לקראת הבחירות לנשיאות, אך הובס בפריימריז בידי רונלד רייגן. רייגן בחר בבוש כעמיתו למירוץ, ובעקבות זכייתו בבחירות מונה בוש לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית. כסגן נשיא היה בוש אחראי למספר שטחי פעולה בתחום הפנים, כמו דה-רגולציה ותוכנית המלחמה בסמים, וערך מספר ניכר של ביקורים מעבר לים. בשנת 1988, לקראת סיום תקופת כהונתו השנייה כסגנו של רייגן, ניהל בוש מסע בחירות לנשיאות, והביס את יריבו הדמוקרטי מייקל דוקאקיס. בכך היה לסגן הנשיא המכהן הראשון שנבחר לנשיאות מזה למעלה מ-150 שנה, והאחרון עד כה. בתקופת נשיאותו של בוש התרחשו אירועים היסטוריים רבים: הפלישה האמריקאית לפנמה, מלחמת המפרץ, נפילת חומת ברלין ונפילת מסך הברזל. בוש חתם על הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, אשר יצר גוש סחר בין ארצות הברית, קנדה ומקסיקו. במהלך מלחמת המפרץ נהנה בוש מאחוזי פופולריות גבוהים, שנחלשו בהמשך בגלל המיתון הכלכלי, הגרעון התקציבי, והפשיעה בערים. בשנת 1990 העלה את שיעורי המיסים, חרף העובדה שהבטיח לציבור שלא יעשה זאת. הפרת ההבטחה הרחיקה ממנו שמרנים רבים, ובבחירות שנערכו בשנת 1992 הפסיד את הנשיאות, לאחר תקופת כהונה אחת, לביל קלינטון. בוש עזב את הפוליטיקה בשנת 1993. ב-1997 נפתחו הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים הקרויים על שמו. עם ניצחון בנו ג'ורג' ווקר בוש בבחירות לנשיאות ב-2000 היו השניים לצמד השני של אב ובן שכיהנו כנשיאים, אחרי ג'ון אדמס וג'ון קווינסי אדמס. בנובמבר 2018 הלך בוש לעולמו. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
13 ביוני 2020	צ'ארלס הוֹהי (1925–2006) היה מדינאי אירי שכיהן כטישַך (ראש ממשלת אירלנד) מטעם מפלגת פיאנה פול. הוא כיהן במשרה במשך שלוש קדנציות בין השנים 1979–1992. הוהי נבחר לראשונה לדאל אירן, הפרלמנט האירי, ב-1957, ונבחר מחדש בכל מערכות הבחירות עד 1992. כיהן גם כשר הבריאות והרווחה (1977–1979), כשר האוצר (1966–1970), כשר החקלאות (1964–1966) וכשר המשפטים (1961–1964). הוהי נחשב לאחד הפוליטיקאים האירים הדומיננטיים והשנויים במחלוקת, בתקופתו. עם כניסתו לממשלה בתחילת שנות השישים הפך להיות סמל לדור חדש של שרים איריים. כראש ממשלה, נזקף לזכותו, על פי כמה כלכלנים, השינוי לטובה בכלכלת אירלנד של סוף שנות השמונים. עם זאת, הקריירה הפוליטית שלו עמדה גם בסימן של כמה שערוריות. כשר אוצר, היה הוהי מעורב בשערוריית הנשק של 1970, שערורייה שכמעט וחיסלה את הקריירה שלו. לאחר ששוקם המוניטין שלו, הוא ניזוק שוב עקב פרשת רצח מוזרה שאירעה ב-1982, כשכיהן כראש ממשלה. ארבע פעמים הוא עמד בפני הדחה מתפקידו כמנהיג המפלגה, ובכל פעם הצליח "לחמוק" מהדחה זו, מה שהעניק לו את הכינוי "הודיני הגדול". גילויים על חלקו בשערוריית הציתות לטלפונים אילצו אותו להתפטר מתפקידו כראש הממשלה, ואף לפרוש מהחיים הפוליטיים, ב-1992. לאחר פרישתו של הוהי, גילויים נוספים על שחיתות, מעילות, העלמות מס ורומן מחוץ לנישואין שנמשך 27 שנים, הכתימו לחלוטין את המוניטין שלו. הוא מת מסרטן הערמונית ב-2006, בגיל 80. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
