הליכוד

מפלגת ימין ישראלית
(הופנה מהדף מפלגת הליכוד)
המונח "מחל" מפנה לכאן. לערך העוסק במתנדבי חוץ לארץ, ראו מח"ל.

הליכוד – תנועה לאומית ליברלית[ב] היא מפלגת ימין שמרנית-ליברלית ציונית. היא קמה בשנת 1973 כאיחוד של מספר מפלגות ימין, שרצו לראשונה כמפלגה מאוחדת בבחירות לכנסת השמינית.

הליכוד
מדינה ישראלישראל ישראל
מייסד מנחם בגין, אריאל שרון
מנהיגים מנחם בגין
יצחק שמיר
בנימין נתניהו
אריאל שרון
תקופת הפעילות 13 בספטמבר 1973 – הווה (50 שנה)
אפיון מפלגת ימין שמרנית-ליברלית ציונית
אידאולוגיות ציונות רוויזיוניסטית[1]
שמרנות ליברלית[2][3][4]
ליברליזם כלכלי[5][6]
שמרנות[6][7][8]
פופוליזם ימני[9][10]
כנסות שמינית (1973) ואילך
ממשלות 1824, 27, 2930, 3235, 37
אותיות מחל[א]
שיא כוחה 48 מנדטים (1981)
שפל כוחה 12 מנדטים (2006)
רשימה פוליטית הליכוד-גשר-צומת (1996–1999)
הליכוד-אח"י (2009–2013)
הליכוד ביתנו (2013–2014)
נוצרה מתוך גח"ל
הרשימה הממלכתית
המרכז החופשי
התנועה למען ארץ ישראל השלמה
סיעות שהתפצלו התחיה (1979)
המפלגה לקידום הרעיון הציוני (1990)
גשר (1996)
חרות - התנועה הלאומית (1999)
קדימה (2005)
תקווה חדשה (2021)
מטה מצודת זאב, המלך ג'ורג' 38, תל אביב
מיקום במפה הפוליטית ימין[6][7][11][12][13]
ארגונים בינלאומיים הליכוד העולמי, ההסתדרות הציונית העולמית, ברית השמרנים והרפורמיסטים באירופה, האינטרנציונל השמרני, האיחוד הדמוקרטי הבין-לאומי
צבעים רשמיים כחול ולבן
נציגויות בפרלמנטים
הכנסת
32 / 120
likud.org.il

מההכנסת השמינית ואילך הייתה המפלגה הגדולה או השנייה בגודלה בכנסת, למעט בכנסת השבע עשרה. בעקבות היחלשות מפלגת העבודה הישראלית, יריבתה העיקרית, מהכנסת העשרים ואילך הפכה הליכוד למפלגה הגדולה בכנסת.[ג] המפלגה בראשות בנימין נתניהו מחזיקה כיום בשלטון במדינת ישראל, וכן החזיקה בשלטון ברוב השנים משנת 1977.

היסטוריה וציוני דרך עריכה

הקמה עריכה

 
זאב ז'בוטינסקי, אביה הרעיוני של תנועת הליכוד

הליכוד הוקם ב-13 בספטמבר 1973,[14] לקראת הבחירות לכנסת השמינית, כרשימה משותפת למספר מפלגות ותנועות:

  1. גח"ל (רשימה משותפת למפלגות תנועת החרות והמפלגה הליברלית, היה המרכיב העיקרי בליכוד)
  2. הרשימה הממלכתית
  3. המרכז החופשי
  4. התנועה למען ארץ ישראל השלמה

תנועות אלו שמרו על מוסדותיהן המפלגתיים. הרשימה לכנסת הורכבה, על פי מפתח מוסכם, מנציגי התנועות השונות. היוזם העיקרי של מהלך זה, שהוביל בסופו של דבר לאיחוד מלא, היה אריאל שרון, שפרש באותה שנה מצה"ל. בראש הליכוד נבחר לעמוד מנהיגה הוותיק של תנועת החרות ומפקד האצ"ל לשעבר, חבר הכנסת מנחם בגין. בגין, שעד הקמת הליכוד הוביל את מפלגת חרות כסמן הימני הניצי במפה הפוליטית הישראלית, בחר להנהיג את המפלגה החדשה בדרך ימנית מתונה.

בראשות מנחם בגין עריכה

 
מנחם בגין

בבחירות לכנסת השמינית (1973) התמודד הליכוד בראשות מנחם בגין וזכה ב-39 מנדטים, לעומת 51 למערך. ב-1976 התאחדו המפלגות הקטנות הרשימה הממלכתית, התנועה למען ארץ ישראל השלמה, והמרכז העצמאי (פורשי המרכז החופשי) והקימו את מפלגת לע"ם, שנשארה חברה בסיעת הליכוד. עם הקמת לע"ם, התבססה המפלגה החדשה כחטיבה השלישית בגודלה בליכוד, לצד חירות והמפלגה הליברלית.

בשנת 1976 התקיימה ועידת הליכוד בחברון, לפי דרישת מנחם בגין. בוועידה נקבע כי "השאיפה היא להחיל את הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון".[15]

בבחירות לכנסת התשיעית ב-17 במאי 1977, שהתקיימו על רקע אינפלציה גואה, טראומת מלחמת יום הכיפורים ממנה לא הצליחה עדיין המדינה להתאושש, ותחושת מיאוס ציבורי הולכת וגדלה כלפי פרשות שחיתות בהן היו מעורבים בכירי המערך, ובמיוחד ההאשמות נגד אשר ידלין ואברהם עופר ופרשת חשבון הדולרים שהביאה לפרישתו של ראש הממשלה יצחק רבין, הסתמנה לראשונה אפשרות אמיתית לחילופי שלטון בישראל. בנוסף לכך נראה היה כי בני הברית המסורתיים של שלטון המערך אינם מוכנים עוד לחסות בצילו, ואירועים כגון יום האדמה ומשבר קליטת מטוסי ה־F-15 בשבת, אותתו על התרחקותם של הציבור הערבי והדתי ממנו.

על היערכות הליכוד למערכת הבחירות העיב התקף לב קשה ממנו סבל בגין בתחילת אפריל, אשר מנע ממנו ליטול חלק ברוב שלבי המערכה. לבסוף למרות בריאתו הרופפת, הצליח בגין להשתתף בעימות טלוויזיוני ראשון מסוגו מול שמעון פרס. אף שבעימות לא היה מנצח ברור, הצליח בגין לשלול את התדמית הקיצונית שביקשו להדביק לו אנשי המערך, והצטייר כמנהיג שקול ומוכן להנהגה.

הליכוד ניצח בבחירות עם 43 מנדטים, לעומת 32 בלבד למערך, ומנחם בגין היה לראש הממשלה. ניצחון הליכוד כונה בפי שדר החדשות חיים יבין "מהפך", מילה שהפכה למטבע לשון שגור בפי רבים. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל בה ראש הממשלה הנבחר לא היה נציג תנועות הפועלים על גלגוליהן השונים, ושלטונם הרציף של מפא"י ויורשיה, שנמשך למעשה עוד מאז הקמתה בימי היישוב ב-1930, הגיע לידי סיום. ההלם עם היוודע התוצאות ניכר היטב על פניהם של חברי המערך, ומזכ"ל העבודה יצחק בן-אהרן כינה אותן "הכרעה לא לגיטימית" וטען כי "אם זה רצון העם – אז צריך להחליף את העם".

הישגיה העיקריים של ממשלת הליכוד הראשונה היו הסכם השלום עם מצרים, הנפת נס ההתיישבות היהודית ביש"ע ובגליל, תוכנית שיקום שכונות והפצצת הכור הגרעיני בעיראק במסגרת מבצע אופרה. בנוסף נחקק בתמיכת ממשלת בגין חוק ירושלים, שעיגן בחוק את מעמדה של ירושלים המאוחדת כבירת מדינת ישראל.

ב-1981, על רקע מערכת בחירות סוערת במיוחד לכנסת העשירית זכה הליכוד ב-48 מנדטים לעומת 47 של המערך והקים ממשלה צרה בראשותו של בגין. ממשלה זו ידועה בשל המשכם של מפעלי הממשלה הקודמת, חקיקת חוק רמת הגולן, וכן בשל החלטתה על היציאה למבצע שלום הגליל.

ב-1983 התפטר מנחם בגין מראשות הממשלה ומראשות הליכוד בהצהירו "אינני יכול עוד". עד לפטירתו ב-9 במרץ 1992 התבודד בביתו ולא שב לפעילות ציבורית.

בראשות יצחק שמיר עריכה

 
יצחק שמיר

ראש הממשלה השני מטעם הליכוד היה יצחק שמיר, אשר מונה לראשות הממשלה בעקבות פרישתו של בגין בשנת 1983. זאת, לאחר שניצח את דוד לוי בבחירות שנערכו במרכז הליכוד ב-2 בספטמבר אותה שנה.[16] כבר בחודשי כהונתו הראשונים, נאלץ שמיר להתמודד עם משברים רבים. אסון צור השני שהתרחש ב-4 בנובמבר 1983 המחיש את פגיעותו של צה"ל, שהיה שרוי עדיין בעומק לבנון. גם המצב הביטחוני בפנים הארץ נראה כמדרדר, לאחר אירועים כגון פיגוע באוטובוס בירושלים ב-6 בדצמבר 1983 (שנחשב לאירוע חריג בזמנו), והשתלטות מחבלים על קו 300, שגררה אף משבר פוליטי-חוקתי קשה לאחר שנתגלה כי אנשי השב"כ הרגו שניים מן המחבלים בחקירתם, לאחר שאלו נחלצו ללא פגע מהפיגוע עצמו. באופן חריג נאלצה הממשלה להתמודד גם עם טרור יהודי, לאחר שנתגלה דבר קיומה של המחתרת היהודית שהייתה אחראית לשורת פיגועים נגד הפלסטינים ביהודה ושומרון.

במישור הכלכלי סבלה המדינה מכישלון תוכנית "המהפך הכלכלי", עלותה של מלחמת לבנון, המיתון העולמי, ומשבר מניות הבנקים שפרץ במלוא עוצמתו ב-2 באוקטובר 1983 לאחר שהבנקים לא יכלו להמשיך לווסת את מניותיהם בבורסה. כל אלו הכו בכלכלת ישראל, גרמו להיפר-אינפלציה, והביאו את המשק אל סף התמוטטות.

גם הקיטוב בין המחנות הפוליטיים בארץ, שעלה אל השטח בעקבות מלחמת לבנון, המשיך להחמיר, ורציחתו של פעיל שלום עכשיו אמיל גרינצוויג הביאה את האלימות הפוליטית בארץ לשיא חדש.

למרות כל אלו הצליח שמיר למתן את הירידה הקשה שהייתה צפויה בכוחו של הליכוד, ובבחירות לכנסת ה-11 ב-1984 זכה הליכוד ב-41 מנדטים, לעומת 44 למערך בראשות שמעון פרס. בשל התיקו הפוליטי היחסי שנוצר נאלץ פרס להקים ממשלת אחדות לאומית יחד עם הליכוד. במסגרת הסכם רוטציה עמד בראשה פרס למשך שנתיים, ולאחר מכן שמיר החל מ-1986 למשך שנתיים נוספות. ממשלת אחדות זו התאפיינה בעיקר במאמציה המוצלחים לבלום את האינפלציה המשתוללת ולייצב את המשק, וכן בהמשך הנסיגה ההדרגתית מדרום לבנון, וביסוס רצועת הביטחון. בנוסף זכור הסכם לונדון שיזם פרס לשלום עם ירדן במסגרתו תשלוט זו בפלסטינים בשטחי יש"ע, הסכם שלא יצא אל הפועל בשל התנגדות שמיר.

בתקופה זו בלטה תופעת המחנאות והמאבקים הפנימיים בליכוד, ובמיוחד בלטו דוד לוי, ואריאל שרון כאופוזיציה לשמיר. למרות מאמציהם לא הצליחו השניים ליצור איום ממשי על שמיר, על אף מאבקים פנימיים לא קלים, שהגיעו לשיאם בכינוס מרכז תנועת החרות שפוצץ ב-1986 על ידי פעילים ממחנה לוי.[17] שמיר אמר אחרי הכנס: "זוהי תנועה שמאבדת את עצמה לדעת".[18]

ב-25 באוגוסט 1988[19] אוחדו סופית מוסדות חרות והליברלים והתנועה החדשה נקראה הליכוד – תנועה לאומית ליברלית. לאחר הבחירות לכנסת השתים עשרה הקים יצחק שמיר פעם נוספת ממשלת אחדות עם המערך, אך בראשותו. גם בממשלה זו ניסו לקרוא על שמיר תיגר מימין "החישוקאים": אריאל שרון, דוד לוי, ויצחק מודעי. בכינוס מרכז הליכוד בפברואר 1990, שזכה לכינוי "ליל המיקרופונים" ביקש שמיר את אמון חברי המרכז בו ובמדיניותו. בעוד מורמות אצבעות החברים, החל שרון לקרוא ממיקרופון אחר: "אני שואל את חברי המרכז: מי בעד חיסול הטרור? שירים את ידו! מי נגד שיתוף מגורשים? שירים ידו! מי נגד שיתוף ערביי מזרח ירושלים? ירים ידו!".[20]

ב-1990 התפוררה ממשלת האחדות עקב "התרגיל המסריח" שבו ניסה שר האוצר שמעון פרס לרקוח בחשאי הסכם עם החרדים להקמת ממשלה בראשותו. לאחר כישלונו של פרס להרכיב קואליציה, וקריאתו המפורסמת של שמיר "אברשה חזור הביתה!" אל חבר הכנסת אברהם שריר שעזב קודם לכן את הליכוד, הוקמה ממשלת ימין-דתיים צרה, שזכורה בעיקר בשל הסכמת שמיר להשתתף בוועידת מדריד ובהסכמתו למשא ומתן עם הצדדים במזרח התיכון מלבד אש"ף, בשל ההבלגה הישראלית במלחמת המפרץ ובשל מפעלי העלייה מברית המועצות לשעבר ועליית יהודי אתיופיה.

בבחירות לכנסת השלוש עשרה ב-1992 נחל הליכוד תבוסה והשיג רק 32 מנדטים, וזאת לעומת 44 מנדטים לעבודה. בעקבות כך פרש שמיר מתפקידו כיו"ר המפלגה.

בראשות בנימין נתניהו: כהונה ראשונה עריכה

 
בנימין נתניהו

לאחר התפטרותו של שמיר התקיימו בחירות לראשות הליכוד, בהןהתמודד בנימין נתניהו על תפקיד יו"ר המפלגה מול דוד לוי, משה קצב ובני בגין. מערכת הבחירות לוותה בחילופי האשמות והשמצות קשות בין נתניהו ללוי, שיאן בפרשת הקלטת הלוהטת, בה טען נתניהו בשידור ישיר בטלוויזיה כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" מנסה לסחוט אותו באמצעות קלטת בה הוא נראה בוגד באשתו. נתניהו נבחר ברוב גדול להנהגת הליכוד.

