הרקע למלחמת לבנון השנייה

מלחמת לבנון השנייה פרצה בקיץ 2006 בעקבות חטיפת חיילי צה"ל על ידי החזבאללה.

גבול הצפון לאחר הנסיגה מרצועת הביטחוןעריכה

  ערך מורחב – סכסוך ישראל-חזבאללה מהנסיגה מרצועת הביטחון עד מלחמת לבנון השנייה

לאחר סיום מלחמת לבנון הראשונה ביולי 1985 שלט צה"ל בדרום לבנון באזור חיץ ברוחב מספר קילומטרים, כדי להגן על היישובים הסמוכים לגבול. לאחר שצה"ל ספג אבדות רבות מידי חזבאללה ולאחר לחץ ציבורי כבד, הורה ראש הממשלה אהוד ברק במאי 2000 על נסיגה מדרום לבנון. בעקבותיה התפרס החזבאללה ברחבי דרום לבנון ועל הגבול הבינלאומי, וביסס בה את שליטתו, בבניית בונקרים וצבירת נשק רב, בין היתר ארטילריה רקטית ארוכת-טווח, שנועדה לטענתו לקיים מאזן אימה שימנע מצה"ל לפלוש שנית ללבנון, אך למעשה שימשה בידיו כגיבוי בפעולותיו נגד ישראל.

במשך שש השנים שלאחר הנסיגה, חלה ירידה דרסטית בכמותן ואיכותן של התקפות חזבאללה על ישראל. בתקופה זו חזבאללה שמר את העימות על "אש קטנה", ומפעם לפעם התקיף לאורך הגבול הצפוני, בעיקר את מוצבי צה"ל. מדיניות זו נבעה מסיבות פנים לבנונית, כדי להמשיך לבצר את מעמדו בחברה הלבנונית, כמי שמוביל את "ההתנגדות" לישראל, מבלי לשלם מחיר יקר מדי על כך למול ישראל[1]. מניין ההרוגים בכל תקופה זו שעמד על 14 חיילי צה"ל ו-6 אזרחים, היה נמוך במאות אחוזים ממספר האבדות בתקופת אחזקת רצועת הביטחון. ככלל הגבול היה שקט, מצבם הכלכלי של יישובי הצפון הוטב, והתיירות הלכה והשתקמה.

אף שלקראת ביצוע הנסיגה בשנת 2000 הצהיר ראש הממשלה אהוד ברק שבמידה ולאחר הנסיגה תיפתח אש לבנונית, "כל לבנון תבער", בפועל הסתכמו תגובות צה"ל לפעולות ההתקפיות המוגבלות של חזבאללה בהפצצות ממוקדות או באש ארטילרית מוגבלת, כדי למנוע הסלמה של המצב. מחליפו של ברק, אריאל שרון, המשיך במדיניות איפוק זו.

זמן קצר לאחר הנסיגה - ב-7 באוקטובר 2000 - חטפו אנשי חזבאללה שלושה חיילים באזור החרמון. באירוע אחר נחטף קצין המילואים אלחנן טננבוים, לאחר שפותה לנסוע ללבנון.

במהלך תקופה זו, נתגלעה מחלוקת חדשה בין לבנון לישראל, כאשר לבנון החלה להקים מתקן הטיה ושאיבת מים סמוך לנחל הווזאני, שהוא אחד המקורות העיקריים של נחל החצבאני. בנוסף לכך, במספר הזדמנויות חזבאללה ירה פגזי נ"מ שנחתו ביישובי הצפון. לטענת הארגון, היה מדובר בירי תגובה לחדירת מטוסי חיל האוויר הישראלי למרחב הלבנוני, אך יש לציין שלרוב פגזי נ"מ מתוכננים להתפוצץ בעודם באוויר, במידה והחטיאו את מטרתם (מנגנון מבוסס זמן או קירבה)-מסיבה זו, ניתן לשער שמלכתחילה הירי כוון ליישובים הישראלים.

צעדים אלו התפרשו בישראל כניסיונות התגרות של החזבאללה שמטרתם היא לתת לגיטימציה לחזבאללה לשגר אלפי רקטות שהועברו לארגון מסוריה ואיראן, כתגובה לצעד תוקפני של ישראל ובכך לגרור את ישראל למלחמה שתקנה לה תדמית של מדינה תוקפנית. מסיבה זו ישראל נקטה לרוב במדיניות של הבלגה, שזכתה לביקורת פנימית בטענה שמדיניות זו, לאחר הנסיגה מלבנון, מחלישה את ההרתעה של צה"ל ובכך מעודדת את החזבאללה להמשיך במעשיו.

בשנת 2004 החליט אריאל שרון במסגרת עסקת שבויים לשחרר כ-400 אסירים לבנונים ופלסטינים תמורת שחרור טננבוים והשבת גופות שלושת החיילים, שנהרגו במהלך החטיפה. הצלחה זו העניקה השראה לניסיונות נוספים, בזירה הלבנונית והפלסטינית, לחטוף חיילי צה"ל כקלפי מיקוח. בנובמבר 2005 כשל ניסיון לממש איומים אלה ברג'ר.

תקוותיה של ישראל כי החלטה 1559 של מועצת הביטחון שהתקבלה בסוף 2004 אשר חייבה את פירוק המיליציות החמושות בלבנון מנשקן וכן מהפכת הארזים שהביאה לסיום השליטה הסורית בלבנון יביאו לפירוק חזבאללה נכזבו. חזבאללה שהמשיך להתחמש אף נכנס לפוליטיקה הלבנונית, כשהוא מתבסס על הצלחות העבר בעימות כנגד ישראל, ודוחק את שאר המפלגות השיעיות לעמדה נחותה. עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה היו בממשלה הלבנונית בראשות פואד סניורה שני שרים המזוהים עם מפלגת חזבאללה.

במהלך 2005 החלה בצה"ל הכנת תוכנית מגירה בשם "שוברת הקרח", שהייתה אמורה להיות המתווה לפעילות במקרה של הסלמה בגבול הצפון, אך בעת מבחן המציאות צה"ל לא השתמש בה.

החזית הדרומיתעריכה

  ערך מורחב – מבצע גשמי קיץ

ב־25 ביוני 2006, תקפו מחבלים מהחמאס, ועדות ההתנגדות העממית ומארגון "צבא האסלאם" בירי נ"ט מוצב צה"ל, נגמ"ש וטנק ליד מעבר סופה וקיבוץ כרם שלום. בהתקפה נהרגו 2 חיילי צה"ל וחייל שלישי, רב"ט גלעד שליט, נחטף.

ראש הממשלה אהוד אולמרט סירב לדרישת החוטפים לשחרר את כל האסירות והאסירים שמתחת לגיל 18 בתמורה לשחרור החטוף, וקבע כי לא ינהל משא ומתן עם טרוריסטים. למרות זאת, המתין אולמרט מספר ימים על מנת לאפשר לפעילות דיפלומטית של גורמים בינלאומיים, לנסות לשחרר את החייל החטוף. משכשלו האמצעים הדיפלומטיים, נכנסו כוחות קרקעיים של צה"ל לרצועה והחלו במבצע גשמי קיץ שכלל גם חיפוש אחר החטוף.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ד"ר גיא בכור, מתוך עדותו בוועדת וינוגרד עמ' 26