14 ביוני 2020	צ'ארלס הוֹהי (1925–2006) היה מדינאי אירי שכיהן כטישַך (ראש ממשלת אירלנד) מטעם מפלגת פיאנה פול. הוא כיהן במשרה במשך שלוש קדנציות בין השנים 1979–1992. הוהי נבחר לראשונה לדאל אירן, הפרלמנט האירי, ב-1957, ונבחר מחדש בכל מערכות הבחירות עד 1992. כיהן גם כשר הבריאות והרווחה (1977–1979), כשר האוצר (1966–1970), כשר החקלאות (1964–1966) וכשר המשפטים (1961–1964). הוהי נחשב לאחד הפוליטיקאים האירים הדומיננטיים והשנויים במחלוקת, בתקופתו. עם כניסתו לממשלה בתחילת שנות השישים הפך להיות סמל לדור חדש של שרים איריים. כראש ממשלה, נזקף לזכותו, על פי כמה כלכלנים, השינוי לטובה בכלכלת אירלנד של סוף שנות השמונים. עם זאת, הקריירה הפוליטית שלו עמדה גם בסימן של כמה שערוריות. כשר אוצר, היה הוהי מעורב בשערוריית הנשק של 1970, שערורייה שכמעט וחיסלה את הקריירה שלו. לאחר ששוקם המוניטין שלו, הוא ניזוק שוב עקב פרשת רצח מוזרה שאירעה ב-1982, כשכיהן כראש ממשלה. ארבע פעמים הוא עמד בפני הדחה מתפקידו כמנהיג המפלגה, ובכל פעם הצליח "לחמוק" מהדחה זו, מה שהעניק לו את הכינוי "הודיני הגדול". גילויים על חלקו בשערוריית הציתות לטלפונים אילצו אותו להתפטר מתפקידו כראש הממשלה, ואף לפרוש מהחיים הפוליטיים, ב-1992. לאחר פרישתו של הוהי, גילויים נוספים על שחיתות, מעילות, העלמות מס ורומן מחוץ לנישואין שנמשך 27 שנים, הכתימו לחלוטין את המוניטין שלו. הוא מת מסרטן הערמונית ב-2006, בגיל 80. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
15 ביוני 2020	סמל ההגנה בשנות הארבעים ארגון ההגנה היה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, והיווה למעשה את התשתית להקמת צה"ל עם הקמת המדינה. "ההגנה" הוקמה ביוני 1920 ובתחילה כללה כוחות מקומיים מצומצמים בהיקפם וללא שליטה מרכזית. רק בשנות ה-30 החל הארגון להתפתח. לנוכח המרד הערבי הגדול, החלה "ההגנה" לשתף פעולה עם הבריטים בגיוס נוטרים ובהקמת יחידות לוחמים כגון פלוגות השדה ופלגות הלילה להגנת היישוב כנגד התוקפים. לאחר מכן הקימה שני כוחות מרכזיים – החי"ש (חיל השדה) והפלמ"ח. מלבד האימונים הצבאיים, כוחותיה השתתפו בפעולות גדולות נגד הבריטים, בהבאת מעפילים לארץ ובהתיישבות. "ההגנה", באמצעות 12 חטיבות הלוחמים שהקימה, ניהלה את השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות, במבצעים הגדולים לכיבוש הארץ מן הגליל ועד לנגב, ובלחימה נגד הפלישה של ארצות ערב לארץ ישראל, ולה תרומה מכרעת לניצחון במלחמה זו. במאי 1948, תוך כדי סערת הקרבות, הפך הארגון לצה"ל. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