נתניהו הנהיג את הליכוד באופוזיציה לממשלת רבין ובהתנגדות להסכמי אוסלו, וביסס את מעמדו בראשותו. לאחר רצח רבין התנגד נתניהו להקדמת הבחירות משום שסבר שהדבר יתפרש כניצול לא ראוי של הרצח. במהלך כהונת הכנסת הגיעו יחסיהם של נתניהו ולוי, שדומה היה שלא יכלו להחמיר עוד, לשפל חדש כאשר זה האחרון פרש מהליכוד והקים את מפלגת גשר. ערב הבחירות לכנסת ה-14 הצליח נתניהו לצרף את לוי ומפלגתו, כמו גם את צומת של רפאל איתן, לרשימה משותפת בראשותו. יותר משנעשה הדבר על מנת להגדיל את כוחו של הליכוד, הייתה מטרת האיחוד למנוע מהשניים להתמודד מול נתניהו בבחירות האישיות לראשות הממשלה שהתקיימו אז לראשונה, ויעיד על כך השריון הלא פרופורציונלי לכוחן האמיתי שניתן למפלגותיהם: שבעה נציגים במקומות שנחשבו ריאליים לכל אחת מהן.

בבחירות זכה נתניהו בראשות הממשלה ברוב דחוק מול שמעון פרס, אך הרשימה המשותפת זכתה רק ל-32 מנדטים, מהם 22 לליכוד. נתניהו לא הצליח לשמור על יחסים טובים עם שריו והביא לפרישת מספר שרים מהממשלה ולאחר מכן מהליכוד. תנועת "גשר" של דוד לוי פרשה מהשותפות עם הליכוד וחברה לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה בשנת 1999, לעבודה במסגרת ישראל אחת. נתניהו ניסה בעת ובעונה אחת להמשיך בתהליך אוסלו שאליו הייתה מחויבת הממשלה בהסכמים בין-לאומיים, ולנקוט קו תקיף יותר נגד הפלסטינים בהתאם לעמדתו הניצית המסורתית של הליכוד, אך לא הצליח להביא את שריו לתמוך בדרכו. בני בגין פרש מהממשלה בעקבות הסכם חברון ולאחר חתימת הסכם ואי שהביא להקדמת הבחירות, הקים את חרות ב-23 בפברואר 1999. מנגד, קבוצת חברי כנסת שהיו ממוקמים משמאלו, בראשות יצחק מרדכי, חברו להקמת מפלגת המרכז. צומת החליטה גם היא שלא להתמודד בבחירות ביחד עם הליכוד.

בבחירות 1999 הפסיד נתניהו לברק בבחירות האישיות לראשות הממשלה, והליכוד בראשותו השיג 19 מנדטים בלבד, שיא שלילי כמוהו לא נראה מאז הקמתו. בעקבות התבוסה פרש נתניהו מהנהגת הליכוד ומהכנסת.

בראשות אריאל שרון עריכה

 
אריאל שרון

לאחר פרישתו של נתניהו מונה אריאל שרון לשמש במקומו כיושב ראש זמני. ב-2 בספטמבר 1999 גבר שרון בפריימריז על אהוד אולמרט, מאיר שטרית ופרופ' ולדימיר הרצברג, ונבחר באופן רשמי לראשות המפלגה. שרון הנהיג את הליכוד בזמן תקופת כהונתו של אהוד ברק כראש הממשלה. כיו"ר הליכוד, יזם שרון תוכניות הבראה וייעול במנגנוני התנועה, צמצם את הגרעון התקציבי של המפלגה והחל במסע לראשות הממשלה. בחודש יולי 2000 הוביל הליכוד את בחירתו של חבר הכנסת מטעמו, משה קצב, לנשיא מדינת ישראל. ב-2001, על רקע כישלון ועידת קמפ דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה, התנהלו בחירות חדשות לראשות הממשלה. בנימין נתניהו סירב להתמודד ללא בחירות חדשות לכנסת והשאיר את הבמה לאריאל שרון שזכה ברוב מוחץ ונתמנה לראש הממשלה, לאחר שהקים ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה. חודשים אחדים לאחר שנבחר שרון לראשות הממשלה הכריז בפני כנס מורות בלטרון, בניגוד למצע הליכוד, כי הוא מוכן לאפשר לפלסטינים הקמת מדינה עצמאית. על רקע כוונותיו אלו יזמה קבוצה של חברי מרכז הליכוד בשם "הפורום לשמירת ערכי הליכוד" שבראשה עמד ח"כ אלי כהן, הצעת החלטה הקובעת כי הליכוד מתנגד להקמתה של מדינה פלסטינית בין הירדן לים. הצעת החלטה זו התקבלה על ידי מרכז הליכוד, הגוף המחוקק והעליון של התנועה, ברוב מוחץ.

בנובמבר 2002 פרשה מפלגת העבודה מהממשלה, והובילה את המערכת הפוליטית לבחירות חדשות. בבחירות המקדימות שנערכו בליכוד לקראת הבחירות הכלליות, שנערכו לאחר שבנימין נתניהו קיבל את הצעתו של שרון לשמש כשר החוץ, התמודד נתניהו מול שרון על הנהגת הליכוד, אך הפסיד ושרון נבחר לעמוד בראש הליכוד. לאחר ההתמודדות הפנימית חבר נתניהו לשרון ובבחירות לכנסת השש עשרה ב-2003 ניצח שרון פעם נוספת ונבחר לראשות הממשלה, והליכוד קיבל 38 מנדטים, פי שניים מבכנסת הקודמת. זמן קצר לאחר מכן התאחדה מפלגת ישראל בעליה עם הליכוד, ומספר המנדטים שלו הגיע ל-40.

את מדיניותה הכלכלית של הממשלה החדשה הוביל נתניהו שמונה לשר אוצר, וזאת אף על פי שרצה תחילה להמשיך בתפקידו כשר חוץ. בתקופתו הובילה הממשלה רפורמות כלכליות ליברליות רבות, שכללו בין השאר קיצוץ חד בקצבאות הרווחה, הורדת מיסים (לצד ביטול פטורים והרחבת בסיס המס), והפרטת גופים ממשלתיים. השיפור במצבו של המשק שהיה נתון במשבר מאז פריצת האינתיפאדה, והצמיחה הגבוהה בשנים שלאחר מכן מיוחסים על ידי רבים למדיניות זו, אף על פי שיש הטוענים כי אמצעים חריפים אלו הובילו לפגיעה קשה מדי בשכבות החלשות, ואף פגעו בבסיס התמיכה של הליכוד.

בתקופה זו גברה הביקורת בציבור על כוחו העצום של מרכז הליכוד, שנבע משליטתו על בחירת הרשימה לכנסת, ומהגידול הפוליטי בכוחו של הליכוד כולו.[21] בתקשורת הועלו טענות על סידור מכרזים לחברי מרכז ומינויים פוליטיים מתרבים במשרדי הממשלה שנשלטו על ידי התנועה, כמו גם על תופעות אזוטריות יותר כגון נוכחות ערה של חברי הכנסת של התנועה באירועים משפחתיים של חברי המרכז, מתוך רצון לשמור על יחסים טובים איתם. גם ריחוק גופים מקצועיים ממוקדי קבלת ההחלטות, שהתקבלו בתכיפות הולכת וגדלה ב"פורום החווה",[22] והתחושה בקרב חלקים בציבור כי ויתוריו המדיניים המפתיעים של שרון נבעו מרצון להימנע מהעמדה לדין בשל החשדות הפליליים נגדו,[23] גררו האשמות בדבר השחתת הנורמות הציבוריות.

תוכנית ההתנתקות והמחלוקות עריכה

ב-2004 החל שרון לקדם תוכנית פרי יוזמתו, תוכנית ההתנתקות, שעיקרה פינוי רצועת עזה מהתנחלויות ישראליות ויציאת הצבא ממנה, וכן פינוי ארבעה יישובים בצפון השומרון. בשל התנגדות עזה נוספת מצד גורמים בתנועה החליט שרון להעמיד את התוכנית לאישור חברי הליכוד.[24] תוצאות המשאל היו דחיית תוכנית ההתנתקות על ידי מתפקדי הליכוד, ברוב של 59.5%.[25] חרף דחיית התוכנית הצהיר שרון שמנוי וגמור עמו לבצעה והוא הביא אותה למשאל נוסף בפני חברי מרכז הליכוד, תוך הבטחה כי תוצאות המשאל יחייבו אותו, על אף שאין למשאל זה תוקף חוקי מחייב.[26] לאחר שהתוכנית נדחתה גם במשאל שנערך בקרב חברי המרכז אמר שרון "נכשלתי, אחשוב על תוכנית חדשה" והביא את התוכנית לאישור הממשלה,[27] תוך שהוא מאיים כי שר שלא יתמוך בתוכנית יפוטר. התוכנית אושרה על ידי הממשלה ומאוחר יותר הובאה להצבעה בכנסת, שוב כששרון מאיים על חברי סיעת הליכוד כי ינקטו סנקציות נגד ח"כ שלא יצביע בעד ההצעה. התוכנית אושרה בכנסת בהצבעה שכונתה "ליל השפנים" וביצועה החל ב-15 באוגוסט 2005 והושלם ימים אחדים לאחר מכן. היו שאמרו כי בעקבות ההחלטה לבצע את התוכנית חל פילוג "דה-פקטו" בליכוד, כאשר שלושה-עשר מחברי-הכנסת של הסיעה, שכונו "המורדים" (על ידי נאמני שרון), הצביעו נגד ממשלת שרון בשל הפרת החלטת משאל המתפקדים על-ידו. כשבוע לפני ביצוע התוכנית התפטר שר האוצר, בנימין נתניהו, מן הממשלה.[28]

בהצבעה שנערכה בוועידת הליכוד על הקדמת הבחירות לראשות המפלגה, דחה המרכז את ההצעה ברוב של כ-52%. תוצאה זו נחשבה לניצחון לשרון ולתבוסה קשה ליריבו הפוליטי, בנימין נתניהו.

שרון גם לא נענה להחלטת ועידת הליכוד לקיים משאל עם בנושא תוכנית ההתנתקות, אף שגם רוב גדול בסיעה – 27 חברי כנסת תמך בקיום משאל עם כזה. בהצבעה על הנושא בכנסת התפלגה הסיעה בהצבעה ו-13 שרים וח"כים הצביעו בכנסת נגד משאל עם בניגוד לעמדת הסיעה, כתוצאה מכך נפלה ההצעה לקיים משאל עם בעניין תוכנית ההתנתקות. ימים אחדים לאחר מכן הביא שרון לכנסת לאישור את הצעתו למנות כשרים חדשים בממשלתו את רוני בר-און ואת זאב בוים[29] והודיע לכנסת על מינוי סגני שרים שהתנגדו כמוהו למשאל העם. המינויים החדשים זכו לגינוי רחב של כל סיעות הבית, משום שנראו כמתן תמורה אישית על דרך ההצבעה של אותם ח"כים. שרון הסיר את הצעתו למינוי השרים מאחר שקבוצת חברי כנסת במפלגתו הודיעו שלא יתמכו בה ולא הובטח למינוי הרוב הדרוש. בעקבות כישלון המינויים אמר שרון "בסך הכל רציתי לעשות טובה לחברים, למה שקרה היום יהיו השלכות גדולות".

ימים ספורים לאחר פרשת מינוי השרים, בנובמבר 2005 פרש שרון מהליכוד על רקע ההתנגדות העזה במפלגה למהלכיו האחרונים ועל רקע כישלון מינוי השרים. יחד עם עוד שלושה-עשר חברי כנסת שפרשו מהליכוד הוא הקים את מפלגת קדימה. זמן קצר לאחר מכן הצטרפו למפלגה החדשה גם פורשים ממפלגת העבודה.

בראשות בנימין נתניהו: כהונה שנייה עריכה

 
בנימין נתניהו

עם פרישת שרון החל מסע הבחירות לראשות הליכוד, כשהמתמודדים היו בנימין נתניהו, סילבן שלום, שאול מופז, משה פייגלין, עוזי לנדאו וישראל כץ.[30] הבחירות המוקדמות התקיימו ב-19 בדצמבר. בתחילת דצמבר הודיע המועמד עוזי לנדאו על פרישתו מהמירוץ ותמיכתו בבנימין נתניהו על בסיס מצע מדיני משותף.[31] כשבוע לאחר מכן, הודיע שר הביטחון שאול מופז במפתיע על הצטרפותו למפלגת קדימה בניגוד לעמדתו המוצהרת הקודמת.[32] בנימין נתניהו זכה בבחירות אלו ברוב גדול, עם 44 אחוזי תמיכה, ושב לראשות הליכוד.[33]

 
פתק הצבעה לליכוד מהבחירות לכנסת השבע עשרה

בבחירות 2006 ספגה סיעת הליכוד, בראשות בנימין נתניהו, את המכה הקשה בתולדותיה. לאחר מערכת הבחירות בהן גרפה מפלגת קדימה בראשות אהוד אולמרט אחוז נכבד מהמצביעים הפוטנציאליים של הליכוד, התרסקה הליכוד ממפלגת שלטון בעלת 38 מנדטים ל־12 מנדטים בלבד, ובכך הפכה לסיעה השלישית בגודלה בכנסת, השווה בגודלה לסיעת ש"ס. עם זאת, כיוון שהליכוד הייתה הסיעה הגדולה ביותר באופוזיציה (ש"ס הייתה בקואליציה), כיהן יושב־הראש שלה, בנימין נתניהו, כראש האופוזיציה, עד לבחירות לכנסת ה-18.

למרות התבוסה הקשה שספגה המפלגה בהנהגתו, זכה נתניהו לעדנה מסוימת בעין הציבור לאחר שאירועים כגון השתלטות החמאס על רצועת עזה והתגברות ירי הקסאמים, ובצידם פריצת מלחמת לבנון השנייה נראו כמוכיחים את אזהרותיו המוקדמות בדבר הסכנות הביטחוניות הטמונות לישראל, אזהרות שתוארו בזמן הבחירות כ"קמפיין הפחדה" וזכו ללעג מצד מתנגדיו.[34] גם פעילות ההסברה הענפה מחוץ לישראל בה עסק בזמן המלחמה בלבנון זכתה להערכה. מדיניותו הכלכלית הקפיטליסטית שהובילה לתבוסתו בבחירות, נחשבה לאחד הגורמים לשגשוג הכלכלי המחודש (ששרר עד פרוץ משבר הסאבפריים).

ביולי 2007, לאחר הבחירות המקדימות לראשות מפלגת העבודה שבהן ניצח אהוד ברק, החליטו ראשי הליכוד כי עליהם להיערך לבחירות הבאות לכנסת ולהקדים את הבחירות לראשות התנועה. נתניהו, שהתמיכה בו בקרב הציבור הייתה גבוהה לפי הסקרים באותה התקופה, טען שיש לקיים את הבחירות לראשות התנועה בהקדם האפשרי, ואילו סילבן שלום טען שיש לערוך אותן רק בסוף 2007. לאחר שמרכז הליכוד החליט לקיים את הפריימריס כבר ב-14 באוגוסט, פרש שלום מהמירוץ בטענה שלא ניתן לו זמן להיערך לבחירות וכינה את ההחלטה על הקדמת הבחירות "הצגה נוסח משטר הבעת' הסורי". בבחירות על ראשות הליכוד התמודדו נתניהו, משה פייגלין ודני דנון, יו"ר הליכוד העולמי. נתניהו ניצח בהן ברוב של 73%, פייגלין קיבל 23.4% מקולות המצביעים ודנון קיבל 3.5% מהקולות בלבד.[33]

 
שלט בחירות 2006 של הליכוד

הבחירות הפנימיות לרשימת הליכוד לכנסת ה-18 התקיימו ב-8 בדצמבר 2008[35] והשתתפו בהן כלל מתפקדי הליכוד אשר בחרו 12 נציגים ברשימה ארצית ושני נציגים למשבצות העולים. בנוסף, כל מתפקד בחר נציג של המחוז אליו הוא משתייך. המקום הראשון שוריין לנתניהו. תוצאות ראשונות פורסמו בלילה שאחרי הבחירות, אך לאחר מכן פורסמו תוצאות שונות במקצת על פי פרשנות אחרת של תקנון הליכוד. ערעורים שונים הוגשו לבית המשפט המחוזי על הרשימה, אולם רק ערעורו של מיכאל רצון, על דחיקת נציגי הרשימה הארצית מפני נציגי המחוזות, התקבלה, בטענה שהשינוי נעשה על מנת לדחוק אחורה את משה פייגלין, שהוא שיקול זר.[36] אולם בית המשפט העליון ביטל את ההחלטה באומרו שהתערבות בהליכים בתוך מפלגה צריכים להיות מוגבלים למקרים קיצוניים, ושלא הוכח שאכן היו שיקולים זרים בפני בית הדין העליון של הליכוד, בניגוד לוועדת הבחירות שלה. השופטים גם בקשו שהליכוד תנקוט אמצעים כדי שמקרים כפי שהובאו בערעורים לא יישנו.[37] סמוך להגשת הרשימה לוועדת הבחירות המרכזית חתם הליכוד על הסכם איחוד עם מפלגת אח"י, שפרשה מהבית היהודי, ובמסגרתו שוריינו לאח"י המקומות 39 (שלום לרנר) ו-45 (אדמונד חסין) ברשימת הליכוד-אח"י לכנסת השמונה עשרה.

בבחירות לכנסת ה-18 קיבלה תנועת הליכוד 27 מנדטים. אף על פי שקדימה קיבלה 28 מנדטים,[38] הצליח בנימין נתניהו לגבש רוב קואליציוני יחד עם מפלגת ישראל ביתנו, ש"ס ומפלגת העבודה ולהרכיב ממשלה. הממשלה אושרה ב-69 קולות, כאשר חמישה מחברי מפלגת העבודה בחרו להיות נוכחים במליאת הכנסת אך לא להשתתף בהצבעה. ב-31 במרץ 2009 הושבעה ממשלת ישראל ה-32 בראשות בנימין נתניהו שבה היו חברים 30 שרים ושמונה סגני שרים והיא הייתה מהממשלות הגדולות בהיסטורית מדינת ישראל.[39]

 
חברי הליכוד מתייעצים עם נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין אחרי הבחירות לכנסת העשרים, בהם זכה הליכוד ל-30 מנדטים.

בתחילת דצמבר 2011 הודיע בנימין נתניהו על הקדמת הפריימריז על ראשות מפלגת הליכוד. כעבור מספר שבועות זכתה ההודעה לתמיכת ואישור מרכז המפלגה, ונקבע מועד ההתמודדות לתאריך 31 בינואר 2012. סילבן שלום, שהתכוון להתמודד מול נתניהו, יצא בהכרזה על אי חוקיותו של ההליך, אך לבסוף הסיר את התמודדותו מול נתניהו. היחיד שהתייצב מול נתניהו היה משה פייגלין. בבחירות ניצח נתניהו כשהוא מקבל 74% מקולות הבוחרים, לעומת פייגלין ששימר את הישגו מהבחירות הקודמות – 24%.[40]

באוקטובר 2012 הודיעו בנימין נתניהו (יו"ר הליכוד) ואביגדור ליברמן (יו"ר מפלגת ישראל ביתנו) על כוונתם להגיש רשימת מועמדים משותפת לשתי המפלגות, שנקראה "הליכוד - ישראל ביתנו", בבחירות לכנסת התשע עשרה.[41] הסיעה המשותפת זכתה ב-31 מנדטים, מתוכם 20 לליכוד, ונתניהו מונה להקים את הממשלה השלישית בראשותו.

ב-9 ביולי 2014 פורקה הסיעה המשותפת למרכיביה, וסיעת הליכוד חזרה לתפקד כסיעה עצמאית.[42]

ב-2 בדצמבר 2014 פיטר ראש הממשלה נתניהו ממשלתו את השרים יאיר לפיד וציפי לבני, בהאשמת חתרנות נגדו.[43] בהמשך הערב התפטרו יתר שרי יש עתיד, ונתניהו הודיע על כוונתו לתמוך בהצעות החוק להקדמת הבחירות שהונחו על שולחנה של הכנסת באותם ימים. בבחירות לכנסת העשרים שנערכו ב-17 במרץ 2015, זכה הליכוד לניצחון, והגדיל כוחו ל-30 מנדטים. ניצחון זה הושג בניגוד לתחזיות מוקדמות, שהראו על יתרון למפלגת המחנה הציוני בראשות יצחק הרצוג, והוצג על ידי נתניהו והליכוד ככזה שהושג "כנגד כל הסיכויים".[44] תומכי הליכוד טענו כי הקמפיין הנגטיבי והאגרסיבי שנעשה לטענתם נגד המפלגה מצד "חוגי השמאל והתקשורת", יצר אפקט הפוך והוביל לתמיכה גדולה של מצביעים בבחירות אשר הציבה את הליכוד שוב כמפלגת השלטון. ביום הבחירות לכנסת העשרים, במטרה לגייס מצביעים נוספים למפלגתו, יצא נתניהו בהצהרה כי "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי". ההתבטאות גררה ביקורת רחבת היקף נגד נתניהו, בישראל ומחוצה לה. הביקורת, שהחלה כבר ביום הבחירות, נשמעה גם חודשים לאחר מכן. אמירתו של נתניהו העלתה לדיון את השיח סביב הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, זהותם הלאומית של ערביי ישראל ואופן ההתייחסות לזכות ההצבעה והבחירה שלהם.[45]

 
בכנס החירום של הליכוד, 17 בנובמבר 2019

בספטמבר 2018, הצטרפה המפלגה לארגון גג של מפלגות שמרניות האיחוד הדמוקרטי הבין-לאומי.[46]

לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת, ב-20 בפברואר 2019, נמסרה הודעה משותפת לליכוד ולבית היהודי, בה נאמר כי סוכם שרשימת עוצמה יהודית תרוץ כבלוק טכני עם הבית היהודי, ובתמורה הליכוד מתחייב לשריין את המקום ה-28 ברשימתו לכנסת, עבור ח"כ מהבית היהודי, שיוכל לעבור לבית היהודי מיד לאחר היבחרו לכנסת.[47] חבר הכנסת ששוריין הוא סגן שר הביטחון אלי בן דהן, וכדי למנוע עתירות נגד המהלך הועברה מפלגת אח"י של אפי איתם לידיו של בן דהן ובוצע איחוד מפלגות עם הליכוד.[48] הליכוד זכה בכ-35 מנדטים המונים כ-26.46% מן הקולות.[49]

נשיא המדינה ראובן ריבלין הטיל על יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, להרכיב את ממשלת ישראל השלושים וחמש, אך זה כשל במשימה ודחף לקיום בחירות בפעם השנייה ב-2019, לראשונה בתולדות המדינה.[50]

לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים, הודיעו ראשי המפלגות הליכוד וכולנו, על ריצה משותפת בבחירות. נציגי כולנו בכנסת ישובצו במקומות 5, 15, 29 ו-35. המפלגה קיבלה 32 מנדטים כך שרק שלושת המקומות הראשונים נכנסו, מתוכם יפעת שאשא-ביטון הוצבה כחלק ממפלגתה בעוד שאר הרשימה הצטרפה לליכוד.[51]

לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושלוש בוטלו הפריימריז לרשימת ליכוד והמועמדים לכנסת נשארו באותו מיקום, עם השריון למועמדי כולנו בראשות יפעת שאשא-ביטון. ב-26 בדצמבר 2019, בפריימריז שנערכו, התמודד גדעון סער על ראשות הליכוד מול נתניהו, ונתניהו נבחר כשקיבל 72.5% מהקולות.[52]

בבחירות לכנסת העשרים ושלוש קיבלה המפלגה 36 מנדטים (תוספת של 4 מנדטים מהבחירות הקודמות), לעומת 33 מושבים למפלגת כחול לבן.[53] הוקמה ממשלת ישראל השלושים וחמש, ממשלת אחדות לאומית תוך התחיבות לרוטציה של נתניהו עם ראש כחול לבן, בני גנץ.

לקראת מערכת הבחירות לכנסת העשרים וארבע, הודיע גדעון סער כי הוא פורש מהליכוד כדי להקים את מפלגת תקווה חדשה. חברי הכנסת זאב אלקין, שרן השכל, מיכל שיר ויפעת שאשא-ביטון הצטרפו אליו. לאחר הבחירות והקמת ממשלת ישראל השלושים ושש, הליכוד הלך לאופוזיציה לאחר 12 שנות שלטון רצופות.

לקראת מערכת הבחירות לכנסת העשרים וחמש, הוחלט על פי חוקת הליכוד שיתקיימו בחירות מקדימות לראשות המפלגה ולרשימה. אולם לאחר פרישת ח"כ יולי אדלשטיין מהמירוץ לראשות המפלגה, נשאר יו"ר הליכוד בנימין נתניהו מועמד יחיד ונבחר לראשות התנועה באופן אוטומטי. הבחירות המקדימות בליכוד (2022) בהן נקבעה רשימת המפלגה לכנסת התקיימו ב-10 באוגוסט.

בית הדין של הליכוד פסק כי לאחר שחברי המרכז לא נבחרו מחדש למעלה מעשור, מתפקדי הליכוד יבחרו את נציגי המחוזות ברשימה.

בשנת 2020, לאחר הבחירות לכנסת העשרים ושלוש, מפלגת הליכוד הייתה חייבת לכנסת יותר מ-73 מיליון ש"ח. סכום זה מהווה 85% מגובה החוב שמותר למפלגה לקחת מהכנסת.[54] בשנת 2022 עמד החוב על 65 מיליון ש"ח.[55] בדצמבר 2022, לאחר הקמת ממשלת ישראל השלושים ושבע הליכוד חזר להנהגת המדינה ונתניהו התמנה לעמוד בראשות הממשלה.

אפיון ואידאולוגיה עריכה

השקפה מדינית עריכה

מבחינה מדינית, תנועת החרות, שהייתה המרכיב העיקרי בליכוד, היא ממשיכתה הרעיונית של התנועה הרוויזיוניסטית, אשר תבעה בעלות על כלל שטחי ארץ ישראל, כולל על עבר הירדן המזרחי. תנועת הליכוד תמכה במפעל ההתנחלויות מראשיתו, והרחיבה אותו במידה ניכרת, החל מתחילת כהונתו של מנחם בגין כראש ממשלה ועד לחילופי השלטון לאחר הבחירות לכנסת השלוש עשרה ב-1992. תומך בולט בהתיישבות ביש"ע בהנהגת הליכוד היה אריאל שרון, אשר לאורך שנות ה-80 ניצח על הקמתן של מרבית ההתנחלויות, במסגרת תפקידו כשר המסחר והתעשייה ולאחר מכן כשר הבינוי והשיכון.

בשאלת יחסי ישראל–סוריה, הביע הליכוד תמיכה עקרונית בפיתוח ההתיישבות ברמת הגולן והתנגדות לנסיגה ממנה, ואף הוביל את החלת החוק הישראלי עליה. בפועל לא גדל מספר היישובים והתושבים בגולן באופן משמעותי בתקופת שלטונו.

למרות עמדתו המוצהרת הנוקשה בסוגיית עסקאות מסוג שטחים תמורת שלום, היה זה דווקא הליכוד בראשות מנחם בגין אשר הוביל ב-1979 את הסכם השלום עם מצרים, וב-2005 אריאל שרון הוביל את תוכנית ההתנתקות, במסגרתם התחייבה ישראל לנסיגה מלאה מחצי האי סיני, יישובי חבל ימית, עזה וצפון השומרון. האפשרות לוויתורים מדיניים גרמה לאורך השנים למחלוקות חריפות בתנועה יותר מכל נושא אחר. כאשר היא נעשתה ללא הסכם שלום בתוכנית ההתנתקות, היא אף הביאה לפיצול בליכוד ולהקמת מפלגת קדימה בסוף 2005. ב-28 בינואר 2024 השתתפו השרים חיים כץ, מאי גולן, עידית סילמן, עמיחי שיקלי, שלמה קרעי וחברי הכנסת חנוך מילביצקי, ניסים ואטורי, עמית הלוי, טלי גוטליב, אתי עטיה, משה פסל, אריאל קלנר ודן אילוז בכנס "ניצחון ישראל" - כובשים ומיישבים את חבל עזה. השר מיקי זוהר השתתף בסרטון שמקדם את הכנס.

ביטחון עריכה

מדיניותו הביטחונית של הליכוד גורסת תמיכה בצעדים תקיפים נגד הטרור הפלסטיני, ונגד מבצעיו בישראל ומחוצה לה. במסגרת מדיניות זו יזם שלטון הליכוד את מבצע שלום הגליל במטרה לפגוע בנוכחות אש"ף בלבנון. אף על פי שמשימה זו נחלה לבסוף הצלחה עם עזיבתם הכפויה של יאסר ערפאת ואנשיו את ביירות, תרמה המלחמה לצמיחתם של ארגונים פנים לבנונים עוינים לישראל כגון חזבאללה ואמל, וגררה נוכחות ישראל בלבנון (מוגבלת החל מיוני 1985 לרצועת הביטחון) שנמשכה כ-18 שנים. בנוסף תמך הליכוד, יחדיו עם שר הביטחון מטעם מפלגת העבודה יצחק רבין, ביד תקיפה לדיכוי האינתיפאדה הראשונה. מבחינה צבאית גרידא נחלה מדיניות זו הצלחה וההתקוממות הפלסטינית האלימה גוועה ברובה, אך ישראל לא הצליחה לדכא את שאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים, ותדמיתה הבין-לאומית נפגעה.