16 ביוני 2020	סמל ההגנה בשנות הארבעים ארגון ההגנה היה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, והיווה למעשה את התשתית להקמת צה"ל עם הקמת המדינה. "ההגנה" הוקמה ביוני 1920 ובתחילה כללה כוחות מקומיים מצומצמים בהיקפם וללא שליטה מרכזית. רק בשנות ה-30 החל הארגון להתפתח. לנוכח המרד הערבי הגדול, החלה "ההגנה" לשתף פעולה עם הבריטים בגיוס נוטרים ובהקמת יחידות לוחמים כגון פלוגות השדה ופלגות הלילה להגנת היישוב כנגד התוקפים. לאחר מכן הקימה שני כוחות מרכזיים – החי"ש (חיל השדה) והפלמ"ח. מלבד האימונים הצבאיים, כוחותיה השתתפו בפעולות גדולות נגד הבריטים, בהבאת מעפילים לארץ ובהתיישבות. "ההגנה", באמצעות 12 חטיבות הלוחמים שהקימה, ניהלה את השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות, במבצעים הגדולים לכיבוש הארץ מן הגליל ועד לנגב, ובלחימה נגד הפלישה של ארצות ערב לארץ ישראל, ולה תרומה מכרעת לניצחון במלחמה זו. במאי 1948, תוך כדי סערת הקרבות, הפך הארגון לצה"ל. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
17 ביוני 2020	אשדוד היא עיר במחוז הדרום והשישית בישראל בגודל אוכלוסייתה. נוסדה כמועצה מקומית ב-1956 והוכרזה כעיר ב-1968. העיר שוכנת לחופו של הים התיכון, מדרום ליבנה, מצפון לאשקלון וממערב לגן יבנה. בשטחה זורם נחל לכיש. אשדוד קרויה על שם אחת מחמש ערי פלשתים ששכנו באזור. גם איסדוד – עיירה ערבית שהוקמה במאה השביעית, שכנה כ-3 ק"מ מדרום-מזרח למקום שבו הוקמה אשדוד "החדשה", וננטשה במהלך מלחמת העצמאות – נקראה על שם עיר פלשתית זו. עוד בראשית ימיה הייתה אשדוד עיר נמל, ואחד מסמליה המובהקים עד היום הוא נמל אשדוד, אחד משלושת נמלי המסחר של ישראל (יחד עם נמל חיפה ונמל אילת). אשדוד נבנתה על ידי עולים, וכבר מאז הקמתה היא עיר קולטת עלייה. העולים יצרו בעיר אינטגרציה חברתית, מבלי לאבד את הזהות המיוחדת של הקהילות מהן באו. אשדוד תוכננה בתכנון מוקדם ומחולקת לרבעי מגורים ולרבעים מעורבי שימושים, מה שתרם רבות להצלחתה ולהתפתחותה כעיר בישראל. העיר חברה בארגון פורום ה-15. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
18 ביוני 2020	אשדוד היא עיר במחוז הדרום והשישית בישראל בגודל אוכלוסייתה. נוסדה כמועצה מקומית ב-1956 והוכרזה כעיר ב-1968. העיר שוכנת לחופו של הים התיכון, מדרום ליבנה, מצפון לאשקלון וממערב לגן יבנה. בשטחה זורם נחל לכיש. אשדוד קרויה על שם אחת מחמש ערי פלשתים ששכנו באזור. גם איסדוד – עיירה ערבית שהוקמה במאה השביעית, שכנה כ-3 ק"מ מדרום-מזרח למקום שבו הוקמה אשדוד "החדשה", וננטשה במהלך מלחמת העצמאות – נקראה על שם עיר פלשתית זו. עוד בראשית ימיה הייתה אשדוד עיר נמל, ואחד מסמליה המובהקים עד היום הוא נמל אשדוד, אחד משלושת נמלי המסחר של ישראל (יחד עם נמל חיפה ונמל אילת). אשדוד נבנתה על ידי עולים, וכבר מאז הקמתה היא עיר קולטת עלייה. העולים יצרו בעיר אינטגרציה חברתית, מבלי לאבד את הזהות המיוחדת של הקהילות מהן באו. אשדוד תוכננה בתכנון מוקדם ומחולקת לרבעי מגורים ולרבעים מעורבי שימושים, מה שתרם רבות להצלחתה ולהתפתחותה כעיר בישראל. העיר חברה בארגון פורום ה-15. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