בשנות אוסלו הנהיג הליכוד את הימין בהתנגדות להסכם, תוך שהוא מצביע על הסכנות הביטחוניות הטמונות בו. לאחר גל הפיגועים בפברואר-מרץ 1996, הובילה את קמפיין הבחירות של נתניהו הסיסמה "עושים שלום בטוח", הבאה להדגיש את נכונותו של הליכוד להמשיך בתהליך המדיני, אך תוך דרישה תקיפה מהרשות הפלסטינית לעמוד בהתחייבויותיה הביטחוניות. ממשלת הליכוד שקמה ב-1996 המשיכה בהסכמים מדיניים עם הפלסטינים כהסכם חברון והסכם ואי, אך תבעה את עקרון ההדדיות, ודרשה מהפלסטינים לנקוט בצעדים תקיפים נגד ארגוני טרור כדוגמת חמאס והג'יהאד האסלאמי בתמורה לוויתורים מדיניים. בנוסף לא היססו ממשלות הליכוד להפעיל את צה"ל הרחק מעבר לגבולות מדינת ישראל נגד מה שתפסו כאיומים על שלומה. כך נפגעה קשות (ולמעשה חוסלה) תוכניתה הגרעינית של עיראק במבצע אופרה, וננקטו צעדים נגד אש"ף אף במהלך שהותו בתוניסיה לאחר גרושו מלבנון, כגון הפצצת מפקדותיו וחיסולו של אבו ג'יהאד.

כלכלה עריכה

גם מבחינה כלכלית ממוקם הליכוד בעל השורשים במפלגה הליברלית בימין, והוא התנגד מראשיתו למדיניות הכלכלית הסוציאליסטית של שלטון המערך, ותמך בעידוד יזמות עסקית, הקטנת המעורבות הממשלתית במשק, והפרטת גופים ממשלתיים. עם זאת ניתן לזהות שניות מסוימת בין תמיכתו של הליכוד בליברליזם כלכלי, לבין מיתוגו כמפלגה חברתית השואפת לקדם את רווחת השכבות החלשות. דוגמה לכך ניתן לראות בכהונתו של בגין, שבה לצד תוכנית המהפך הכלכלי שכללה צעדים ליברליים רבים כגון הסרת מגבלות על שוק המט"ח וביטול סובסידיות ממשלתיות, נקט הליכוד במדיניות של השקעה ממשלתית ניכרת בתקציבי רווחה, שהתבטאה בין השאר בתוכנית שיקום השכונות ובהגדלה משמעותית של קצבאות הביטוח הלאומי. לאחר כישלון התוכנית הכלכלית של הליכוד, בין השאר בגלל משבר האנרגיה העולמי ושקיעתו של המשק במשבר כלכלי קשה, ממנו נחלץ רק לאחר תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, נקט הליכוד בגישה מתונה יותר ולא יזם רפורמות מקיפות במשק בשאר כהונתו של שמיר. חזרה מתונה למצעו הכלכלי של הליכוד הייתה בעת שובו של הליכוד לשלטון ב-1996 וב-2001 שהביאה לנקיטת רפורמות כלכליות מסוימות, אולם ניסיון משמעותי נוסף למימושה של האידאולוגיה הכלכלית של הליכוד התרחש רק עם תחילת כהונתו של נתניהו כשר האוצר ב-2003, שהביאה עמה מדיניות קפיטליסטית תקיפה שכללה רפורמות ליברליות רבות במטרה להפחית את הוצאות הממשלה ואת נטל המס, ולהגביר את התחרותיות במשק. עם זאת, עקב ירידה בהכנסות ממיסים, כמו גם עקב התחייבויות הרבות לשותפי הקואליציה, החלה ממשלתו השנייה של נתניהו את כהונתה בגל של העלאות מיסים,[56] ששיאן העלאת שיעור המע"מ מ-15.5% ל-16.5%. צעדים אלה היו בניגוד לדברים שאמר נתניהו ערב הבחירות.[57]

חוקת הליכוד מגדירה את מטרת התנועה בתחום הכלכלי כחתירה למשק חופשי תוך צמצום ההתערבות הממשלתית, לצד "אחריות ממלכתית לרמה סבירה של ביטחון הפרט, חינוך, בריאות, תעסוקה, ואיכות הסביבה".[58]

היסטורית, אחד הדגלים העיקריים של הליכוד היה המאבק נגד הסתדרות העובדים שנשלטה בידי מפא"י ובהמשך המערך. נושא זה איבד מחשיבותו עם הירידה בהשפעתה של ההסתדרות והיחלשות הקשר בינה לבין מפלגת העבודה. במשך השנים אף השתלבו בעמדות כוח בליכוד ראשי ועדי עובדים חזקים במשק, כחיים כץ מוועד התעשייה האווירית ופנחס עידן מוועד עובדי רשות שדות התעופה.[59]

דת ומדינה עריכה

בשאלת יחסי דת ומדינה והמאבק על הסטטוס קוו נחשב הליכוד למקורב לפלג המסורתי בוויכוח. הליכוד תמך בחוקים שונים בנימוק של שמירת צביונה היהודי של המדינה כגון חוק חג המצות (איסורי חמץ), האוסר הצגת חמץ למכירה בפומבי בפסח, וחוק יסודות המשפט שקבע כי יש לפנות ל"עקרונות מורשת ישראל" במקרה של לאקונה בחוק. גם במאבקים על פתיחת מקומות בילוי ומסחר בשבת, שפרצו במלוא עוזם במהלך שנות ה-90, התייצב הליכוד בדרך כלל לצד הדתיים. הדבר היה מנוגד לעמדותיו של ז'בוטינסקי שהיה בעל השקפה חילונית. המפד"ל הייתה חברה בכל ממשלות הליכוד עד לתוכנית ההתנתקות, והחינוך הממלכתי דתי, כמו גם מפעל ישיבות ההסדר והמכינות קדם צבאיות זכו לתמיכה רבה בתקופה זו. עם התבססות חזון גוש אמונים בלב הקונצנזוס הציוני דתי, הלך והפך שידוך זה לברור מאליו, וימיה של תנועת המזרחי כבת ברית קבועה של שלטון מפא"י והמערך חלפו ללא שוב.

ממשלות הליכוד, למעט ממשלת ישראל ה-30 וממשלת ישראל ה-33, כרתו ברית עם המפלגות החרדיות. ממשלתו של בגין הסירה את המגבלה על מספר הפטורים הניתנים במסגרת הסדר תורתו אומנותו (שעמד אז על 800 בשנה), פעולה שהביאה ברבות השנים למצב בו 11% ממחזור הגיוס אינו מתגייס מסיבה זו, נכון ל-2007. ממשלות הליכוד גם הגדילו במידה ניכרת את תקציב הישיבות, החינוך העצמאי ורשת מעיין החינוך התורני של ש"ס, כמו גם את התמיכה בעמותות חרדיות. בגין החליט גם על הענקת קצבת הבטחת הכנסה גם לאברכים. אף על פי שגם ממשלות המערך הפגינו נכונות לוויתורים מופלגים לחרדים במסגרת הקואליציות שהקימו לאורך השנים, נראה שהמרכיב המסורתי החזק בקרב גרעין התמיכה של הליכוד והצבעה לליכוד בעיקר בקרב אוכלוסייה המגדירה את עצמה כמסורתית ודתית, ומנגד אפיונן החילוני המובהק של תנועות השמאל בישראל,[60] וזיהוין בקרב המגזר החרדי כחלק מאליטה שהחרדים מעולם לא חשו עצמם כשייכים לה, גרמו להזדהות רגשית עם הליכוד בקרב רבים במגזר החרדי, ובו בזמן לרגשי טינה עמוקים כלפי המערך והעבודה. רגשות אלו התבטאו בין השאר בנאום השפנים והחזירים של הרב שך.

שבר גדול ביחסיו של הליכוד עם הדתיים הלאומיים אירע בזמן תוכנית ההתנתקות ב-2005, שבמהלכה הובילה ממשלה בראשות הליכוד את פינוי כלל יישובי רצועת עזה וצפון השומרון. אומנם העובדה שהמהלך הפתאומי היה מזוהה עם שרון יותר משהיה מזוהה עם הליכוד, וכי רוב התומכים בו עזבו לקדימה לאחר פילוג התנועה, הביאה במידה מסוימת לאיחוי הקרע, אך האפשרות לוויתורים מדיניים נוספים מוסיפה להיות מוקש אפשרי ביחסיו של הליכוד עם הציבור הדתי-לאומי. בניגוד לברית זו עם הדתיים הלאומיים, אשר על כל קשייה מתבססת על חזון מדיני משותף ואמונה באידאולוגיה הציונית, כמו גם על נוכחות מסורתית ואף דתית חזקה בתוך הליכוד, נראה שהחיבור לחרדים היה פוליטי יותר מאשר אידאולוגי, ואידיאל לימוד התורה כדרך חיים לא זכה מעולם לתמיכה רבה במפלגה. גם הסתגרותם המופגנת של החרדים מפני החברה הישראלית לא אפשרה חיבור משמעותי בינם לליכוד. עקב כך בשנת 2003 הסכים הליכוד ללא היסוס רב לדרישתה של מפלגת שינוי להקים קואליציה ללא חרדים לאחר הבחירות לכנסת השש עשרה, ואף קיצץ עמוקות בקצבאות במסגרת מדיניותה הכלכלית של הממשלה שהוקמה בראשותו לאחריהן. גם בהתלהט הוויכוח סביב נושאי הגיור והיתר המכירה בשנות השמיטה, התנגדו ככלל אנשי הליכוד לגישתם ההלכתית הנוקשה של החרדים.[61]

תומכים עריכה

בשנים 1969–1992 היו תומכי הליכוד צעירים יותר בממוצע מתומכי המערך. ככל הנראה, הסיבה לכך היא בתחלופה דורית ולא בשינוי אישי אצל המצביעים במהלך החיים. לעומת זאת, לא נמצא כל קשר בין מגדר לבין דפוסי הצבעה. מצביעי הליכוד הגיעו בממוצע ממעמד יותר נמוך. בעוד בסקרים לא נמצא קשר בין דפוסי הצבעה לרמת הכנסה, מצביעי הליכוד באופן מסורתי מגיעים מאזורי הפריפריה, ומתאפיינים במגורים בצפיפות גבוהה יותר. הבדלי השכלה בין מצביעי הליכוד והמערך לא נמצאו בשנים 1969–1977, אך התחילו להופיע בבחירות 1981 והתחזקו בבחירות של 1984–1992.[62]

בשנים 1969 ו-1973 לא היו מצביעי הליכוד דתיים יותר ממצביעי המערך, אף על פי שהם תמכו יותר בצביון יהודי למדינה, אולם בשנים 1977–1981 היו מצביעי הליכוד דתיים יותר ממצביעי המערך ובבחירות 1984–1992 היו מצביעי הליכוד הרבה יותר דתיים ממצביעי המערך ומפלגת העבודה.[62] תוצאות בחירות 2015, הצביעו על תמיכה משמעותית וחזקה לליכוד בערי הפריפריה של ישראל. בבחירות אלו התבסס ניצחון הליכוד על תמיכתם של מצביעים מסורתיים ודתיים מערי הפיתוח ומההתנחלויות ביהודה ושומרון[דרוש מקור]. לפי סקרים המבוססים על הצבעה בבחירות לכנסת העשרים וארבע, 56% ממצביעי הליכוד הם מסורתיים (33% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת), 31% הם חילונים (45% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת), 11% הם דתיים לאומיים (12% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת) ו-2% הם חרדים (10% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת).[63][64]

עדה עריכה

עיקר תומכי המפלגה הליברלית היו אשכנזים, כך שלמרות תמיכה של מזרחים ותיקים בתנועת החרות, גח"ל לא זוהתה בהכרח עם תומכים מזרחיים. במעבר מגח"ל ב-1969 לליכוד ב-1973 גברה התמיכה של המזרחים בליכוד ובבחירות 1977 גדלה התמיכה עוד יותר כך שהליכוד גבר על המערך בבחירות אלו כמעט בכל השכונות, היישובים והערים בהם האוכלוסייה הייתה בעיקרה של מזרחים. בשנה זו היו כ-52% ממצביעי הליכוד מזרחים (יהודים שעלו מאסיה-אפריקה או ילדים של יהודים שעלו מאסיה-אפריקה), 38% אשכנזים (יהודים שעלו מאירופה-אמריקה או ילדים של יהודים שעלו מאירופה-אמריקה) ו-10% ילידי ישראל. ב-1977, 53% מהמזרחים ו-44% מילידי ישראל הצביעו לליכוד, אך רק 20% מהאשכנזים.[65]

התמיכה של המזרחים בליכוד, ובגח"ל ממנה צמח הליכוד, התגברה עם השנים והייתה בעלת היקף שונה בהתאם למרחק מהערים הראשיות של ישראל. המזרחים הוותיקים תושבי שכונות ישנות בערים הגדולות, כמו מוסררה, נחלאות, כרם התימנים, שכונת התקווה, כפר שלם, נווה שלום וואדי סאליב, היו תומכים מסורתיים של תנועת החרות וכבר ב-1965, זכתה גח"ל בתמיכה של 40.7% בממוצע בשכונות אלו. לאחר הקמת הליכוד ב-1973 עלה שיעור התמיכה ל-46.7% וב-1977 הגיע ל-55.7%. בשיכוני עולים בערים הגדולות, דוגמת רוממה, קריית יובל, עיר גנים, פרדס כץ, תל גיבורים וג'סי כהן בחולון, עמישב, תל כביר, מחנה דוד בחיפה רמת הרצל ודורה בנתניה, זכה גח"ל בבחירות לכנסת השישית ב-1965 ב-25.6% בממוצע. התמיכה עלתה עם השנים, בשנת 1973 זכה הליכוד ברב שיכוני העולים ביותר קולות מהמערך, וב-1977 הגיעה התמיכה בליכוד ל-47.4% בממוצע. בערי עולים ליד הערים הוותיקות, דוגמת אור יהודה, ראש העין, אור עקיבא, קריית אתא, יהוד, לוד, קריית ים ורמלה, היה שיעור תמיכה דומה לזה שבשיכוני העולים בערים. התמיכה עלתה מ-23.7% ב-1965, ל-45.8% ב-1977. בערי הפיתוח היה שיעור התמיכה בגח"ל ב-1965 נמוך יחסית ועמד על 17.5% בממוצע. עמירם גונן משער שהסיבה לשיעור נמוך זה הוא התלות של תושבי הפריפריה בשלטון המרכזי. שיעור התמיכה בערי הפיתוח עלה ב-1977 ל-44.1% ובשנה זו הליכוד קיבל יותר קולות מהמערך כמעט בכל ערי הפיתוח.[66]

הזיהוי של הליכוד עם המזרחים הגיע לשיאו בבחירות לכנסת העשירית ב-1981, שבהן היה השסע העדתי חלק מרכזי במערכת הבחירות. בעצרת בחירות של המערך אמר דודו טופז, במה שנודע כנאום הצ'חצ'חים: "תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים שהורסים אספות בחירות... הצ'חצ'חים הם במצודת זאב. הם בקושי שין גימלים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות". מנחם בגין הגיב למחרת על הדברים באומרו לבוחריו להתקשר למכריהם:

רק תספרו להם מה אמר פה דודו טופז, כל העם חייב לדעת את זאת. זה משפט אחד בסך-הכל: הצ'חצ'חים כולם במצודת זאב. אשרינו שהם במצודת זאב.

הזיהוי של הליכוד עם המזרחים המשיך להיות חזק מאוד גם בשנים שלאחר מכן. בבחירות 1992, 41% מהמזרחים ו-24% מילידי ישראל הצביעו לליכוד, אך רק 16% מהאשכנזים. כתוצאה מכך, 68% ממצביעי הליכוד היו מזרחים, 21% אשכנזים ו-11% ילידי ישראל.[65] ירידת כוחן של המפלגות הגדולות, עלייתה של מפלגת ש"ס ועליית שיעור הנישואים הבין-עדתיים הקהו את השיוך העדתי של המפלגות הגדולות בישראל, כך שאף על פי שעדיין יש לליכוד יותר תמיכה אצל המזרחים, השיוך אינו כה מובהק.[67]

מבנה המפלגה עריכה

הגוף הרחב ביותר במפלגת הליכוד הוא מתפקדי (חברי) התנועה, הקונים את חברותם בתשלום דמי חבר שנתיים. גוף זה בוחר את יו"ר המפלגה (ומועמדה לראשות הממשלה), את חברי המרכז של המפלגה, ורשאי להיבחר למוסדותיה. בעקבות שינוי בחוקת הליכוד שבוצע לפני הבחירות לכנסת השבע עשרה ב-2006, עברה למתפקדי התנועה גם הזכות לבחור את חברי הכנסת של התנועה בבחירות אישיות (פריימריס). נכון לשנת 2022 חברים בליכוד כ-137 אלף איש.[68]

מוסדותיו הארציים של הליכוד הם:

  • מרכז הליכוד – זהו המוסד העליון של התנועה, הרשאי להחליט בכל עניין ועניין של התנועה. בזמן התכנסותו הראשונית נקרא מוסד זה ועידת הליכוד, אך לאחר מכן הוא נהפך למרכז למשך ארבע השנים הבאות, עד לבחירתו מחדש. במרכז חברים כ-3000 צירים המורכבים מצירים שנבחרו בבחירות בסניפי התנועה בערים ומצירים מתוקף תפקידם. אלו הם חברי המרכז. בין השאר, מוסמך המרכז לשנות את חוקת המפלגה. עד 2006 היה המרכז אמון על בחירת חברי הכנסת של התנועה, אולם מספר שבועות לפני הבחירות הכלליות ב-2006 בחר המרכז לקבל את הצעתו של היו"ר, בנימין נתניהו, ולשנות את חוקת התנועה כך שהסמכות לבחירת הח"כים תועבר למתפקדים. היו"ר הנוכחי של מרכז הליכוד הוא חיים כץ.
  • לשכת הליכוד – זהו המוסד האמון על כל הנושאים המדיניים, הכלכליים, החברתיים והבין-מפלגתיים המצויים על סדר יומה של התנועה. הלשכה מורכבת בין השאר מחברי הכנסת של התנועה, ראשי ערים של התנועה וראשי הסניפים העירוניים של התנועה, אך תפקידה מוגבל לדיונים והמלצות בלבד ואין החלטותיה מחייבות, ולכן נחשבת לגוף חסר שיניים.
  • מזכירות הליכוד – מוסד זה אחראי על תפקודה השוטף של תנועת הליכוד, והוא מטפל בענייניה היום-יומיים. הוא מונה עד 61 חברים, ובאחריותו מינוי מנכ"ל התנועה וראשי האגפים הביצועיים של התנועה, וכמו כן הגדרת תפקידיהם סמכויותיהם ותחומי פעילותם, תוך הנחייתם ופיקוח עליהם במילוי תפקידם. יו"ר מזכירות הליכוד הוא ישראל כ"ץ.
  • בית הדין – המוסד השיפוטי העליון של התנועה. חברי התנועה ומוסדותיה כפופים להחלטותיו ומחויבים לשיפוטו. בבית הדין חברים שופטים בדימוס ומשפטנים, והם המכריעים בענייני בוררות בנושאים שונים וכן בעניינים מהותיים, חוקתיים וערכיים. בראש נשיאות בית הדין כיום עומד חה"כ לשעבר מיכאל קליינר.

בנוסף למוסדות אלו קיימים סניפי הליכוד, המהווים את המוסדות המוניציפליים (עירוניים) של הליכוד, הקיימים בכל רשות או מועצה מקומית, בכפוף לקיומו של מספר מתפקדים מינימלי של הליכוד באותה רשות מקומית. סניפי הליכוד מורכבים כל אחד ממועצת סניף ומהנהלת סניף. מועצת הסניף אמונה על בחירת רשימת הליכוד בבחירות המקומיות ומועמדו לראשות הרשות המקומית הרלוונטית. כמו במוסדות הארציים, רק חברי ליכוד רשאים לבחור ולהיבחר להיות חברי מועצות הסניפים והנהלותיהם, בכפוף לתקופת אכשרה.

מחלקת קשרי חוץ והסברה – הגוף המנהל את קשרי החוץ של הליכוד עם מפלגות וגופים זרים וכן מופקד על הסברה מטעם תנועת הליכוד. בראש המחלקה עומד אלי חזן.

כמו כן, לליכוד סיעה משלו בהסתדרות, וכן נציגים בהתאחדות הסטודנטים הארצית. לליכוד גוף צעירים רשמי המכונה "צעירי הליכוד", המקיים, בין היתר, תאים סטודנטיאלים באוניברסיטאות ובמכללות, המכונים בדרך כלל כיום "תא לביא". ראשיהם פעמים רבות, הם מועמדי הליכוד ליו"ר אגודת הסטודנטים באותו מוסד אקדמי. כפי ש"צעירי תנועת החירות" הצמיחו בעבר מנהיגות שחלקה נבחר לכנסת (מיקי איתן, מיכי רצון, ישראל כץ, מיכאל קליינר, לימור לבנת, רוני מילוא, צחי הנגבי ואחרים), כך גם "צעירי הליכוד" נחשבים "חממה" להצמחה של מנהיגות פוליטית ופרלמנטארית. כך בהיות יושבי ראש "צעירי הליכוד" – גלעד ארדן ויואל חסון – הפכו במרוצת השנים לחברי כנסת. יו"ר צעירי הליכוד הנוכחי הוא דוד שאין.

בנוסף לצעירי הליכוד, ישנו גם נוער הליכוד שפועל להפצת האידאולוגיה של התנועה בקרב גילי 14–18. בדומה לצעירים, גם מנוער הליכוד יצאו מספר חברי כנסת כגון ניסים ואטורי (שאף כיהן כיו"ר הנוער) ומיכל שיר.

 
משתתף במצעד הגאווה בתל אביב מניף דגל של מפלגת הליכוד עם הכיתוב "בליכוד יש לך בית" בשנת 2015

הליכוד העולמי, ארגון הגג של סניפי הליכוד בעולם, אחראי על הטיפול בסניפים בארצות זרות ועל הקשר של תנועת הליכוד עם יהדות התפוצות. לליכוד העולמי מספר סניפים בארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, אפריקה ורוב מדינות אירופה. החל משנת 2015 העומד בראש הליכוד העולמי הוא יעקב חגואל, המכהן גם כסגן ומ"מ יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית.

משרדי ומנגנוני התנועה שוכנים במצודת זאב, המבנה ההיסטורי ששימש גם את תנועת החירות, ברחוב המלך ג'ורג' 38 בתל אביב.

במקביל לגופים הרשמיים, פועלים בליכוד כמה ארגונים פנימיים וקבוצות מתפקדים הזוכים להכרה רשמית, אך אינם מהווים חלק ממנגנון המפלגה. בין הקבוצות הפעילות ניתן למנות את קבוצת הליברלים בליכוד שעוסקת בקידום מדיניות כלכלית חברתית הנשענת על עקרונות הליברליזם הקלאסי, המטה הלאומי בליכוד המקדם את נושא ההתיישבות ואת הליכודניקים החדשים – הקבוצה הדמוקרטית שמקדמים אג'נדה ליברלית-דמוקרטית.

סמל עריכה

אותיות סמל המפלגה נוצרו במקור בשנת 1977 על ידי המעצב הגרפי גדעון שגיא, אשר יצר גם את הסלסול של האות למ"ד כך שידמה לדגל המתנופף ברוח.[69] בשנת 1981 שיפץ הפרסומאי ראובן אדלר את הסמל על בסיס הגופן העברי "חיים" בתצורה מוטה והוסיף את הצבע הכחול.[70] קמפיינים רבים של מועמדי הליכוד שלמ"ד בשמם משלבים את הלמ"ד המסולסלת, המזוהה עם הסמל.

הליכוד ברשויות המקומיות עריכה

בבחירות לרשויות המקומיות בישראל בשנת 2018 הכניסה המפלגה 114 נציגים ל-52 עירייות, מתוכם 16 ראשי עיר. יעקב אדרי נבחר מטעם הליכוד לראשות העיר אור עקיבא, אך ב-20 במרץ 2023 הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו קבלת שוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הלבנת הון, שיבוש מהלכי חקירה, גניבה בידי עובד ציבור, מרמה, הפרת אמונים ותקיפה פיזית, ועקב כך התפטר מתפקידו[71].

הבחירות לרשויות המקומיות בישראל (2024) עריכה

  ערך מורחב – הבחירות לרשויות המקומיות בישראל (2024)

מפלגת הליכוד הגישה רשימות מטעמה להתמודד ב-60 רשויות מקומיות בבחירות ב-2024, והייתה שותפה להגשת רשימות בתשע רשויות נוספות.[72] בבחירות נבחרו כ-106 נציגים מטעם הליכוד בכ-49 רשויות מקומיות, מתוכם 15 ראשי עיר:

ראשי עיר מטעם הליכוד
ראש העיר העיר
איציק דנינו אופקים
יחיאל לסרי אשדוד
אריה גארלה בני עי"ש
צביקה ברוט בת ים
בני ביטון דימונה
יצחק קשת חריש
נילי אהרון ירוחם
יאיר רביבו לוד
יורם שמעון מבשרת ציון
אליה וינטר מצפה רמון
יחיאל זוהר נתיבות
יאיר מעיין ערד
אלי דוקורסקי קריית ביאליק
דוד אבן צור קריית ים
אילן ירימי קריית עקרון
יעקב פרץ קריית אתא
מיכאל וידל רמלה

גבי נעמן מכהן בראשות העיר שלומי מטעם סיעה משותפת לליכוד, אך רשימתו נפסלה מלהתמודד בבחירות, שנדחו בשלומי לנובמבר 2024[73]

ראשי המפלגה עריכה

יושב-ראש כהונה ממשלות שבראשן עמד
מס' דיוקן שם

(תקופת חיים)

תחילה סיום
1   מנחם בגין
(1913–1992)
13 בספטמבר 1973 2 בספטמבר 1983 השמונה עשרה
התשע עשרה
2   יצחק שמיר
(1915–2012)
2 בספטמבר 1983 25 במרץ 1993 העשרים
העשרים ושתיים
העשרים ושלוש
העשרים וארבע
3   בנימין נתניהו
(1949–)
25 במרץ 1993 6 ביולי 1999 העשרים ושבע
4   אריאל שרון
(1928–2014)
6 ביולי 1999 21 בנובמבר 2005 העשרים ותשע
השלושים
(3)   בנימין נתניהו
(1949–)
20 בדצמבר 2005 מכהן השלושים ושתיים
השלושים ושלוש
השלושים וארבע
השלושים וחמש
השלושים ושבע

נציגי הליכוד בכנסת עריכה

ח"כים במפלגה בכנסות שבהן פעלה
כנסת

(בחירות)

מושבים

(בהשבעת הכנסת)

שיוך סיעתי חברי הכנסת חילופי גברי והערות
השמינית

(1973)

39 / 120
     תנועת החרות: מנחם בגין, יוחנן בדר, בנימין הלוי, חיים לנדאו, יוסף קרמרמן, מנחם ידיד, יורם ארידור, חיים קורפו, בן-ציון קשת, דוד לוי, איתן לבני, יצחק שמיר, מאיר כהן-אבידב, משה ארנס, מתתיהו דרובלס, גאולה כהן, אברהם שכטרמן
     המפלגה הליברלית: אלימלך-שמעון רימלט, שמחה ארליך, בנימין הלוי, אריאל שרון,, יוסף תמיר, שניאור זלמן אברמוב, אליעזר שוסטק, גדעון פת, משה נסים, יחזקאל פלומין, פסח גרופר, אברהם כץ, ידידיה בארי, ליאון דיציאן, חיים קופמן
     הרשימה הממלכתית: יגאל הורביץ, זלמן שובל, אמנון לין, יצחק פרץ
     המרכז החופשי: שמואל תמיר, עקיבא נוף, אהוד אולמרט
     התנועה למען א"י השלמה: אברהם יפה
     סיעת אחדות: הלל זיידל
     המפלגה הליברלית: ציטה לינקר, אמל נסראלדין
     הרשימה הממלכתית: יגאל כהן
חילופי גברי
  • ב-23 בדצמבר 1974 פרש אריאל שרון מהכנסת. החליף אותו יגאל כהן.
  • ב-19 בינואר 1977 פרש בנימין הלוי מהכנסת. החליף אותו חיים קופמן
  • ב-25 בינואר 1977 פרש שמואל תמיר מהכנסת. החליפה אותו ציטה לינקר.
  • ב-25 בינואר 1977 פרש עקיבא נוף מהכנסת. החליף אותו אמל נסראלדין.

הערות

התשיעית

(1977)

43 / 120
     תנועת החרות: מנחם בגין, עזר ויצמן, יצחק שמיר, משה ארנס, דוד לוי, יורם ארידור, גאולה כהן, חיים קורפו, יגאל כהן-אורגד, איתן לבני, מרדכי צפורי, דב שילנסקי, יוסף רום, משה קצב, רוני מילוא, מיכאל דקל, מאיר כהן-אבידב, משה מרון, אמל נסראלדין, חיים קופמן
     המפלגה הליברלית: שמחה ארליך, משה נסים, גדעון פת, יחזקאל פלומין, אברהם שריר, פסח גרופר, הלל זיידל, יצחק מודעי, אברהם כץ, שמואל רכטמן, יצחק ברמן, אליקים-גוסטב בדיאן, שרה דורון, יוסף תמיר, מנחם סבידור
     לע"ם: יגאל הורביץ, אליעזר שוסטק, משה שמיר, יגאל כהן, אמנון לין, אהוד אולמרט, זלמן שובל, יצחק פרץ
     שלומציון: אריאל שרון, יצחק יצחקי
     סיעת יחיד: עקיבא נוף
     לע"ם: דוד שטרן
חילופי גברי
  • ב-18 ביוני 1979 פרש שמואל רכטמן מהכנסת. החליף אותו דוד שטרן.

הערות

  • יצחק יצחקי ואריאל שרון הצטרפו לתנועת החרות משלומציון ב-5 ביולי 1977.
  • משה שמיר פרש מהליכוד ב-15 במאי 1979.
  • גאולה כהן פרשה מהליכוד ב-17 ביולי 1979 והצטרפה למשה שמיר בהקמת סיעת בנא"י (התחיה).
  • יוסף תמיר פרש מהליכוד ב-31 בדצמבר 1979 והצטרף לתנועה לשינוי ויוזמה.
  • יצחק יצחקי פרש מהליכוד ב-14 באוקטובר 1980. ב-11 בנובמבר 1980 הקים את סיעת ישראל אחת.
  • יגאל הורביץ, יצחק פרץ וזלמן שובל פרשו מהליכוד ב-26 בינואר 1981 והקימו את סיעת רפ"י – הרשימה הממלכתית.
  • עקיבא נוף הצטרף לליכוד מסיעת אחווה, שנוצרה לאחר הפילוג בסיעת ד"ש, ב-28 בינואר 1981.
  • יצחק פרץ חזר לליכוד ב-27 במאי 1981.
העשירית

(1981)

48 / 120
     תנועת החרות: מנחם בגין, דוד לוי, יעקב מרידור, יצחק שמיר, יורם ארידור, אריאל שרון, משה ארנס, דב שילנסקי, חיים קורפו, מרדכי צפורי, אליהו בן-אלישר, רוני מילוא, משה קצב, מיכאל דקל, חיים קופמן, דוד מגן, אמל נסראלדין, יוסף רום, מרים גלזר תעסה, יגאל כהן-אורגד, מאיר כהן-אבידב, מאיר שטרית, איתן לבני, מיכאל רייסר, עקיבא נוף
     המפלגה הליברלית: שמחה ארליך, משה נסים, יצחק מודעי, גדעון פת, יצחק ברמן, פסח גרופר, מנחם סבידור, אברהם שריר, דוד שיפמן, פנחס גולדשטיין, דן תיכון, שרה דורון, דרור זייגרמן, אליעזר קולס, צבי רנר, יהודה פרח, בני שליטא, יצחק זיגר
     לע"ם: אליעזר שוסטק, יגאל כהן, אהוד אולמרט, אמנון לין, יצחק פרץ
     תנועת החרות: מיכאל קליינר
     המפלגה הליברלית: אריאל וינשטיין
     לע"ם: אברהם הירשזון
חילופי גברי
  • ב-19 בינואר 1982 פרש מהכנסת משה ארנס. החליף אותו מיכאל קליינר.
  • ב-18 באוקטובר 1982 נפטר דוד שיפמן. החליף אותו אריאל וינשטיין.
  • ב-19 ביוני 1983 נפטר שמחה ארליך. החליף אותו אברהם הירשזון.

הערות

האחת עשרה

(1984)

41 / 120
     תנועת החרות: יצחק שמיר, דוד לוי, משה ארנס, אריאל שרון, יגאל כהן-אורגד, יורם ארידור, אליעזר שוסטק, אליהו בן-אלישר, משה קצב, דוד מגן, רוני מילוא, מאיר שטרית, דב שילנסקי, מיכאל דקל, מיכאל רייסר, גדעון גדות, אהוד אולמרט, מיכאל איתן, מרים גלזר תעסה, מאיר כהן אבידב, יגאל כהן, עוזי לנדאו, דן מרידור, אמל נסראלדין, עובדיה עלי, חיים קופמן, חיים קורפו
     המפלגה הליברלית: יצחק מודעי, משה נסים, אברהם שריר, פסח גרופר, גדעון פת, יצחק זיגר, אריאל וינשטיין, פנחס גולדשטיין, שרה דורון, אוריאל לין, יהושע מצא, אליעזר קולס, בני שליטא, דן תיכון
     סיעות יחיד: אהרן אבוחצירא, יגאל הורביץ
     תנועת החרות: יעקב שמאי
     המפלגה הליברלית: דוד מור
חילופי גברי
  • ב-5 בפברואר 1985 נפטר יצחק זיגר. החליף אותו יעקב שמאי.
  • ב-27 באוקטובר 1988 נפטר מיכאל רייסר. החליף אותו דוד מור.

הערות

  • אהרן אבוחצירא הצטרף לסיעה ב-29 באוגוסט 1988 מתמ"י.
  • באוגוסט 1988 התאחדו סופית המפלגות חרות והמפלגה הליברלית שהרכיבו את הסיעה המשותפת, והקימו את מפלגת הליכוד.
  • יגאל הורביץ הצטרף לסיעה ב-27 בספטמבר 1988 מאומץ.
השתים עשרה

(1988)

40 / 120
יצחק שמיר, דוד לוי, יצחק מודעי, אריאל שרון, משה ארנס, יגאל הורביץ, משה נסים, משה קצב, בנימין נתניהו, אברהם שריר, דוד מגן, אהרן אבוחצירא, זאב בנימין בגין, דן תיכון, דן מרידור, אליהו בן-אלישר, גדעון פת, יעקב שמאי, רוני מילוא, פנחס גולדשטיין, חיים קורפו, אהוד אולמרט, אוריאל לין, עובדיה עלי, אריאל וינשטיין, ראובן ריבלין, יגאל כהן, יהודה פרח, מיכאל איתן, יהושע מצא, יוסף גולדברג, גדעון גדות, דב שילנסקי, פסח גרופר, עוזי לנדאו, צחי הנגבי, שאול עמור, שרה דורון, זלמן שובל, יהושע שגיא, אפרים גור
מיכאל קליינר, חיים קופמן, לימור לבנת
חילופי גברי
  • ב-6 בדצמבר 1988 נפטר יגאל כהן. החליף אותו מיכאל קליינר.
  • ב-8 באוקטובר 1990 פרש זלמן שובל מהכנסת. החליף אותו חיים קופמן.
  • ב-14 באפריל 1992 פרש חיים קורפו מהכנסת. החליפה אותו לימור לבנת.

הערות

  • יוסף גולדברג, פנחס גולדשטיין, פסח גרופר, יצחק מודעי, חיים קופמן ואברהם שריר פרשו מהליכוד ב-15 במרץ 1990 והקימו את המפלגה לקידום הרעיון הציוני.
  • אברהם שריר חזר לליכוד ב-18 ביוני 1990.
  • יוסף גולדברג חזר לליכוד ב-4 בדצמבר 1990.
  • אפרים גור הצטרף לליכוד ב-17 במאי 1992 לאחר שפרש מהמערך ב-25 בדצמבר 1990.
השלוש עשרה

(1992)

32 / 120
יצחק שמיר, אריאל שרון, דוד לוי, משה קצב, בנימין נתניהו, זאב בנימין בגין, רוני מילוא, משה נסים, דב שילנסקי, מאיר שטרית, אליהו בן-אלישר, אהוד אולמרט, דן תיכון, דוד מגן, דן מרידור, גדעון פת, עוזי לנדאו, שאול עמור, יהושע מצא, יעקב שמאי, צחי הנגבי, מיכאל איתן, עובדיה עלי, דוד מנע, אברהם הירשזון, חיים קופמן, רון נחמן, אסעד אסעד, אפרים גור, לימור לבנת, נעמי בלומנטל, סילבן שלום
אריאל וינשטיין, יוסף אחימאיר, מיכאל רצון
חילופי גברי
  • ב-30 בדצמבר 1993 פרש רוני מילוא מהכנסת. החליף אותו אריאל וינשטיין.
  • ב-7 באוגוסט 1995 נפטר חיים קופמן. החליף אותו יוסף אחימאיר.
  • ב-10 במרץ 1996 נפטר אריאל וינשטיין. החליף אותו מיכאל רצון.

הערות

  • אפרים גור פרש מהליכוד ב-7 במרץ 1996 והקים סיעת יחיד.
  • דוד לוי ודוד מגן פרשו ב-1 במרץ 1996 והקימו את גשר.
הארבע עשרה

(1996)

22 / 120
הליכוד-גשר-צומת
32 / 120
בנימין נתניהו, יצחק מרדכי, אריאל שרון, משה קצב, זאב בנימין בגין, אהוד אולמרט, דן מרידור, צחי הנגבי, עוזי לנדאו, לימור לבנת, מיכאל איתן, סילבן שלום, גדעון עזרא, מאיר שטרית, אליהו בן-אלישר, דן תיכון, נעמי בלומנטל, יהושע מצא, אברהם הירשזון, דוד ראם, זאב בוים, שאול עמור
ראובן ריבלין, ישראל כ"ץ, דורון שמואלי
חילופי גברי
  • ב-1 בספטמבר 1996 עזב אליהו בן-אלישר את הכנסת. החליף אותו ראובן ריבלין.
  • ב-18 בנובמבר 1998 עזב אהוד אולמרט ששימש במקביל כראש עיריית ירושלים את הכנסת, בעקבות קבלת חוק איסור כפל תפקידים. החליף אותו ישראל כ"ץ.
  • ב-30 בנובמבר 1998 עזב פיני בדש חבר צומת, ששימש במקביל כראש מועצת עומר-להבים, את הכנסת, בעקבות קבלת חוק איסור כפל תפקידים. החליף אותו דורון שמואלי.

הערות

  • ב-23 בפברואר 1999 עזבו נציגי גשר את הסיעה המשותפת, ושמה שונה להליכוד-צומת. בני בגין ודוד ראם עזבו את הליכוד והקימו את חרות. יצחק מרדכי ודן מרידור עזבו את הליכוד והקימו את מפלגת המרכז.
  • ב-4 במרץ 1999 פרשו נציגי צומת מהסיעה המשותפת.
הליכוד-צומת
27 / 120
החמש עשרה

(1999)

19 / 120
בנימין נתניהו, סילבן שלום, משה קצב, לימור לבנת, מאיר שטרית, גדעון עזרא, נעמי בלומנטל, אריאל שרון, עוזי לנדאו, ראובן ריבלין, דני נוה, צחי הנגבי, ישראל כ"ץ, מיכאל איתן, יהושע מצא, משה ארנס, אברהם הירשזון, ציפי לבני, איוב קרא, יחיאל לסרי, רוני מילוא
יובל שטייניץ, זאב בוים, אלי כהן
חילופי גברי
  • ב-6 ביולי 1999 פרש בנימין נתניהו מהכנסת. החליף אותו יובל שטייניץ.
  • ב-31 ביולי 2000 פרש משה קצב מהכנסת עקב בחירתו לנשיא מדינת ישראל. החליף אותו זאב בוים.
  • ב-22 בפברואר 2002 פרש יהושע מצא מהכנסת. החליף אותו אלי כהן.

הערות

  • יחיאל לסרי ורוני מילוא הצטרפו לליכוד ב-6 בנובמבר 2002 ממפלגת המרכז.
  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן.
השש עשרה

(2003)

38 / 120
אריאל שרון, בנימין נתניהו, צחי הנגבי, סילבן שלום, דני נוה, לימור לבנת, ישראל כ"ץ, גדעון עזרא, נעמי בלומנטל, עוזי לנדאו, גילה גמליאל, יובל שטייניץ, ציפי לבני, מיכאל איתן, מאיר שטרית, דוד לוי, רוחמה אברהם, גדעון סער, דניאל בנלולו, מיכאל רצון, מג'לי והבה, יעקב אדרי, אהוד יתום, אלי אפללו, משה כחלון, עמרי שרון, מיכאל גורלובסקי, גלעד ארדן, רוני בר-און, ענבל גבריאלי, יחיאל חזן, אהוד אולמרט, זאב בוים, אברהם הירשזון, לאה נס, ראובן ריבלין, חיים כץ, איוב קרא, יולי אדלשטיין, מרינה סולודקין
פנינה רוזנבלום, דוד מנע
חילופי גברי
  • ב-10 בדצמבר 2005 פרש צחי הנגבי מהכנסת לטובת מפלגת קדימה. החליפה אותו פנינה רוזנבלום.
  • ב-5 בינואר 2006 פרש עמרי שרון, שעבר קודם לכן לקדימה, מהכנסת עקב הרשעתו בפלילים. החליף אותו דוד מנע.

הערות

  • יולי אדלשטיין ומרינה סולודקין הצטרפו לסיעה ב-10 במרץ 2003 ממפלגתישראל בעלייה.
  • ב-23 בנובמבר 2005 עזבו 14 ח"כים את הליכוד, והקימו יחד עם דוד טל מסיעת היחיד נוי, את סיעת "אחריות לאומית", אשר החליפה את שמה בהמשך לקדימה.
  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן.
השבע עשרה

(2006)

12 / 120
בנימין נתניהו, סילבן שלום, משה כחלון, גלעד ארדן, גדעון סער, מיכאל איתן, ראובן ריבלין, דני נוה, יובל שטייניץ, לימור לבנת, נתן שרנסקי, ישראל כ"ץ
חיים כץ, יולי אדלשטיין
חילופי גברי
  • ב-20 בנובמבר 2006 פרש נתן שרנסקי מהכנסת. החליף אותו חיים כץ.
  • ב-25 בפברואר 2007 פרש דני נוה מהכנסת. החליף אותו יולי אדלשטיין.

הערות

  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן.
השמונה העשרה

(2009)

27 / 120
בנימין נתניהו, גדעון סער, גלעד ארדן, ראובן ריבלין, זאב בנימין בגין, משה כחלון, סילבן שלום, משה יעלון, יובל שטייניץ, לאה נס, ישראל כ"ץ, יולי אדלשטיין, לימור לבנת, חיים כץ, יוסי פלד, מיכאל איתן, דן מרידור, ציפי חוטובלי, גילה גמליאל, זאב אלקין, יריב לוין, ציון פיניאן, איוב קרא, דני דנון, כרמל שאמה הכהן, אופיר אקוניס, מירי רגב
אללי אדמסו
חילופי גברי
  • ב-16 בספטמבר 2012 פרש יוסי פלד מהכנסת. החליף אותו אללי אדמסו.

הערות

  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
התשע עשרה

(2013)

18 / 120
הליכוד - ישראל ביתנו
31 / 120
בנימין נתניהו, גדעון סער, גלעד ארדן, סילבן שלום, ישראל כ"ץ, דני דנון, ראובן ריבלין, משה יעלון, זאב אלקין, ציפי חוטובלי, יריב לוין, יולי אדלשטיין, חיים כץ, מירי רגב, משה פייגלין, יובל שטייניץ, צחי הנגבי, לימור לבנת, אופיר אקוניס, גילה גמליאל
כרמל שאמה הכהן
חילופי גברי

הערות

  • לרשימת מועמדים מלאה, הכוללת גם את נציגי ישראל ביתנו, ראו כאן.
העשרים

(2015)

30 / 120
בנימין נתניהו, גלעד ארדן, יולי אדלשטיין, ישראל כ"ץ, מירי רגב, סילבן שלום, משה יעלון, זאב אלקין, דני דנון, יריב לוין, בני בגין, צחי הנגבי, יובל שטייניץ, גילה גמליאל, אופיר אקוניס, דוד ביטן, חיים כץ, ז'קי לוי, יואב קיש, ציפי חוטובלי, דודי אמסלם, מיקי זוהר, ענת ברקו, איוב קרא, נאוה בוקר, אבי דיכטר, אברהם נגוסה, נורית קורן, ירון מזוז, אורן חזן
שרן השכל, אמיר אוחנה, יהודה גליק, אוסנת מארק
חילופי גברי
  • ב-27 באוגוסט 2015 מונה דני דנון לשגריר ישראל באו"ם. החליפה אותו שרן השכל.
  • ב-27 בדצמבר 2015 התפטר סילבן שלום מהכנסת. החליף אותו אמיר אוחנה.
  • ב-23 במאי 2016 התפטר משה יעלון מהכנסת. החליף אותו יהודה גליק.
  • ב-18 בנובמבר 2018 התפטר ז'קי לוי מהכנסת לאחר שנבחר לראש העיר בית שאן. החליפה אותו אוסנת מארק.
העשרים ואחת

(אפ' 2019)

34 / 120
35 לרשימה
בנימין נתניהו, יולי אדלשטיין, ישראל כ"ץ, גלעד ארדן, גדעון סער, מירי רגב, יריב לוין, יואב גלנט, ניר ברקת, גילה גמליאל, אבי דיכטר, זאב אלקין, חיים כץ, צחי הנגבי, אופיר אקוניס, יובל שטייניץ, ציפי חוטובלי, דודי אמסלם, אמיר אוחנה, אופיר כץ, אתי חוה עטייה, יואב קיש, דוד ביטן, קרן ברק, שלמה קרעי, מיקי זוהר, שרן השכל, מיכל שיר, קטי שטרית, פטין מולא, מאי גולן, עוזי דיין, אריאל קלנר, אוסנת מארק הערות
העשרים ושתיים

(ספ' 2019)

31 / 120
32 לרשימה
בנימין נתניהו, יולי אדלשטיין, ישראל כ"ץ, גלעד ארדן, משה כחלון, גדעון סער, מירי רגב, יריב לוין, יואב גלנט, ניר ברקת, גילה גמליאל, אבי דיכטר, זאב אלקין, חיים כץ, אלי כהן, צחי הנגבי, אופיר אקוניס, יובל שטייניץ, ציפי חוטובלי, דודי אמסלם, אמיר אוחנה, אופיר כץ, אתי חוה עטייה, יואב קיש, דוד ביטן, קרן ברק, שלמה קרעי, מיקי זוהר, שרן השכלֿ, מיכל שיר, קטי שטרית הערות
  • ארבעה מקומות שוריינו ברשימת הליכוד לנציגי מפלגת כולנו. שניים מתוך שלושת המשוריינים שנבחרו לכנסת (משה כחלון ואלי כהן) התפקדו לליכוד טרם הבחירות.
העשרים ושלוש

(2020)

35 / 120
36 לרשימה
בנימין נתניהו, יולי אדלשטיין, ישראל כ"ץ, גלעד ארדן, גדעון סער, מירי רגב, יריב לוין, יואב גלנט, ניר ברקת, גילה גמליאל, אבי דיכטר, זאב אלקין, חיים כץ, אלי כהן, צחי הנגבי, אופיר אקוניס, יובל שטייניץ, ציפי חוטובלי, דודי אמסלם, גדי יברקן, אמיר אוחנה, אופיר כץ, אתי חוה עטייה, יואב קיש, דוד ביטן, קרן ברק, שלמה קרעי, מיקי זוהר, שרן השכל, מיכל שיר, קטי שטרית, פטין מולא, מאי גולן, טלי פלוסקוב, עוזי דיין
אריאל קלנר, אוסנת מארק, עמית הלוי, ניסים ואטורי, שבח שטרן, איוב קרא, מטי יוגב
חילופי גברי
  • ב-5 ביולי 2020 הפסיקה ציפי חוטובלי את חברותה בכנסת במסגרת "החוק הנורווגי". החליף אותה אריאל קלנר.
  • ב-5 ביולי 2020 התפטר גלעד ארדן מהכנסת לאחר שנבחר לשגריר ישראל באו"ם. החליפה אותו אוסנת מארק.
  • ב-30 ביולי 2020 הפסיק אמיר אוחנה את חברותו בכנסת במסגרת "החוק הנורווגי". החליף אותו עמית הלוי.
  • ב-13 בדצמבר 2020 התפטר גדעון סער מהכנסת כדי להקים את מפלגת "תקווה חדשה". החליף אותו ניסים ואטורי.
  • ב-24 בדצמבר 2020 התפטרה מיכל שיר מהכנסת כדי להצטרף למפלגת "תקווה חדשה" החליף אותה שבח שטרן.
  • ב-25 בדצמבר 2020 התפטרה שרן השכל מהכנסת כדי להצטרף למפלגת "תקווה חדשה" החליף אותה איוב קרא.
  • ב-27 בדצמבר 2020 התפטר זאב אלקין מהכנסת כדי להצטרף למפלגת "תקווה חדשה" החליפה אותו מטי יוגב.

הערות

  • יפעת שאשא-ביטון ממפלגת "כולנו" שוריינה ברשימה לכנסת.
העשרים וארבע

(2021)

29 / 120
30 לרשימה
בנימין נתניהו, יולי אדלשטיין, ישראל כ"ץ, מירי רגב, יריב לוין, יואב גלנט, ניר ברקת, גילה גמליאל, אבי דיכטר, גלית דיסטל-אטבריאן, חיים כץ, אלי כהן, צחי הנגבי, אופיר אקוניס, יובל שטייניץ, דודי אמסלם, גדי יברקן, אמיר אוחנה, אופיר כץ, אתי עטייה, יואב קיש, דוד ביטן, קרן ברק, שלמה קרעי, מיקי זוהר, אורלי לוי-אבקסיס, קטי שטרית, פטין מולא, מאי גולן
טלי פלוסקוב
חילופי גברי
  • ב-4 באוגוסט התפטר גדי יברקן מהכנסת. החליפה אותו טלי פלוסקוב.

הערות

העשרים וחמש

(2022)

32 / 120
בנימין נתניהו, יריב לוין, אלי כהן, יואב גלנט, דוד אמסלם, אמיר אוחנה, יואב קיש, ניר ברקת, מירי רגב, מיקי זוהר, אבי דיכטר, ישראל כ"ץ, שלמה קרעי, עמיחי שיקלי, דני דנון, עידית סילמן, דוד ביטן, יולי אדלשטיין, אליהו רביבו, גלית דיסטל-אטבריאן, ניסים ואטורי, שלום דנינו, חיים כץ, אופיר אקוניס, טלי גוטליב, חנוך מילביצקי, בועז ביסמוט, משה סעדה, אליהו דלל, גילה גמליאל, אופיר כץ, מאי גולן
דן אילוז, אריאל קלנר, אתי עטייה, עמית הלוי, צגה מלקו, אושר שקלים, קטי שטרית, משה פסל, ששון גואטה, אביחי בוארון
חילופי גברי
  • ב-6 בינואר 2023 הפסיק מיקי זוהר את חברותו בכנסת במסגרת "החוק הנורווגי". החליף אותו דן אילוז.
  • ב-6 בינואר 2023 הפסיק חיים כץ את חברותו בכנסת במסגרת "החוק הנורווגי". החליף אותו אריאל קלנר.
  • ב-7 בינואר 2023 הפסיקה עידית סילמן את חברותה בכנסת במסגרת "החוק הנורווגי". החליפה אותה אתי עטייה.
  • ב-17 בינואר 2023 הפסיק עמיחי שיקלי את חברותו בכנסת במסגרת "החוק הנורווגי". החליף אותו עמית הלוי.
  • ב-10 בפברואר 2023 הפסיק אופיר אקוניס את חברותו בכנסת במסגרת "החוק הנורווגי". החליפה אותו צגה מלקו.
  • ב-13 בפברואר 2023 הפסיק אלי כהן את חברותו בכנסת במסגרת "החוק הנורווגי". החליף אותו אושר שקלים.
  • ב-13 בפברואר 2023 הפסיקה מירי רגב את חברותה בכנסת במסגרת "החוק הנורווגי". החליפה אותה קטי שטרית.
  • ב-26 במרץ 2023 הפסיק יואב קיש את חברותו בכנסת במסגרת "החוק הנורווגי". החליף אותו ששון גואטה.
  • ב-31 במרץ 2023 הפסיק דוד אמסלם את חברותו בכנסת במסגרת "החוק הנורווגי". החליף אותו אביחי בוארון.
  • ב-14 באוקטובר 2023 התפטרה גלית דיסטל-אטבריאן מתפקיד שרת הסברה, וחזרה לכנסת במסגרת "החוק הנורווגי"; בעקבות זאת, סיים בוארון את כהונתו.

תוצאות בחירות עריכה

בחירות מנהיג קולות מושבים +/- קואליציה/אופוזיציה הערות
1973 מנחם בגין 473,309 (#2)
39 / 120
  7 אופוזיציה
1977 583,968 (#1)
43 / 120
  4 קואליציה במהלך הקדנציה התמזגה שלומציון עם המפלגה והוסיפו לה 2 מנדטים
1981 718,941 (#1)
48 / 120
  3 קואליציה
1984 יצחק שמיר 661,302 (#2)
41 / 120
  7 קואליציה
1988 709,305 (#1)
40 / 120
  1 קואליציה
1992 651,229 (#2)
32 / 120
  8 אופוזיציה
1996 בנימין נתניהו 767,401 (#2)

כחלק מהליכוד-גשר-צומת

22 / 120
  10 קואליציה כחלק מהליכוד-גשר-צומת
1999 468,103 (#2)
19 / 120
  3 אופוזיציה (1999-2001) סמוך לתחילת הקדנציה התפטר נתניהו מהכנסת ושרון מונה ליו"ר הליכוד וניצח בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה שנערכו ב-2001
2001 אריאל שרון קואליציה (2001-2003)
2003 925,279 (#1)
38 / 120
  19 קואליציה
2006 בנימין נתניהו 281,996 (#4)
12 / 120
 26 אופוזיציה
2009 729,054 (#2)
27 / 120
  15 קואליציה
2013 885,163 (#1)

כחלק מהליכוד - ישראל ביתנו

20 / 120
  7 קואליציה כחלק מהליכוד - ישראל ביתנו
2015 985,408 (#1)
30 / 120
  12 קואליציה
2019 א 1,140,370 (#1)
35 / 120
  5 בחירות בזק
2019 ב 1,113,617 (#2)
32 / 120
  3 בחירות בזק מיזוג עם רשימת "כולנו"
2020 1,352,449 (#1)
36 / 120
  4 קואליציה
2021 1,066,892 (#1)
30 / 120
  6 אופוזיציה
2022 1,115,336 (#1)
32 / 120
  2 קואליציה

שיתופי פעולה וארגונים בין-לאומיים עריכה

מפלגת הליכוד הצטרפה בסוף שנת 2016 כחברה במפלגת "ברית השמרנים והרפורמיסטים באירופה" אשר מפעילה את סיעת השמרנים והרפורמיסטים האירופים בפרלמנט האירופי. בנוסף, נמצאת המפלגה במגעים להצטרפות לארגון הבין-לאומי של המפלגות השמרניות, ה-International Democrat Union, IDU. למפלגת הליכוד נציגויות בארצות הברית ובאירופה, ואף ארגון בין-לאומי בשם הליכוד העולמי, והיא בעלת נציגות בהסתדרות הציונית העולמית ומוסדותיה. במאי 2017 הצטרפה המפלגה לארגון "האינטרנציונל השמרני", ארגון גג למפלגות ימין שמרניות על משקל האינטרנציונל הסוציאליסטי, שהוקם באותה שנה. מנהל אגף קשרי החוץ של המפלגה, אלי חזן, השתתף בכנס היסוד שנערך במיאמי, פלורידה.[74] בפברואר 2018 צורפה המפלגה לארגון גג שמרני נוסף, האיחוד הדמוקרטי הבין לאומי, בכנס שנערך במדריד, והתקבלה על ידי יושב ראש האיחוד, ראש ממשלת קנדה לשעבר סטיבן הרפר[דרוש מקור].

מפלגת הליכוד קיימה שיתופי פעולה גם עם מפלגות ימין קיצוניות, בהן מפלגות שהוחרמו על ידי משרד החוץ הישראלי בשל עמדות אנטישמיות ואף פעילות נאו-נאצית בחלק מהמקרים.[75] ח"כ יהודה גליק מהליכוד קרא לראש ממשלת ישראל לשנות את המדיניות הנהוגה כיום של החרמת תנועות בעלות סממנים אנטישמיים.[76] חברי כנסת של הליכוד נפגשו בין היתר עם נציגי המפלגות הבאות:

  1. אוסטריה: מפלגת החירות האוסטרית; מפלגת הליכוד אירחה את היינץ כריסטיאן שטראכה, מנהיגה לשעבר של המפלגה, אשר תועד מצדיע במועל-יד והיה חלק מתנועת נוער נאו-נאצית.[77]
  2. איטליה: האחים של איטליה; ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם ג'ורג'יה מלוני בתפקידה כראשת ממשלת איטליה.[77]
  3. בלגיה: פלאמס בלאנג; ח"כ אופיר אקוניס נפגש עם נציגי המפלגה.[77]
  4. ספרד: מפלגת ווקס; אלי חזן, מנהל אגף קשרי החוץ של הליכוד הביע תמיכה פומבית במפלגה.[77]
  5. צרפת: האיחוד הלאומי; ח"כ אורן חזן מהליכוד הביע תמיכה במנהיגת המפלגה, מרין לה פן.[78]
  6. שוודיה: השוודים הדמוקרטים; עמיחי שיקלי, שר התפוצות והמאבק באנטישמיות, נפגש עם בכירי המפלגה השוודית בביקורם בישראל.[79][80] לביקור זה קדם מפגש של חברי כנסת נוספים מהליכוד עם חברי פרלמנט מהמפלגה השוודית בעקבות יוזמה של ח"כ עמית הלוי מהליכוד. המפלגה, אשר מוחרמת על ידי משרד החוץ ויהודים בשוודיה בשל אידאולוגיה ופעילות אנטישמית ונאו-נאצית בעבר, ביקשה להצהיר על התנתקות מעברה האנטישמי ותמיכה בישראל, ובכלל זה הכרה בחשיבות המאבק באיראן; התנגדות לתמיכה בטרור על ידי הרשות הפלסטינית; דרישה מממשלת שוודיה להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר את שגרירותה לירושלים; וקריאה להכניס את ארגון חזבאללה בשלמותו לרשימת ארגוני הטרור של האיחוד האירופי.[75][77]

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

ביאורים עריכה

  1. ^ במערכת הבחירות לכנסת השמינית ב-1973, הראשונה בה התמודד הליכוד, אותיות הרשימה היו "חלטעם", שילוב של אותיות המפלגות מהן הורכבה הרשימה. מאז הבחירות לכנסת התשיעית ב-1977 האותיות של הרשימה הן מחל.
  2. ^ השם (בלא הניקוד) על פי רשם המפלגות.
  3. ^ בכנסת 21 ובכנסת 22 הייתה סיעת כחול לבן גדולה מהליכוד מבחינת מושבים בכנסת אך היא הורכבה משלוש מפלגות.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Likud Anglos: Ze'ev Jabotinsky (1880-1940), web.archive.org, ‏2011-02-22
  2. ^ אמנון רפופורט, Experimental Studies of Interactive Decisions. Kluwer Academic, 1990, עמ' 413
  3. ^ Hilla Jacoby, Peter Meyer-Ranke, Israel, the Miracle, Hänssler, 1988, ISBN 978-3-7751-1300-7. (באנגלית)
  4. ^ sharon, Anti-Judicial Reform Protests Pick Up Steam in Israel, europeanconservative.com, ‏2023-02-14 (באנגלית אמריקאית)
  5. ^ חביב רטיג גור, Israel’s new ‘unity’ government is neither united nor likely to govern well, The Times of Israel, 2020
  6. ^ 1 2 3 likud - parties, en.idi.org.il
  7. ^ 1 2 Israel’s 37th Government: Netanyahu’s Right-Wing Coalition, apcoworldwide.com (באנגלית)
  8. ^ Israel: Cracks in the Facade - Rosa-Luxemburg-Stiftung, www.rosalux.de, ‏2023-01-23 (באנגלית אמריקאית)
  9. ^ Nationalism, Religion, and Archaeology: The Civilizational Populism of Benjamin Netanyahu and Likud - ECPS, ‏2022-10-10 (באנגלית אמריקאית)
  10. ^ Noam Gidron, Why Israeli Democracy Is in Crisis, Journal of Democracy 34, 2023, עמ' 33–45
  11. ^ Opinion poll shows Netanyahu’s Likud party losing half of its seats in Knesset, www.aa.com.tr
  12. ^ Liberal Israelis Fear for the Future of Their Democracy, TIME, ‏2022-11-07 (באנגלית)
  13. ^ Daniel Estrin, Will the far right rise to power in Israel's election? Here's what to know, NPR, 2022
  14. ^ אמנת הליכוד נחתמה סופית, דבר, 14 בספטמבר 1973
  15. ^ אבי שילון, בגין, 1992-1913 , הוצאת עם עובד, 2007. עמוד 247
  16. ^ טוביה מנדלסון, אם שמיר „יסגור” הבוקר יילד בגין היום לנשיא, דבר, 2 בספטמבר 1983
  17. ^ שוברים את הכלים
  18. ^ מנחם רהט, מומחים לסאונד, באתר nrg‏, 26 בספטמבר 2005
  19. ^ יצחק בן חורין, החתונה הגדולה בגני התערוכה, מעריב, 26 באוגוסט 1988
  20. ^ ליל המיקרופונים הראשון: כך זה היה, באתר ynet, 30 בנובמבר 2004
  21. ^ דניאל בן סימון, עיין ערך מרכז הליכוד, באתר הארץ, 7 בינואר 2007
  22. ^ בוגי: דן חלוץ השחית את צה"ל, באתר "עניין מרכזי", 6 ביולי 2007
  23. ^ סגן השר הנדל בתגובה לתוכנית שרון: "עומק העקירה כעומק החקירה", באתר ynet, 2 בפברואר 2004
  24. ^ שרון: ההתנתקות תוצג למשאל בקרב מתפקדי הליכוד לפני הדיון בממשלה, באתר גלובס, 30 במרץ 2004
  25. ^ אטילה שומפלבי ודיאנה בחור-ניר, תבוסת שרון: 59.5% - נגד ההתנתקות, 39.7% - בעד, באתר ynet, 3 במאי 2004
  26. ^ אטילה שומפלבי, שרון הציג: תוכנית ההתנתקות מחברי המרכז, באתר ynet, 6 בינואר 2004
  27. ^ כתבי ynet, שרון: אגיש תוכנית חלופית לממשלה ולכנסת, באתר ynet, 3 במאי 2004
  28. ^ דיאנה בחור-ניר ואטילה שומפלבי, שר האוצר נתניהו התפטר: "בגלל ההתנתקות", באתר ynet, 7 באוגוסט 2005
  29. ^ אין רוב לשרון: החליט לדחות את ההצבעה על מינוי בוים, בראון ואולמרט לשרים לשבוע הבא, באתר גלובס, 31 באוקטובר 2005
  30. ^ מיה בנגל, שלום פתח הקמפיין: "ביבי כבר ברח בעבר", באתר nrg‏, 30 בנובמבר 2005
  31. ^ אטילה שומפלבי ואילן מרסאינו, עוזי לנדאו פורש מהמירוץ, תומך בנתניהו, באתר ynet, 5 בדצמבר 2005
  32. ^ רוני סופר, מופז עוזב את הליכוד, עובר לקדימה, באתר ynet, 11 בדצמבר 2005
  33. ^ 1 2 מיה בנגל, נתניהו ניצח בפריימריז – פייגלין הושאר בחוץ, באתר nrg‏, 15 באוגוסט 2007
  34. ^ מזל מועלם, סיסמת קמפיין הליכוד: "קדימה לגבולות 67", באתר הארץ, 19 בינואר 2006
  35. ^ אמנון מרנדה, "כוכבי הליכוד" יתמודדו בפריימריז ב-8 בדצמבר, באתר ynet, 13 בנובמבר 2008
  36. ^ פנחס וולף‏, עתירה נוספת עשויה לשנות את רשימת הליכוד, באתר וואלה‏, 11 בדצמבר 2008
  37. ^ עזריאל יפים נ. גיא יפרח, 28 בדצמבר 2008
  38. ^ כתבי ynet, אין הכרעה בבחירות 2009: קדימה 28, הליכוד 27, באתר ynet, 11 בפברואר 2009
  39. ^ ירון דרוקמן, שלושים מי יודע: פני הממשלה, באתר ynet, 31 במרץ 2009
  40. ^ אטילה שומפלבי, נתניהו אחרי הניצחון הצפוי: "יש זמן לבחירות", באתר ynet, 1 בפברואר 2012
  41. ^ לילך ויסמן, ‏הליכוד וישראל ביתנו חוברים למפלגה משותפת: נתניהו וליברמן סיכמו על ריצה משותפת בבחירות, באתר גלובס, 25 באוקטובר 2012
  42. ^ ועדת הכנסת אישרה את התפלגות סיעת ישראל ביתנו מהליכוד, באתר הכנסת
  43. ^ אטילה שומפלבי, נתניהו פיטר את לפיד ולבני: "לא אסבול שרים שתוקפים מתוך הממשלה", באתר ynet, 2 בדצמבר 2014
  44. ^   TheMarker Online, ניצחון גדול לנתניהו: 30 מנדטים לליכוד, לעומת 24 למחנה הציוני, באתר TheMarker‏, 18 במרץ 2015
  45. ^ אורנה כהן, בן-גוריון, נתניהו ואזרחי ישראל הערבים, באתר "מולד", 2 באפריל 2015
    Was Netanyahu's apology to Israeli Arabs sincere?, באתר CNN,‏ 24 במרץ 2015 (באנגלית)  
  46. ^ אריאל כהנא, הליכוד צורף לארגון הגג של המפלגות השמרניות, באתר ישראל היום, 22 בספטמבר 2018
  47. ^ מרכז הבית היהודי אישר את האיחוד עם עוצמה יהודית, באתר ynet, 20 בפברואר 2019
  48. ^ עטרה גרמן, ‏הליכוד והבית היהודי שריינו את בן דהן במפלגת אח"י, באתר "סרוגים", 21 בפברואר 2019
  49. ^ תוצאות האמת של הבחירות לכנסת ה-21, באתר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-21 (ארכיון)
  50. ^   יהונתן ליס, ריבלין הטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה ה-35: "הרוב אמר את דברו", באתר הארץ, 17 באפריל 2019
  51. ^ יובל קרני, כחלון 5 בליכוד: אושר איחוד עם כולנו וביטול הפריימריז, באתר ynet, 28 במאי 2019
  52. ^ הליכוד שלו: נתניהו הביס את סער בפריימריז, באתר ynet, 27 בדצמבר 2019
  53. ^ ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-23 | תוצאות ארציות, באתר votes23.bechirot.gov.il
  54. ^ עידן בנימין, הליכוד חייב 73 מליון, המפלגה של שפיר כ-4 מיליון, של אבקסיס - 2. מפת החובות של המפלגות נחשפת, באתר "שקוף", 29 במרץ 2020.
  55. ^ בן כספית, ‏חשיפה: הליכוד מימן בסכום עתק ייצוג משפטי ליועצי נתניהו שנחשדו בהטרדת עד מדינה, באתר מעריב אונליין, 23 בפברואר 2022.
  56. ^ צבי זרחיה, נתניהו עולה לנו ביוקר: ההוצאות על לחם, דלק, מים, פירות וירקות צפויות לעלות, באתר TheMarker‏, 3 ביולי 2009
  57. ^ גיא רולניק, בנימין נתניהו: "הפחתת מסים תאיץ המשק כמו דלק סילוני", באתר TheMarker‏, 1 בפברואר 2009
  58. ^ חוקת הליכוד, סעיף ב'
  59. ^   חגי עמית, הפריימריז בליכוד הם יום הניצחון של עובדי רשות שדות התעופה והתעשייה האווירית, באתר TheMarker‏, 6 בפברואר 2019
  60. ^   רותם שטרקמן, פרופ' קמיל פוקס יודע איך נתניהו מנצח בחירות - אבל לא בטוח שהוא יהיה ראש הממשלה הבא, באתר TheMarker‏, 28 בדצמבר 2018
  61. ^ אריק בנדר, חוק הגיור הצבאי אושר בכנסת בקריאה טרומית, באתר nrg‏, 15 בדצמבר 2010
  62. ^ 1 2 Alan Arian, Security Threatened: Surveying Israeli Opinion on Peace and War, pages 143-145
  63. ^ אריאל פינקלשטיין, דפוסי הצבעה לפי הגדרה דתית, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, ‏23 באוקטובר 2022
  64. ^ בני 20 ומעלה, לפי מידת דתיות, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ‏31 באוגוסט 2021
  65. ^ 1 2 Alan Arian, Security Threatened: Surveying Israeli Opinion on Peace and War, pages 149-151
  66. ^ אברהם דיסקין ויואל תמנליס, הערה לעניין ההתפשטת הגאוגרפית של התמיכה בליכוד: 1961-1981, ועמירם גונן, ההתפשטת הגאוגרפית של התמיכה בליכוד: הערה להערה, מדינה ממשל ויחסים בינלאומיים 26, אביב תשמ"ז, עמ' 117-127
  67. ^ רועי נחמיאס, יו"ר ברית יוצאי מרוקו: "להחזיר השד לבקבוק", באתר ynet, 7 במרץ 2006
  68. ^ צבי זרחיה, הפריימריז בליכוד - דילים, בחישות ורשימות, באתר כלכליסט, 10 באוגוסט 2022
  69. ^   עודד בן יהודה, גלגולו של לוגו הליכוד: לא תמיד כחול, לא תמיד עם למ"ד מתנפנפת, באתר הארץ, 1 במרץ 2021
  70. ^ יובל סער, עכבר העיר אונליין, כיצד נוצר הלוגו של אובמה?, באתר הארץ, 30 בדצמבר 2008
  71. ^ גלעד מורג, לקח שוחד, שיבש חקירה ותקף אישה: ראש העיר אור עקיבא הואשם - והתפטר, באתר ynet, 20 במרץ 2023
  72. ^ קורין אלבז-אלוש, לראשונה: נחשפות הזיקות בין הרשימות בבחירות המקומיות למפלגות הארציות, באתר ynet, 25 בינואר 2024
  73. ^ יואב איתיאל‏, בגלל טעות טכנית: ראש מועצת שלומי צפוי לאבד את תפקידו, באתר וואלה‏, 16 בדצמבר 2023
  74. ^ nrg חדשות, התשובה של הימין לאינטרנציונל הסוציאליסטי, באתר nrg‏, 2 ביוני 2017
  75. ^ 1 2 שירית אביטן כהן, הליכוד מזהה שינוי מגמה בימין הקיצוני באירופה לטובת ישראל - ומהדק יחסים, באתר ישראל היום, ‏12 ביוני 2023
  76. ^ יותם רוזנר ועדי קנטור, משמעויות הידוק הקשרים בין ממשלת ישראל לבין תנועות ימין קיצוני באירופה, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב, ‏15 בינואר 2018
  77. ^ 1 2 3 4 5 אסף אוני, ‏מה אפשר ללמוד על המהפכה המשפטית מטיסת נתניהו לאיטליה, באתר גלובס, 9 במרץ 2023
  78. ^ אלכסנדרה לוקש, מאיר חביב: "שאורן חזן ישתוק, איך הוא יכול לתמוך במכחישת השואה לה פן?", באתר ynet, 7 במאי 2017
  79. ^   דיויד סטברו, השר שיקלי נפגש בכנסת עם בכירי מפלגה שוודית בעלת שורשים ניאו-נאציים, באתר הארץ, 29 בינואר 2024
  80. ^ עמיחי שיקלי, It was a pleasure to meet Jimmie Åkesson, leader of Swedish Democrats party 🇸🇪, טוויטר/X, ‏29 בינואר 2024 (באנגלית)
הליכוד - תבניות ניווט