19 ביוני 2020	תיאור התמונה קלריסה "קלרה" הרלו ברטון (25 בדצמבר 1821 – 12 באפריל 1912) הייתה אשת חינוך ואחות צבאית אמריקאית, הידועה בעיקר כמייסדת הצלב האדום האמריקאי וכנשיאתו הראשונה. ברטון נולדה בארצות הברית, ביישוב חקלאי קטן במסצ'וסטס. הייתה רווקה ובמשך כל חייה הקדישה את זמנה למען הזולת. היא כונתה "המלאכית בשדה הקרב של מלחמת האזרחים האמריקנית" בשל הסיוע האישי שהעניקה לחיילים פצועים בשדה הקרב. היא נודעה גם בזכות היותה בין הנשים הראשונות שנשאו משרה בכירה בממשל הפדרלי וכדמות פעילה במאבק למען שוויון זכויות לנשים ולשחורים. לברטון מיוחסת ההצהרה "אני מוכנה לעיתים ללמד בחינם, אך לעולם לא אסכים לבצע עבודה שגברים מבצעים, בשכר נמוך מזה שמשולם להם". אישיותה שימשה השראה לדורות של אחיות, רופאים, עובדים סוציאליים ומורים שאימצו את תפיסותיה הערכיות והקדישו את חייהם כמוה כדי לסייע לאחרים. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
20 ביוני 2020	תיאור התמונה קלריסה "קלרה" הרלו ברטון (25 בדצמבר 1821 – 12 באפריל 1912) הייתה אשת חינוך ואחות צבאית אמריקאית, הידועה בעיקר כמייסדת הצלב האדום האמריקאי וכנשיאתו הראשונה. ברטון נולדה בארצות הברית, ביישוב חקלאי קטן במסצ'וסטס. הייתה רווקה ובמשך כל חייה הקדישה את זמנה למען הזולת. היא כונתה "המלאכית בשדה הקרב של מלחמת האזרחים האמריקנית" בשל הסיוע האישי שהעניקה לחיילים פצועים בשדה הקרב. היא נודעה גם בזכות היותה בין הנשים הראשונות שנשאו משרה בכירה בממשל הפדרלי וכדמות פעילה במאבק למען שוויון זכויות לנשים ולשחורים. לברטון מיוחסת ההצהרה "אני מוכנה לעיתים ללמד בחינם, אך לעולם לא אסכים לבצע עבודה שגברים מבצעים, בשכר נמוך מזה שמשולם להם". אישיותה שימשה השראה לדורות של אחיות, רופאים, עובדים סוציאליים ומורים שאימצו את תפיסותיה הערכיות והקדישו את חייהם כמוה כדי לסייע לאחרים. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
21 ביוני 2020	כרזת הסרט בספרדית אל מריאצ'י הוא סרט פעולה בשפה הספרדית משנת 1992. עלילת הסרט נסבה על נגן גיטרה, מריאצ'י, המגיע לעיירה מקסיקנית קטנה ונידחת במטרה למצוא בה פרנסה כנגן. הוא מזוהה בטעות כראש כנופיית פשע, נקרה בעל כורחו לתוך עימות אלים בין כנופיות, ונאלץ לנוס על נפשו. הסרט נכתב, צולם, הופק, בוים ונערך על ידי רוברט רודריגז, אמריקאי ממוצא מקסיקני. זהו סרטו הראשון באורך מלא של רודריגז, שהיה בן 23 בעת הפקתו. הסרט הופק בתקציב של 7,000 דולר בלבד, ויועד במקור לשיווק בשוק הווידאו הביתי בספרדית. רודריגז תכנן שהסרט ישמש אותו לתרגול ולרכישת ניסיון לקראת יצירת סרטו המשמעותי הראשון כבמאי הוליוודי. עם זאת, בבואו למכור את הסרט לחברות הפצה, הצליח לעורר אצלן עניין, וחתם על חוזה להפצת הסרט עם חברת קולומביה, שהשקיעה בו כ-200,000 דולר נוספים כדי להתאימו להצגה בקולנוע. הסרט נחל הצלחה בקרב המבקרים ובפסטיבלי הקולנוע, והוביל לשני סרטי המשך שהשלימו טרילוגיה הידועה בשם "טרילוגיית מקסיקו" (או "טרילוגיית מריאצ'י"). הסרט נחשב לאחד מהסרטים דלי התקציב המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
22 ביוני 2020	כרזת הסרט בספרדית אל מריאצ'י הוא סרט פעולה בשפה הספרדית משנת 1992. עלילת הסרט נסבה על נגן גיטרה, מריאצ'י, המגיע לעיירה מקסיקנית קטנה ונידחת במטרה למצוא בה פרנסה כנגן. הוא מזוהה בטעות כראש כנופיית פשע, נקרה בעל כורחו לתוך עימות אלים בין כנופיות, ונאלץ לנוס על נפשו. הסרט נכתב, צולם, הופק, בוים ונערך על ידי רוברט רודריגז, אמריקאי ממוצא מקסיקני. זהו סרטו הראשון באורך מלא של רודריגז, שהיה בן 23 בעת הפקתו. הסרט הופק בתקציב של 7,000 דולר בלבד, ויועד במקור לשיווק בשוק הווידאו הביתי בספרדית. רודריגז תכנן שהסרט ישמש אותו לתרגול ולרכישת ניסיון לקראת יצירת סרטו המשמעותי הראשון כבמאי הוליוודי. עם זאת, בבואו למכור את הסרט לחברות הפצה, הצליח לעורר אצלן עניין, וחתם על חוזה להפצת הסרט עם חברת קולומביה, שהשקיעה בו כ-200,000 דולר נוספים כדי להתאימו להצגה בקולנוע. הסרט נחל הצלחה בקרב המבקרים ובפסטיבלי הקולנוע, והוביל לשני סרטי המשך שהשלימו טרילוגיה הידועה בשם "טרילוגיית מקסיקו" (או "טרילוגיית מריאצ'י"). הסרט נחשב לאחד מהסרטים דלי התקציב המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
23 ביוני 2020	משמאל לימין: מוחמד רזה פהלווי, הוארי בומדיאן וסדאם חוסיין הסכם אלג'יר הוא הסכם שנחתם בין איראן לעיראק בשנת 1975 במטרה לפתור את סכסוך הגבול בין המדינות. ההסכם גובש בין השאה האיראני, מוחמד רזה פהלווי, לבין סדאם חוסיין מטעם עיראק. הצהרה התחלתית על ההסכמה נחתמה על ידי הנציגים הבכירים ב-6 במרץ 1975 בעיר אלג'יר, וזו גובשה לאמנה שנחתמה ב-13 ביוני בבגדאד. באופן רשמי ההסכם נועד להביא קץ לסכסוך הגבול בין המדינות – בגבול הימי בשט אל-ערב ובמחוז ח'וזסתאן במערב איראן, שבו חיים בעיקר ערבים ולא פרסים. עם זאת, השפעתו העיקרית הייתה הפסקת התמיכה האיראנית החשאית במרידה הכורדית נגד משטר הבעת' בעיראק. ההסכם הופר על ידי עיראק חמש שנים לאחר החתימה עליו, עם הכרזת סדאם חוסיין ב-17 בספטמבר 1980 כי נהר שט אל-ערב שייך לעיראק ופריצת מלחמת איראן-עיראק מיד לאחר מכן. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
24 ביוני 2020	משמאל לימין: מוחמד רזה פהלווי, הוארי בומדיאן וסדאם חוסיין הסכם אלג'יר הוא הסכם שנחתם בין איראן לעיראק בשנת 1975 במטרה לפתור את סכסוך הגבול בין המדינות. ההסכם גובש בין השאה האיראני, מוחמד רזה פהלווי, לבין סדאם חוסיין מטעם עיראק. הצהרה התחלתית על ההסכמה נחתמה על ידי הנציגים הבכירים ב-6 במרץ 1975 בעיר אלג'יר, וזו גובשה לאמנה שנחתמה ב-13 ביוני בבגדאד. באופן רשמי ההסכם נועד להביא קץ לסכסוך הגבול בין המדינות – בגבול הימי בשט אל-ערב ובמחוז ח'וזסתאן במערב איראן, שבו חיים בעיקר ערבים ולא פרסים. עם זאת, השפעתו העיקרית הייתה הפסקת התמיכה האיראנית החשאית במרידה הכורדית נגד משטר הבעת' בעיראק. ההסכם הופר על ידי עיראק חמש שנים לאחר החתימה עליו, עם הכרזת סדאם חוסיין ב-17 בספטמבר 1980 כי נהר שט אל-ערב שייך לעיראק ופריצת מלחמת איראן-עיראק מיד לאחר מכן. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
25 ביוני 2020	הגזענות הוא ספר מאת האינטלקטואל היהודי-צרפתי-תוניסאי אלבר ממי, הדן בתופעת הגזענות, מפרש את מהות קיומה ובוחן סוגיות הקשורות אליה. הגדרתו של אלבר ממי לגזענות כפי שבאה לידי ביטוי בספר זה שימשה ומשמשת חוקרים רבים בתחומי הדעת של מדעי החברה. ממי רואה את הגזענות כנקודת מפגש בין שתי תפיסות שפיתח ביצירותיו המוקדמות, "השליטה" ו"התלות". בספר זה ממשיך המחבר את תיאור החברה האנושית כמסווגת את בני האדם לשולטים ולנשלטים, למדכאים ולמדוכאים, לקבוצת ההתייחסות של האדם עצמו, מול "האחר". הוא תופס את הגזענות כתופעה אנושית שכיחה ביותר, אשר לכל היותר ניתן למתן את גילוייה, אך לא להדבירה. ככזו, הוא רואה בה עובדה חברתית ולא תופעה פסיכופתולוגית. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
26 ביוני 2020	הגזענות הוא ספר מאת האינטלקטואל היהודי-צרפתי-תוניסאי אלבר ממי, הדן בתופעת הגזענות, מפרש את מהות קיומה ובוחן סוגיות הקשורות אליה. הגדרתו של אלבר ממי לגזענות כפי שבאה לידי ביטוי בספר זה שימשה ומשמשת חוקרים רבים בתחומי הדעת של מדעי החברה. ממי רואה את הגזענות כנקודת מפגש בין שתי תפיסות שפיתח ביצירותיו המוקדמות, "השליטה" ו"התלות". בספר זה ממשיך המחבר את תיאור החברה האנושית כמסווגת את בני האדם לשולטים ולנשלטים, למדכאים ולמדוכאים, לקבוצת ההתייחסות של האדם עצמו, מול "האחר". הוא תופס את הגזענות כתופעה אנושית שכיחה ביותר, אשר לכל היותר ניתן למתן את גילוייה, אך לא להדבירה. ככזו, הוא רואה בה עובדה חברתית ולא תופעה פסיכופתולוגית. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
27 ביוני 2020	בול ביטוח חיים הוא סוג של בול רשמי אשר הונפק בניו זילנד בין השנים 1891–1981 ונועד לשלם עבור המכתבים שנשלחו על ידי המחלקה הממשלתית לביטוח חיים של ממשלת ניו זילנד. הבולים המיוחדים למחלקת הביטוח הונפקו כפשרה שנועדה לפתור חילוקי דעות כספיים בין מנהלי המחלקה הממשלתית לביטוח חיים ומנהלי הדואר. זוהי תופעה ייחודית לניו זילנד, שלא בוצעה מעולם בשום שירות אחר ברחבי העולם. בשנת 1987 הפך "המשרד הממשלתי לביטוח חיים" לחברה ממשלתית בשם "טאואר קורפוריישן", אשר בשנת 1990 הופרטה באופן מלא והועברה לידי בעלי המניות של החברה. החברה המופרטת שמרה על הלוגו של המגדלור, שהמשיך לסמל את נושא ביטוח החיים בניו זילנד. בהיותה חברה פרטית לא הייתה עוד "טאואר קורפוריישן" זכאית להנפקה מיוחדת של בולים, והשימוש בהם הופסק בסוף שנת 1989, ערב הפרטת החברה לידי הציבור. אף על פי שהחברה החדשה לא הייתה קשורה עוד מבחינה רשמית אל הבולים המיוחדים שהונפקו לאורך השנים, היא המשיכה להחזיק בבעלותה אוסף עשיר של בולי ביטוח חיים. ב-9 ביולי 1992 ערכה החברה באחד המלונות בכרייסטצ'רץ' אירוע מפואר ללקוחותיה, שבמסגרתו הציגה תערוכה גדולה של בולים מן האוסף. עיקר העניין של האספנים וחוקרי הבולאות מתמקד בבולים שהונפקו בין השנים 1891–1906. ריבוי ההדפסות, חוסר ההקפדה על איכות הביצוע, והשימוש במספר סוגי נייר ומכונות נִקְבּוּב – כל אלו הובילו ליצירת מגוון עשיר של תשניות, רבות מהן נדירות וקשות לאבחון. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
28 ביוני 2020	בול ביטוח חיים הוא סוג של בול רשמי אשר הונפק בניו זילנד בין השנים 1891–1981 ונועד לשלם עבור המכתבים שנשלחו על ידי המחלקה הממשלתית לביטוח חיים של ממשלת ניו זילנד. הבולים המיוחדים למחלקת הביטוח הונפקו כפשרה שנועדה לפתור חילוקי דעות כספיים בין מנהלי המחלקה הממשלתית לביטוח חיים ומנהלי הדואר. זוהי תופעה ייחודית לניו זילנד, שלא בוצעה מעולם בשום שירות אחר ברחבי העולם. בשנת 1987 הפך "המשרד הממשלתי לביטוח חיים" לחברה ממשלתית בשם "טאואר קורפוריישן", אשר בשנת 1990 הופרטה באופן מלא והועברה לידי בעלי המניות של החברה. החברה המופרטת שמרה על הלוגו של המגדלור, שהמשיך לסמל את נושא ביטוח החיים בניו זילנד. בהיותה חברה פרטית לא הייתה עוד "טאואר קורפוריישן" זכאית להנפקה מיוחדת של בולים, והשימוש בהם הופסק בסוף שנת 1989, ערב הפרטת החברה לידי הציבור. אף על פי שהחברה החדשה לא הייתה קשורה עוד מבחינה רשמית אל הבולים המיוחדים שהונפקו לאורך השנים, היא המשיכה להחזיק בבעלותה אוסף עשיר של בולי ביטוח חיים. ב-9 ביולי 1992 ערכה החברה באחד המלונות בכרייסטצ'רץ' אירוע מפואר ללקוחותיה, שבמסגרתו הציגה תערוכה גדולה של בולים מן האוסף. עיקר העניין של האספנים וחוקרי הבולאות מתמקד בבולים שהונפקו בין השנים 1891–1906. ריבוי ההדפסות, חוסר ההקפדה על איכות הביצוע, והשימוש במספר סוגי נייר ומכונות נִקְבּוּב – כל אלו הובילו ליצירת מגוון עשיר של תשניות, רבות מהן נדירות וקשות לאבחון. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
29 ביוני 2020	המתקפה האיטלקית ביוון, אוקטובר 1940 מלחמת איטליה–יוון היא עימות בין איטליה הפאשיסטית ובין יוון שהחל ב-28 באוקטובר 1940 והסתיים ב-6 באפריל 1941. העימות סימן את תחילת המערכה הבלקנית במלחמת העולם השנייה. תחילת העימות ברצונו של בניטו מוסוליני להוכיח להיטלר כי איטליה היא מעצמה במרחב הים התיכון ולזכות בניצחון צבאי מקביל לניצחונותיו של היטלר בתחילת המלחמה, ובתפיסה כי הים התיכון, ובמיוחד אזור דרום מזרח אירופה, הוא "שטח השפעה איטלקי". ב-28 באוקטובר 1940, לאחר שראש הממשלה היווני יואניס מטאקסס, שהיה אף הוא בעל נטיות פשיסטיות ופרו נאציות, דחה אולטימטום של מוסוליני להעניק לאיטליה שטחים ביוון, הורה מוסוליני לכוחותיו לפלוש לשטח יוון. הצבא היווני הדף את הפלישה, ואף הצליח לכבוש חלקים מאלבניה. מתקפה איטלקית נוספת, במרץ 1941, נהדפה אף היא. רק לאחר פלישה גרמנית דרך יוגוסלביה ובולגריה, הצליחו כוחות הציר לכבוש את יוון. הישגי היוונים אל מול איטליה היו הניצחון הראשון ביבשה של מדינה כלשהי על כוחות מדינות הציר במלחמת העולם השנייה. הלחימה חשפה את חולשתה הצבאית של איטליה. הצורך בהתערבות גרמנית היה שלב בהפיכת איטליה מבעלת ברית שוות מעמד לגרורה גרמנית, ולבסוף, ב-1943, למדינה כבושה. יוון הפסידה במערכה, ונכבשה על ידי גרמניה, אך זכר הלחימה של הכוחות היוונים נשמר כיום ביוון כמורשת של גבורה והתנגדות לתוקפנות. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
30 ביוני 2020	המתקפה האיטלקית ביוון, אוקטובר 1940 מלחמת איטליה–יוון היא עימות בין איטליה הפאשיסטית ובין יוון שהחל ב-28 באוקטובר 1940 והסתיים ב-6 באפריל 1941. העימות סימן את תחילת המערכה הבלקנית במלחמת העולם השנייה. תחילת העימות ברצונו של בניטו מוסוליני להוכיח להיטלר כי איטליה היא מעצמה במרחב הים התיכון ולזכות בניצחון צבאי מקביל לניצחונותיו של היטלר בתחילת המלחמה, ובתפיסה כי הים התיכון, ובמיוחד אזור דרום מזרח אירופה, הוא "שטח השפעה איטלקי". ב-28 באוקטובר 1940, לאחר שראש הממשלה היווני יואניס מטאקסס, שהיה אף הוא בעל נטיות פשיסטיות ופרו נאציות, דחה אולטימטום של מוסוליני להעניק לאיטליה שטחים ביוון, הורה מוסוליני לכוחותיו לפלוש לשטח יוון. הצבא היווני הדף את הפלישה, ואף הצליח לכבוש חלקים מאלבניה. מתקפה איטלקית נוספת, במרץ 1941, נהדפה אף היא. רק לאחר פלישה גרמנית דרך יוגוסלביה ובולגריה, הצליחו כוחות הציר לכבוש את יוון. הישגי היוונים אל מול איטליה היו הניצחון הראשון ביבשה של מדינה כלשהי על כוחות מדינות הציר במלחמת העולם השנייה. הלחימה חשפה את חולשתה הצבאית של איטליה. הצורך בהתערבות גרמנית היה שלב בהפיכת איטליה מבעלת ברית שוות מעמד לגרורה גרמנית, ולבסוף, ב-1943, למדינה כבושה. יוון הפסידה במערכה, ונכבשה על ידי גרמניה, אך זכר הלחימה של הכוחות היוונים נשמר כיום ביוון כמורשת של גבורה והתנגדות לתוקפנות. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה