זכויות האדם בישראל

זכויות האדם בישראל הן חלק מעקרונות היסוד של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זכויות אלו הן זכויות אוניברסליות, שחלקן עוגנו החל מראשית ימי המדינה בחקיקה, בחוקי יסוד, בפסקי דין של בית המשפט הגבוה לצדק, ובאמנות הבינלאומיות לזכויות אדם שישראל אשררה.

בול ישראלי לכבוד חגיגות העשור להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. על הבול מופיע הציווי "ואהבת לרעך כמוך" בשפות שונות וסמלו של ארגון האומות המאוחדות.

מגילת העצמאות שנחתמה ב-1948 בה נקבעו עקרונות היסוד של זכויות האדם בישראל כמו "מדינת ישראל... תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך ותרבות" ועוד

זכויות האדם קיבלו מעמד חוקתי בחקיקה ובפסיקה מתוקף מגילת העצמאות ומתוקף שני חוקי יסוד שנחקקו ב-1992: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. חלק מעקרונות זכויות האדם קיבלו ביטוי גם בחקיקה הרגילה בישראל (כגון חוק איסור הפליה במקומות ציבוריים, חוק הגנת הפרטיות, חוק זכויות התלמיד וחוק זכויות החולה ועוד).

מדינת ישראל היא צד לשבע מתוך עשר האמנות הבין־לאומיות המרכזיות בנושא זכויות אדם (The Core International Human Rights Treaties) ובהתאם לכך מחויבת אליהן. אמנות אלו כוללות את:

1. האמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות
2. האמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות
3. האמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית
4. האמנה לביעור כל הצורות של אפליה נגד נשים
5. האמנה נגד עינויים
6. אמנת זכויות הילד
7. האמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות

ישראל אשררה אמנות בינלאומיות נוספות אשר מתייחסות לזכויות אדם כגון אמנות ז'נבה, האמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות והאמנה בדבר מעמדם של פליטים.

בישראל פועלים ארגונים אזרחיים העוסקים בקידום ובהגנה על זכויות האדם, חלקם פועלים לקידום זכויות האדם במובנן הרחב ואחרים מתמקדים בזכויות מסוימות (כגון הזכות לפרטיות או זכויות עובדים) או בזכויותיהן של קבוצות אוכלוסייה מסוימות (כגון זכויות המיעוט, זכויות נשים או זכויות אנשים עם מוגבלויות). כלים מרכזיים המשמשים ארגונים אלה כוללים מחקר ופרסום דו"חות, סיוע פרטני, ליטיגציה פרטנית ועקרונית, פעילות ציבורית ותקשורתית, עבודת סינגור ושדלנות, וכיוצא בזה.

לאורך השנים, נמתחה על ישראל ביקורת מצד ארגוני זכויות אדם וגופים ישראלים ובינלאומיים, על הפליית מיעוטים בהם: ערבים, ישראלים יוצאי אתיופיה, עובדים זרים ונשים. בנוסף לכך, נמתחה על ישראל ביקורת על פגיעה בזכויות אדם של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה שנמצאים בשליטה ישראלית חלקית או מלאה (או היו בעבר בשליטתה כמו במקרה של רצועת עזה).

רקע אוניברסלי

התפתחות רעיון זכויות האדם האוניברסליות

עקרונות זכויות האדם האוניברסליות התפתחו במחצית השנייה של המאה העשרים על בסיס רעיונות שהתפתחו במסגרת ההגות הליברלית וההומניסטית בעת החדשה: רעיון זכויות היסוד (fundamental rights) - הקובע כי קיימות זכויות טבעיות (natural rights) להן זכאי כל אדם מעצם היותו אדם - ובהן הזכות לחיים והזכות לחירות. הביסוס העיקרי של עקרון הזכויות הטבעיות נעוץ במהפכה הצרפתית ובמהפכה האמריקאית והן עומדות בבסיסם של מסמכי הייסוד שנוסחו בעקבותן: הכרזת העצמאות של ארצות הברית (1776) ומגילת הזכויות של ארצות הברית (1791) בארצות הברית והצהרת זכויות האדם והאזרח (1789) בצרפת אשר מגדירות את זכויותיהם של "כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל".

הקמת ארגון האומות המאוחדות וההכרזה בדבר זכויות האדם

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם היא מסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית על זכויות האדם האזרח וההגדרה הבינלאומית הראשונה של זכויות האדם אשר אומצה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-10 בדצמבר 1948. שורשיה הרעיוניים של ההכרזה נובעים מאחת מתקופות השפל החמורות ביותר בהיסטוריה האנושית - מלחמת העולם השנייה והשואה. ההכרזה מפרטת מגוון רחב של זכויות וחירויות יסודיות ובעקבותיה אומצו לאורך השנים עשר אמנות הליבה של האו"ם בדבר זכויות אדם.

רקע למחויבות ישראל לזכויות האדם

טרם הקמת המדינה

קידומן של חלק מזכויות האדם בארץ ישראל בעת החדשה החל בתחילת המאה ה-20, עם הקמת ארגוני עובדים כמו ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל (שהוקמה ב-1920), שפעלו לקידום העובדים, רווחתם וזכויותיהם, כמו זכות ההתאגדות, זכות השביתה, זכות מנוחה ועוד. במקביל הגדיר זאב ז'בוטינסקי (ב-1934) את עקרון חמשת המ"מים בו קבע את חובתה של המדינה לדאוג לחמישה צרכים (זכויות) בסיסיים לכל אזרח: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא.

מחויבותה של ישראל לזכויות האדם כתנאי לקבלתה כחברה באו"ם

ב-4 בספטמבר 1931 אימצה מועצת חבר הלאומים החלטה בנוגע לתנאים הכללים הנדרשים לסיום שלטון מנדט. לפי החלטה זו על הממשלה החדשה (המחליפה את המנדט) להצהיר (בעל פה או בכתב) על הכרה בחובה להבטיח חוקתית את שוויון הזכויות של מיעוטים אתניים ודתיים

החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה (החלטה 181 מיום 29 בנובמבר 1947) הוכפפה להחלטה מ-1931. באותו מעמד התקבלה גם החלטה על "התוכנית להגנת המיעוטים" שהעמידה את זכויות המיעוט, הנשים והדת תחת הגנת האומות המאוחדות ובית הדין הבין-לאומי לצדק וסיפקה ערבויות ספציפיות לזכויות אדם בסיסיות (פרק 2 בהחלטה 181). ההחלטה בדבר זכויות מיעוטים קבעה כי "ההתניות הכלולות בהצהרות מוכרות כחוקי יסוד של המדינה, ושום חוק, תקנה או פעולה רשמית לא יתנגשו או יפריעו להתניות אלה, ואף חוק, תקנה או פעולה רשמית לא יגברו עליהן" ודרשה שחוקת המדינה תכלול זכויות אלו.

אופיה הדמוקרטי של ישראל ומחויבותה לעקרון זכויות האדם עוגנו בשנת 1948 במגילת העצמאות המבטיחה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין [...] חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך ותרבות" וכי ישראל תהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

ב-1949, לאחר הכרזת העצמאות, ביקשה ישראל (באמצעות נציגה אבא אבן) להתקבל לאו"ם. ב-11 במאי 1949 קיבלה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את החלטה 273 אשר העניקה למדינת ישראל חברות באומות המאוחדות. החלטה זו התקבלה לאור הצהרתה של ישראל שהיא "מקבלת ללא תנאי את החובות של מגילת האומות המאוחדות ומתחייבת לכבד אותן מיום הצטרפותה כחברה באו"ם". בהקשר של זכויות אדם כוללת מגילת זו הצהרה על השאיפה של כל העמים "...לקידום ועידוד הכבוד לזכויות אדם ולחירויות בסיסיות לכולם ללא הבדל גזע, מין, לשון ודת..."

אמנות בין-לאומיות בנושאי זכויות אדם שאושררו בישראל

ישנן מספר אמנות בין-לאומיות מרכזיות בנושאי זכויות אדם ופרוטוקולים אופציונליים (The Core International Human Rights Instruments). מתוכן, אשררה ישראל את האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, האמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית, האמנה נגד עינויים, האמנה לביעור כל הצורות של אפליה נגד נשים, אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, אמנת זכויות הילד ומספר פרוטוקולים.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

ערך מורחב – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא חוק יסוד שנועד להגן על זכויות האדם העיקריות בישראל. כפי שכותרתו מבהירה, החוק קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד מהן נגזרות זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד, שהתקבל כ"מגילת זכויות האדם" של המשפט הישראלי. אין בחוק היסוד סעיפים משוריינים, והכנסת יכולה לשנותו ברוב רגיל. החוק התקבל בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, ב-17 במרץ 1992.

זכויות האדם המוגנות מכוח חוק היסוד מפורטות בסעיפים 7-2 להלן:

• סעיף 2: אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.
• סעיף 3: אין פוגעים בקניינו של אדם.
• סעיף 4: כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.
• סעיף 5: אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת.
• סעיף 6:

(א) כל אדם חופשי לצאת מישראל.

(ב) כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל.

• סעיף 7:

(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.

(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.

(ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.

(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.

עם זאת, בולט היעדרן של מספר זכויות אדם מהותיות כגון הזכות לשוויון, חופש הביטוי, חופש הדת, חופש המחאה, חופש ההתארגנות ועוד. זכויות אלה ניתנות לתושבי ישראל מכוח עקרונות כלליים שהתקיימו עוד לפני חקיקת חוק היסוד. הגם שהותרתן של זכויות אלו מחוץ לחוק היסוד נעשתה במודע, בחנה הפרשנות המשפטית את זכויות אלה כנגזרות מהזכות לכבוד, אך פסיקת בית-המשפט העליון בנושא אינה עקבית. חלק מהזכויות - כגון הזכות לשוויון וחופש ביטוי, הוכרו כנגזרות של כבוד האדם במספר רב של פסקי דין החל משנת 1994.

השפעת גורמים שונים על זכויות האדם

מצב החירום בישראל והשפעתו על זכויות האדם

ערך מורחב – מצב חירום (ישראל)

מול המאמצים לשיפור זכויות האדם בישראל לאורך השנים יש לציין את מצב החירום התמידי בו המדינה נמצאת ואת השפעותיו על מימוש וכיבוד זכויות אדם. מקורו של מצב חירום זה הוא בתקנות ההגנה (שעת חירום) שחוקקו הבריטים בתקופת המנדט והתקבלו כמות שהן לאחר הקמת המדינה ב-1948, ומשמעותן הוא קיומו של מצב חירום בישראל מאז הקמתה, וזאת על פי סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט ובהמשך לפי חוק יסוד: הממשלה.

מצב חירום זה נותן בידי הכנסת וממשלת ישראל את הסמכות להפעיל הסדרים ייחודיים (תקנות שעת חירום), לעיתים תוך פגיעה בזכויות אדם וחירויות יסוד.

עם השנים נחקקו בישראל חוקים וצווים שונים המצמצמים זכויות אדם תוך הישענות על קיומו של מצב החירום. עם חוקים אלו נמנים צמצום הזכויות שנקבעו בחוק שעות עבודה ומנוחה, הגבלת יציאה מהארץ, תפיסת מקרקעין, חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים) (המאפשר מעצרים מנהליים ללא העמדה למשפט), הגבלת חופש הביטוי, הגבלת זכות השביתה ועוד. בסה"כ קבעה הכנסת עם השנים תשעה חוקים ו-165 צווים מגבילים אותם ניתן להפעיל כתוצאה מהפעלת מצב החירום.

ב-1999 עתרה האגודה לזכויות האזרח בישראל לבג"ץ בדרישה לבטל את מצב החירום בישראל. בג"ץ קיבל את העתירה ונתן לממשלה מספר ארכות כדי לתקן את המצב ובעיקר לנתק את הקשר של חקיקה להגבלת הזכויות מהכרזת מצב חירום. ב-2008 מתחה נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, ביקורת על קצב עבודתה של הממשלה בטיפול בחוקים וצווים אלו. ב-2012 דחה בג"ץ את העתירה וקבע שההחלטה על הכרזת מצב חירום תלויה בשיקולים מדיניים ואין מקום לבית המשפט להתערב בה. יחד עם זאת ציין בית המשפט כי לעתירה היה תפקיד חשוב בזירוז הליכי החקיקה הדרושים לתיקון המצב. הוועדה המשותפת לוועדת החוקה, חוק ומשפט ולוועדת החוץ והביטחון פועלת מאז 2009 לצמצום חוקי מצב החירום ונכון ל-2017 נותרו כ-27 חוקים וצווים שחלקם עדיין פוגע בזכויות אדם שונות.

ההפרטה והשפעתה על זכויות האדם

ערך מורחב – הפרטה בישראל

עם הקמת המדינה היה המשק הישראלי משק ריכוזי שגופים, חברות וארגונים מרכזיים בו נשלטו על ידי הממשלה ושלוחותיה או על ידי ההסתדרות. החל משלהי שנות ה-60 החל בישראל תהליך של הפרטה שכלל מכירת נכסי המדינה וההסתדרות לחברות פרטיות וזאת מתוך רצון לייעל את התפעול של אותן חברות ואת השירות הניתן לאזרח. תהליכי ההפרטה הואצו לאחר עליית הליכוד לשלטון ב-1977 והרחבת התמיכה בליברליזציה של השוק (בהתאם למצע של הליכוד באותה תקופה).

מומחים מצביעים על תרומת תהליכי הפרטה רבים לרווחיות החברות והשירות לאזרח, אולם מחקרים שנעשו בישראל על תוצאות ההפרטה מצביעים על תהליכים בעייתיים במכירת החברות ומסירת חוזים לחברות פרטיות, ונטען שהעברת המיקוד מרווחת האזרח לשורת הרווח גרמה, לא פעם, לפגיעה בזכויות אדם: כך למשל במסגרת הפרטת חברות ושירותים ניצלו חברות פרטיות כשלים בחוזים עם הממשלה כדי לייקר מצד אחד את השירות לאזרח ובמקביל לצמצם את השירות דבר שאילץ אזרחים לחפש חלופות בשירותים פרטיים יקרים כשלא פעם זכויות של אוכלוסיות דלות אמצעים נפגעו ללא יכולת לממן שירות פרטי. מערכות מופרטות כאלו ניתן למצוא ב:

• מערכת החינוך, שם נפגעה הזכות לחינוך לאחר שגדלו הוצאות ההורים על חינוך ילדיהם בעקבות הפרטת חלק משירותי החינוך.
• מערכת הבריאות, שם נפגעה הזכות לבריאות לאחר שחלק מהשירותים לאזרחים הופרטו ומחירם התייקר (למשל השר"פ).
• מערכת הרווחה, שם נפגעה הזכות לרמת חיים נאותה לאחר הפרטת שירותים חברתיים (למשל תוכנית ויסקונסין והפרטת האשפוז הפסיכיאטרי שנטען שחולים מוחזקים במוסדות ללא צורך אלא רק מאינטרסים כלכליים).
• מערכת המשפט, שם נפגעה הזכות להליך הוגן בעקבות הפרטת שירותים כמו בוררות וגישור.

חלק מהביקורת מתייחס לחוסר בפיקוח ואכיפה הולמים של המדינה על החברות הפרטיות שהיו מעורבות בהליכי ההפרטה כך שחברות שלא עמדו בתנאי ההפרטה ונרשמו אצלן חריגות מהחוזים עם המדינה לא נענשו ולא הופסק החוזה איתן.

השליטה ביהודה ושומרון והשפעתה על זכויות האדם

ערך מורחב – השלטון הישראלי ביהודה ושומרון

תושבי ישראל בגבולות הקו הירוק נתונים למרותן של שלוש הרשויות הקיימות בישראל וכפופים לחוק הישראלי כשזכויותיהם מוגנות על ידי שורה של חוקים (ובראשן חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) ועל ידי האפשרות לבקש את הגנת מערכת המשפט אם לדעתם זכויותיהם הופרו.

לעומת זאת, על שטחי יהודה ושומרון, שנכבשו ב-1967, מוחלים בפועל דיני התפיסה הלוחמתית של המשפט הבינלאומי. שהוסדרו בתקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית). על פי דינים אלו מפקד פיקוד המרכז הוא הריבון בשטחים אלו אולם חלה עליו החובה לשמור ולקיים את הדין שהיה קיים באזור ערב כניסת כוחות צה"ל אליו (אלא אם יש צורך לשנות דינים היסטוריים אלו). דינים היסטוריים אלו מורכבים מאוסף חוקים ותקנות שנכתבו ופורסמו החל מהתקופה העות'מאנית (בין השאר המג'לה וחוקי מקרקעין), דרך החקיקה המנדטורית וכלה בחקיקה הירדנית.

על אף מחויבותה של ישראל לחוקים ההיסטוריים נתונה בידי מפקד הפיקוד הסמכות להוציא צווים חדשים שמשנים את החקיקה ההיסטורית. מאז 1967 ועד 2020 הוציאו מפקדי פיקוד המרכז (או מי שהוסמכו על ידם - למשל המנהל האזרחי) כ-1,800 צווים כאלו.

אזרחי ישראל המתגוררים בגבולות יהודה ושומרון

אמנם הכלל שנקבע לגבי החקיקה של הכנסת הוא שהחקיקה היא טריטוריאלית ומוגבלת לשטחה של מדינת ישראל בלבד ואינה חלה על יהודה ושומרון, אך עם השנים ננקטו צעדים שונים של חקיקה (הקרויה "משפט המובלעות") והוצאת צווי "תחיקת ביטחון מיוחדת" שהביאו לכך שהדין החל על תושבי היישובים היהודיים ביהודה ושומרון יהיה דומה, ברובו, לדין החל על תושבי ישראל בגבולות הקו הירוק.

תושבים פלסטינים המתגוררים בגבולות יהודה ושומרון

לאחר החלת החוק הישראלי על היישובים היהודיים נשארו רק התושבים הפלסטינים כפופים למערכת החוק של המערכת הצבאית (ומפקד פיקוד המרכז בראשה) ולמנהל האזרחי כמתואר לעיל. במסגרת הסכמי אוסלו הועברו סמכויות שלטוניות מסוימות לידי הרשות הפלסטינית בשטחי A ו-B. כשבשטחי C (כ-60% משטח יהודה ושומרון) נותרו סמכויות החקיקה והניהול בידי המפקד הצבאי והמנהל האזרחי באופן מלא.

ערך מורחב – זכויות האדם ברשות הפלסטינית

בעוד שאזרחי ישראל המתגוררים ביהודה ושומרון זכאים להשתתף בבחירות המוניציפליות ובבחירות הארציות לכנסת, האוכלוסייה הפלסטינית זכאית לבחור את ראשי הרשויות המקומיות אך אין לה השפעה בכל הנוגע לכנסת, למפקד הפיקוד או לראש המנהל האזרחי השולטים עליהם. מצב זה בו אנשים הגרים בשכנות כפופים למערכות חוקים שונות ונשפטים בבתי משפט שונים (בית משפט אזרחי ליהודים לעומת בית משפט צבאי לפלסטינים) גורם לאפליה ולפגיעה בזכות לשוויון. הטענה המרכזית סביב היותן של מערכות חוק נפרדות לאוכלוסייה המתגוררת באותו תא שטח היא שכפיפות זו של הפלסטינים למערכת הצבאית ולמנהל האזרחי גורמת לפגיעה במספר רב של זכויות כמו "הזכות לבחור ולהיבחר", "הזכות לרמת חיים נאותה", הזכות ל"איחוד משפחות", "הזכות להליך משפטי הוגן", "זכויות אסירים ועצירים", "הגנה בפני עינויים", הזכות ל"חופש הביטוי", הזכות ל"חופש תנועה", "זכות הקניין" ועוד.

הקהילה הבינלאומית טוענת כי יחס ישראל לתושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון אמורים להיגזר מאמנת ז'נבה הרביעית (הדנה בהגנה על אוכלוסייה אזרחית במלחמה בין מדינות או תחת כיבוש). אמנה זו מתייחסת ספציפית להתנהלות המצופה ממדינה בשטח כבוש וקובעת כלליים על פיהם על הכוח הכובש מוטלת החובה להבטיח את הסדר והביטחון הציבוריים, תוך כיבוד המנהגים המקומיים והגנה על זכויות כמו הזכות לחיים, הזכות לחופש התנועה, הזכות לפרנסה, הזכות לדיור, הזכות לקניין, הזכות להליך הוגן, הזכות לטיפול רפואי, הזכות לחינוך, הזכות לתכנון סביבתי, איסור על ענישה קולקטיבית, איסור על גירוש תושבים אל מחוץ לשטח הכבוש, איסור הפעלת לחץ לשיתוף פעולה עם הכוחות הכובשים ועוד.

ב-1951 אשררה ישראל את האמנה אך לאחר 1967 התגלו מחלוקות בהקשר של יהודה ושומרון וההתנחלויות וישראל מסרה שבניגוד לעמדת מוסדות האו"ם ורוב מדינות העולם על חריגה מהאמנה היא אינה מכירה בהגדרת שטחי יהודה ושומרון כשטח כבוש ולכן בסוגיה לתפישת ישראל היא אינה כפופה לאמנת ז'נבה הרביעית ולכן לא מתקיימת חריגה.

יחד עם זאת, במספר בג"צים בנושא הצהירה ישראל שבפועל (דה פקטו) היא תנהג בהתאם להוראות ההומניטאריות הכלולות באמנת ז'נבה, באופן וולונטרי וזאת לטענתה, "מטעמי מדיניות" ומבלי לפרט אילו סעיפים בדיוק מוכרים על ידה כהומניטריים (בג"ץ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נו(6) 352 (2002); בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק ואח' נ' ממשלת ישראל (פורסם בנבו, 30.6.2004)).

לצד זאת, ישראל גם אינה מכירה בתחולת אמנות זכויות האדם שאשררה בגבולות יהודה ושומרון מכיוון שלתפיסתה, בניגוד לעמדה הרווחת בעולם, הן חלות רק בגבולות המדינה.

מדדי זכויות האדם בישראל

דו"ח החירות בעולם

לפי דו"ח חירות בעולם, המפורסם על ידי ארגון "פרידום האוס" , ישראל מדורגת ״חופשית״ עם ציון 74 מתוך 100 (נכון ל-2024) מבחינת ההתייחסות לזכויות האדם. ציון זה מבטא ירידה הדרגתית מציון 81 בשנת 2014:

2013	2014	2015	2016	2017	2018	2019	2020	2021	2022	2023	2024
81	81	80	80	80	79	78	76	76	76	77	74

• מבחינת זכויות פוליטיות ניתן לישראל הציון 34 מתוך 40 (נכון ל-2024)
• מבחינת זכויות אזרחיות ניתן לישראל הציון 40 מתוך 60 (נכון ל-2024)

מדד הדמוקרטיה של האקונומיסט

מדד הדמוקרטיה של "האקונומיסט" שמדרג את מדינות העולם לפי קריטריונים של שמירה על זכויות אדם כגון הזכות לשוויון, חופש הביטוי או הזכות לבחור ולהיבחר, דירג את ישראל מהופעתו הראשונה ב-2006 ועד ל-2022 במנעד הנע מ-7.28 (2006) עד ל-7.97 (2021). המדד מציב אותה בקטגוריית "דמוקרטיה פגומה" (Flawed democracy) – מונח המתאר את מרבית המדינות בהן מתקיימות בחירות חופשיות והוגנות לצד שמירה בסיסית על זכויות אדם, אולם תחומים משמעותיים בהן לוקים בחסר. את הציון הנמוך ביותר קיבלה ישראל בקטגוריית "זכויות האזרח".

מדד הדמוקרטיה של V-dem

מדד הדמוקרטיה של מכון V-dem נהג לסווג את ישראל כדמוקרטיה ליברלית מאז ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל ב-1966. בדו"ח על 2023 שפורסם במרץ 2024 ירדה ישראל במדד וסווגה כדמוקרטיה אלקטורלית. דירוג זה מצביע על כך שזכות ההצבעה נשמרת במדינה, אך לא נשמרים המחויבות לשוויון, זכויות מיעוטים, חופש ביטוי או שלטון החוק. הדירוג מושפע, בין השאר, מעצמאות הרשות השופטת, רמת הביקורתיות המיוחסת לאקדמיה, פתיחות החברה האזרחית וחופש הביטוי המיוחס לתקשורת. הדו"ח ציין את התיקון לחוק יסוד: השפיטה שהועבר במסגרת הרפורמה המשפטית, אשר ביטל את עילת הסבירות ובכך הגביל את סמכות בג"ץ לפסול החלטות מנהליות. לא ברור אם המדד לקח בחשבון את פסילתו על ידי בג״ץ. הדו"ח מציין גם עלייה מהותית בשימוש בעינויים.

מדד חופש העיתונות

"מדד חופש העיתונות" של ארגון "עיתונאים ללא גבולות" משקף את מידת חופש העיתונות בכל מדינה ואת המאמצים שעשו הרשויות להגן על זכות יסוד זו. מדד זה דירג את ישראל בהשתפרות הדרגתית מ-2013, השנה הראשונה שבה דורגה, בה דורגה במקום 112 מתוך 179 מדינות עד שנת 2022 בה דורגה ישראל במקום ה-86, הגבוה ביותר עד כה. ב-2023 דורגה ישראל במקום ה-97, וב-2024 דורגה ישראל במקום ה-101 (מתוך 180 מדינות) עם ציון 53.23 אשר מציב אותה בקטגוריית "מצב קשה".

מצב זכויות האדם בישראל

הזכות לחיים

ערך מורחב – הזכות לחיים

הזכות לחיים בישראל מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 2 לחוק קובע כי: אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם. בסעיף 4 לחוק נקבע כי: כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.

בישראל אסורה המתת חסד באופן אקטיבי אך החוק "עוצם עיניים" מהליכי המתת חסד פסיביים כמו אי חיבור למכונה, אי ביצוע הליכים מצילי חיים. ב-2005 נחקק חוק החולה הנוטה למות המרחיב את הזכות למות בכבוד ומעניק, בתנאים מסוימים, הגנה משפטית לרופאים המסייעים לחולה סופני המעוניין לשים קץ לחייו.

בישראל קיים מורטוריום בפועל על עונש מוות (במשפט האזרחי ובמשפט הצבאי). כלומר, אף שהוא נמצא בספר החוקים, למעט הוצאתו להורג של אדולף אייכמן (ב-1962) הומרו כל פסקי דין מוות שנקבעו בבתי משפט לעונשי מאסר, בעקבות ערעורים לבית המשפט העליון או חנינות של נשיא מדינת ישראל.

אחת מהזכויות הנגזרות מהזכות לחיים היא הזכות לביטחון אישי, המעוגנת גם היא ב"הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", ובאה למנוע אלימות לא מוצדקת, מעצר שרירותי, מאסר שלא כדין, ענישה לא פרופורציונלית, עינויים, גרימת נזק גופני ונפשי ועוד.

הזכות לחירות ומניעת סחר בבני אדם

ערכים מורחבים – הזכות לחירות, סחר בבני אדם, סחר בילדים

סחר בבני אדם (כולל סחר בילדים) הוא תופעה כלל עולמית המהווה פגיעה במספר זכויות אדם ובראשן הזכות לחירות. תופעה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות כגון סחר למטרות עבדות או עבודה בכפייה, אימוץ כפוי, חטיפה, ניצול נשים, חיול ילדים, ועוד. ב-2000 אימץ האו"ם את פרוטוקול האו"ם למניעה, דיכוי והענשה של סחר בבני אדם, במיוחד נשים וילדים (מכונה גם: ״פרוטוקול פלרמו״) המשלים את אמנת האומות המאוחדות נגד פשע מאורגן בינלאומי . ישראל אשררה את הפרוטוקול ב-2008. בנוסף הצטרפה ישראל ב-2021 לאמנת מועצת אירופה בדבר פעולה נגד סחר בבני אדם והייתה בכך למדינה ה-48 שחתמה על האמנה והמדינה הראשונה מחוץ לאירופה.

בישראל האכיפה העיקרית נגד סחר בבני אדם באה לידי ביטוי בתחום הסחר בנשים ומתייחסת בעיקר להבאת נשים לישראל לשם עיסוק בזנות. ההערכה היא שבשנות השיא נסחרו כ-3,000 נשים בשנה. מחלקת המדינה של ארצות הברית מדרגת את מדינות העולם לפי רמת הטיפול בסחר בבני אדם כשהדירוג נע בין 1 (המדינה פועלת ככל יכולתה כדי להיאבק בסחר) ל-3 (המדינה לא עושה דבר כדי להיאבק בסחר והיא צפויה לסנקציות כלכליות). בשלהי המאה ה-20 דורגה ישראל בדרגה 3 אך עם פרסום האמנות בנושא והחקיקה בכנסת החלו הרשויות לפתח מנגנוני טיפול ואכיפה וישראל דורגה בדרגה 2. בשנת 2012 ציין משרד החוץ האמריקאי כי חל שיפור בהתנהלות ישראל והעלה את הדירוג ל-1.

בתיקון משנת 2000 נוסף לחוק העונשין איסור מפורש על סחר בבני אדם אשר משית על הסוחרים עונשים כבדים. בהמשך תוקן החוק מספר פעמים ונוספו לו התייחסויות לסוגים שונים של סחר בבני אדם, החמרת הענישה על סחר בבני אדם, התייחסות למתן טיפול ושיקום לקורבנות הסחר, איסור פרסום מודעות גיוס לזנות ועוד.

הזכות לשוויון ומניעת אפליה

ערך מורחב – הזכות לשוויון

הזכות לשוויון ומניעת אפליה משמעותה שוויון בזכויות ובחובות של האזרחים במדינה ללא אפליה הקשורה לגזע, מגדר, גיל, שפה, לאום, דת, נטייה מינית והשקפה פוליטית ואידאולוגיה. משמעות הזכות היא לתת יחס שווה לאנשים בעלי תכונות רלוונטיות זהות כשיחס שונה לאנשים בעלי תכונות שוות על רקע שאין לו הצדקה עניינית אסור על פי חוק ומכונה אפליה פסולה. הזכות לשוויון כוללת את הזכות לגישה שוויונית לשירותים ולמשאבים.

הזכות לשוויון בישראל מוזכרת במגילת העצמאות: "מדינת ישראל ... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". זכות זו לא נכללה אומנם ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" אבל היא מתוקפת במספר פסיקות של בג"ץ (כמו למשל בג"ץ ברגמן נגד שר האוצר מ-1969).

בנוסף אשררה ישראל את אמנות האו"ם המרכזיות שבהן קבועה הזכות לשוויון ואי הפליה: האמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, האמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית, האמנה לביעור כל הצורות של אפליה נגד נשים, אמנת זכויות הילד והאמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות.

על אף שהזכות לשוויון עצמה אינה מעוגנת, מפורשות, בחוקי המדינה, קבעה מדינת ישראל שלל חוקים שנועדו לצמצם את האפליה כמו חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, חוק שיווי זכויות האישה, חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, חוק זכויות החולה ועוד.

על מנת לממש בצורה מיטבית את הזכות של אזרחים לשוויון הוכר הצורך לסייע לאוכלוסיות מוחלשות או כאלו המופלות לרעה (כמו אנשים עם מוגבלויות, זקנים, עולים חדשים, נשים במצבים מיוחדים, לא יהודים, בני עדות המזרח והבלקן, עולי אתיופיה, חרדים ועוד) לממש את זכותן לשוויון. אחד הכלים לכך הוא העדפה מתקנת שנועדה לתת עדיפות לאותן אוכלוסיות על פני אוכלוסיות חזקות. העדפה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בקבלה למוסדות להשכלה גבוהה, קבלה לעבודה, הבטחת ייצוג בזירה הפוליטית, זכויות פרישה ועוד.

צדק חלוקתי וזכות הגישה למשאבים

ערך מורחב – צדק חלוקתי בישראל

צדק חלוקתי בישראל מתייחס לשאלה "האם חלוקת משאביה של המדינה נעשים באופן צודק?" דהיינו על פי עקרון השוויון. בהקשר של משאביה של המדינה מתייחס הנושא למשאבים כגון קרקעות מדינה, משאבי טבע, רכוש בבעלות המדינה, אתרים היסטוריים, חופים ועוד. זכות האזרחים להנות ממשאבי המדינה מוזכרת בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם וכן באמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות.

ב-2016 הוקמה בכנסת הוועדה המיוחדת לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי שנועדה לטפל בנושאים כמו צמצום פערים בין תושבי המרכז לתושבי הפריפריה, חלוקה מחודשת של הדיור הציבורי, חלוקת מחודשת של קרקעות, חלוקה מחודשת של תקציבים, הטבות מס לתושבי הפריפריה, פיזור השקעות, ייצוג רב-גוני במשרות ציבוריות ועוד. הוועדה פעלה עד 2019.

בישראל נרשמו מספר מהלכים להחלת הצדק החלוקתי:

• ב-2002 ניתנה פסיקה בבג"ץ עמותת שיח חדש נגד שר התשתיות הלאומיות (הקרוי גם "בג"ץ הקרקעות") שביטלה מספר החלטות קודמות של מינהל מקרקעי ישראל שנתנו הקלות במיסים לקיבוצים ומושבים ואיפשרו להם, בין השאר, להסב קרקעות חקלאיות לשטחי מסחר ותעשייה מניבים.
• חוק שמירת הסביבה החופית (2004) קבע את זכות הגישה הציבורית למשאבי טבע ואת זכות הציבור לעבור ולשהות באתרים מסוימים לאורך חופי ישראל. החוק נחקק בעקבות מספר מאבקים לפתיחת חופים לגישת הציבור ובהם המאבק לרציפות שביל סובב כנרת.
• בעקבות בג"ץ קעדאן, שאסר על אפליית האוכלוסייה הערבית במכירת קרקעות קק"ל הוגשו בין 2007 ל-2009 מספר הצעות חוק המאפשרות לקק"ל למכור את אדמותיה רק ליהודים. אחד הפתרונות שגובש בתקופת העתירה לבג"ץ הייתה שאדמת קק"ל שתימכר לערבי תועבר לבעלות המדינה וקק"ל תקבל בתמורה אדמה חלופית. ב-2023 דווח שקק"ל (בעזרת חברת הבת שלה הימנותא) רוכשת אדמות מיהודים (בעיקר בצפון הארץ) כדי למנוע רכישתן על ידי ערבים.

דו"ח מחלקת המדינה של ארצות הברית מ-2022 בנושא התייחס לאפליה כנגד תושבי מזרח ירושלים ולפתרון שגובש בנושא. לפי הדו"ח רשויות עירוניות בירושלים מערימות מכשולים בפני תושבי מזרח העיר שהגישו בקשה להיתרי בנייה כשבנוסף נטען שהן לא מקצות שטחי ציבור, מערימות קשיים בירוקרטיים, גובות אגרות גבוהות ודורשות לחבר מבנים לתשתיות עירוניות למרות שהעירייה לא הקימה את התשתיות הנדרשות או לא הנגישה אותן. הדו"ח מציין כי קשיים אלה מובילים לבנייה לא חוקית ואת ההיקף החריג של צווי ההריסה שמוציאה ישראל למבנים אלה.

בבדיקה שבוצעה בשנת 2023 עלה שבגליל, מחיר מגרש ביישוב יהודי גבוה יותר ממחיר מגרש ביישוב ערבי. כך למשל נמצא שמגרש ביישוב מורשת היהודי עולה מאות אלפי שקלים יותר ממגרש בגודל דומה ביישוב הערבי הסמוך, כאוכב. בעקבות זאת עלו טענות על אפליית מחירי קרקע לטובת הערבים. בנוסף נטען שיישובים יהודיים לא מקבלים שטחים להתרחבות בשונה מיישובים ערביים.^{[דרוש מקור: דרושים מקורות אמינים לכל הפסקה. תאריך:מרץ 2024]}

ביהודה ושומרון הקצה המִנהל האזרחי לפלסטינים 0.7% מאדמות המדינה בשטח C, מאז שנת 1967, לעומת 37% מהאדמות האלה שהוקצו ליהודים וזאת על אף שחלקים מאותן אדמות מדינה הופקעו מפלסטינים בעבר במקרים מסוימים מנעו פעולות ישירות של המדינה (כגון הקמת גדרות, הצבת מחסומים, הכרזת "שטחי ביטחון מיוחדים" מסביב להתנחלויות, אי הגנה על חקלאים, הקמת גדר ההפרדה ועוד) מחקלאים פלסטינים את היכולת לעבד את אדמתם הפרטית. זכויות הפלסטינים בכל הנוגע למניעת גישה לאדמותיהם הותוו בבג"ץ "ראשד מוראר נ` מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון" בו נקבע שעל המפקד הצבאי ביהודה ושומרון (דהיינו הצבא והמשטרה) חלה חובה להגן על זכות הקניין של הפלסטינים באדמותיהם ולאפשר עיבוד אדמותיהם.

זכויות נשים

ערך מורחב – מעמד האישה בישראל

ההצהרה הכלולה במגילת העצמאות כי "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" הגדירה את התפיסה הרואה בנשים כשוות זכויות ואת החובה להבטיח להן את כלל הזכויות הנגזרות מכך. הזכות לשוויון ומניעת אפליית נשים מעוגנת באמנה לביעור כל הצורות של אפליה נגד נשים שאותה אשררה ישראל ב-1991 (עם מספר הסתייגויות). זמן קצר לאחר מכן הוקמה בישראל הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי לקידום מעמד האישה בישראל.

שוויון זכויות האישה מעוגן גם בחקיקה הראשית בישראל:

• חוק שיווי זכויות האישה (1951) המבסס, מפרט ומרחיב על האמור במגילת העצמאות.
• חוקי עבודה כמו חוק עבודת נשים (1954), חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (1988), חוק שכר שווה לעובדת ולעובד (1996) וחוק גיל פרישה (2004) נועדו להבטיח את זכויות האישה בשוק העבודה.
• בדברי ההסבר לחוק למניעת הטרדה מינית נאמר כי החוק נותן מענה לתופעה שממנה סובלות בעיקר נשים.
• חוק החברות הממשלתיות מבטיח ייצוג הולם לבני שני המינים בהרכב הדירקטוריונים של החברות הממשלתיות. תיקון שנעשה בחוק החברות ב-2011 התייחס גם הוא למתן ייצוג שווה לנשים בהרכב הדירקטוריונים של החברות הממשלתיות.
• חוק שירות ביטחון קובע זכויות שוות ליוצאי צבא ללא הבדל מין ומגדר.

במקרים רבים נדרשו נשים לפנות לערכאות על מנת לממש את זכויותיהן:

• בג"ץ 4541/94 אליס מילר נגד שר הביטחון ביטל את האפליה בקבלת נשים לכל המסלולים צבאיים (קורס טיס בהקשר של בג"ץ זה).
• בג"ץ פלונית נגד בית הדין הרבני בחיפה (הקרוי גם "בג"ץ הבוגדת") ביטל פסק דין של בית הדין הרבני הגדול וקבע שבהליך גירושים זכאית האישה למחצית הזכויות בבית המגורים וכי אין מקום לשקול אי-נאמנות מינית בהחלטה על זכויות אלה.
• בג"ץ 746/07 נעמי רגן נ' משרד התחבורה אסר על הפרדה מגדרית בקווי אוטובוס ציבוריים וקבע כי "מפעיל תחבורה ציבורית אינו רשאי להורות לנשים היכן לשבת, והן רשאיות לישב בכל מקום שתרצינה".
• בג"ץ שדולת הנשים בישראל (הקרוי גם "בג"ץ הדירקטוריונים") קבע שאופן מינוי הדירקטורים במספר חברות ממשלתיות נעשה בניגוד לחוק ופגע בזכותן של נשים לייצוג שווה.
• בג"ץ יעל ארן נגד ממשלת ישראל ביטל את מינויו של מנכ"ל חברה ממשלתית וקבע כי יש לתת עדיפות לנשים על פני גברים בעלי כישורים דומים.
• בג"ץ גורן נגד הום סנטר עמד על זכותן של נשים לשכר שווה.
• בג"ץ נעמי נבו קבע כי למרות ההבדלים הקבועים בחוק בין גיל הפרישה של נשים וגיל הפרישה של הגברים, יש להשוות את גיל הפרישה של נשים המעוניינות בכך לגיל הפרישה של גברים. הדיונים בעתירה הובילו לחקיקת חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד.
• בג"ץ פורז נגד להט אסר אפליה מטעמי מגדר במימוש זכותן של נשים להשתתף בהליכים לבחירת רב עיר ובכלל זה להיבחר לאספת הבוחרים.

הדו"ח השנתי של נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה ל-2022 מציג נתונים על מקרי אפליה בישראל (על בסיס ניתוח הפניות לנציבות). מהדו"ח עולה כי רבע מהתלונות שהוגשו מתייחסות לפערי שכר מגדריים (עלייה של פי 7 תלונות ביחס ל-2021 ופי 28 תלונות ביחס ל-2020). כרבע מהתלונות עסקו באפליה במקום העבודה על רקע היריון (ובסך הכל 40% מהתלונות היו קשורות למשפחה).

זכויות בעלי מוגבלויות

זכויות של אנשים בעלי מוגבלויות מעוגנות באמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות שאותה אשררה ישראל. ב-1998, ביוזמת ארגון בזכות - המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, נחקק בישראל חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שמטרתו "להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו". חוק זה הורחב ב-2005 בפרק הנגישות הקובע את החובה להתאים את הגישה לאנשים עם כל סוגי המגבלות בכל מקום שפתוח לציבור וכל שירות הניתן לציבור. החוק קבע גם את שיעור העסקת בעלי מוגבלויות במקומות עבודה, כש"יעד הייצוג" לחברות גדולות הוא 5%.

החוק אוסר על אפליית אנשים עם מוגבלות (במקומות עבודה, במקומות ציבוריים ועוד), מורה על חובות מסוימות להעניק סיוע הנדרש לאנשים בעלי מוגבלויות על מנת לבצע את תפקידם (כולל קבלת סיוע מהמדינה), מגדיר צורך במתן נגישות לאנשים עם מוגבלויות, מתיר מתן העדפה מתקנת, מאפשר הסדרי חניה לאנשים עם מוגבלויות, מסדיר את השימוש בכלבי נחייה ועוד.

ב-2000 הוקמה נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות הפועלת לקידום שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, למניעת אפלייתם, ולקידום עקרונות היסוד של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, במטרה לשלבם בחברה הישראלית, כאזרחים שווי זכויות.

מחקרים שונים מראים שבעלי מוגבלויות אינם זוכים לשוויון זכויות בישראל ובהרבה פרמטרים הם נפגעים בהשוואה לאנשים ללא מוגבלויות, כולל בתעסוקה והשכלה.

דו"ח של מחלקת המדינה של ארצות הברית מ-2022, בנושא זכויות אדם, מצביע גם הוא על כך שגופים ממשלתיים הפרו הוראות של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות בנושא של קליטת נכים לעבודה.

זכויות מיעוטים

ההתייחסות לזכויות מיעוטים בישראל כלולה במגילת העצמאות ומעניקה למיעוטים זכויות שוות כמו לכל שאר אזרחי המדינה ומאפשרת להם לשמר את אורח חייהם, תרבותם, חינוכם ואת טקסיהם הדתיים.

זכויותיהן של קבוצות מיעוט לאומי, אתני, דתי או לשוני מעוגנות בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ובמספר אמנות שישראל אשררה, כולל האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, האמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית ואמנות נוספות. האמנות שמות דגש על נושאים ייחודיים לקבוצות מיעוט כגון אי אפליה, הזכות לחופש תרבותי, דתי ולשוני, הזכות להשתתפות פעילה בחיים התרבותיים, הדתיים, החברתיים, הכלכליים, הציבוריים, בקבלת החלטות ועוד.

זכויות אלו מעוגנות בישראל במספר חוקים כגון חוק חינוך ממלכתי, חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, חוק שעות עבודה ומנוחה וחוק שירות התעסוקה.

כדי לעקוב אחר מימוש זכויות המיעוטים בישראל הוגדרו כלים כדי לסייע לממשלה בתחום:

• ב-1948 הוקם בממשלה משרד המיעוטים לטיפול ושמירת זכויות המיעוטים, שפעל עד סגירתו ב-2013.
• ב-2008 הוקמה נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה.
• הקמת "הצוות הבין-משרדי למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה" (במסגרת "הממונה המשרדי למניעת גזענות") כפועל יוצא מ"דו"ח פלמור למלחמה בגזענות" ומהחלטה 1958 של הממשלה.
• ב-2016 הוגדר מדד הגיוון התעסוקתי שנועד לספק תמונת מצב של שילוב עובדים מקבוצות מגוונות במשק הישראלי. המדד מודד את מידת הייצוג ושוויוניות השכר של חמש קבוצות באוכלוסייה הישראלית (נשים, חרדים, יוצאי אתיופיה, ערבים ועובדים מגיל 45 ומעלה).

על אף קיומם של חוקים לשמירת זכויות המיעוטים עולות טענות על אפליית קהילות מיעוטים בתחומים שונים כמו נגישות, קבלה לעבודה וגישה למשאבים:

• לפי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-2018 חוק שירות המדינה (מינויים) מחייב ייצוג הולם בשירות המדינה לקבוצות מיעוט (ערבים, חרדים, אתיופים וכו') לפי מפתח של 10% לערבים, 2% ליוצאי אתיופיה וכ-7% לחרדים. החוק לא קבע יעדים לייצוג הולם של עולים חדשים. מתוך הנתונים שהתקבלו מנציבות שירות המדינה מתקבלת תמונת לא אחידה של ייצוג האוכלוסיות הנ"ל. בעוד שבמערכת הבריאות נמצאה עמידה סבירה בייצוג אוכלוסיות מיעוט (50%-60% ממקומות העבודה) הרי בשאר הגופים הממשלתיים הייצוג רחוק מהיעדים: כ-95% מהגופים הממשלתיים לא עמדו ביעד התעסוקה של ערבים ו-72% מגופים אלו לא עמדו ביעדי התעסוקה של יוצאי אתיופיה. דו"ח נוסף מ-2019, המתייחס ליעדי תעסוקת חרדים מצביע שמול היעד של 7% תעסוקת חרדים בשירות המדינה עמדה קליטת העובדים על מעט מעל 1%.
• הדו"ח השנתי של נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה ל-2022 מציג נתונים על מקרי אפליה בישראל על בסיס ניתוח הפניות לנציבות. מהדו"ח עולה כי ישנה עליה של 50% בתלונות על אפליה בעבודה על רקע לאום ביחס ל-2021 וכי ממשיכה מגמת עלייה במספר תלונות בנושא אפליה בעבודה על רקע ארץ מוצא, גידול של כמעט פי שלושה מאז 2017.

הזכות לבחור ולהיבחר

הזכות להקים מפלגה ולהצטרף למפלגה קיימת מעוגנת בחופש ההתארגנות. זכויות הבוחרים והנבחרים לכנסת מפורטות בחוק הבחירות לכנסת (1969). החוק מתייחס הן לחופש להגיש מועמדות להיבחר לכנסת והן לזכויות הבוחר.

זכות הבחירה היא הזכות של אדם להשתתף בהצבעה על מנת להשפיע על מדיניות של ארגון או מדינה. זכות זו מעוגנת בחוק ונתונה לפיקוח ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, בראשות שופט בית המשפט העליון. הזכות לבחור ניתנת ללא הבדל דת, לאום, מגדר, שפה, השכלה או מעמד חברתי וחלה על כל בני 18 ומעלה. זכויות הבוחר כוללות את היכולת לעמוד לבד מאחורי הפרגוד, איסור על דיכוי הצבעה, איום על מצביעים או צילומם, מגבלות על פרסומים מטעם מפלגות ועוד. הזכות לבחור אינה חלה על השוהים מחוץ לישראל למעט כאלו שנשלחו לחו"ל מטעם המדינה.

הזכות להיבחר הוסדרה בחוק יסוד: הכנסת שבו גם שלוש עילות למניעת התמודדות בבחירות של מפלגה או מועמד: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות, או תמיכה במאבק מזוין (של מדינת אויב או ארגון טרור) נגד מדינת ישראל. בבחירות לכנסת העשרים ואחת החליטה ועדת הבחירות המרכזית לפסול את מועמדותו לכנסת של עופר כסיף, המתמודד מטעם רשימת חד"ש לכנסת ואת רשימת בל"ד ולא לפסול את מועמדותו של מיכאל בן ארי, על אף התבטאויות שונות שלו כנגד ערבים. בעקבות עתירות שהוגשו לבג"ץ בנוגע להחלטה, פסל בג"ץ את מועמדותו של ד"ר מיכאל בן-ארי ואישר את מועמדותו של עופר כסיף ואת השתתפות המפלגות הערביות בבחירות. קיימות ביקורות שונות על סעיף זה.

דו"ח של מחלקת המדינה של ארצות הברית מ-2022 הגדיר את הבחירות לכנסת העשרים וחמש כחופשיות והוגנות. הדו"ח התייחס למגבלות על זכותן של שלוש אוכלוסיות לבחור ולהיבחר: בעלי תושבות קבע במזרח ירושלים וברמת הגולן שאינם יכולים לבחור או להיבחר לכנסת ואינם יכולים להתמודד לראשות הרשות המקומית ותושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב שאינם יכולים לבחור או להיבחר בבחירות המוניציפליות בהיעדר כתובת מגורים רשומה. עוד ציין הדו"ח את סירוב הרשויות להציב קלפיות בכפרים הלא מוכרים, את הניסיונות לפסול מתמודדים בבחירות באמצעות חקיקה, את הפסיקה שמנעה את פסילתה של מפלגת בל"ד ואת תת-הייצוג של נשים ושל מיעוטים אתניים ודתיים בכנסת ובממשלה.

הזכות לרמת חיים נאותה ולביטחון סוציאלי

ערכים מורחבים – הזכות לרמת חיים נאותה, ביטחון סוציאלי

הזכות לרמת חיים נאותה ולביטחון סוציאלי כמו חינוך, בריאות, קורת גג, מים זורמים, חשמל, מזון ועוד, נכללה בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו"ם משנת 1948 שקבעה כי: ״כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לשם הבטחת בריאותם שלו ושל בני ביתו – לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי...". עוד קובעת ההכרזה כי "כל אדם, כחבר החברה, זכאי לביטחון סוציאלי וזכאי לתבוע שהזכויות הכלליות הסוציאליות והתרבותיות, שהן חיוניות לכבודו כאדם ולהתפתחות החופשית של אישיותו, יובטחו במאמץ לאומי ובשיתוף פעולה בינלאומי בהתאם לארגונה ולאוצרותיה של המדינה".

המשפט הבינלאומי מכיר בזכויות אלה והאמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, שאומצה על ידי האו"ם ב-1966, מחייבת את המדינות שהן צד לאמנה לפעול למימוש מלא של הזכויות המוגנות בה, ובכלל זה גם הזכות לעבודה, הזכות לבריאות, לחינוך ולתנאי מחיה הולמים.

הזכות לביטחון סוציאלי נועדה להבטיח קיום בכבוד ורמת חיים סבירה גם במקרה של אובדן מקום העבודה או היכולת להתפרנס. ישנם מספר כלים ואמצעים שמטרתם להבטיח זכות זו: ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, ביטוח סיעודי, ביטוח פנסיוני, ביטוח מפני אובדן כושר עבודה ועוד. כלל האמצעים הללו נקראים לעיתים "רשת הביטחון הסוציאלית" ומחקרים מצביעים על כך שבישראל מתקיימת שחיקה הולכת וגדלה באמצעים אלו. דו"חות של מרכז אדוה ושל הביטוח הלאומי מצביעים על שחיקה בהוצאות הממשלה על ביטחון סוציאלי לאזרחים ועל מקום נמוך ביחס למדינות ה-OECD.

הזכות לחינוך

ערך מורחב – הזכות לחינוך

הזכות לחינוך נמנית כאחת מזכויות האדם בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם וכן באמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות ובאמנת זכויות הילד. ב-1949, לאחר קום המדינה, נקבעה הזכות לחינוך בחוק לימוד חובה אשר מגדיר את חובת המדינה לממש את זכותם של התלמידים לחינוך.

ב-2000 נחקק חוק זכויות התלמיד ומטרתו "לקבוע עקרונות לזכויות התלמיד ברוח כבוד האדם ועקרונות אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויות הילד, תוך שמירה על כבוד התלמיד, עובד ההוראה וצוות המוסד החינוכי". כמו כן הטיל החוק אחריות על הרשויות המקומיות והארציות למנוע אפליה בקבלה למוסדות חינוך, בהרחקת תלמידים ממוסדות ובהסללת תלמידים למסלולי לימוד מסוימים או נפרדים.

גם מערכת המשפט פסקה בנושא הזכות לחינוך: ב-2009 פסק בג"ץ שהזכות לחינוך היא זכות יסוד המוגנת על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפסק דין נוסף מ-2010 חיזק בג"ץ את קביעתו זו וב-2011 קבע בג"ץ שלכל הילדים עומדת זכות היסוד לחינוך חינם על פי הדין.

מחקרים רבים מראים שעדיין קיימים פערים בתחום החינוך:

• מחקר של מרכז אדווה (2005) מצביע על צמצום ההשקעה הממשלתית בחינוך ובמקביל על הגדלת התשלומים המוטלים על ההורים. המחקר טוען שתופעה זו גורמת להגדלת הפערים בין התלמידים המתבטא בתוצאות בחינות הבגרות, כשלפי המחקר עמד אחוז הזכאים לתעודת בגרות על 67% ביישובים מבוססים, על 46% בעיירות פיתוח ועל 27% בקרב היישובים הבדואים בנגב.
• נתונים מאוחרים יותר (2015), שנאספו במרכז המחקר והמידע של הכנסת, מצביעים גם הם על מגמה של אי שוויון בזכאות לתעודת בגרות בין המרכז לפריפריה.
• לפי דו"ח ה-OECD ל-2020 ההוצאה הממשלתית הממוצעת לתלמיד בישראל נמוכה בכ-20% מהממוצע של ה-OECD
• תחקיר של "שומרים" ו"כלכליסט", שבדק את ההשקעה בחינוך בערים שונות בישראל, מצא שקיים פער של מאות אחוזים בין יישובים בישראל ביחס להשקעה בחינוך לתלמיד כשבתחתית נמצאים יישובים ערבים וישובים עם ריכוז אוכלוסייה חרדית

דו"ח של המועצה להשכלה גבוהה מ-2022 מראה עלייה באחוז הסטודנטים הערבים באוניברסיטאות מכ-9% ב-2010 לכ-18% ב-2022 וזאת לעומת חלקה היחסי של האוכלוסייה הערבית בישראל העומד על כ-20% מכלל האוכלוסייה.

לפי דו"חות של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) מ-2017 ו-2019 קיימת פגיעה מהותית בזכות לחינוך של ילדים פלסטינים ביהודה ושומרון (כולל מזרח ירושלים) בנושאים כמו כניסת כוחות ביטחון לבתי ספר, הריסה ואיומים בהריסת בתי ספר, החרמת ציוד, עימותים בין תלמידים לבין לכוחות הביטחון ומתנחלים בדרך לבית הספר, עיכוב של מורים במחסומים, השבתת בתי ספר לתקופות ארוכות ועוד. הדו"ח מציין כי בחלק מהמקרים ירו כוחות ישראליים תחמושת חיה, גז מדמיע ורימוני הלם אל תוך בתי ספר או בקרבתם, אירועים שגרמו במספר מקרים לפגיעה פיזית בתלמידים. בנוסף לפגיעה במערכת הקיימת מצביעים הדו"חות על מחסור מתמשך בכיתות לימוד דבר המאלץ את מערכת החינוך לפעול במתכונת של שתיים ואף שלוש משמרות ביום.

הזכות לבריאות

ערך מורחב – הזכות לבריאות

הזכות לבריאות היא אחת מזכויות האדם המוכרות בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ובאמנות הבין-לאומיות שישראל אשררה: האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (סעיף 12), אמנת זכויות הילד (סעיף 24), האמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית (סעיף 5), האמנה לביעור כל הצורות של אפליה נגד נשים (סעיפים 11–12, 14) והאמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות (סעיף 25).

הזכות לבריאות נוסחה לראשונה בחוקת ארגון הבריאות העולמי (1946) הקובעת כי: "ההנאה מרמת הבריאות הגבוהה ביותר שניתן להשיגה היא אחת מזכויות היסוד של כל אדם".

"מטריית" הזכויות לבריאות כוללת את הזכות "ליהנות מרמת הבריאות הגופנית והנפשית הגבוהה ביותר שניתן להשיגה", הזכות לקבלת טיפול רפואי, הזכות לשמירה על פרטיותו של מטופל, הזכות להגנה על אוטונומיית הרצון שלו, הזכות להיעדר אפליה בגישה לטיפול רפואי, קבלת מידע וגישה למידע בנושאי בריאות, גישה למזון ולמי שתייה בתנאי תברואה הולמים, הזכות לאיכות סביבה שאינה פוגעת בבריאות האדם ועוד.

החקיקה בישראל לא מכירה בזכות לבריאות כזכות חוקתית אוניברסלית והיא אינה מעוגנת בחוק יסוד אך מעוגנת באופן חלקי ב:

• חוק ביטוח בריאות ממלכתי (1994) אשר "מושתת על עקרונות של צדק, שוויון ועזרה הדדית" ומטרתו להבטיח את הזכות לשוויון בגישה לשירותים רפואיים ואת הזכות לפרטיות. הוראות החוק חלות על תושבי ישראל, ואינן מבטיחות זכות אוניברסלית לבריאות, אלא במקרי חירום.
• חוק זכויות החולה (1996) ש"מטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו".
• תקנות בריאות העם (ניסויים רפואיים בבני אדם) (1980).

הזכות לבריאות אינה מעוגנת, כאמור, בחוק יסוד אך הפסיקה רואה בה נגזרת של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כך למשל בבג"ץ לוזון ובבג"ץ קו לעובד נגד ממשלת ישראל שם נאמר כי "על אף שמעמדה החוקתי של הזכות לבריאות טרם לובן בפסיקה עד תומו, ניתן לומר כי קבלת שירותי בריאות חיוניים ברמה הבסיסית ביותר הנדרשים להגנת החיים והבריאות, היא נגזרת של הזכות לכבוד האדם באשר הוא אדם, ושל הזכות לחיים ולשלמות הגוף המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".

השוואה של ישראל למדינות ה-OECD וכלל העולם, ביחס להשקעות הממשלה במערכת הבריאות, מראה ש:

• ביחס למדינות ה-OECD נמצאת ישראל במקום ה-28 מתוך 38 מדינות כשנכון ל-2022 ההשקעה לנפש לשנה היא כ-3,400 דולר לעומת כ-8,000 דולר למדינות העומדות בראש הרשימה.
• ביחס לכלל העולם נמצאת ישראל במקום ה-21 מתוך 188 מדינות כשנכון ל-2020 ההשקעה לנפש לשנה בישראל היא כ-3,870 דולר לעומת כ-10,000 דולר למדינות שבראש הרשימה.

בישראל קיים פער בין מימוש הזכות לבריאות של תושבי הפריפריה לעומת תושבי המרכז. המקור לפער זה בהשקעה לא מספקת באזורי פריפריה שונים, דבר הגורם לפגיעה בתושבים הזקוקים לשירות רפואי. כך למשל ציין מבקר המדינה בדו"ח שלו שבפריפריה תוחלת החיים קצרה יותר, התחלואה והתמותה גבוהות יותר (ובכלל זה גם ממחלות הניתנות לטיפול) וכן הצביע על פערים גדולים במספר מיטות אשפוז ל-1,000 נפש (כ-2.5 בת"א לעומת כ-1.5 בצפון ו-1.4 בדרום).

מחקר של מרכז אדווה מצביע על שחיקה במימון הממשלתי של שירותי הבריאות. לפי המחקר ההוצאה לנפש ב-2001 עמדה על כ-660 ש"ח בעוד שב-2006 עמדה ההוצאה על כ-560 ש"ח (ירידה של כ-15%) דבר המטיל הוצאות בריאות נוספות על משקי הבית ופוגע בבריאות השכבות החלשות שאינן מסוגלות לממן הוצאות אלו.

חלק מהזכויות הכלולות תחת מטריית "הזכות לבריאות" נוגעות בתחום האתיקה הרפואית, כגון הזכות לאוטונומיה על הגוף, קבלת מידע וגישה למידע בנושאי בריאות. ישראל חתומה על הצהרת הלסינקי שמגדירה את כללי האתיקה לקיום ניסויים בבני אדם. הפרשה הידועה בישראל של הפרת כללי האתיקה הייתה פרשת ניסוי האנתרקס במהלכה הופרו זכויותיהם של מאות חיילים שטופלו בחיסון נגד אנתרקס מבלי שניתן להם מידע אודות תופעות הלוואי של החיסון.

ב-2012 פורסם תחקיר על פיו הופעלו לחצים על נשים רבות במחנות המעבר בגונדר (אדיס אבבה) ובישראל לקבל את התרופה נגד הריון דפו פרוברה, בלי שניתן להן מידע על תופעות הלוואי ועל אמצעים חלופיים כגלולות למניעת היריון או התקן תוך רחמי. על פי עדויות שנאספו במסגרת התחקיר, מועמדות לעלייה אויימו כי לא יקבלו אישור לעלות לישראל אם לא תקבלנה את הזריקה. בעקבות התחקיר הנחה מנכ"ל משרד הבריאות, רוני גמזו, את רופאי הנשים בקופות החולים לחדש מרשמים לזריקה רק לאחר שיחה בה יסביר הרופא למטופלת מה תופעות הלוואי של הזריקה לעומת אמצעי מניעה אחרים, ויבין מדוע מבקשת המטופלת להשתמש דווקא באמצעי מניעה זה.

ההגנה על הזכות לבריאות של התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון (בעיקר שטחי C) נמצאת באחריות ישראל אולם דו"ח של רופאים לזכויות אדם טוען שלא רק שישראל הסירה מעליה את אחריותה לטיפול רפואי הולם לפלסטינים והעבירה אותה לרשות הפלסטינית אלא שישראל גם פוגעת בזכות הפלסטינים לבריאות בכך שהיא בולמת את פיתוח מערכת הבריאות (הן בתקציבים והן במתן היתרים שונים). הדו"ח טוען גם שדיכוי מערכת הבריאות הפלסטינית מאלץ חולים לפנות לעזרה למערכת הבריאות הישראלית שם הם נדרשים לשלם סכומים הגבוהים ממה שמשלם אזרח ישראלי. דו"ח נוסף של הארגון מצביע על קשיים שמערימה ישראל במתן היתרים לחולים לצאת משטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה כדי לקבל טיפול רפואי. הדו"ח מתמקד במיוחד בפגיעה בזכויות חולים כרוניים וחולי סרטן הנדרשים לסדרת טיפולים אך מקבלים, לרוב, אישור חד-פעמי לכל יציאה.

על פי דו"ח של אמנסטי אינטרנשיונל נפגעו זכותיותיהם של הפלסטינים ביהודה ושומרון לטיפול רפואי הולם בשל מגבלות תנועה שמטילה ישראל.

הזכות לדיור

ערך מורחב – הזכות לדיור

הזכות לדיור היא אחת מזכויות האדם המוכרות במשפט הבינלאומי כחלק מהזכות לרמת חיים נאותה ומוזכרת בסעיף 25 להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם וכן בסעיף 11.1 לאמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. הזכות לדיור נאות כוללת הגנה מפני הריסה שרירותית או פינוי בכפייה, הגנה מפני התערבות שרירותית ופגיעה בפרטיות, וזכות לבחור את מקום המגורים. ועדת האו"ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות הגדירה את הזכות לדיור במובנה הרחב כ"זכות לגור במקום כלשהו בביטחון, שלום וכבוד" ובכלל זה "פרטיות נאותה, מרחב מחיה נאות, רמת ביטחון נאות, תאורה ואוורור נאותים, תשתיות ראויות ומיקום המאפשר גישה לתעסוקה ולשירותים – כל זאת במחיר סביר".

ישראל לא עיגנה את הזכות לדיור בחקיקה, אך בפסיקתו קבע בית המשפט העליון במספר פסקי דין כי היעדר קורת גג היא פגיעה בכבוד האדם וזאת על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בשנות ה-50, לאחר קום המדינה, הוקם מערך הדיור הציבורי בישראל, על מנת להבטיח את הזכות לדיור נאות ולסייע לעולים הרבים שהגיעו לארץ ולמי שידם אינה משגת לשכור דירה בשוק הפרטי. ב-1998 נחקק חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) במטרה לשפר את מצבם של דיירי הדיור הציבורי ולאפשר להם לרכוש את דירותיהם במחיר מוזל. מאז תחילת שנות ה-80 מובילות ממשלות ישראל תהליכים הפוגעים במערך הדיור ציבורי בשל הפסקת הבנייה הציבורית, צמצום היצע הדירות וזמני המתנה ארוכים עד למימוש הזכאות, הקשחת הקריטריונים לזכאות והזנחת תחזוקת הדירות הקיימות. בשנת 1999 היו כ-108,000 דירות דיור ציבורי ובתחילת שנת 2011 עמד מספרן על כ-63,000. בתקופה זו נוספו רק 1,000 דירות למאגר הדיור ציבורי.

האגודה לזכויות האזרח בישראל טוענת שביהודה ושומרון נפגעת הזכות לדיור של הפלסטינים לאור קיומה של אפליה כלפיהם בכל הנוגע לאישור תוכניות מתאר ומתן אישורי בנייה. בעוד שלרוב היישובים היהודיים קיימות תוכניות מתאר המאפשרות את הרחבתם, הרי שלרוב היישובים הפלסטיניים אין תוכניות כאלו. דבר זה מביא להקפאת הבנייה החוקית בצד הפלסטיני ומאלץ את הפלסטינים לבנות ללא היתרים ובהתאם לכך מתגברת האכיפה והרס בתים מצד השלטונות. גורמים שונים מצביעים על כך שלפלסטינים כלל אין ייצוג בוועדות התכנון, דבר שמצמצם את יכולתם להשפיע על תוצאות הדיונים. טיעונים אלו נתמכים גם על ידי דו"ח של מחלקת המדינה של ארצות הברית מ-2022 שמציין את חוסר הייצוג של הפלסטינים בוועדות התכנון ואת איטיות הטיפול בבקשות הבנייה של הפלסטינים שמאלצות אותם לבנות באופן לא חוקי (לפי הדו"ח כ-50,000 משפחות חיות בשטחי יהודה ושומרון בבתים ללא היתר)}. הדו"ח מציין, בנוסף, שחוסר תוכניות מתאר מונעות חיבור יישובים פלסטיניים לתשתיות מים, חשמל, ביוב וכו' וכן את השפעתו של חוק קמיניץ להגדלת היקף הרס הבתים.

הזכות למזון הולם ולביטחון תזונתי

ערך מורחב – הזכות למזון

הזכות למזון הולם מוכרת במשפט הבינלאומי כחלק מהזכות לרמת חיים נאותה וכוללת גם את זכות היסוד "להיות מוגן מפני רעב" ואת הזכות לביטחון תזונתי. הזכות למזון הולם מעוגנת בסעיף 25 להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ובמספר אמנות בינלאומיות שישראל אשררה, כולל בסעיף 11.1 לאמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות ובסעיפים 24 ו-27 לאמנת זכויות הילד. סעיפים אלו מגדירים את זכותו של כל ילד לבריאות ברמה הגבוהה ביותר, הכוללת מזון בריא ומזין ואת זכותו לרמת חיים הולמת אשר תאפשר את התפתחותו הכוללת את חובת המדינה לסייע במימוש זכות זו, ובמיוחד בתחום המזון, בין היתר באמצעות עזרה חומרית ותוכניות סיוע.

השליח המיוחד של האו"ם לגבי הזכות למזון , הגדיר ב-2002 את הזכות למזון הולם כ"זכות לקבל גישה קבועה ובלתי מוגבלת, בין במישרין ובין באמצעות רכישות פיננסיות, למזון כמותי, איכותי ומספיק, בהתאם למסורות התרבותיות של האנשים שאליהם שייך הצרכן, ואשר מבטיחות בריאות פיזית ונפשית, פרטית וקולקטיבית".

לאורך השנים, היו ניסיונות לעגן בחוק יסוד את הזכות למזון הולם, כחלק מהזכות לרמת חיים נאותה אך הדבר לא צלח. הפסיקה בישראל הכירה באופן חלקי בזכות זו כנגזרת של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פסק דין גמזו הכיר בזכות לקיום בכבוד רק ברמה הבסיסית ביותר של "מחסור קיומי" וקבע כי "כבוד האדם כולל... הגנה על קיום אנושי מינימלי…" ואדם שרעב ללחם הוא אדם שכבודו הופר.

ב-2005 נחקק חוק ארוחה יומית לתלמיד המסדיר את הפעלת "מפעל הזנה" במוסדות חינוך עבור תלמידים בגני חובה ובבתי ספר יסודיים שלומדים יום ארוך. ב-2008 קבע דו"ח מבקר המדינה בנושא יישום החוק כי "במצב הקיים אין ודאות שהתלמידים הנזקקים והזכאים להזנה אומנם זוכים לקבלה".

ב-2007 הגיש ארגון לתת עתירה לבג"ץ וביקש להכיר בזכות לביטחון תזונתי כזכות יסוד, ובחובתה של הממשלה לדאוג לביטחונם התזונתי המינימלי של אזרחיה. העתירה נמחקה עקב נכונותה של המדינה להקים ועדה בין משרדית לבחינת הנושא, אשר הוקמה במאי 2007 בראשות מנכ"ל משרד הרווחה, נחום איצקוביץ' (ועדת איצקוביץ). הוועדה הגישה את מסקנותיה ב-2008 וקבעה כי:

• בשנות ה-80 של המאה ה-20 הלכה והתבססה מדיניות ממשלתית של מעבר מסובסידיה למצרך לסובסידיה לנצרך
• המדינה והרשויות המקומיות נסוגו מאחריותן להפעלת מוסדות רווחה והעבירו את האחריות לגורמי פרטיים ולמגזר השלישי
• הקיצוץ בקצבאות השונות ושחיקתן, מאז תחילת שנות האלפיים, הביאו לכך שמקבלי הקצבאות מתקשים לשמור על רמת חיים בסיסית ולספק מזון למשפחתם בצורה סדירה ומספקת
• ויתור על מזון חיוני המבוסס על הסל הבסיסי מבטא מצוקה כלכלית וכי הממשלה יכולה לפעול במגוון דרכים למימוש זכותם של האזרחים למזון: חלוקת מזון לנזקקים, תמיכה כספית ישירה לנזקקים, תמיכה כספית עקיפה באמצעות מערכת המס, סבסוד מוצרי מזון בסיסיים ופיקוח על המחירים.

ב-2008 הכין משרד הבריאות סל מוצרים בסיסי אשר נותן מענה לצורך המינימלי של אדם לתזונה הולמת ואמור לספק את מלוא התצרוכת של רכיבי תזונה שונים. חוות דעת שפרסם מבקר המדינה ב-2012 קבעה כי "המזון הוא צורך בסיסי וקיומי של האדם. במדינת ישראל של שנות האלפיים קיימת, למגינת הלב, אוכלוסייה גדולה המתקשה להתקיים בכבוד ובכלל זה להבטיח לעצמה את צריכת מוצרי המזון הנדרשים לה" וכי "על המדינה חלה החובה להבטיח לכלל האוכלוסייה, ולשכבות החלשות בפרט, ביטחון תזונתי. הביקורת העלתה כי הממשלה לא מילאה חובה זו כנדרש, ומשרדי הממשלה הרלוונטיים לא השתמשו בסל מוצרים בסיסי כלשהו כבסיס לקידום אספקת הביטחון התזונתי לתושבי המדינה".

ב-2011 נחקק "חוק המועצה הארצית לביטחון תזונתי", המגדיר ביטחון תזונתי כ"אפשרות לצרוך באופן סדיר מזון הכולל את כל רכיבי התזונה הנדרשים להתפתחות תקינה ולבריאות האדם". ב-2014 קבע דוח מבקר המדינה בנושא קידום הביטחון התזונתי כי "המדינה לא גיבשה מדיניות כוללת להתמודדות עם תופעת חוסר הביטחון התזונתי, ויישום המדיניות הקיימת של תמיכה בעמותות מזון מעלה ספק אם מערך התמיכות הממשלתי תורם תרומה של ממש לשיפור הביטחון התזונתי בקרב מגזרים ויישובים שבהם בעיית אי-הביטחון התזונתי היא חריפה".

ב-2021 פרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת סקירה בנושא מערך הביטחון התזונתי בישראל אשר ממנה עולה כי טרם גובשה מדיניות להתמודדות עם התופעה וכי לא ניתן לעמוד על יעילותו של המערך לביטחון תזונתי בישראל. בין היתר מתייחסת הסקירה לשירותי ביטחון תזונתי לאוכלוסייה במשרדי הממשלה השונים:

• המיזם הלאומי לביטחון תזונתי של משרד הרווחה שהחל בשנת 2017 והוגדר כפיילוט לשלוש שנים, מספק סיוע חודשי למשפחות המשתתפות הכולל כרטיס נטען לרכישת מזון וחבילת מזון. לפי דוח הערכת המיזם חל שיפור במצב הביטחון התזונתי של המשתתפים, אך המיזם לא הביא לידי מיגור התופעה בקרב אוכלוסייה זו.
• תוכנית ההזנה הלאומית של משרד החינוך, שמטרתה קידום בריאות ילדי ישראל וקידום ביטחון תזונתי לא סיפקה הזנה לכל התלמידים הזכאים.
• תוכנית לחלוקת כרטיסי מזון נטענים לאוכלוסיות זכאיות באמצעות משרד הפנים. המסמך קובע כי "לא ברור מדוע משרד הפנים נבחר לחלוקת כרטיסי המזון על אף פעילותו של משרד הרווחה תחום זה, ומהם היתרונות והחסרונות של שיתוף משרד הפנים במערך הביטחון התזונתי". זכאות לכרטיס נטען נקבעת על פי אמות המידה שקבע שר הפנים ומעיון בקריטריונים המפורסמים באתר המשרד עולה כי מרכיב מרכזי בקריטריונים, לצד מבחן ההכנסה, הוא הנחה בארנונה, קריטריון השנוי במחלוקת. ב-2023 הוגשו עתירות לבג"ץ נגד הקריטריונים.

לפי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, התנהלות ישראל ביהודה ושומרון מסכנת, במקרים רבים, את הזכות לביטחון תזונתי של תושבי יהודה ושומרון הפלסטינים. התנהלות זו כוללת מניעת גישה לשדות חקלאיים, פגיעה בעדרי כבשים, מניעת גישה לשדות מרעה ולבורות מים, מגבלות על אונר"א מלספק סלי מזון, עוצר ממושך וסגירת חנויות מזון ועוד. בדיקה של תוכנית המזון העולמית של האו"ם הראתה עלייה בחוסר הביטחון התזונתי ביהודה ושומרון וקבעה שלכמעט 50% מבתי האב אין יכולת להשיג מזון או קיים בהם חוסר ביטחון תזונתי.

הזכות לביטחון סוציאלי

ערך מורחב – ביטחון סוציאלי

הזכות לביטחון סוציאלי מוגדרת בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם "כל אדם, כחבר החברה, זכאי לביטחון סוציאלי וזכאי לתבוע שהזכויות הכלליות הסוציאליות והתרבותיות, שהן חיוניות לכבודו כאדם ולהתפתחות החופשית של אישיותו, יובטחו במאמץ לאומי ובשיתוף פעולה בינלאומי בהתאם לארגונה ולאוצרותיה של המדינה".

זכות זו נועדה להבטיח לכל אדם את האפשרות להתקיים בכבוד גם אם יאבד את היכולת לפרנס את עצמו ואת משפחתו. כדי להשיג מטרה זו הוגדרו מספר אמצעים וכלים הן ברמת המדינה (ביטוח לאומי, ביטוח בריאות, ביטוח סיעודי), הן ברמת מקומות העבודה (ביטוח פנסיוני, ביטוח מפני אובדן כושר עבודה) והן ברמה האישית (ביטוחים פרטיים כמו ביטוח תאונות אישיות, ביטוח סיעודי ועוד). כלל האמצעים הללו נקראים לעיתים "רשת הביטחון הסוציאלית". ומחקרים מצביעים על כך שבישראל מתקיימת שחיקה הולכת וגדלה באמצעים אלו. דו"חות של מרכז אדוה ושל הביטוח הלאומי מצביעים על שחיקה בהוצאות הממשלה על ביטחון סוציאלי לאזרחים ועל מקום נמוך ביחס למדינות ה-OECD.

הזכות לחופש דת ולחופש מדת

הזכות לחופש דת

ערך מורחב – חופש דת

חופש דת היא זכות אדם המבטאת את החופש של כל אדם או קהילה לבחור בדת (religion) או אמונה (belief) מסוימת, להאמין בה, לנקוט את כל הפעולות שאמונתו מחייבת, להימנע מכל הפעולות שאמונתו אוסרת, והכל כדי להגשים הלכה למעשה את אמונתו. חופש הדת כולל את חופש הפולחן הדתי וקיום מצוות הדת, את החופש להתפלל על פי מצוות הדת, את הזכות להמיר את הדת, את הזכות ללמד את הדת ולהפיצה ברבים, ואת החופש מדת.

הזכות מעוגנת בסעיף 18 בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, סעיף 18 באמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, ובאמנה נוספת, שישראל לא אשררה, בנוגע לביעור כל הצורות של אי־סובלנות ואפליה המבוססות על אמונה או על דת. זכות זו מופיעה במגילת העצמאות ("מדינת ישראל תבטיח חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך ותרבות").

חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית שנחקק ב-1996 קובע את זכותו של כל אדם לקבורה בהתאם להשקפתו ולאמונתו ובכלל זה גם להיקבר בקבורה אזרחית. בעקבות זאת הוקמו בישראל כ-40 בתי קברות אזרחיים. עם זאת, בניגוד לקבורה בבית קברות דתי, קבורה אזרחית אינה מקנה זכאות למימון מהמדינה.

לפי דו"ח "חופש הדת בישראל", של מחלקת המדינה של ארצות הברית מ-2022, מתקיים בישראל חופש דת כשחוקי המדינה ופסיקות בית המשפט העליון מגנים על חירויות המצפון, האמונה, הדת והפולחן, ללא קשר לשיוך הדתי של הפרט. יחד עם זאת מצביע הדו"ח על מספר אתגרים בשימור חופש זה כמו חוק הלאום; מגבלות על כניסת מוסלמים להר הבית; תפילת נשות הכותל בכותל המערבי; היעדר הכרה בגיור רפורמי וקונסרבטיבי ומתן שירותי דת למתגיירים; אי הכרה בזרמים נוצריים כגון אוונגליסטים ועדי יהוה ועוד.

סקר של מרכז המחקר פיו מ-2019 בחן את חופש הדת ורמת המגבלות שמטילות ממשלות בעולם על חופש הדת בארצותיהן, ודירג את ישראל ברמת מגבלות גבוהה (High). בהרבה אספקטים מציין הסקר פגיעה מסוימת או מהותית בחופש הדת בישראל ומציין למשל חקיקה שמגינה חלקית בלבד על חופש הדת וכוללת סתירות חוקתיות בנושא זה; התערבות ממשלתית בפולחנים של קבוצות דתיות (כולל הפעלת כוח נגדן); הטלת מגבלות על המרת דת; יחס שלילי מצד ארגונים ממשלתיים או הכתבת התנהלותן של קבוצות דתיות מסוימות; היעדר טיפול ומניעת מקרים של הטרדה על רקע דתי; מגבלות על חופש דת בשל סיבות ביטחוניות; רישום כפוי של שיוך לקבוצה דתיות במרשם האוכלוסין האזרחי; הכרה בדת אחת כדת מדינה על חשבון דתות אחרות ועוד.

הזכות לחופש מדת

ערך מורחב – חופש מדת

חופש הדת כולל גם את הזכות לחופש מדת המאפשרת לכל אזרח לבחור שלא להשתייך לדת כלשהי או לעדה דתית כלשהי, שלא לקיים פולחן, מנהגים, חוקים או ציוויים הנובעים מהשתייכות זו, וליהנות מכל זכויות האזרח המקובלות במדינתו ללא קשר לדת. נטען כי האפשרות לממש זכות זו בישראל קיימת אך מוגבלת לאור העדיפות שניתנת לחקיקה הדתית.

זכויות המשפחה

הזכות לנישואין, לחיי משפחה ולגירושים

ערך מורחב – הזכות לחיי משפחה

הזכות לנישואין, לחיי משפחה ולגירושים מוכרת כזכות אדם. בישראל לא קיימת אפשרות רשמית להינשא בנישואים אזרחיים כך שזוגות המעוניינים לממש את זכותם להינשא באופן רשמי יכולים לעשות זאת רק באמצעות גופים דתיים אורתודוקסים (יהודים, מוסלמים ונוצרים), בהתאם לכללי הדת (השוללים, למשל, נישואי כהן וגרושה ונישואים של בני זוג בני מאותו מין).

לאחר מספר עתירות לבג"ץ נמצאו פתרונות חלופיים גם לזוגות שאינם מעוניינים להינשא בסיוע הממסד האורתודוקסי או למקרים בהם שני בני הזוג מאותו מין. הפתרונות כוללים נישואים אזרחיים בחו"ל ורישום במשרד הפנים בארץ, חיי זוגיות כידועים בציבור, ברית הזוגיות לנישואים של חסרי דת ועוד. פתרונות חלופיים אלו מעניקים לזוגות הבוחרים בהם זכויות אזרחיות דומות לאלה הניתנות לנישאים במסגרת הדתית.

הטענות בדבר הדומיננטיות של הגופים האורתודוקסיים תקפות גם בכל הנוגע לזכות להתגרש.

איחוד משפחות

ערך מורחב – איחוד משפחות

איחוד משפחות הוא תהליך בו נעשית הגירה על ידי בן משפחה על מנת להתאחד עם בני משפחה אחרים שכבר נמצאים בארץ היעד תוך ניסיון של המדינה הקולטת לשמור, מצד אחד, על הזכות הבסיסית של האדם הגר אצלן לגור עם משפחתו או בן זוגו, ומצד שני, על זכות המדינה להגביל הגירה אליה.

בישראל, כל יהודי הרוצה לעלות לישראל זכאי לעשות זאת ללא צורך בבקשה מיוחדת או נוהל בירוקרטי מיוחד, זאת בהתאם לחוק השבות. איחוד משפחות של בני דתות אחרות (שאינם יהודים או קרובי יהודים) דורש הסכמת הרשויות.

ב-2003 חוקקה הכנסת את חוק האזרחות והכניסה לישראל שמונע מפלסטינים תושבי יהודה ושומרון, שהתחתנו עם בני זוג בעלי אזרחות ישראלית, את הזכות לקבל גם הם אזרחות ישראלית. עמותת עדאלה ביקרה את החוק וטענה כי זהו חוק גזעני המכוון לאוכלוסייה הערבית בלבד ומונע מאזרחים לממש את הזכות לחיי משפחה מעילות לאומיות/אתניות. מצדדי החוק טענו שהיו פלסטינים שקיבלו תעודות זהות כחולות וניצלו אותן לפיגועי טרור.

בשנה בה התקבל החוק עתרה נגדו לבג"ץ האגודה לזכויות האזרח אולם זה אישר ב-2006 את תקפות החוק בנימוק של עדיפות זכות התושבים לביטחון על הזכות להינשא. ממשלת ארצות הברית ביקרה החלטה זו, וועדת האומות המאוחדות למיגור אפליה גזעית אישרה פה אחד החלטה האומרת כי החוק הזה מפר את האמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית.

ב-2012 עתרו זהבה גלאון ואחרים נגד היועץ המשפטי לממשלה (בג"ץ גלאון נגד היועץ המשפטי לממשלה) בתביעה לבחון את חוקתיותו של חוק האזרחות והכניסה לישראל מ-2003. בג"ץ גלאון הוגש לאחר שבקשת השופטים מהמדינה ב-2006 לפתור את הבעיות בחוק לא מולאה. הרכב השופטים המורחב שדן בעתירה דחה את העתירה (ברוב של 6 נגד 5) וקבע שאין לבטל את החוק.

דו"ח של מחלקת המדינה של ארצות הברית מ-2022 מציין את האחוז הנמוך, יחסית, של אישורים לאיחוד משפחות שניתנו על ידי רשות האוכלוסין וההגירה ב-2021 - כ-400 אישורים לעומת כ-1,700 בקשות שהוגשו (רובן הגדול על ידי משפחות פלסטיניות). כמו כן מציין הדו"ח שגם לאחר אישור הבקשה מקבלים הזוכים היתרי שהייה זמניים, דבר המעמיד בסכנה את חוקיות ההישארות שלהם בישראל לאורך זמן.

הזכות להורות

הזכות להורות נגזרת מהזכות לחיי משפחה אולם החוק בישראל לא מגדיר מהי משפחה ומגביל את מימוש הזכות להורות רק לזוגות שלא מאותו מין ואינו מאפשר לזוגות בני אותו מין ולבודדים לממש את זכותם להורות בסיוע אם פונדקאית בישראל. עתירות בנושא שהוגשו לבג"ץ (כמו בג"ץ ליאת משה) נדחו והעותרים הופנו לטיפולים בחו"ל. עמדות אלו של המדינה ומערכת המשפט מאלצות זוגות ובודדים לפנות לערוצי פונדקאות חלופיים מחוץ לישראל, המטילים הוצאות גבוהות על הפונים אליהם ובעצם מונעים או מקשים על זוגות ובודדים דלי אמצעים לממש זכות זו.

ב-2021 קבע בג"ץ שקיימת אפליה בזכויות הקהילה הגאה בנושא פונדקאות להומוסקסואלים ישראלים ושיש לתקן את חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד)

זכויות הילד וטובת הילד

ערך מורחב – זכויות הילד

זכויות הילד מפורטות באמנה הבינלאומית לזכויות הילד שהתקבלה באו"ם בספטמבר 1990 ואושררה על ידי ישראל ב-1991. האמנה כוללת בין השאר את:

• זכויות הילדים לחינוך ובריאות
• הגנה על ילדים מפני פעולות פוגעניות כמו עינויים, ניצול מיני, ניצול בעבודה, התעללות, הזנחה וסחר בילדים
• הגנה על ילדים עם מוגבלויות, ילדים חסרי משפחה וילדים פליטים.
• שמירת זכויות הילד ללא אפליה על רקע דת, גזע, מגדר, שפה וכו'.

כדי לממש ולשמור על טובת הילד וזכויותיו נקבע באמנה שטובת הילד תהווה שיקול מרכזי בכל פעולה הנוגעת לילד. נורמה זו מאפשרת לרשויות המדינה לבחון את זכויות הילדים במדינה ולהתערב במקרים מסוימים בהחלטות הורים בנוגע לילדיהם ולשמירת זכויותיהם. התערבות זו מתרחשת לרוב במקרי קצה בהקשר של חינוך, בריאות, הסדרים בזמן גירושין ועוד.

ב-1999 הוקמה בכנסת הוועדה לזכויות הילד (בעקבות חתימת ישראל על האמנה הבינלאומית לזכויות הילד). מטרת הוועדה היא "הגנה על הילדים וקידום מעמד הילדים ובני הנוער, במטרה לממש את זכויותיהם ברוח האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, לרבות מימוש העקרונות של טובת הילד, אי-אפליה, הזכות להתפתחות בתנאים נאותים, וזכות של ילדים ובני נוער להשמיע את דעתם ולהשתתף בעניינים הנוגעים בהם".

מרכיב נוסף של הענקת זכות לילדים הוא מתן מענק לידה וקצבת ילדים שנועד לסייע למשפחות בגידול ילדים ומהווה ניסיון לצמצם את היקף העוני בקרב ילדים. גובה תשלומים אלו עבר מספר תהפוכות עם השנים ובשלב מסוים אף היו תלויים בשירות צבאי של ההורים דבר שפגע באוכלוסיות לא משרתות דוגמת ערבים וחרדים.

זכות ההתחקות היא זכותו של קטין לדעת מה מוצאו (דהיינו מי אביו ואמו), להתחקות אחר הוריו ולגלות את ייחוסו המשפחתי. זכות זו הוכרה כזכות יסוד הנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כשהשופט בית המשפט העליון מאיר שמגר קבע בע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני ש"לקטין גם כן הזכות לכבוד האדם… בין היתר רשאי הוא לשם שמירת כבודו האישי והאנושי ולשם הבטחת זכויותיו על פי הדין האישי ועל פי דיני הקניין שלא לרצות להיחשב לבן בלי אב ידוע, אלא לדרוש לדעת מיהו". בנוסף, זכות זו הוכרה כזכות יסוד בסעיף 7 לאמנת זכויות הילד. הוחרגו מזכות זו מקרים של תרומת זרע ולידה כתוצאה מקיום יחסי מין מחוץ לנישואים.

פעילי זכויות אדם טוענים כנגד השימוש התדיר שנעשה בישראל בצו עיכוב יציאה מהארץ המאפשר עיכוב לתקופה בלתי מוגבלת. צוים כאלו ניתנים, לרוב, כדי לאלץ אבות לשלם מזונות לילדיהם וכן כדי לאלץ אותם לתת גט לנשותיהם.

הזכות להליך משפטי הוגן

ערך מורחב – הזכות להליך הוגן

הזכות להליך הוגן משמעותה שבמקרים בהם רשות שלטונית עושה שימוש בכוחה כלפי הפרט, עליה לקיים הליך הוגן שמצדיק את האמצעים שננקטים נגדו ואת הגבלת זכויותיו ושבמסגרת הליך העמדתו לדין תינתן לפרט היכולת להתגונן ושהפגיעה בזכויותיו תהיה מוצדקת ומידתית. הזכות להליך משפטי הוגן כלולה בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם וכן באמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות אותה אשררה ישראל. החוק בישראל מעגן את הזכות להליך הוגן על ידי מערכת משפט עצמאית.

דו"ח זכויות האדם של מחלקת המדינה של ארצות הברית מ-2022 מציין שהחוק מגדיר מערכת משפט עצמאית ושהממשלה כיבדה, בדרך כלל, את העצמאות השיפוטית וחוסר משוא הפנים של המערכת. יחד עם זאת מצביע הדו"ח על חריגים בשמירת הזכות להליך משפטי הוגן:

• הליך מינוי פרקליט המדינה פגום וקיים טשטוש בגבול שבין תחומי האחריות של יחידות החקירה והפרקליטות.
• במקרים מסוימים נמנעה גישה מאסירים לעורכי דינם.
• בית המשפט הסתמך על תקנות שעת חירום כדי לאשר כליאת אסירים פלסטינים תוך הפרה של החוק הבינלאומי, לטענת הדוח.
• ארגוני זכויות אדם הציגו דוגמאות להריסת בתים כעונש קולקטיבי. הדו"ח מציין מקרה בו נהרס ביתם של נאשמים עוד לפני שהורשעו.
• הדו"ח מצביע על גידול במספר הריסות הבתים (כולל הריסה עצמית) כתוצאה משינויי חוקים כמו קיצור זמני טיפול מינהליים בהריסות, חסימת התערבות של בתי המשפט והגדלת הקנסות למי שלא מצליח להרוס את הבניינים שלהם בזמן שהוקצב (בעקבות חוק קמיניץ). הדו"ח מציין גם מקרים שהתושבים שבתיהם נהרסו נאלצו לשלם תמורת ההריסה.
• רשויות עירוניות בירושלים מערימות מכשולים בפני תושבים פלסטינים בירושלים המזרחית שהגישו בקשה להיתרי בנייה כשבנוסף נטען שהן לא מקצות שטחי ציבור, דורשות תיעוד בעלות למרות שלא בוצע מאז 1967, מטילות דמי בקשה גבוהים ודורשות לחבר מבנים לתשתיות עירוניות למרות שהעירייה לא הכינה תשתיות אלו או לא הנגישה אותן.
• הוועדות האזוריות לתכנון אינן כוללות נציגים ערבים וקצב אישור תוכניות ליישובים ערבים איטי בהרבה ביחס ליישובים יהודים. דבר זה מוביל לבנייה בלתי חוקית וחושף משפחות לצווי הריסה.
• הליך הטיפול בישובי הבדואים הלא מוכרים בנגב לוקה בבעיות ובחוסר צדק דבר שהביא לבניית ערי בדואים צפופות ובעלות תשתית באיכות נמוכה וגישה לקויה לשירותי בריאות, חינוך, רווחה, תחבורה ציבורית, דואר ופינוי זבל. כמו כן נטען שעל אף שהבדואים מהווים 35% מאוכלוסיית הנגב הוקצו לבדואים רק 12.5% מהשטחים.
• השלטונות לא טיפלו כיאות ברכוש בישראל שבעליו נספו בשואה ולא דאגו להפנות את תשומת לב היורשים לזכויותיהם על הרכוש.
• הממשלה צמצמה את מתן האישורים לאיחוד משפחות וגם כשניתן אישור הוא לא לישיבת קבע.
• החוק מאפשר לשב"כ לאסוף נתונים של כל משתמשי שירותי הטלקום בישראל ללא צו בית משפט. בעתירה לבג"ץ בנושא טענה המדינה כי האיסוף קריטי להצלת חיים וכי השב"כ אוסף נתונים על אנשים רק כאשר הדבר נדרש לביטחון המדינה ובאישור מיוחד מבכירים. יחד עם זאת הודתה המדינה כי השב"כ אסף נתונים ממספר עיתונאים ללא אישור כזה.
• נטען כי המדינה משתמשת בטכנולוגיית זיהוי אוטומטי של לוחיות רישוי וכן זיהוי פנים למרות שהנושא לא הוסדר בחוק.

ארגוני זכויות אדם ובהם האגודה לזכויות האזרח מבקרים באופן חריף את קיומן של שתי מערכות חוק ביהודה ושומרון ומציגים טענות להפרה בוטה של הזכות להליך משפטי הוגן בקרב פלסטינים תושבי יהודה ושומרון. עיקר הביקורת נסוב סביב האפליה הנוצרת מהמצב בו אנשים החיים באותו מקום נשפטים בשתי מערכות משפט שונות - בעוד אזרחי ישראל תושבי יהודה ושומרון נשפטים במערכת ישראלית-אזרחית, התושבים הפלסטינים נשפטים במערכת משפט צבאית.

האגודה מציינת שהאפליה נוצרה מכיוון שבמערכת המשפט האזרחי הזכות להליך הוגן כוללת שורה ארוכה של זכויות ושל הגנות מהותיות ודיוניות כאחת, ובכלל זאת מתן אפשרות אמיתית להתגונן, באופן סביר, מפני האישומים. כפועל יוצא ממעמדה של הזכות להליך הוגן, נחקקו בדין הישראלי האזרחי הוראות חוק שונות אשר נועדו להבטיח זכות זו. בניגוד למערכת מערכת המשפט האזרחי, מערכת המשפט הצבאית אינה מעניקה לזכות להליך הוגן ולזכויות הנגזרות ממנה מעמד דומה כך שרבות מההוראות הקיימות בדין הישראלי שעניינן הזכות להליך הוגן נעדרות מן התחיקה הצבאית. פער זה מתבטאת בין השאר בהתייחסות השונה של המערכות לאותה עברה ולענישה חמורה יותר במערכת הצבאית דבר הפוגע באוכלוסייה הפלסטינית. דוגמאות שמביאה האגודה לזכויות האזרח בהקשר של הפער בין שתי המערכות כוללת, בין השאר, את:

• זמני המתנה ארוכים יותר עד פגישה ראשונה עם עו"ד (48 שעות במשפט האזרחי מול 96 שעות במשפט הצבאי, 21 יום במשפט האזרחי לחשד ביטחוני מול 60 יום במשפט הצבאי).
• פגיעה בייצוג על ידי עו"ד במקרים בהם נכלאו עצירים בתחומי הקו הירוק (כך ברוב המקרים) ואי מתן אישורי כניסה לישראל לעורכי דינם.
• אישור בג"ץ לתרגום חלקי בלבד של מסמכי המשפט מעברית לערבית דבר המונע מעורכי הדין יכולת להעמיק בחומרי החקירה ובראיות.

זכויות הנוגעות למעצרים, מאסרים, והגבלת חופש

זכויות עצירים, אסירים וכלואים מוזכרת בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ומעוגנות בהאמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות אותה אשררה ישראל.

זכויות עצירים

זכויות עצירים ואסירים נועדו להבטיח זכויות מסוימות ותנאי כליאה ומחייה נאותים לעצירים ואסירים. זכויות אלו נובעות מהעיקרון הקובע שבעוד המדינה יכולה לשלול את חירותו של אדם שהפר את חוקיה אך היא אינה יכולה לפגוע בזכויות יסוד אחרות שלו. זכויות עצירים בישראל כוללות:

• הזכות לראות שופט תוך 24 שעות ממעצרו
• הזכות למעורבות בית המשפט בהחלטות להארכת מעצר
• הזכות להיוועץ ללא דיחוי בעורך דין
• הזכות לאי הפללה עצמית, לשתיקה, ולסירוב לשתף פעולה בפעולות חקירה
• הזכות לבדיקת פוליגרף (אף שתוצאות בדיקה זו אינן קבילות בבית המשפט)
• הזכות לנוכחות עורך דין מטעם העצור במסדר זיהוי
• זכותו של אדם לדעת במה הוא נחשד
• הזכות לחקירה הוגנת, ללא הפעלת אלימות, הכוללת את תיעוד החקירה ושימוש בשפתו של העציר.
• הזכות לטיפול רפואי.

כמו כן הגדירה המדינה, עבור המשטרה, כללים הנוגעים לזכויות עצירים במהלך המעצר עצמו בהקשר של שימוש בכוח, כבילה, חיפוש על הגוף, כניסה לרכוש פרטי ועוד וקבעה את זכויות העציר במקרה של מעצר לא חוקי ואת מנגנוני פיצוי העציר.

יחד עם זאת דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-2014 מצביע על מספר בעיות בתנאי המעצר של עצירים בישראל באופן שפוגע בזכויותיהם:

• הבעיה המרכזית עליה מצביע הדו"ח היא הצפיפות בבתי המעצר שמאפשרת מרחב מחיה של כ-2.5 מ"ר לעציר (לעומת תקן של 4.5 מ"ר לאסיר)
• פגיעה בזכויות אסירים במהלך הובלתם לבית המשפט:
  • פגיעה בשעות השינה של העצורים (השכמה מוקדמת)
  • מסלולי הובלה ארוכים ומייגעים באופן חריג
  • תנאים פיזיים קשים בניידות ההובלה
  • מניעת מזון למשך שעות ארוכות
  • כבילה ממושכת לכל אורך הנסיעה
  • המתנה ממושכת להובלה במתקנים לא ראויים

לטענת הדו"ח מלבד הפגיעה בכבודם של המובלים פוגעים תנאי הנסיעה בזכותם של העצירים להליך הוגן, שכן הם מגיעים לבית-המשפט מותשים ועייפים וללא יכולת אמיתית לייצג את עמדתם וטיעוניהם.

ממצאי דו"ח זה נתמכים גם בדו"ח של הסניגוריה הציבורית מ-2013 המצביעים על תנאים ירודים בבתי המעצר בישראל. בבדיקה נמצא שהאסירים סובלים מצפיפות רבה במתקני הכליאה דבר המוביל לפגיעה בכבודם של העצירים, בבריאותם (הפיזית והנפשית), בשלומם בזכויותיהם הבסיסיות. לפי הבדיקה ממוצע מרחב המחיה של עציר בישראל הוא כ-3 מ"ר לעומת כ-9 מ"ר בעולם המערבי ושבניגוד לתקנות שב"ס שאוסרות הכנסת יותר מארבעה עצירים לתא ב-75% מהתאים שהו יותר מארבעה עצירים. במספר בתי מעצר אף נמצא שלא נמסרו מיטות לעצירים והם נאלצו לישון על הרצפה.

דו"ח ביקורת נוסף שפרסמה הסניגוריה הציבורית ב-2014 נוגע בפגיעה בזכויות עצירים בזמן העברתם לבתי משפט.

גם מבקר המדינה התייחס, בדו"ח השנתי שלו ב-2020, למצב העצירים בישראל וביקר את מצב הצפיפות בבתי הכלא, תנאי המחיה הירודים, אי הפרדת סוגי אוכלוסיות, תנאי העברת העצירים והמתנתם לדיונים המשפטיים ועוד.

דו"ח של האגודה לזכויות האזרח מצביע על פערים בין הסדרי המעצר החלים על אזרחי ישראל לבין אלו החלים על פלסטינים תושבי השטחים. ב"חוק המעצרים" (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), 1996 ובחוק סדר הדין הפלילי (עצור החשוד בעבירות ביטחון)) נכתב פרק נפרד על זכויות עצירים פלסטינים המבטא אפליה כנגד התושבים הפלסטינים:

• מעצרם של ישראלים ללא צו נתון להתניותו אשר אינן חלות על פלסטינים בשל חשד.
• מעצר טרם הגשת כתב אישום של ישראלים מותנה בקיום עילות מסוימות, מעצר פלסטינים אינו מותנה בעילה מסוימת.
• מעצר עד תום הליכים של ישראלי דורש עילות מסוימות, מעצר של פלסטיני אינו מוגבל.
• תקופות המעצר המרביות הקבועות בתחיקה הצבאית ארוכות במידה משמעותית מאלה הקבועות בדין הישראלי ולכן מצויים פלסטינים במעצר פרקי זמן ארוכים יותר מאשר ישראלים המואשמים בביצוע אותן עבירות.

לפי דו"ח של מחלקת המדינה של ארצות הברית מ-2022 פוגעת מערכת הביטחון בזכויות העצירים הפלסטינים בכך שהיא נוהגת בחוסר שוויוניות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית ביחס לאוכלוסייה הישראלית בכל הנוגע לפעולות אכיפת הסדר הציבורי, למספר העצורים הפלסטינים ולחומרת הענישה.

מעצרים מנהליים

ערך מורחב – מעצר מנהלי

ישראל עושה שימוש רב במעצרים מנהליים המאפשרים לה להחזיק אדם במעצר ללא משפט למשך זמן בלתי מוגבל תוך שלילת זכותו לדעת במה הוא נחשד ולטעון את טיעוניו בפני שופט כדי להוכיח את חפותו. ההיתר למעצרים מנהליים הוא אחד מהחוקים והצווים הקשורים למצב חירום שהוכרז ב-1948 ולא בוטל מאז. נכון למרץ 2023 דווח על כ-1,000 עצירים במעצר מנהלי כשרובם המוחלט (מעל 99%) הם פלסטינים מיהודה ושומרון, מזרח ירושלים וערבים אזרחי ישראל.

מעצר מנהלי נקבע כצעד מניעתי אשר נועד למנוע ביצוע מעשה עתידי, ולא לענישה על מעשה שכבר בוצע. ההאשמות והראיות כנגד העציר המינהלי אינן חשופות לו או לעורך דינו ולמעשה העצור המינהלי אינו יכול להתגונן כנגד ההאשמות המופנות כלפיו. משך מעצר מנהלי אינו מוגבל בזמן וישנם עצירים מנהליים העצורים לאורך שנים, עם זאת - על המדינה לקבל את אישור מערכת המשפט הצבאית להארכתו מדי 6 חודשים. מערכת המשפט נענית, ברוב הגדול של המקרים, לבקשות של מערכת הביטחון ומאריכה את המעצרים. ברוב העתירות שהגישו עצירים מנהליים לבג"ץ נגד מעצרם תמך בג"ץ בעמדת מערכת הביטחון ודחה את העתירות.

לטענת אמנסטי אינטרנשיונל השימוש שעושה ישראל במעצרים מנהליים סותר את סעיף 9 של האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות הקובע ש"אף אחד לא צריך להיות נתון למעצר שרירותי וכי שלילת חירות חייבת להתבסס על עילות ונהלים הקבועים בחוק".

תנאי כליאה וזכויות האסיר

התייחסות לתנאי כליאה וזכויות אסירים קיימת בסעיפים 9 ו-10 באמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות.

לפי דו"ח הסניגוריה הציבורית בדבר תנאי הכליאה בשנים 2020-2019, על אף התרעות חוזרות ונשנות עדיין מופרות בישראל רבות מזכויות הכלואים, ותנאי המעצר והמאסר במתקני הכליאה ממשיכים להיות קשים. הנושאים עליהם מצביעה הסנגוריה הציבורית כוללים החזקת כלואים בתנאי הפרדה ובידוד קשים, צפיפות גבוהה בתאים, שימוש לא מידתי בכבילה של אסירים ועצורים, תנאים תברואתיים ירודים, מצב היגייני גרוע, תנאי אוורור בלתי נאותים, מחסור בציוד בסיסי לאסירים, ליקויים באיכות המזון וכמותו, ליקויים במתן טיפול רפואי הולם ועוד.

מספר בג"צים הוגשו בישראל לשיפור זכויות האסירים וביניהם:

• עע"א חנניה גולן נגד שירות בתי הסוהר שעסק בזכויות אסיר לחופש ביטוי
• בג"ץ רופאים לזכויות אדם נגד השר לביטחון פנים (מיטה לכל אסיר) שעסק במניעת התופעה של שינת אסירים על הרצפה בהיעדר מיטות
• בג"ץ "האגודה לזכויות האזרח" בדבר שטח המחיה אשר מוקצה לכל אסיר ועצור
• בג"ץ המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נגד שר האוצר שפסל תהליך להפרטת ההקמה והניהול של בית כלא ליד באר שבע בטענה של פגיעה בלתי מידתית בכבודם ובחירותם של האסירים

אחד הכלים שניתנו בידי השב"ס כלפי אסירים הוא כליאה בבידוד אולם לפי תחקירים בעיתונות נמצאה פגיעה בזכויות אסירים לאחר שדווח על היקף גדול של אסירים הכלואים בבידוד (חלקם קטינים) כשחלקם כלוא באופן זה לתקופות ארוכות וזאת למרות שבתי המשפט קבעו כי יש לנקוט בצעד כזה במשורה. לטענת ארגון רופאים לזכויות אדם בידוד הוא אמצעי הגורם נזקים פיזיים ונפשיים קשים גם לכלואים ללא בעיות קודמות, ומחריף את מצבם של כלואים מקבוצות סיכון.

זכויות קטינים

זכויות קטינים בתחום של מעצרים ומאסרים מוכתב על ידי חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) שחוקק ב-1971. חוק זה בא להקל על התנהלות המערכת מול קטינים כמו למשל חקירה על ידי חוקר נוער, קיום משפט בבית משפט לנוער, סיוע לקטין ולהוריו במהלך המשפט, הפרדה מאסירים בוגרים בתקופת המעצר/מאסר, חלופות מאסר בבית כלא (למשל מעון נעול) ועוד.

בדיקה של המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא שקיימת אפליה לרעה בזכויות קטינים פלסטינים הנשפטים בבתי הדין הצבאיים בשטחים וזאת בהתייחס לתחומים הבאים:

• הליכי מעצר של קטינים מתנהלים בפני בית המשפט הצבאי הרגיל (ולא בית משפט לנוער)
• אין זכות לקטין לנוכחות של הורה בחקירה כמו בישראל, אלא רק חובה של קצין החקירות להודיע להורה
• אין מגבלות בכל הנוגע למעצרים וחקירות קטינים בלילה
• אין חובה לקבל תסקיר קצין מבחן בנוגע לקטין
• חלופות המאסר מצומצמות יותר
• תקופת המעצר הממוצעת ארוכה מזו בישראל

גם דו"ח של האגודה לזכויות האזרח בישראל מצביע על פערים בין התנהלות מערכת המשפט מול קטינים ישראלים וקטינים פלסטינים כשלדברי הדו"ח ילד הפלסטיני זוכה להגנות ולזכויות מצומצמות, שאין בהן די להבטחת שלומו הפיזי והנפשי וסיפוק צרכיו המיוחדים כקטין. דבר זה נובע מכך שהתחיקה הצבאית אינה רואה צורך להתאים את הוראות סדר הדין הפלילי למצבם הייחודי של קטינים, ואינה כוללת צו מיוחד המפרט את הוראות הדין החלות על קטינים פלסטינים בשלבים השונים של ההליך הפלילי. חלק מהשוני בהתייחסות של שתי המערכות לקטינים בא לידי ביטוי בגיל הקטינות המוגדר בדין האזרחי למי שטרם מלאו לו 18 בעוד שבדין צבאי מוגדר גיל זה כ-16.

זכות השתיקה

ערך מורחב – זכות השתיקה

זכות השתיקה שמורה לאדם הנמצא בחקירה משטרתית או פלילית, שלא להפליל את עצמו כאשר תשובה לשאלות שנשאל עלולה להפלילו. בישראל זכות זו מבוססת על סעיף 28 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) שקובע שבעת מעצרו של אדם יש להזהירו כי "אינו חייב לומר דבר העלול להפלילו, כי כל דבר שיאמר עשוי לשמש ראיה נגדו וכן כי הימנעותו מלהשיב על שאלות עשויה לחזק את הראיות נגדו". סעיף 2 לפקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות) אימץ את העיקרון שעל-פיו אסור להכריח אדם להעיד נגד עצמו, אך הוא מקבל עדות כזו אם היא ניתנה בהסכמת הנחקר.

זכות השתיקה מנוצלת רבות על ידי אישי ציבור הנחקרים במשטרה כמו אריה דרעי, נעמי בלומנטל, שלמה בניזרי, דוד ביטן, גלעד שרון, יצחק הרצוג, פאינה קירשנבאום ועוד.

הזכות לשלמות הגוף והגנה מפני עינויים

ב-1984 אימץ האו"ם את האמנה נגד עינויים שנועדה למנוע עינויים ברחבי העולם. ישראל חתמה על האמנה ב-1986 ואשררה אותה ב-1991.

עד שנות ה-80 של המאה ה-20 כמעט ולא נחשף בערוצי התקשורת בישראל מידע על השימוש שעושים המשטרה והשב"כ בעינויים בישראל. כמו כן נטען שתלונות על עינויים בחקירות פלסטינים זכו ליחס מזלזל ולרוב נדחו על ידי הרשויות.

הנושא עלה בישראל לכותרות ב-1984 בעקבות הפרסומים על פרשת קו 300 (בה מת עציר ערבי במהלך חקירתו בעינויים) ובמיוחד בעקבות פרשת עיזאת נאפסו שהתפרסמה ב-1987 אז פנה סגן עיזאת נאפסו לבג"ץ בטענה שהודאתו בשב"כ הוצאה ממנו בעינויים. המידע שהוצג בדיונים ובהחלטת בית המשפט נחשף בחלקו לציבור והראה את מסכת העינויים ועיוותי הדין שנגרמו לנאפסו על ידי השב"כ.

בעקבות חשיפה זו מינתה הממשלה ב-1987 את ועדת לנדוי לבדיקת השימוש בעינויים בישראל. עם סיום הדיונים הסודיים נחשף הציבור לחלק מהדו"ח המסכם של הוועדה בו נקבעו נהלים הנוגעים לשימוש בעינויים בחקירות. הדו"ח לא אסר עינויים לחלוטין אלא הטיל מגבלות על השב"כ (למשל העדפת לחץ פסיכולוגי על פני לחץ פיזי ואם נדרש בכל זאת לחץ פיזי אז שיהיה לחץ פיזי מתון) וכן קבעה הוועדה מנגנונים לפיקוח על פעולות השב"כ. בדו"ח ביקרה הוועדה את תרבות השקר שהשתרשה בשב"כ ונועדה לכסות ולהסתיר מקרים של עינויים בחקירות. המלצות הוועדה אושרו על ידי הממשלה בשלהי 1987.

זמן קצר לאחר פרסום דו"ח הוועדה פרצה האינתיפאדה הראשונה והגידול בהיקף הפעילות של השב"כ הביא לחריגות רבות מהמלצות הוועדה ולמחאה של המתנגדים לעינויים. הנושא נבחן ב-2000 על ידי מבקר המדינה שגילה מצד אחד הבנה לצורך של השב"כ להשתמש בכלי זה אך דרש להגביר את הפיקוח על השב"כ על ידי "ועדת השרים לענייני החקירות בשב"כ" וכן לשפר את השקיפות של הארגון.

ב-2002 חוקקה הכנסת את חוק שירות הביטחון הכללי שנועד להסדיר את פעילות השב"כ. החוק לא כלל סעיף המתיר שימוש בלחץ פיזי במהלך חקירות.

חשיפת המידע על העינויים והתגברותם למרות אישור המלצות ועדת לנדוי הביאה להקמה של ארגונים אזרחיים שהחלו לפעול להפסקת העינויים בישראל כשהבולט בהם הוא הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל (הוקם ב-1990). ארגונים אלו פעלו לתעד מקרים של עינויים וכן עתרו לבג"ץ כדי לבטל את ההיתר שנתנה ועדת לנדוי ללחץ פיזי מתון. לטענת הארגונים קיים סיוע ממוסד לעינויים שמבצע השב"כ מצד השב"ס וגופי הטיפול הבריאותי והנפשי באסירים וזאת בגיבוי בג"ץ שדוחה באופן גורף עתירות בנושא. כמו כן ביקרו הארגונים פגיעות בקרובי נחקרים כדרך להפעיל לחץ על הנחקרים.

בעקבות בג"ץ העינויים מ-1999 קבע בית המשפט כי כמה משיטות העינויים הנהוגות בחקירות השב"כ אסורות וכן קבע מנגנון לפיקוח על חוקרי השב"כ.

ב-2013 הצליח "הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל" לגרום להעברת הפיקוח על העינויים מהשב"כ למשרד המשפטים.

בדו"ח מ-2021 טוען "הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל" כנגד הסחבת שנוקט "האגף לבירור תלונות נחקרי שב”כ במשרד המשפטים (המבת”ן)" בטיפול בתלונות על עינויים שהגיש הוועד. לטענת הוועד זמן הטיפול הממוצע בתלונה הוא כ-4.5 שנים (השיא הוא 8 שנים) כשמתוך כ-1,300 תלונות שהגיש נפתחה חקירה רק ב-2 מקרים וגם בהם נסגרו התיקים ולא הוגשו תלונות. ממצאים אלו משוקפים גם בדו"ח זכויות האדם של מחלקת המדינה של ארצות הברית מ-2022.

להתנגדות לעינויים, שאותה הובילו ארגוני זכויות אדם, הצטרפו בעשור השני של המאה ה-21 גם אנשי ימין, בעקבות העינויים שעבר בחקירתו עמירם בן-אוליאל, כחשוד בביצוע הפיגוע בדומא. בית המשפט המחוזי מרכז פסל את ההודאות שנגבו בעינויים מבן-אוליאל וחשוד נוסף, אך קיבל את ההודאות שנגבו מבן-אוליאל לאחר מכן, והרשיע את בן-אוליאל ברצח בני משפחת דוואבשה. פסק הדין בערעור שהוגש לבית המשפט העליון עסק בהרחבה בסוגיית הודאתיו של בן-אוליאל, ושלל את עמדת הסנגוריה לפיה פסילת ההודאות שניתנו עקב עינויים מצריכה גם את פסילתן של ההודאות שניתנו לאחר מכן. בהתאם לכך קיבל בית המשפט העליון את קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין קבילות הודאותיו המאוחרות של בן-אוליאל. אישי ציבור אחדים מתחו ביקורת על החלטת בית המשפט העליון שלא לפסול כליל את הודאותיו של בן-אוליאל.

חופש הביטוי

זכות הציבור לחופש ביטוי וחופש קבלת מידע מבוססת על ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, שאומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-1948 ומאז זכתה לתמיכת ישראל (ישראל לא הייתה מדינה חברה באו"ם בעת אימוץ ההכרזה). סעיף י"ט בהכרזה זו מתייחס לזכויות אלו: "כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים". זכות זו מוזכרת גם בסעיף 19 באמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות שם נאמר "לכל אדם תהיה הזכות לחופש הביטוי".

הזכות לחופש הביטוי

ערך מורחב – חופש הביטוי בישראל

חופש הביטוי בישראל (כמו גם חופש העיתונות) נחשב כאחד מזכויות אדם בסיסיות אולם אינו מוגן בחוק ואינו מוזכר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולכן אינו מוגן דיו מפני החלטות של הרשות המחוקקת ובעיקר המבצעת.

הכלי המרכזי המשמש את המדינה לצמצם את חופש הביטוי בישראל היא הצנזורה ובמיוחד הצנזורה הצבאית. הקונפליקט בין הרצון להגן על חופש הביטוי ובין הרצון להגן על ביטחון המדינה או על תדמיתה בא לידי ביטוי כבר מראשית המדינה. בג"ץ קול העם הוגש ב-1953 על ידי המפלגה הקומוניסטית הישראלית לאחר ששר הפנים סגר את בטאוניה שמתחו ביקורת על ממשלת ישראל. בפסק דינו קבע השופט שמעון אגרנט שלמעט מקרים קיצוניים חופש הביטוי קודם לאינטרסים ולזכויות אחרות (בכללן ביטחוניות).

עמדה זו של בג"ץ קיבלה חיזוק בבג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי שם הגן הרכב השופטים, בראשות אהרון ברק, על הזכות לחופש הביטוי והציב מגבלות על עבודת הצנזורה הצבאית.

על אף עמדת בג"ץ, העיתונים וכלי התקשורת מחויבים עדיין להגיש את מאמריהם לבדיקת ואישור הצנזור הצבאי.

מערכות החוק והמשפט בישראל קבעו מספר מגבלות לחופש הביטוי בישראל, במיוחד בכל הנוגע להסתה והעובר עליהן צפוי לעונש לפי סעיף 33 לחוק העונשין. בין המגבלות ניתן למנות הסתה להשתמטות משירות צבאי, הסתה לסירוב פקודה חוקית, הסתה לגזענות, הסתה לאלימות או טרור, ועוד. חוק יסוד: הכנסת מאפשר פסילת מועמד או מפלגה "אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע ... הסתה לגזענות". על בסיס חוק זה נפסלה ב-1988 רשימת כך מלרוץ לכנסת. ב-1996, במסגרת פסק דין אלבה נגד מדינת ישראל, הועמד לראשונה אזרח לדין באשמת הסתה לגזענות על בסיס חוק היסוד. יחד עם זאת קיימת מחלוקת בסוגיית "מהי אמירה גזענית" ומתי היא הופכת להסתה בת העמדה לדין.

מערכות החוק והמשפט נוטות לכלול במגבלות חופש הביטוי גם קריאות לחרם על מדינת ישראל. לשם כך חוקקה הכנסת ב-2011 את החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם והמערכות פועלות, בין השאר, למנוע כניסה לישראל של אנשים תומכי חרם וכן להעמיד לדין אנשים שקראו, בתחומי ישראל, לחרם על ישראל.

דו"ח של האגודה לזכויות האזרח בישראל טוען שבכל הנוגע לזכות לחופש ביטוי, מערכת הדין הצבאי, אליה כפופים הפלסטינים ביהודה ושומרון, מחמירה יותר ממערכת המשפט האזרחי:

• עברת "הסתה" לפי הדין הצבאי כוללת כל מקרה בו אדם מנסה להשפיע על דעת הקהל באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי (בנאום, דיבור, תליית כרוזים או כתיבת סיסמאות נגד הכיבוש) בעוד שלפי הדין האזרחי "הסתה" מתייחסת רק למקרים שבהם אדם מפרסם דבר שנועד להסית לאלימות או לטרור ובתנאי שיש בפרסום אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה האלימות או הטרור.
• העונש על "הסתה" לפי הדין הצבאי הוא 10 שנות מאסר בעוד שלפי הדין האזרחי העונש על עבירה דומה הוא 5 שנים.
• בהתאם לדין הצבאי נאסר על פלסטינים להפיץ ולהציג פרסומים מכל סוג שהוא המכילים "חומר שיש לו משמעות מדינית" (כלל דגלים וסמלים פלסטיניים) ללא אישור של המפקד הצבאי בעוד שהדין האזרחי אינו מטיל מגבלות למעט פרסומים שיש בהם כדי להמריד או להסית לאלימות או לטרור.

חופש המידע, זכות הציבור לדעת והזכות לפרטיות

ערכים מורחבים – זכות הציבור לדעת, חוק חופש המידע, הזכות לפרטיות

זכות הציבור לדעת מתבססת על ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. לשם מימוש זכות זו חוקקה הכנסת בישראל ב-1998 את חוק חופש המידע הקובע כי "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה". בנוסף, קובע סעיף 5 לחוק: "רשות ציבורית תפרסם דין וחשבון שנתי שיכלול מידע על אודות פעילותה ותחומי אחריותה והסבר על תפקידיה וסמכויותיה".

יחד עם זאת קבע המחוקק בישראל מספר כלים כדי להגביל זכות זו במקרים בהם המידע הנחשף עלול לגרום לסיכון ביטחון המדינה או לחדירה לפרטיות. כלים אלו כוללים את:

• חוק הגנת הפרטיות המסדיר את הזכות לפרטיות ומאפשר לאדם פרטי וארגונים למנוע חשיפה של פרטים העשויים לפגוע בפרטיותם. קיים קונפליקט תמידי בין הדרישה לשקיפות (זכות הציבור לדעת) לבין הדרישה לפרטיות.
• צו איסור פרסום שמתבקש מבית המשפט על ידי גורם ממשלתי (כמו למשל במקרים בהם יש חשש לפגיעה בביטחון המדינה או כדי למנוע שיבוש חקירה) או על ידי גורם פרטי הרוצה למנוע פרסום פרטים על עצמו. נטען כנגד הערכאות המשפטיות על יד קלה באישור צווי איסור פרסום ופגיעה בזכות הציבור לדעת. כמו כן נטען שהניסיון לאסור פרסום הוא אנכרוניסטי לאור היכולת לפרסם מידע באתרי אינטרנט בחו"ל וברשתות חברתיות.

ביקורת רבה עולה כנגד השלטונות בישראל על פגיעה בזכות האזרחים לפרטיות על ידי איסוף נרחב של נתונים עליהם בעזרת שימוש הולך וגובר בכלי מעקב אלקטרוניים. כלים אלו כוללים מעקב מחשבים, מעקב טלפונים, שימוש ברוגלות, כלים לזיהוי ביומטרי, מצלמות מעקב, מערכת זיהוי תווי פנים, האזנות ועוד. טענה דומה עלתה בהקשר של שימוש ישראלי באמצעי מעקב בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

מול זכות הציבור לדעת עלתה בשנים האחרונות הדרישה לזכות להישכח דהיינו מחיקת אזכורים של אדם פרטי מהעולם הדיגיטלי. בישראל זכות זו אינה מעוגנת רשמית בחוק הגנת הפרטיות אשר דן רק בזכות לתיקון מידע אישי. מספר הצעות חוק הוגשו בנושא אך לא אושרו ועל אף שמספר בקשות הוגשו בישראל למחזיקי מידע למימוש זכות זו, מערכת המשפט נמנעת מלפסוק בסוגיה זו.

במהלך 2020, עם פרוץ מגפת הקורונה, הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל (בשיתוף עם ארגונים אזרחיים נוספים) מספר עתירות לבג"ץ לביטול ההיתרים הנרחבים שניתנו לשב"כ לעקוב אחר אזרחים במסגרת תקנות לשעת חירום שמאפשרות מעקב אחר אזרחים. לאחר דחיית מספר פניות הורה בג"ץ לממשלה לצמצם את ההיתר שניתן לשב"כ. לפי דו"ח של מחלקת המדינה של ארצות הברית מ-2022 הגישה התנועה לזכויות האזרח ב-2021 עתירה לבג"ץ על כך שהיתר האזנה שניתן לשב"כ איפשר לו לחפש ולעבד מידע אישי ללא פיקוח, שכלל נתוני מיקום של אנשים, נטייה מינית, השתתפות בהפגנות, ודעות פוליטיות.

זכות המחאה וההפגנה

חופש ההפגנה (כמו גם חופש ההתארגנות) הוא זכות הנגזרת מחופש הביטוי ומעוגנת בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ובהאמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות. בישראל זכות זו היא חלק מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובית המשפט הגבוה נתן עדיפות מובהקת לזכות ההפגנה תוך שהוא מציין כי על השלטון להקצות משאבים ואמצעים כדי לאפשר את מימוש ההפגנה וכי אין לפגוע או לאסור על יכולתו של הפרט לממש את זכות להפגנה.

יחד עם זאת ניתנו בידי המשטרה כלים להגביל את זכות ההפגנה הנגזרים מאינטרס ציבורי והסדר הציבורי. כלים אלו כוללים דרישה לקבלת היתר להפגנה, הגבלת חדירה לפרטיות, מניעת מטרדי רעש, מניעת פגיעה בחופש התנועה, מגבלות הפגנה על חיילים ועובדי ממשלה ועוד.

דו"ח של האגודה לזכויות האזרח מ-2014 מצביע על פער בהתייחסות השלטונות לעצרות, צעדות מחאה והפגנות של ישראלים ושל פלסטינים. הפגנות של פלסטינים מוגדרות, לרוב, כהתקהלויות בלתי חוקיות שיחס הצבא והמשטרה אליהן כאל איום וחלקן הגדול מפוזר באלימות בעוד שהפגנות שמקיימים ישראלים בשטחים זוכות ליחס המבטא הכרה בחופש הביטוי ובזכות להפגין. פער זה מקורו בהחלת הצו הצבאי בדבר "איסור פעילות הסתה ותעמולה עוינת (יהודה ושומרון 767 - 1967)" שלפיו קיים איסור כמעט מוחלט על קיומן של הפגנות, וכי גם מרבית צורות הביטוי האחרות מוגבלות ומחייבות קבלת אישור מראש. הפערים בין הדין האזרחי לדין הצבאי, בתחום של מחאה, באים לידי ביטוי במספר נושאים:

• לפי הדין האזרחי נדרשים לפחות 50 איש כדי להגדיר "אספה" או "תהלוכה" בעוד שלפי הדין הצבאי מספיקים 10 אנשים לכך.
• לפי הדין האזרחי רק התכנסות תחת כיפת השמיים תיחשב כהפגנה בעוד שלפי הדין הצבאי גם התכנסות בבית או באולם תיחשב לאספה או הפגנה.
• לפי הדין האזרחי התקהלות שאינה למטרת אספה או תהלוכה אינה דורשת רישיון בעוד שלפי הדין הצבאי התקהלות שרק נחשדת כבעלת אופי מדיני/פוליטי נדרשת לרישיון.
• לפי הדין האזרחי העונש על הפרת תנאי הפגנה הוא שנת מאסר אחת בעוד שלפי הדין הצבאי העונש הוא 10 שנות מאסר.

ראייה מצומצמת זו של "הזכות להפגין" הופכת כמעט כל הפגנה של פלסטינים בגדה המערבית, באופן אוטומטי, להפרה של הסדר הציבורי שדורשת התערבות של כוחות הביטחון לפיזורה ולהחזרת הסדר הציבורי. אחד הכלים שניתנו בידי הריבון בשטחים כדי למנוע הפגנות הוא הוצאת צו שטח צבאי סגור ולפי הדו"ח של האגודה לזכויות האזרח צו זה הוצא, לא פעם, תוך כדי קיום הפגנה כדי להביא להפסקתה.

הזכות לעיתונות חופשית

עיתונות עצמאית וחופשית ממלאת פונקציה של פיקוח וביקורת על השלטון על ידי פרסום מידע על המתרחש במדינה ובעולם וחשיפת מידע ביקורתי, מקרי צנזורה, שחיתות, שקרים, אי-דיוקים, תעמולה מטעם השלטון וקיום מחאות נגדו. לכן מטרתו של חופש העיתונות היא לצמצם את התערבות השלטון בעיתונות ובתקשורת המונים, לרבות אמצעי תקשורת מודפסים ואלקטרוניים, ולהבטיח את אי־תלותה בשלטון.

החל מ-1933 הוכתב חופש העיתונות בישראל על ידי פקודת העיתונות המנדטורית שנתנה בידי הממשל את הסמכות לאשר פתיחת עיתון וסגירתו. הפקודה בוטלה ב-2017 בשל הטענה לפגיעה בזכויות החוקתיות לחופש הביטוי ולחופש העיסוק.

חופש העיתונות בישראל אינו מוגן על ידי חקיקה אלא על ידי פסיקות בג"ץ כמו בג"ץ קול העם שנתן עדיפות לחופש העיתונות וחופש הביטוי על פני האינטרסים של הממשלה ומערכת הביטחון.

בישראל מתקיימת צנזורה שבכוחה לצמצם את חופש העיתונות על ידי פסילת פרסום מידע לציבור. הצנזורה נוגעת לתחומים שונים שהעיקרי בהם היא הביקורת על ידי הצנזורה הצבאית. עיתונאים ועורכי עיתונים עדיין נדרשים להגיש פרסומים לצנזור לאישור ועיתונאי שלא עומד בדרישת הצנזורה עלול לאבד את רישיונו כעיתונאי.

לצנזורה ולהשפעתה על חופש העיתונות בישראל מבקרים רבים. אחד המקרים הבולטים בהם חל עימות בין הצנזורה לבין פרסום מידע עיתונאי הוא המקרה של אבנר כהן שפרסם בארצות הברית ב-1998 את הספר "ישראל והפצצה" שדן בתוכנית הגרעין של ישראל. הספר, שנפסל לפרסום על ידי הצנזורה, הביא להוצאת צו מעצר נגד הסופר שטען שמדיניות העמימות בה נוקטת ישראל באשר לשאלת הימצאו של נשק גרעיני בידיה, היא אנכרוניסטית ובלתי דמוקרטית ו"יצרה ציבור בור, פחדן, ציבור שבמובן מסוים בגד בחובות האזרחיות הדמוקרטיות שלו", וכי "לא ניתן לקיים תהליכים בריאים של קבלת החלטות בדמוקרטיה, או להיזהר מכשלים של חשיבה קבוצתית, תוך מחויבות לעמימות".

אחד הכלים שתומך בחופש העיתונות הוא הזכות לחיסיון עיתונאי שמאפשר לעיתונאי, בתנאים מסוימים, להימנע מלחשוף את מקורותיו. כלי זה אינו מעוגן בחקיקה אך נתמך על ידי פסיקות בית המשפט (למשל פסק דיו ציטרין ואח' נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין).

ארגון עיתונאים ללא גבולות בודק את מצב העיתונות בעולם ומגדיר את "מדד חופש העיתונות". המדד מתיייחס למספר אינדיקטורים כמו צנזורה, לחצים חיצוניים לצנזורה עצמית, השפעות הון-שלטון-עיתון, ביטחון העיתונאים ועוד. לפי מדד זה מדורגת ישראל ב-2023 במקום ה-97 (מתוך 180 מדינות), תוצאה המראה ירידה קלה לעומת שנים קודמות (86 (2022), 86 (2021), 88 (2020) ו-88 (2019)). יחד עם זאת יש לציין שהיו שנים בהם ישראל דורגה במקומות נמוכים יותר (כמו למשל ב-2012 אז דורגה במקום ה-112). לדברי הארגון הדירוג מושפע ממבצעים ומלחמות המתחוללות בישראל אותן מנצלת ישראל כדי לפגוע בעיתונאים, במשרדיהם ובאתרי תקשורת ומדיה. כמו כן טוען הארגון לרדיפה מתמשכת של עיתונאים פלסטינים (כמו מקרה שירין אבו עאקלה).

גם דו"ח של מחלקת המדינה של ארצות הברית מ-2022 טוען לפגיעה בעיתונאים פלסטינים שכוללת הגבלת תנועה, שימוש באלימות, מעצרים, סגירת כלי תקשורת, הפחדה ועוד

בשנת 1953 סגר שר הפנים, ישראל רוקח, את ביטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית, "קול העם", ל-15 יום. לאחר עתירה לבג"ץ, ביטל בית המשפט העליון את הסגירה, ובפסק הדין, בג"ץ קול העם, ביסס את חופש הביטוי בישראל.

הזכות לתרבות

ערך מורחב – הזכות לתרבות

הזכות לתרבות מאגדת בתוכה את האפשרות לנהל אורח חיים כולל בהתאם להשקפת עולם, להשתייכות האתנית, השתייכות דתית וכדומה. הזכות לתרבות היא אחד הכלים למימוש חופש הביטוי והיא מאפשרת קיום חיי תרבות לכל הקבוצות המתקיימות בתוך קולקטיב מסוים (ראו רב תרבותיות) תוך מתן הגנות של השלטון על זכות זו כולל הגנה על יצירות תרבותיות. זכות זו הוגדרה בסעיף 15 בהאמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות ובסעיף 27 בהאמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, אמנות אותן אשררה ישראל.

בישראל מוזכר חופש התרבות במגילת העצמאות אולם על אף שהמדינה תומכת במוסדות ואירועים תרבותיים לא נחקק מעולם חוק המעגן את "הזכות לתרבות" בספר החוקים. במסגרת הליכי ניסוח חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי ב-2018 נעשה ניסיון להכניס בו סעיף המעניק זכות לכל תושב ישראל "לפעול לשימור תרבותו, מורשתו, שפתו וזהותו אולם התוספת נדחתה.

הזכות לתרבות וחופש ביטוי כוללת את הזכות לקבלת מימון או תמיכה ציבורית על בסיס שוויוני ומטילה חובה על רשויות המדינה לנהוג בחוסר משוא פנים ובהוגנות בנוגע למימון תוכני היצירה התרבותית והאומנותית, הימנעות מיצירת היררכיה בין-תרבותית והימנעות מפרשנות של יצירות האומנות ומהכרעות שלטוניות המבוססות על תוכן היצירות.

יחד עם זאת נטען שבכל הנוגע למרחב הציבורי המדינה מציבה סייגים לזכות לתרבות כדי למנוע פגיעה באמונתם ותרבותם של אוכלוסיות אחרות (כמו למשל איסור הצגה בציבור של פרסומים, תמונות, פסלים, מופעי רחוב ומיצגים שיש בהם כדי לפגוע באוכלוסיות אחרות) וכן שהמדינה אינה עושה די להגן על הזכות לתרבות במקרים בהם היא מתקיימת שלא בציבור (כמו בהצגות ותערוכות) ושהשלטון (הכנסת, הממשלה והרשויות המקומיות) משתמש בסיוע הכספי הניתן לתרבות כאמצעי לשלוט ולהשפיע על תוכני התרבות.

זכויות עובדים

ערך מורחב – זכויות עובדים

זכויות עובדים הן אוסף של זכויות המתייחסות להגנות המוקנות לציבור העובדים והעובדות וכלולות בין היתר בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, באמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, אמנות 87 ו-98 של ארגון העבודה הבין-לאומי וכן כתוצאה מתקנות, חוקים והחלטות בתי משפט בישראל.

בין השאר כוללות זכויות אלו את חופש העיסוק, הזכות לעבודה, "תנאי עבודה צודקים והוגנים", "הגנה מפני אבטלה", שוויון הזדמנויות בעבודה, "הגנה סוציאלית", זכות השביתה, זכות ההתאגדות, חוק גיל פרישה, חוק פיצויי פיטורים, חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, חוק הסכמים קיבוציים, חוקי מגן, הזכות לשכר מינימום הוגן, חוק בתי הדין לעבודה ועוד.

הזכות לעבודה

ערך מורחב – הזכות לעבודה

הזכות לעבודה מוזכרת גם היא בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (סעיף כ"ג). הדרישה לזכויות לציבור העובדים החלה בתקופת המהפכה הצרפתית זאת במטרה לשחרר את מעמד הפועלים מהתלות בבעלי האחוזות. הכרזות האו"ם מ-1948 ו-1966 מתייחסות גם הן לזכות לעבוד תוך התייחסות מיוחדת לנשים, ילדים, בני הגיל השלישי, אנשים עם מוגבלויות, מהגרים ומבקשי מקלט.

ישראל הצטרפה, אומנם, לאמנות של האו"ם הכוללות גם את הזכות לעבודה אך כנסת ישראל לא חוקקה חוק ייעודי המגן על זכות זו. יחד עם זאת במספר פסיקות שונות בית המשפט התייחס לזכות זו כזכות בסיסית כמו למשל בפסק דין לוין (ע"ע 8 99/359 לוין נ' רשות השידור) בו קבעה השופטת ש"הזכות לעבוד … היא זכות לעסוק במלאכה ולא ללכת בטל". מספר גופים בארץ פועלים למימוש זכות האזרחים לעבוד וביניהם שירות התעסוקה, בתי הדין לעבודה, משרד הכלכלה והתעשייה וארגוני העובדים.

לאורך השנים עולות סוגיות הנוגעות לאפליה כלפי מגזרים מוחלשים ובמיוחד כלפי עובדים בעלי מוגבלויות (שיעור האבטלה של עובדים בעלי מוגבלויות (2011) גבוה ועומד על כ-55%). לשם כך חוקקה הכנסת ב-1998 את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות וכן מציעה המדינה תמריצים למקומות עבודה כדי לקלוט עובדים ממגזר זה.

דו"ח של מרכז אדוה מצביע על כך שעל אף היציבות באחוז התעסוקה, עבודה אינה מגינה מפני עוני ואחוז הולך ועולה של עובדים יורדים אל מתחת לקו העוני. כך לדוגמה ב-1989 10% מהעובדים בישראל היו מתחת לקו העוני לעומת 18% ב-2005. דו"ח אחר של מרכז אדוה, מ-2022 מצביע על גידול באי שוויון בהכנסות - גורם התורם אף הוא לעלייה בשיעור העובדים העניים.

חופש העיסוק

ערך מורחב – חופש העיסוק

הזכות לחופש העיסוק היא הזכות של כל אדם לעסוק בכל עיסוק או מקצוע שיחפוץ בו. הזכות נכללת בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ובישראל נקבעה זכות זו תחילה בפסיקה של בג"ץ (ראו בג"ץ בז'רנו נגד שר המשטרה), ומ-1992 בחוק יסוד: חופש העיסוק. החוק מסדיר גם את מגבלות חופש העיסוק בהתאם לחוקים אחרים (כמו איסור לעסוק במקצועות מסוימים ללא רישיון). יחד עם זאת מתיר חוק יסוד: חופש העיסוק את הגבלת החוק על ידי חקיקה ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל ושנועד לתכלית ראויה. כך למשל ב-1994, בעקבות לחץ המפלגות החרדיות, חוקק חוק בשר ומוצריו שצימצם את חוק חופש העיסוק באופן שימנע מיבואנים יבוא בשר לא כשר ארצה.

זכות ההתאגדות

ערך מורחב – זכות ההתאגדות

זכות ההתאגדות (קרויה גם "זכות ההתארגנות") מתייחסת, במשמעותה הרחבה, לזכותו של כל אדם להקים ארגון או להצטרף לארגון קיים ולפעול במסגרתו, כדי להשיג מטרות משותפות. בהקשר של זכויות עובדים, זכות ההתאגדות מתייחסת לזכות להקים או להצטרף לארגון עובדים ושארגון זה יפעל לשמירה על זכויות העובד. הזכות מגדירה את הזכות של עובדים להתאגד במקום עבודה ללא הפרעה או העמדת חסמים מצד המעסיק וכן קובעת שהצטרפות לארגון עובדים אינה יכולה לשמש עילה למעסיקים להתנכל לעובדים, לפגוע בתנאי העסקתם, לפטר אותם או למנוע מהם השתתפות בהפגנה או בשביתה.

זכות זו מופיעה בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (סעיף 22) וכן באמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (סעיף 8) תוך החרגה מזכות זו של הכוחות המזוינים, המשטרה ופקידי ממשלה.

זכות ההתאגדות בישראל נגזרת מהצטרפות ישראל לאמנות האו"ם ולאמנות ארגון העבודה הבין-לאומי אבל לא הייתה מעוגנת בחקיקה. בית המשפט העליון קבע, במספר פסיקות, את החשיבות שהוא נותן לזכות זו (כמו בבג"ץ ג'ריס בו קבע השופט משה לנדוי ש"חופש ההתאגדות הוא אחד מעיקרי המשטר הדמוקרטי ואחת מזכויות היסוד של האזרח".

ב-1992, עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התבסס מעמדה החוקתי של זכות ההתאגדות כחלק מכבוד האדם. ב-2001 חוקק חוק הסכמים קיבוציים שמסדיר את נושא ההסכם קיבוצי (ישראל) עם מעבידים.

על אף קיומה של זכות ההתאגדות, דו"ח של מרכז אדוה מצביע על ירידה מתמשכת בניצול זכות זו. לפי הדו"ח כ-80% מהעובדים היו מאוגדים בתחילת שנות ה-80 לעומת כ-40% ב-2000. לטענת עורכי הסקר דבר זה עשוי לפגוע בזכויות העובדים.

שוויון הזדמנויות בעבודה

ערך מורחב – שוויון הזדמנויות

זכות בישראל לשוויון הזדמנויות בעבודה נקבעה בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה שחוקק ב-1988. חוק זה אוסר על מעביד להפלות בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מאפיינים כמו מין, נטייה מינית, מעמד אישי, הריון, טיפולי פוריות, הורות, גיל, גזע, דת, לאום, ארץ מוצא, מקום מגורים, השקפה, מפלגה, ושירות במילואים. החוק עבר לאורך השנים מספר שינויים והרחבות וב-2001 הורחב גם לעובדי קבלן.

הזכות לשוויון הזדמנויות מתייחסת לכל שלבי העבודה דהיינו החל מהליך הקבלה לעבודה, דרך המשא ומתן על תנאי העבודה, דיוני הקידום, ההכשרות המקצועיות, הערכות העובדים והפיטורים. החוק גם קובע את הזכות לפיצויים במקרה שהמעביד פוגע בעובד על ידי אפליה בשוויון ההזדמנויות.

חלק מהרחבות אלו בחוק נבעו מהחלטות מערכת המשפט (הן מפסיקות בתי הדין לעבודה והן מפסיקות ערכאות משפטיות אזרחיות כמו בית המשפט העליון) כגון:

• בג"ץ אל-על נגד דנילוביץ שהביא להוספת סעיף הנוגע ל"נטייה מינית"
• פסק דין מנחם יהב שהביא לשינוי החוק בנוגע לסטטוס של בן/בת זוג של העובד
• פסק דין אלכסנדר מוסקלנקו שהביא לשינוי החוק כדי להשוות זכויות בין בני זוג שהביאו ילד לעולם
• פסק דין מישל מלכה נגד התעשייה האווירית לישראל שפסק פיצויים לעובד בגלל אפליה על רקע עדתי

אחד הסעיפים של חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה מ-1988 מתייחס לזכות לא לסבול מהטרדה מינית במקום העבודה. ב-1998 הורחבה זכות זו עם חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית שבין היתר נועד להבטיח את הזכות ל"מקום עבודה בטוח ושלו השומר על צלם אנוש וכבוד האדם". החוק מטיל אחריות גם על המעביד ומחייב אותו "לנקוט אמצעים סבירים, בנסיבות העניין, כדי למנוע הטרדה מינית…".

זכות השביתה

ערך מורחב – זכות השביתה

זכות השביתה היא זכות הנתונה בידי עובדים כדי להפעיל לחץ על מעסיקם לשמור או לשפר את זכויותיהם ותנאי עבודתם. על פי החוק במדינת ישראל הזכות לשבות מותרת לעובדים רק במסגרת סכסוך עבודה קיבוצי. החוק קובע גם את ההליכים המקדימים לשביתה כמו הכרזה על השביתה, הכרזה על סכסוך עבודה ועוד. בהתקיים תנאים אלו מגן החוק על זכויות השובתים כך שהמעביד לא יכול לפטרם עקב השביתה ולא להטיל עליהם קנסות ופיצויים עקב נזקים שייתכן ונגרמו למקום העבודה עקב השביתה. יחד עם זאת רשאי המעביד לקזז את ימי השביתה משכר העובדים ובמספר ארגוני עובדים הוקם מנגנון לפיצוי חלקי של העובדים במקרים כאלו.

לאחר מספר מקרים בהם נפגעה יעילות השביתה עקב שכירת עובדי קבלן במקום השובתים נקבעו מספר חוקים להגן על השובתים. ב-1959 נקבע ששירות התעסוקה לא יפנה עובדים להחליף עובדים שובתים וב-1996, כחלק מחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, נאסר על מעבידים להעסיק עובדי קבלן כתחליף לעובדים שובתים.

החוק קובע שהזכות לשבות לא תחול על קבוצות מסוימות (כמו שוטרים וחיילים) ותהייה חלקית לקבוצות אחרות (כמו עובדים מפעלים חיוניים).

הזכות לשכר שווה

הזכות לשכר שווה בין המינים נגזרת מחוק שכר שווה לעובדת ולעובד (שנחקק ב-1964 ותוקן ב-1996) וזאת כחלק מהמהלך לשוויון הזדמנויות בעבודה. החוק נועד למנוע אפליה בין המינים בכל הנוגע לשכר או לכל גמול אחר בעבודה. החוק התבסס על חוק חוק עבודת נשים מ-1959 שנועד להגן על זכויות האישה העובדת.

תיקונים מאוחרים יותר לחוק (מ-2014 ו-2020) דורשים מהמעסיקים (המעסיקים מעל מספר מסוים של עובדים) לספק לעובדיהם מידע סטטיסטי על רמות השכר במקום העבודה בהתאם לסוגי עובדים, סוגי משרות וסוגי דירוגים כולל פירוט פערי השכר הממוצע בין גברים לנשים באחוזים. תיקון זה נכנס לתוקף ביוני 2022.

לפי מחקרים שונים, במקומות עבודה רבים עדיין קיימים פערי שכר בין גברים ונשים (חלקם משמעותיים). מחקרים אחרים מצביעים על אפליה לא רק כלפי נשים אלא גם כלפי קבוצות כמו ערבים, אתיופים, אנשים עם מוגבלויות ועוד.

הזכות לשכר מינימום

ערך מורחב – שכר מינימום

שכר מינימום נועד להבטיח בחוק את הזכות לשכר בסיסי על ידי העמדת רף שכר שאין לשלם פחות ממנו. הבטחת הזכות לשכר מינימום מגנה בעיקר על עובדים שמשכורתם נמוכה או עובדים חלשים חסרי יכולת להתמקח עם מעבידם. שכר מינימום בישראל התקבל כחוק ב-1987 וגובה שכר זה עבר מספר רב של עדכונים לאורך השנים כדי להתאימו לרמת החיים בישראל. על פי נתוני המוסד לביטוח לאומי בשנת 2018 שיעור השכירים שהרוויחו עד שכר המינימום עמד על 35%. על אף החוק מחקרים מצביעים על מקרים רבים בהם מעבידים שילמו שכר הנמוך משכר המינימום

הזכות להגנת עובד בפיטורים

החוק בישראל קבע מקרים בהם עומדת לעובדים הזכות להגנה מפני פיטורים שרירותיים, כמו למשל איסור פיטורי עובדת בהריון, איסור פיטורי עובד שחשף מעשי שחיתות, איסור פיטורים במהלך או בסמוך לשירות מילואים של העובד, איסור פיטורים בשל היעדרות עובד מעבודתו בשעת חירום מחמת הוראות פיקוד העורף ועוד.

הגנה נוספת מפני פיטורים ניתנת לעובדים הקשורים לארגון עובדים שחתם על הסכם קיבוצי עם המעביד. הסכם זה מעניק, בין השאר, לארגון העובדים את הכוח לשבות כדי להתנגד לפיטורים.

החוק גם הגדיר את זכויות העובדים בכל הנוגע להליך הפיטורים דהיינו את שלבי התהליך הכוללים, בין השאר, שימוע, הודעה מוקדמת (המעוגנת בחוק חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות) ועוד. עבור השלב שלאחר סיום הליך הפיטורים חוקק בישראל חוק פיצויי פיטורים (1963) המגדיר את זכויותיו של עובד בכל הנוגע לתנאי פרישתו ולפיצויים להם הוא זכאי. מאחר שזכויות המתפטר מעבודה מצומצמות מזכויות המפוטר קבע החוק גם מקרים בהם זכויות הפיטורים יעמדו לעובד גם אם התפטר (כמו למשל בריאות לקויה, שהות במקלט לנשים מוכות, מעבר ליישוב מרוחק, הרעה בתנאי עבודה ועוד).

ביקורת נמתחה בישראל על נוהל מפוטרי קיץ, הנהוגה במיוחד במערכת החינוך. לפי נוהל זה נכפה על מורים/מורות להיות מפוטרים בתחילת חופשת הקיץ במוסדות החינוך, לקבל דמי אבטלה מצומצמים במהלך החופשה ולהיקלט שוב במערכת עם תחילת שנת הלימודים וזאת תוך פגיעה משמעותית בהכנסותיהם ובתנאי הפנסיה המצטברים שלהם.

הזכות לפרישה מהעבודה

הזכות לפרישה הוא זכות סוציאלית שנועדה למנוע העסקת עובדים ללא מיגבלת גיל. בישראל חוקקה הכנסת את חוק גיל פרישה הקובע את גיל החובה לפרישה מעבודה. עתירות לבג"ץ בנוגע להמשך עבודה מעבר לגיל הפרישה הקבוע בחוק, על רקע הזכות לשוויון, נדחו בטענה שהפגיעה באזרח נעשתה לתכלית ראויה, נסמכה על שיקולים סבירים, והיא מידתית. בנוסף לגיל הפרישה קבעה המדינה בחוק את הזכויות לביטוח פנסיוני הקובעות את חובת החיסכון הפנסיוני ("צו פנסיה חובה" 2008) ואת זכויות הפורשים בכל הנוגע לתשלומי הפנסיה שלהם ותשלומי קצבת אזרח ותיק והבטחת הכנסה דרך הביטוח הלאומי.

מחקרים מראים שאזרחים רבים, שמימשו את זכות הפרישה (מבחירה או מהכרח), לא מצליחים להתקיים בצורה נאותה מהפנסיה והקיצבה שלהם ונאלצים לצאת לעבודה כשבמקרים רבים עבודה זו אינה מתגמלת בצורה מספקת וכרוכה בעבודה קשה שלא מותאמת לגיל המתקדם של הפורש. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כ-19% מהפורשים אינם מצליחים לכסות את ההוצאות החודשיות הבסיסיות שלהם וכ-25% מהאזרחים הוותיקים עובדים לאחר פרישתם. מחקר נוסף מצביע על כך שבשנים 2000-2017 צמח אחוז הגמלאים העובדים בכ-140% (לעומת עליה של כ-60% בממוצע מדינות ה-OECD).

דו"ח של מרכז אדווה מצביע על כך שנכון ל-2021 קצבת האזרח הוותיק מעלה מעל קו העוני רק כ-25% מהגמלאים דהיינו ש-75% מהגמלאים שנמצאים מתחת לקו העוני לא מצליחים להיחלץ ממנו למרות קבלת הקצבה.

הזכות לעבודה בישיבה

הזכות לעבודה בישיבה נקבעה ב-2007 בחוק הזכות לעבודה בישיבה (הקרוי גם "חוק הקופאיות"). החוק קבע שעל מעביד להעמיד לרשות עובד, במקום העבודה, מושב לעבודה ולא ימנע מעובד ישיבה במהלך העבודה, אלא אם כן הוכיח המעביד שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה. החוק גם מגדיר את הקריטריונים לישיבה נוחה כמו התאמה לגוף העובד, קיומה של משענת, הדום לרגליים ועוד וכן שמספר הכיסאות יתאים למספר העובדים.

הסמכות לדון בהפרת החוק ניתנה בידי בתי הדין לעבודה.

הזכות לחופש מהעבודה

הזכות לחופש מהעבודה מעוגנת בחוק חופשה שנתית (1951) הקובעת קודם כל את זכותו של עובד להנות מחופש במהלך עבודתו וכן את משך החופשה לה הוא זכאי, את היקף דמי החופשה שעל המעביד לשלם לו ובנוסף את התנאים הנלווים הנוספים (כמו פדיון ימי מחופשה ועוד).

הזכות להגנת השכר

הזכות להגנת השכר מעוגנת בחוק הגנת השכר (1958). חוק זה הוא חוק מגן הבא להסדיר את תשלום השכר לעובדים שכירים במשק. הסוגיות בהן עוסק החוק כוללות את אופן התשלום, מועדי תשלום, הלנת שכר, ניכויים, הגנה מעיקולים, הסדרי פיצויים, תשלומי קצבה ועוד.

ב-1972, בעקבות ערעור שנדון בפניו, קרא "בית הדין הארצי לעבודה" למחוקק לשפר את החוק כדי לסתום פרצות שנתגלו בו ונוצלו לרעה על ידי מעבידים. הכנסת דנה בחוק והעבירה בהצבעה מספר תיקונים בו כשהעיקרי בהם היה סעיף 24 שנחקק ב-2008 והתייחס לשקיפות הנתונים בתלוש המשכורת (כמו מספר שעות העבודה וימי העבודה שעבד העובד בחודש התשלום ותקן השעות והימים באותו חודש) וכן לאחריות הפלילית והאזרחית של המעסיקים לקיום חוק זה.

הזכות לחופש תנועה

ערך מורחב – חופש התנועה

חופש התנועה מתייחס לזכות של אדם לנוע בחופשיות ממקום למקום (במדינתו ומחוצה לה) מבלי שיגבילו אותו, יפגעו בו או יאלצו אותו לשלם על כך ובהתאם לכך את הזכות לבחור את מקום מגוריו על פי רצונו (ומבלי שבחירה זו סותרת החלטות מדינה אחרות). התפיסה הרווחת היא כי הבטחת חופש תנועה היא תנאי מוקדם למימוש זכויות יסוד אחרות שכן להבטחת חופש התנועה יש השפעה רחבה על היכולת לממש זכויות אחרות כמו גישה לטיפול רפואי, חינוך, חופש העיסוק וכיוצא בזה. הזכות לחופש תנועה כלולה באמנות של האו"ם ואומצה לאחר התרחבות התופעות של פיאודליזם, אריסות, עבדות ווסאליות שהביאו לשליטה גמורה של בני אדם על חייהם של בני אדם אחרים (כולל הטלת מגבלות תנועה).

זכות התנועה בתחומי ישראל

ערך מורחב – חופש התנועה

חופש התנועה בתחומי ישראל מעוגן בסעיף 12 באמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות בה נכתב: "אדם הנמצא כחוק בתוך שטחה של מדינה זכותו, בתוך שטח זה, לנוע ולבחור את מקום מגוריו באורח חופשי". זכות התנועה ברחבי ישראל אינה מעוגנת רשמית בחוק אך מעוגנת בפסיקת בית המשפט העליון והספרות המשפטית ונגזרת מחוק יסוד כבוד האדם (על אף שלא מוזכרת בחוק).

על אף התוקף שנתן בית המשפט לחופש תנועה בתחומי ישראל קיימת בידי שלטונות המדינה הסמכות להגביל חופש זה. סמכות זו נגזרת לרוב מתקנות ההגנה (שעת חירום) ומהכרזה על מצב חירום (ישראל) ומאפשרת לשלטונות להטיל עוצר, לסגור דרכים, להקים מחסומי בדיקה ולהעמיד למשפט אנשים שחרגו מהמגבלות שהוטלו.

בעקבות הסכמי אוסלו שנחתמו בין מדינת ישראל לנציגים פלסטינים, הפכו חלקים גדולים מההתיישבות הפלסטינית ביהודה ושומרון לאוסף של איים מנותקים המוקפים שטחים בשליטת ישראל דבר המאפשר מעקב אחר הפלסטינים העוברים בין "אי" ל"אי". דו"ח של האגודה לזכויות האזרח מ-2014 טוען שישראל מנצלת יכולת זו כדי לגרום לפגיעה מהותית בזכויות התנועה של פלסטינים הן ביהודה ושומרון והן בתחומי הקו הירוק. לפי הדו"ח משתמשת ישראל בכלים כמו הגדרת אזורים צבאיים סגורים, הגדרת שב"מ (שטחי ביטחון מיוחדים), חסימת כבישים בסוללות עפר, הקמת גדרות והצבת מחסומים כדי להגביל את תנועת הפלסטינים. במקרים של מחסומים יכולים פלסטינים לעבור רק בהצגת אישור כשלא פעם מתבצע חיפוש ברכב ועל גופם. מנגד לא קיימות כמעט מגבלות על תנועת אזרחי ישראל תושבי יהודה ושומרון. דו"ח נוסף של האגודה מ-2023 מצביע, גם הוא, על המשך הפגיעה בחופש התנועה של הפלסטינים. מגבלות תנועה אלו מוזכרות גם בדו"ח של הבנק העולמי (2007) שם נכתב "המחסומים ושיטת התנועה בכבישי הגדה נועדו להגן ולהעניק עדיפות לתנועת מתנחלים ולהרחבתן הפיזית והכלכלית של ההתנחלויות, על חשבון האוכלוסייה הפלסטינית"

בכל הנוגע להפקעת אדמות לצורכי ציבור ביהודה ושומרון (בעיקר כבישים) קבע בג"ץ שניתן להפקיע אדמות פרטיות לצורכי ציבור אך על אדמות אלו לשרת את כלל האוכלוסייה (כך למשל בבג"ץ עיריית סלואד נגד הכנסת ובבג"ץ ג'מעית אסכאן נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון) אולם בדיקה של הארגונים "כרם נבות", ו"חקל" מצביעה על כך שכ-50% מהקרקעות הפרטיות שהופקעו (כאמור בעיקר לכבישים) משמשות רק את ההתנחלויות. הפגיעה בזכות לחופש תנועה של הפלסטינים באה לידי ביטוי גם בחוסר שוויון בהשקעה בתשתיות תחבורתיות כשסכומים משמעותיים הושקעו ומושקעים בכבישים שמטרתם לעקוף יישובים פלסטינים (למשל כביש עוקף חווארה) ומיועדים בעיקר למתנחלים, באיסור או הגבלת תנועת הפלסטינים (כמו למשל כביש 443) או בחסימת גישה ליישובים פלסטינים דרך כבישי הגישה ליישובים יהודיים.

זכות הכניסה והיציאה מישראל

זכות הכניסה והיציאה מישראל מעוגנת בסעיף 12 באמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות בה נכתב "כל אדם בן חורין [יהיה חופשי] לעזוב כל ארץ שהיא, לרבות ארצו הוא" וכן "לא תישלל באורח שרירותי מאיש הזכות להיכנס לארצו הוא". זכות הכניסה לישראל והיציאה ממנה מעוגנים בסעיף 6 של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יחד עם זאת סעיף זה (תת סעיף ב') מתייחס רק לזכות הכניסה לארץ של אזרחים ישראלים ואינו מרחיב לגבי הזכויות של תיירים, מהגרים, תושבי השטחים, מהגרי עבודה ומבקשי מקלט. כמו כן אין החוק מתייחס לזכות התנועה בתוך ישראל.

זכות הכניסה לארץ (בעיקר למי שאינו אזרח ישראל) מוסדרת בחוק הכניסה לישראל שנחקק ב-1952 ועבר מאז שינויים רבים. החוק מגדיר את הזכאות לקבלת היתר כניסה לישראל וכן את סוג ההיתר. בתחילת המאה ה-21 התמקדו השינויים בחוק בזכויות הכניסה לארץ של עובדים זרים בישראל תוך התייחסות לסוגים השונים של העובדים (עובדים בתחום הסיעוד, עובדי חקלאות, מהגרי עבודה ועוד). בשנים האחרונות הורחב החוק תוך הטלת מגבלות על נכנסים/שוהים בארץ עקב שייכות לארגונים מסוימים המבקרים את יחסה ופעולותיה של ישראל כלפי פלסטינים תושבי השטחים או כאלו המורשעים בפעילות טרור.

בניגוד לזכות לחופש תנועה של יהודים תושבי יהודה ושומרון, ערבים תושבי מזרח ירושלים נמצאים בסיכון לאבד את תעודת תושב קבע שלהם אם יחליטו להתגורר ביהודה ושומרון מחוץ לשטח ירושלים המזרחית (פעולה הנחשבת לעזיבת ישראל).

זכות הקניין

ערך מורחב – זכות הקניין

זכות הקניין היא הזכות להיות בעלים של נכס, הזכות להשתמש בנכס, הזכות למנוע מאנשים וגופים אחרים להשתמש בנכס או לפגוע בו והזכות להוריש אותו. זכות זו מעוגנת בסעיף י"ז בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו"ם מ-1948 וכן בסעיף 3 בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בהגדרת קניין נכללים מקרקעין (למשל בתים), מיטלטלין (למשל רכב ורהיטים), קניין רוחני (למשל פטנטים וסימנים מסחריים) ו"זכויות מוקנות" (למשל זכויות שידור, חוזי טלנטים, קוי חלוקת מוצרים, רכישת זכויות על יצירות ועוד).

בנוסף לחוק מספקת המדינה כלים כדי להבטיח את שימור זכות הקניין כמו למשל מרשם המקרקעין המאפשר רישום זכויות במקרקעין בישראל, רשות הפטנטים (הממונה על מתן הגנה משפטית על קניין רוחני ותעשייתי באמצעות רישום פטנטים, מדגמים ועיצובים, סימני מסחר וכינויי מקור), חוק זכויות יוצרים ועוד.

את סוגיית מעמד הקרקעות ביהודה ושומרון ורישום המקרקעין יש לבחון מנקודת מבט היסטורית: הליך רישום הבעלות על מקרקעין בגדה המערבית החל בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל והמשיך באופן חלקי גם בתקופת המנדט הבריטי ושלטון ממלכת ירדן אולם הליכים אלו לא הושלמו עד 1967. לאחר מלחמת ששת הימים עצרה ישראל את המשך הסדרת הבעלות על המקרקעין. המשמעות של אי הסדרה זו היא שחוקי הקניין והמקרקעין התקפים ביהודה ושומרון מבוססים על חוקים היסטוריים, צווי אלוף הפיקוד, תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) והחלטות המנהל האזרחי.

על פי ארגוני זכויות אדם העוסקים בנושא, מוביל מצב זה לפגיעה בזכות הקניין של פלסטינים הגרים בהגדה המערבית על ידי הפקעת אדמות והפיכתן לאדמות מדינה. דוגמאות לפגיעה כזו ניתן למצוא בהפקעה של קרקעות פרטיות פלסטיניות בעילה של צורכי הצבא ומסירה שלהן בהמשך להקמת התנחלויות, הכרזה על אדמות נפקדים כאדמות מדינה, הכרזה על אדמות לא מעובדות (או מעובדות חלקית) כאדמות מדינה על פי חוק עות'מאני מ-1858 (אותו המשיכה ישראל לשמר) ועוד. ההערכה היא שכ-35% משטחי הגדה הוכרזו כאדמות מדינה.

פגיעה נוספת בזכות הקניין של הפלסטינים ביהודה ושומרון נובעת מבנייה ללא היתר על קרקעות פלסטיניות פרטיות לטובת הקמת מאחזים או הרחבת התנחלויות. לפי דווחים של המנהל האזרחי ביהודה ושומרון מ-2017 כ-3,500 מבנים לא חוקיים הוקמו על קרקע פלסטינית פרטית תוך ניסיונות של המדינה להכשיר בנייה לא חוקית זו. ב-2020 פסל בג"ץ את החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, שנועד להסדיר ולהכשיר את מעמדם של בתים בהתנחלויות שנבנו על קרקעות בבעלות פרטית (חלקית או מלאה) של פלסטינים. הפסילה נעשתה, בין השאר, בנימוק שהוא פוגע בזכויות חוקתיות לקניין, לשוויון ולכבוד של התושבים הפלסטינים, בלי שיעמוד בתנאיה של פסקת ההגבלה.

כמו כן קיימת פגיעה בזכות הקניין של תושבי יהודה ושומרון הפלסטינים הנובעת ממניעה או הגבלת גישה לאדמות חקלאיות פרטיות. הגבלה זו נובעת לרוב מאיסור התקרבות לגדרות התנחלויות ומ"כליאת" אדמות חקלאיות מעבר לגדר ההפרדה. זכויות הפלסטינים בכל הנוגע למניעת גישה לאדמותיהם הותוו בבג"ץ "ראשד מוראר נ` מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון" בו נקבע שעל המפקד הצבאי ביהודה ושומרון (דהיינו הצבא והמשטרה) חלה חובה להגן על זכות הקניין של הפלסטינים באדמותיהם ולאפשר עיבוד אדמותיהם.

הזכות לחופש המצפון

ערך מורחב – חופש המצפון

הזכות לחופש המצפון קובעת כי כל אדם רשאי להחזיק בערכי מוסר התואמים את מצפונו. ערכים אלה אפשר שיתקיימו בזיקה לאמונה דתית או אידאולוגית. זכות זו מופיעה בסעיף י"ח של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ובסעיף 18 באמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות שם נאמר "לכל אדם הזכות לחופש המחשבה, המצפון והדת" ובישראל היא מוזכרת במגילת העצמאות ("מדינת ישראל...תקיים שוויון זכויות חברתי גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות").

חופש המצפון מטעמי אידאולוגיה מתייחס למספר נושאים כמו הימנעות מאכילת בשר, אי לבישת בגדי עור, אי פגיעה בבני אדם ועוד. אחד הנושאים המשמעותיים בסוגיית חופש המצפון הוא פציפיזם במובן הרחב שלו ואי נכונות לשירות צבאי (מלא או חלקי) במובן הפרקטי שלו. בנוגע לחופש מצפון בהקשר של פגיעה בבעלי חיים קיימת בישראל סובלנות מסוימת לזכות זו והדוגל בה יכול לשמור על עקרונותיו בחיים האזרחיים כמו גם בצבא (לדוגמה אי נעילת נעלי עור). בכל הנוגע לסרבנות שירות מטעמי מצפון עושה החוק אבחנה בין:

• פטור משירות בצה"ל על רקע הסדר "תורתו אומנותו" (ראו גיוס בני ישיבות) שם הזכות מוגנת (פחות או יותר) על ידי חוקים והסדרים קואליציוניים
• פטור משירות בצה"ל מסיבות מצפון: לטיפול בפטורים משירות בצה"ל מסיבות מצפון הקים צה"ל את ועדת מצפון (הוועדה המייעצת לשר הביטחון בענייני פטור משירות) האמורה לדון בבקשות פטור אלו. צה"ל עושה אבחנה בין מספר סוגי בקשות פטור:
  • פטור משירות מטעמים פציפיסטים טהורים, כלומר התנגדות עקרונית לשירות בצה"ל (או בכל צבא אחר). מקרים אלו, אם הם מוכחים בוועדה, יאושרו בדרך כלל.
  • פטור משירות מסיבות שלפי תפיסת צה"ל אינן פציפיסטיות כמו סיבות פוליטיות (למשל סירוב לשרת בשטחים הכבושים או סירוב לשרת בלבנון).
  • פטור מסיבות המוגדרות על ידי צה"ל כ"סרבנות סלקטיבית" או "סרבנות המונעת מטעמי נוחות אישית" (נכונות לשירות בתנאים אותם מציב המועמד לשירות).

מלש"בים שנדחו על ידי הוועדה אך עומדים בסירובם לשרת מסיבות מצפוניות צפויים לעונשים הכוללים מאסר (כמו במקרים של גדי אלגזי, חגי מטר, תאיר קמינר, יונתן בן ארצי ועוד). ברבים מהמקרים התארגנו קבוצות של סרבני מצפון שקראו לסירוב מלא או חלקי של השירות (כמו למשל התנגדות לשירות מחוץ לגבולות הקו הירוק עקב התנגדות לכיבוש, התנגדות להשתתף כחיילים בתוכנית ההתנתקות, התנגדות להשתתף כחיילים בפינוי יישובים מעבר לקו הירוק, התנגדות לשירות בלבנון ועוד). בין הקבוצות האלו ניתן למנות את מכתבי השמיניסטים (1970, 1979, 1987, 2001, 2005 ו-2017), תנועת יש גבול (שקמה בעקבות מלחמת לבנון הראשונה וקראה לסירוב לשירות בלבנון), תנועת אומץ לסרב (שקראה לסירוב לשירות בשטחים), מכתב "השמיניסטים הכתומים" (שסירבו להתגייס בגלל ההתנתקות), מכתבי סרבנות בגין הרפורמה המשפטית בישראל (2023) ועוד.

זכויות פליטים ומבקשי מקלט

ערך מורחב – פליט

סעיף 14 להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, מ-1948, מכיר בזכותם של בני האדם לחפש מקלט מפני רדיפה בארצות אחרות. מעמדם וזכויותיהם של פליטים מעוגנים באמנת האו"ם בדבר מעמדם של פליטים ובפרוטוקול המשלים לאמנה משנת 1967. האמנה נועדה להסדיר את מעמדם וזכויותיהם של פליטים בעקבות מאורעות מלחמת העולם השנייה והשואה (שחלו לפני 1 בינואר 1951) ואילו הפרוטוקול המשלים לאמנה הרחיב את תחולתה גם לאחר מועד זה והסיר את המגבלות הגאוגרפיות שנקבעו בה. מדינת ישראל הייתה אחת היוזמות העיקריות של אמנת הפליטים, חתמה עליה בשנת 1951 ואשררה אותה בשנת 1954, והיא אחת המדינות הראשונות שעשו כן. לפי האמנה, פליט הוא אדם שאינו יכול או אינו רוצה לחזור לארץ מוצאו בשל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות (לאום), השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או השקפה מדינית (פוליטית).

הגדרה זו מדגישה את הצורך להגן על אנשים מפני רדיפה פוליטית או מפני צורות אחרות של רדיפה והיא נסמכת על כמה עקרונות יסוד ובייחוד על "אי־אפליה", "אי־ענישה" ו"אי־החזרה" (non-refoulement). האמנה קובעת כי יש להחיל את הוראותיה ללא אפליה מטעמי גזע, דת או ארץ מוצא וכי, בכפוף לחריגים ספציפיים, אין להעניש פליטים על כניסתם לשטח המדינה או על שהייתם בה שלא כחוק וזאת מתוך הכרה שלעיתים קרובות חיפוש מקלט במדינה זרה מאלץ פליטים להפר את כללי ההגירה. ההגדרה כוללת גם כמה אמצעי הגנה מפני גירושם של פליטים כשהמרכזי שבהם הוא העיקרון של "אי־החזרה" (non-refoulement) המשותף למספר אמנות מרכזיות ומוגדר כעקרון מהותי שלא ניתן להסתייג או לגרוע ממנו. עיקרון זה קובע כי אין לגרש או להחזיר (refouler) אדם בניגוד לרצונו בכל דרך שהיא לשטח שבו הוא מפחד מסכנות הנשקפות לחייו, לחירותו ולביטחונו האישי.

באמנה נקבעו סטנדרטים בסיסיים מינימליים לטיפול בפליטים, בלי להגביל את זכות המדינות להעניק יחס טוב מהמינימום שנקבע. זכויות אלה כוללות גישה לבתי המשפט, לחינוך יסודי ולתעסוקה ומתן מסמכים, לרבות תעודת מסע בצורת דרכון עבור פליטים.

בנוגע לישראל הדגיש בג"ץ כי "אף שאמנת הפליטים לא נקלטה בדין הישראלי, נודעת לה משמעות גם במשפטנו הפנימי. זאת, נוכח החזקה הפרשנית שנקבעה בפסיקתנו, שלפיה קיימת התאמה בין חוקי המדינה לבין נורמות של המשפט הבינלאומי המחייבות את מדינת ישראל. על פי 'חזקת ההתאמה', חוקי המדינה יתפרשו - ככל הניתן - באופן העולה בקנה אחד עם הדין הבינלאומי". כמו כן בדגעש בג"ץ כי "הזיכרון ההיסטורי, ההתחייבות הבינלאומית שישראל נטלה על עצמה, הרצון שלנו להיות חלק ממשפחת העמים [...] והצו המוסרי - מצדיקים את כיבוד זכויות הפליטים - כבני אדם נושאי זכויות חוקתיות אוניברסליות".

מדינת ישראל העניקה מעמד פליט מעבר לקריטריונים המצומצמים המוגדרים באמנה. ב-2020 החליט בית המשפט העליון להעניק מעמד פליט לבני משפחה מחוף השנהב בשל חשש להשחתת איברי המין של בנות המשפחה אם יוחזרו למדינתן. כמו כן, רשות האוכלוסין וההגירה המליצה להעניק מקלט מדיני למשפחתה של ילדה בת 4, מייקן קייטה, גם כן מחוף השנהב, מחשש שיבתרו את גופה למטרת סחר באיברים בשל היותה לבקנית.

זכויות מבקשי מקלט

מבקשי מקלט הם מי שמבקשים הגנה ומקלט במדינה הבטוחה הראשונה שאליה הגיעו. כל מי שנכנס למדינה כדין וביקש בה מקלט, יש לבחון את בקשתו. כמו כן יש לבחון בקשות של מי שחצו את גבולה של מדינה שלא כדין. בעת תהליך הבחינה של בקשת המקלט המבקשים זכאים לקבל הגנה מפני גירוש. הגנה זו אינה כרוכה בהכרח במתן זכות לעבודה או במתן כלל הזכויות סוציאליות. במדינות שלא ניתנת בהן הזכות לעבודה או זכויות סוציאליות למבקשי מקלט יש לקיים הסדרים של המדינה או של נציבות האו"ם לפליטים להבטחת קיומם.

זכויות פליטים

מבקשי מקלט שמעמדם נבחן באופן פרטני ורשויות ההגירה מצאו שהם מתאימים להגדרות אמנת הפליטים של האו"ם זכאים למעמד פליט. מי שמקבל מעמד פליט בישראל זכאי לתושבות זמנית (א5), וזו מחודשת בפרקי זמן קבועים כפי שמוגדר בנוהל הטיפול במבקשי מקלט. המחזיקים במעמד זה מקבלים תעודת זהות אך אינם זכאים לקבל דרכון, כי אם תעודת מעבר. על מנת לצאת ולשוב לישראל, תושב ארעי נדרש ל"אשרת חוזר". מעמד זה מקנה את הזכות לעבוד, זכות לביטוח רפואי תחת חוק בריאות ממלכתי, זכות לשירותי רווחה מלאים (כולל קצבאות), זכויות בביטוח הלאומי וכן זכות הצבעה בבחירות לרשויות המקומיות. מעמד זה אינו מקנה את הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת.

הגנה קבוצתית

במקרים של גל פליטים (עשרות אלפים ואף מאות אלפים) שחוצים גבול בינלאומי בפרק זמן קצר וזקוקים להגנה, יש קושי למדינות לבחון את הבקשות של מבקשי המקלט למעמד פליט באופן פרטני. לפיכך פליטים אלו מוגדרים באופן כוללני כזכאים להגנה קבוצתית. מי שמקבל הגנה כזאת לא ניתן להרחיקו מהמדינה שבה קיבל את המעמד כל עוד לא הוסרה ההגנה הקבוצתית. בישראל הנמנים עם קבוצה זו מקבלים אשרת שהייה, בדרך כלל לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל ועליהם להאריך אותו מדי תקופה בלשכות רשות האוכלוסין וההגירה.

כל מדינה צריכה לקבוע מה כוללת הגנה קבוצתית, מה התנאים למתן המעמד, אילו זכויות כרוכות מעמד, מה התנאים לסיומו וכיצד הוא מסתיים ולאפשר לכל מי שהיה זכאי לה להגיש בקשה פרטנית להכרה בו כפליט. בין השאר יש להסדיר מתן שירותי יסוד כגון בריאות, חינוך ורווחה. בישראל מעמד זה אינו מקנה זכויות סוציאליות או אישור עבודה אך מדינת ישראל התחייבה בפני בג"ץ שלא לאכוף את איסור העסקתם של מבקשי מקלט האוחזים ברישיון זה, למרות שנכתב עליו "רישיון זה אינו מהווה רישיון עבודה"

הגנה מטעמים הומניטריים

לא תמיד מבקשי מקלט, שבקשתם נבחנת, נמצאים זכאים להגנה לפי אמנת הפליטים של האו"ם. עם זאת, ברוב המדינות (כולל ישראל) ניתן להגיש בקשה לקבלת מקלט אישי (קבוע או זמני) מטעמים הומניטריים (כגון פגיעה בזכויות אדם שלא מגיעה כדי רדיפה, בשל רעב או מלחמת אזרחים במדינת המוצא). במדינות רבות הגנה זו אינה מקנה זכויות מקבילות לאלו הניתנות למי שמוכרים כפליטים. בישראל קיימת גם מניעת הרחקה למדינה שנשקפת בה סכנה לחייו או לחירותו של אדם, לפי עקרון האי-החזרה שנקבע בפסיקות בית-המשפט העליון, ומעמד זה ניתן לקבוצות פליטים מאזורים מסוימים עד להכרעה בבקשת המקלט הפרטנית שהגישו. כמו במקרה של מעמד פליט, גם מעמד זה מקנה תושבות זמנית (א5) וזכויות דומות.

גישה למערכת המקלט והכרה בפליטים

נציבות האו"ם לפליטים (אשר פועלת בישראל משנות ה-70 של המאה ה-20) ניהלה את ההליכים הכרוכים בהגשת בקשות לקבלת מקלט מדיני בישראל עד יולי 2009, אז עבר הטיפול במבקשי מקלט בישראל ליחידת הטיפול במבקשי מקלט מדיני (או RSD (Refugee Status Determination)) של רשות האוכלוסין. בראשית 2011 נקבע "נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל" למימוש מחויבותה של ישראל על פי האמנה. לפי נתוני רשות האוכלוסין, מאז הקמת יחידת הטיפול במבקשי מקלט מדיני ועד מאי 2023 הוגשו כ-91,000 בקשות מקלט, מתוכן נותרו לטיפול כ-25,000 בקשות למקלט כשרוב הבקשות הוגשו על-ידי אזרחי אריתריאה, אוקראינה, גיאורגיה וסודן. בין השנים 2011–2022 הכירה ישראל ב-49 מבקשים כפליטים שהם כ-0.05% מכלל הבקשות שהוגשו. כ-4000 מבקשי מקלט מדרפור, הרי הנובה והנילוס הכחול שבסודן קיבלו מעמד הומניטרי המקנה תושבות זמנית, עד להכרעה בבקשות המקלט הפרטניות שהגישו וזאת בעקבות הליכים משפטיים שהוגשו בטענה כי בקשותיהם לא נבחנו או הוכרעו במשך שנים.

דו"ח מחלקת המדינה של ארצות הברית לשנת 2022 טוען כי ישראל הקימה מערכת למתן הגנה לפליטים אך נדיר שהעניקה מעמד פליט ולעיתים קרובות החזיקה מבקשי מקלט תחת הגנה קבוצתית זמנית במשך שנים רבות. עוד מציין הדו"ח כי ישראל לא איפשרה תחילה הגשת בקשות בשדות התעופה, רוב מבקשי המקלט קיבלו אשרת שהייה הדורשת חידוש תכוף המתבצע רק בשני מקומות בארץ, וכי מבקשי מקלט מאריתריאה, סודן, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (DRC), אוקראינה ואזור טיגריי באתיופיה קיבלו הגנה קבוצתית מוגבלת בכל הנוגע לחופש התנועה, הגנה מפני גירוש וגישה מוגבלת לשוק העבודה.

הפרת עקרון איסור ההחזרה (non-refoulement)

עמדתה הרשמית של מדינת ישראל, כפי שנמסרה לבתי-המשפט במספר הזדמנויות, הייתה כי היא מחויבת לעקרון איסור ההחזרה ואינה מגרשת אנשים למקום בו צפויה להם סכנה. עם זאת, מאז שנת 2004 התפרסמו מספר מקרים שבהם החזירה ישראל אנשים שחצו את גבולה עם מצרים, סוריה וירדן מבלי שהתאפשר להם להשמיע את טענותיהם בפני הגורמים המוסמכים להורות על גירושם. בלי שנבחנו טענותיהם בדבר הסכנה שעשויה להישקף להם אם יגורשו ומבלי שניתנה להם האפשרות להגיש בקשת מקלט.

ב-2007 הוגשה עתירה לבג"ץ נגד גירוש מבקשי מקלט למצרים על פי נוהל "ההחזרה החמה" (שהתיר החזרה מיידית של החוצים את הגבול בחזרה למצרים וכונה גם "ההחזרה המתואמת"). העתירה הוגשה לאחר שקבוצה של 44 מבקשי מקלט סודנים גורשה למצרים, ועקבותיה לא נודעו. לאחר שהמדינה הודיעה על השהיית הנוהל, נכון לאותה עת, קבע בית המשפט בשנת 2011 כי העתירה אינה אקטואלית עוד ודחה אותה, אך ציין כי הוא מניח שאם יחודש הנוהל בעתיד, הדבר ייעשה בכפוף להוראות הדין הבינלאומי.

החל מ-2021 החל שימוש נרחב בנוהל "ההחזרה המיידית" של החוצים את גבול ירדן וב-2023 פורסם כי צה"ל פועל לפי נוהל מסווג המסדיר את תשאול העצורים בשטח, לפני גירושם. מספר גורמים העלו חשש כי התשאול מהווה בדיקה שטחית בלבד וכי המתשאלים לא עברו הכשרה מתאימה על מנת לזהות האם מדובר במבקשי מקלט שחייהם בסכנה וכך רבים מגורשים בניגוד למחויבות שהמדינה נטלה על עצמה.

זכויות מהגרים

זכויותיהם של מהגרים מעוגנות באמנות זכויות האדם של האו״ם, כולל האמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות והאמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. כמו כן, ישראל אשררה ב-1952 את אמנת ארגון העבודה הבינלאומי משנת 1979 בדבר הגירה לשם עבודה (מס. 97). עם זאת, היא לא אשררה את האמנות הבאות: האמנה להגנה על זכויותיהם של כל מהגרי העבודה ובני משפחותיהם, שאימצה עצרת האו"ם בשנת 1990 ונכנסה לתוקף בשנת 2003, המגדירה את המונח "מהגר עבודה"; אמנת ארגון העבודה הבינלאומי משנת 1975 (מס. 143) בדבר הגירה בתנאים פוגעניים וההגנה על שוויון ההזדמנויות והיחס למהגרי עבודה (סעיף 11); והאמנה האירופית משנת 1977 בדבר מעמדם החוקי של מהגרי עבודה (סעיף 1).

מלבד מהגרי עבודה ישנן קבוצות מהגרים נוספות הנבדלות אלה מאלה במעמדן בישראל ובזכויות המוקנות להן מכוח מעמד זה: עולים חדשים, בני זוג וקרובי משפחה אחרים של אזרחי ישראל או תושבי קבע. מעמדם של מהגרים בישראל מוסדר באמצעות שלושה חוקים:

• חוק השבות מקנה אזרחות ישראלית לכל יהודי, ילדיו ונכדיו שנמצאים מחוץ לישראל ומעוניינים לעלות לארץ. העולה ובני משפחתו זכאים להטבות מיוחדות שמתבטאות בסל קליטה, קצבאות קיום ודיור, בהקלות מס ועוד. מי שמתאזרח בישראל שלא על-פי חוק השבות, אינו נחשב כעולה חדש, ואינו זוכה בדרך-כלל להטבות הללו.
• חוק האזרחות מאפשר לקבל אזרחות בישראל מכוח חוק השבות או באמצעות הליכי איחוד משפחות, בתנאים מסוימים.
• חוק הכניסה לישראל מסדיר את מעמדם של שאר המהגרים בישראל: תושבי קבע, תושבים ארעיים או מהגרים המחזיקים ברישיונות עבודה, לימודים ועוד.

למהגרים עומדות מספר זכויות:

• הזכות לחינוך: חוק לימוד חובה חל על כל ילד מעל גיל 3 הגר בישראל מעל שלושה חודשים, ללא קשר למעמדו הפורמלי בישראל או למעמדם של הוריו. משרד החינוך, הרשויות המקומיות ומנהלי בתי הספר מחויבים להעניק לתלמידים אלה חינוך על-פי צורכיהם.
• הזכות לבריאות: בדומה לאזרחים, גם מהגרים בעלי מעמד תושב ארעי או תושב קבע זכאים לביטוח בריאות המקנה להם שירותי בריאות באמצעות קופות החולים בהיקף הקבוע בחוק ביטוח בריאות ממלכתי. מהגרים שאינם תושבים (בעלי רישיונות עבודה, לימודים וכיוצא בזה) אינם זכאים לזכויות אלה, אך במצב חירום רפואי זכאי כל אדם ללא קשר למעמדו האזרחי לקבל טיפול רפואי דחוף ללא התניה, זאת בהתאם להוראות חוק זכויות החולה.

זכויות מהגרי עבודה

עובדים זרים מורשים להיכנס לישראל בהתאם לצורכי המשק ורשאים לעבוד בישראל, בעיקר בתחומי החקלאות, הבניין והסיעוד, לתקופה המוגבלת לחמש שנים, מלבד מקרים חריגים המאפשרים הארכה של תקופה זו. זכויותיהם של מהגרי העבודה בישראל מוסדרים בחוק עובדים זרים, תקנות עובדים זרים, תקנות שירות התעסוקה, צו עובדים זרים ובחוקים ונהלים נוספים. עובדים זרים זכאים לאותם תנאי העסקה וזכויות להם זכאים שכירים ישראלים על פי חוק. בשל מעמדם המיוחד בישראל, הם זכאים גם לזכויות ייחודיות המסדירות את שהייתם בארץ: מעסיקיהם מחויבים לחתום איתם, לפני תחילת ההעסקה, על הסכם עבודה בשפתם ולדאוג להם למגורים הולמים. עובדים אלה אינם זכאים לזכויות ביטוח בריאות על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי אך על המעסיק חלה חובה לרכוש לעובד ביטוח בריאות פרטי על חשבונו.

"הסדר הכבילה" והפגיעה בזכויות העובדים

העובדים הזרים שהיגרו לישראל, החל משנות התשעים, היו נתונים ל"הסדר כבילה" (בענפי החקלאות, הסיעוד והתעסוקה) שלפיו הוגבל רישיונם לעבודה אצל מעסיק מסוים. הסדר הכבילה העניק כוח רב למעסיקים, ופתח פתח לניצול חמור ולפגיעה בזכויות מהגרי העבודה שלא יכלו לעזוב את המעסיק. בעקבות עתירה שהוגשה נגד הסדר זה קבע בג"ץ ב-2006 (בג"ץ קו לעובד נגד ממשלת ישראל) כי ההסדר יוצר מעין-עבדות בגרסה מודרנית, ופוגע בזכויותיהם הבסיסיות של העובדים הזרים, ועל כן דינו להתבטל. בעקבות פסק הדין גיבשה המדינה נהלים חלופיים בתחומי הסיעוד והחקלאות, אך לא פעלה ליישומם. בנובמבר 2008 קבע בג"ץ כי המדינה ביזתה את פסק הדין.

ב-2011 תוקן חוק הכניסה לישראל באופן שהגביל בדרכים שונות את רישיונות העבודה הניתנים למהגרות ולמהגרי עבודה ותואר כ"כבילה משולשת": לתתי תחומים בענף הסיעוד, למספר מעסיקים מצומצם ולאזורים גאוגרפים. החוק הגביל את היכולת להחליף מעסיקים ומבקריו טענו כי הוא יאלץ את העובדים להישאר אצל מעסיקים פוגעניים, שכן התפטרות או פיטורין, החלפת מעסיק או שינוי תת-התחום, יובילו למעצרם וגירושם מישראל.

דמי תיווך והסכמים בילטרליים

מאז החלה מדינת ישראל להביא מהגרי עבודה לישראל (באמצעות חברות כח אדם פרטיות) נדרשו מהגרי העבודה לשלם דמי תיווך גבוהים שהגיעו אף לעשרות אלפי דולרים לעובד. גביית דמי התיווך הגבוהים תוארה על ידי המתאמת הבין-משרדית לנושא המאבק בסחר בבני-אדם כ"תשתית להעסקה בתנאי עבדות בשל התלות שהיא יוצרת בין מי ששילם את דמי התיווך ובין מעסיקו" והיא כבלה את העובד לחברות קבלניות בארץ ובחו"ל לפרקי זמן ארוכים כדי להחזיר את חובותיהם. גביית דמי התיווך נעשתה בניגוד לחוק שירות התעסוקה ויצרה תמריץ להגשת בקשות להיתרי העסקה בהיקפים גדולים, לסחר בהיתרי העסקה בניגוד לתנאי קבלת ההיתר ולתופעת ה"דלת המסתובבת" (דהיינו גירוש עובדים בטרם סיימו את תקופת העסקתם במטרה להביא עובדים אחרים במקומם).

בעקבות ביקורת רבה בנושא ועתירה לבג"ץ קבעה המדינה כי העסקת העובדים תתאפשר רק באמצעות הסכם בילטרליים, ובסיוע ארגון העבודה הבינלאומי. הסכמים אלה מעגנים מנגנון פעולה ישיר בין מדינת ישראל לבין מדינות המוצא במטרה למנוע גביית דמי תיווך אסורים וסחר בבני אדם. הסכמים בילטרליים נחתמו בענפי החקלאות, הבנייה, הסיעוד הביתי, הסיעוד המוסדי והמלונאות בין השאר עם תאילנד, מולדובה, בולגריה, הפיליפינים, אוקראינה וסין.

בדוח מחלקת המדינה של ארצות הברית ל-2022 נכתב כי מהגרי העבודה בחקלאות בבנייה ובסיעוד הם בין האוכלוסיות הפגיעות ביותר לסכנת עבודת כפייה, שעבוד והחזקה בתנאי עבדות. הדוח מציין מקרים של החזקת דרכונים בידי המעסיקים בניגוד לחוק, הגבלות על חופש התנועה, יכולת מוגבלת להחליף מעסיק, הלנת שכר, שעות עבודה ארוכות במיוחד, איומים ותקיפות מיניות בין היתר בשל היעדר פיקוח ממשלתי מספק. הדוח מציין, בנוסף, כי מהגרי עבודה ממדינות שעימן אין הסכמים בילטרליים סבלו מהתעללות נרחבת מתמשכת ומתנאי העסקה נצלניים, כולל דמי תיווך מופקעים, הונאה במסגרת חוזי העסקה והיעדר הגנה משפטית במקרים של תנאי מחיה בלתי הולמים, אי תשלום שכר, הטרדה ואלימות פיזית ומינית.

זכויות קשישים ו"אזרחים ותיקים"

ערך מורחב – אזרח ותיק

המושג "אזרח ותיק" בא להחליף, בהקשרים שונים, את המושג זקן. לפי סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מנתה אוכלוסיית האזרחים הוותיקים, נכון לסוף 2022, כ-1.2 מיליון אזרחים שהיוו מעל 12% מכלל האוכלוסייה.

ההתייחסות לאזרחים ותיקים מוגדרת בחוק האזרחים הוותיקים, שנחקק לראשונה ב-1989. חוק זה מגדיר אזרח ותיק כ"תושב ישראל שהגיע, לפי הרישום במרשם האוכלוסין, לגיל הפרישה כמשמעותו בחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004". זכויות אזרחים ותיקים, כמוגדר בחוק, מתייחסות למגוון תחומים כמו:

• קביעת גיל המעבר למעמד אזרח ותיק.
• הגדרת בעלי תפקידים ומסגרות, ברמה הארצית וברמה המוניציפלית, שתפקידם לטפל בענייני האזרחים הוותיקים.
• קבלת קצבת אזרח ותיק מביטוח לאומי וכן השלמת הכנסה למעוטי הכנסות אחרות (מקור).
• הטבות והנחות בכל הנוגע לתשלומים, ארנונה, מיסים, אגרות, תחבורה ציבורית, אתרים ציבוריים ומוסדות תרבות, עמלות, שכר דירה, תרופות, סיעוד, השלמת הכנסה, ביטול עסקאות, התנתקות מספקי שירות ועוד.
• הקלות בעמידה בתורים.
• התייחסות מיוחדת לאוכלוסיות מוגדרות כמו ניצולי שואה ועולים חדשים.

מימוש של חלק מזכויות אלו דורש מהאזרח הוותיק להציג "תעודת אזרח ותיק" שמונפקת על ידי המשרד לאזרחים ותיקים.

בנוסף ל"חוק האזרחים הוותיקים" שונו חוקים רבים כדי להרחיב את ההגנה על זקנים ולמנוע ניצול קשישים, כמו פקודת הבנקאות, חוק הירושה, חוק החוזים (חלק כללי), חוק הגנת הצרכן, חוק מניעת הטרדה מאיימת, כשרות משפטית, חוק למניעת אלימות במשפחה, (סעיף 26) בחוק העונשין, "חוק השליחות", "חוק הגנה על חוסים" ועוד.

על אף מגוון החוקים והזכויות שמוענקות לאזרחים ותיקים, הם נחשבים, עדיין, לאוכלוסייה חלשה ופגיעה ודווחו מקרים רבים של פגיעה וניצול לרעה של אזרחים ותיקים. לפי מחקר מ-2004 כ-20% מהקשישים בארץ סובלים מפגיעות מסוגים שונים. לפי משרד הרווחה והביטחון החברתי חלק גדול מהפגיעה בקשישים נעשית על ידי אנשים מסביבתם הקרובה, כמו מטפלים ובני משפחה. כמו כן מצביעים מחקרים על עלייה, לאורך השנים, במספר הדווחים על התעללות בקשישים. דו"ח מבקר המדינה מצביע על כשלים בהתנהלות המדינה והרשויות המוניציפליות באופן הטיפול בקשישים. ביקורת זו מתייחסת, בין השאר, להכשרה לא מתאימה ועומס יתר של עובדים סוציאליים בתחום הזקנה, היעדר פעולות יזומות לאיתור זקנים נזקקים, כשלים בהפעלת מרכזי יום לזקן, היעדר פעילויות פנאי לזקנים, אי-מינוי יועצים לענייני אזרחים ותיקים (בניגוד לחוק אזרחים ותיקים), אי-מתן פתרונות דיור ציבורי לזקנים ועוד.

נשמעו טענות רבות על השחיקה בקצבאות הביטוח הלאומי של האזרחים הוותיקים. שחיקה זו החלה ב-2003 כששר האוצר דאז, בנימין נתניהו, הוביל מהלך להצמיד את הקצבאות למדד במקום לשכר המינימום וכך נשחקו הקצבאות משווי של 100% משכר המינימום ב-2003 ל-18% משכר המינימום ב-2020. ב-2024 הוגשה עתירה לבג"ץ בנושא.

בשנת 2012, ישראל וארבע מדינות נוספות בלבד, כולל ארצות הברית, הצביעו נגד החלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות, לבחון הצעות לניסוח אמנה בינלאומית לקידום זכויות הקשישים.

בג"ץ וזכויות האדם

הרשות השופטת משתמשת בסמכותה כדי לבחון סוגיות הנוגעות לזכויות האדם בישראל, זאת בין היתר על ידי ביקורת שיפוטית על החקיקה של הכנסת ופעולות הממשלה באספקט של כיבוד או הפרת זכויות אדם. הגורם המוביל בתחום זה הוא בית המשפט העליון בעיקר בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ). כגוף המותח ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המבצעת, בית המשפט משמש גורם מאזן לכוחה של הרשות המבצעת. לטענת רבים, הניסיונות בכנסת לחוקק חוקים כמו פסקת התגברות וביטול עילת הסבירות עשויים לפגוע בהגנה המשפטית על זכויות האדם.

דוגמאות לפסקי דין של בג"ץ שביססו והרחיבו את זכויות האדם בישראל:

• בג"ץ בז'רנו: ניתן בשנת 1949 והוא פסק דין ראשון שבו נפסלה החלטה של גוף ממשלתי בשל היעדר סמכות, ונקבעה זכותו של אדם לחופש העיסוק.
• בג"ץ קול העם: ניתן בשנת 1953 והוא פסק דין ראשון שבו נבחנו בישראל גבולותיו של חופש הביטוי כשהוא מתנגש עם ביטחון המדינה ושלום הציבור. בפסק הדין נקבע "מבחן הוודאות הקרובה", לפיו כאשר חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס מוגן אחר, ייסוג חופש הביטוי רק כאשר תתקיים ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית באינטרס האחר.
• בג"ץ 14/86 יצחק לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות: ניתן בשנת 1987, לאחר שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות סירבה להתיר את הצגת מחזהו של יצחק לאור, "אפרים חוזר לצבא". בג"ץ פסל את החלטת המועצה והתיר את הצגת המחזה, בנימוק של שמירת חופש הביטוי. שנה לאחר ההחלטה, ובעקבות העתירה, ביטל שר הפנים את מוסד הצנזורה על מחזות תיאטרון, ובשנת 1991 ביטלה הכנסת את פקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת).
• בג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי: ניתן בשנת 1989, וחיזק פעם נוספת את הזכות לחופש הביטוי. בפסק הדין נקבע הכלל שאין הצנזור הצבאי הראשי מוסמך לפסול ידיעה, אלא אם כן נראה, אובייקטיבית, כי יש בפרסום משום ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, שלום הציבור או הסדר ציבורי.
• בג"ץ 287/69 מירון נגד שר העבודה - שבעקבותיו התאפשרו שידורי טלוויזיה בשבת.
• בג"ץ 721/94 אל-על נגד יונתן דנילוביץ': בו נפסק שמעסיקים אינם רשאים להפלות, במתן הטבות לעובדיהם, בזוגיות של שני גברים הומואים.
• בג"ץ 4541/94 אליס מילר נגד שר הביטחון: ביטל את האפליה האסורה של נשים בקבלה לקורסים צבאיים, ובפרט לקורס טיס.
• בג"ץ שגיא צמח: ביטול הסעיף בחוק השיפוט הצבאי שאפשר מעצר חייל לארבעה ימים ללא דיון בפני שופט;
• בג"ץ קעדאן: איסור הפלית ערבים בקניית קרקע ציבורית ביישוב קהילתי;
• בג"ץ קו לעובד נגד ממשלת ישראל: ביטול הסדר הכבילה של עובדים זרים בישראל;
• בג"ץ הפרטת בתי הסוהר: פסילת תיקון מס' 28 לפקודת בתי הסוהר, שאיפשר הקמה של בית סוהר בניהול פרטי.
• בג"ץ אפרת נגד הממונה על מרשם האוכלוסין המעגן זכויות של ידועים בציבור
• בג"ץ אל טאיי נגד שר הפנים לשיפור זכויות פליטים ומבקשי מקלט
• עע"א חנניה גולן נגד שירות בתי הסוהר לשיפור זכויות האסירים
• בג"ץ קלפים פתוחים לביטול איסור שהטיל שר החינוך על שידור בטלוויזיה של תוכן שעוסק בנוער להט"ב ובזהות מינית.
• בג"ץ העינויים לשמירת זכויות אסירים והגבלת שימוש השב"כ בעינויים במהלך חקירות חשודים.
• בג"ץ עדאלה נגד עיריית תל אביב-יפו להוספת מלל בערבית לשלטים עירוניים בתל אביב.
• בג"ץ יוסי בן-ארי נגד מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים שאיפשר רישום במשרד הפנים של זוגות חד מיניים שנישאו כדין בחוץ לארץ.

פרופ' יצחק זמיר התייחס לפסקי דין אלה:

אכן בית המשפט העליון חולל פלא: מערכת חוקים קולוניאליים, שהסמיכו את השלטון לדכא את זכויות האדם, ירושת השלטון הבריטי בארץ ישראל, הפכה תחת ידיו של בית המשפט למערכת חוקים המכבדת את הזכויות, ואינה מאפשרת לשלטון לפגוע בהן אלא בתנאים דומים לאלה המקובלים במדינות דמוקרטיות אחרות.

ארגוני זכויות האדם בישראל

בישראל פועלים ארגונים רבים העוסקים במאבק כנגד הפרות זכויות אדם ובקידום והגנה על זכויות האדם. חלק מהארגונים עוסק בזכויות של כלל תושבי ישראל, ואחרים מתמקדים בזכויות האדם של פלח מסוים באוכלוסייה, כגון פלסטינים או עובדים זרים (שתי אוכלוסיות הדורשות תשומת לב מיוחדת, כיוון שחבריהן אינם אזרחי ישראל) ואוכלוסיות מוחלשות כמו בעלי מוגבלויות ועולים חדשים. בין הארגונים ניתן למנות את האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם, בזכות, עדאלה, המרכז הרפורמי לדת ומדינה, המוקד לפליטים ולמהגרים, המוקד להגנת הפרט, בצלם, יש דין ועוד.

ארגון ותיק המקדם זכויות עובדים בישראל היא ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל שפועלת מאז 1920 לקדם שורה של חוקים ותקנות המגינים על זכויות עובדים כמו זכות השביתה, זכות ההתאגדות, שעות עבודה ומנוחה, חופשה שנתית, עבודת בני נוער, הגנת שכר, הסכמים קיבוציים ועוד.

האגודה לזכויות האזרח בישראל, שנוסדה בשנת 1972 היא ארגון זכויות האדם הגדול והוותיק בישראל. האגודה עוסקת בכל קשת זכויות האדם, ופועלת להגנה על זכויות האדם בישראל במישורים אחדים:

• במישור החקיקתי, באמצעות ייזום וקידום הצעות חוק בנושאי זכויות האזרח, ופעולת לובי נגד הצעות חוק הפוגעות בזכויות אדם.
• במישור המשפטי, באמצעות התדיינויות בפני הערכאות השיפוטיות השונות, רובן עתירות לבג"ץ.
• במישור החינוכי ובמישור הציבורי, באמצעות הוצאה לאור של פרסומים עיוניים וחינוכיים, עריכת כנסים ואירועים, קיום השתלמויות וסדנאות במערכת החינוך והרווחה כמו גם בעריכת פעילות חינוכית מקיפה בקרב כוחות הביטחון (צבא, משטרה, שירות בתי הסוהר ומשמר הגבול).
• במישור הבינלאומי האגודה מופיעה ומגישה דו"חות לוועדות או"ם שונות העוסקות בזכויות אדם, משתתפת בכנסים בינלאומיים וחברה בפדרציה הבינלאומית של ארגוני זכויות האדם.

בעקבות האגודה, שהחלה דרכה כארגון היחיד בישראל לזכויות אדם, צמחו לאורך השנים ארגוני זכויות אדם לנושאים פרטניים (למשל: פלורליזם דתי, זכויות עובדים, הזכות לבריאות (על ידי רופאים לזכויות אדם) ועוד ארגונים) או קבוצות אוכלוסייה מסוימות (למשל: ילדים, נשים, ערביי ישראל ואלה שחיים תחת השלטון הישראלי ביהודה ושומרון, עובדים זרים ואנשים עם מוגבלויות).

בנוסף לארגונים מקומיים פועלים (או פעלו) בישראל סניפים מקומיים של מספר ארגונים בינלאומיים לזכויות אדם כדוגמת Human Rights Watch, אמנסטי אינטרנשיונל, היאס, רופאים ללא גבולות ועוד.

מרחב החברה האזרחית בישראל

החברה האזרחית המאורגנת בישראל היא בין הגדולות בעולם מבחינת מספר הארגונים הרשומים בה ביחס למספר התושבים ומבחינת היקף הפעילות הכלכלית של הארגונים. לצד זאת, במהלך העשור השני של המאה ה-21, ננקטו פעולות חקיקה, שלדברי נציב האומות המיוחדות לזכויות אדם ומומחי זכויות אדם של האו"ם עלולה להיות להן השפעה שלילית משמעותית על החברה האזרחית בישראל, והשפעה מצננת על היכולת של ארגוני זכויות אדם במדינה לעסוק בנושאים רגישים. בין חוקים אלה נכללים חוק שקיפות העמותות וחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, שלדברי הנציב מושפעים מהם בעיקר ארגוני זכויות אדם. דברים דומים אמר מזכ"ל האו״ם, באן קי-מון, בשנת 2016 לאחר אישורה של הכנסת לתיקון חוק שקיפות העמותות. החוק קבע כי עמותות שמרבית שמרבית תקציבן מבוסס על תרומות ממדינות זרות יחויבו לציין זאת בפרסומיהן הרשמיים. קי-מון טען כי אישור החוק יתרום לאקלים שבו גוברת הדה-לגיטימציה לפעילויות ארגוני זכויות האדם בישראל.

קיימת בישראל ביקורת על המגבלות שמטיל בג"ץ על פעולתה של מערכת הביטחון כתוצאה מעתירות שמגישים ארגוני זכויות אדם וגורמים פלסטיניים (כגון בג"ץ העינויים ועתירות נגד הריסת בתי מחבלים). המבקרים טוענים שהחלטות בג"ץ עלולות לסכל את יכולתה של הממשלה לפעול למימוש מדיניותה הביטחונית (ביטוי לכך הובע בדבריו של ראש הממשלה, יצחק רבין, שהביע תקווה שבעקבות הסכמי אוסלו הרשות הפלסטינית תילחם בטרור "בלי בג"ץ ובלי בצלם", ודבריו של שר המשפטים יריב לוין, "בג"ץ מגן על השכנים של טרוריסטים, ולא על חיי החיילים".).

מנגד טוענים ארגוני זכויות אדם, על פגיעה מתמשכת של השלטון בזכויות האדם בישראל.

לאורך השנים, פנו ארגוני זכויות אדם לבג"ץ בבקשה לתקן מצב שבו לראייתם חלה פגיעה בזכויות אדם. בחלק מהמקרים, עתירתם התקבלה. מקרים בולטים אלה כוללים:

• חוק יישום תוכנית ההתנתקות הגביל את זכות המפונים לפיצוי, בין היתר באמצעות קביעה שהמפונים לא יוכלו לתבוע פיצויים בגין הנזק שנגרם להם מעבר לפיצוי הקבוע בחוק, וקביעת גיל 21 כגיל הסף לצורך זכאות למענק אישי שנועד לפצות על הסבל ועוגמת הנפש מהפינוי. בג"ץ קבע כי ההסדר אינו מקיים את דרישת המידתיות של פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; קבע כי גם מפונים צעירים, שגילם פחות מ-21, זכאים למענק אישי; והגדיל את היקף הפיצויים למפוני ההתנתקות.
• הוראת סעיף 237א לחוק השיפוט הצבאי, שהתירה מעצר של חייל למשך 96 שעות בטרם הבאתו בפני שופט, בוטלה בבג"ץ שגיא צמח בשל הפגיעה בזכות לחירות. היה זה פסק הדין הראשון שבו נפסל חוק בשל פגיעה בזכות המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
• סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה ששלל גמלת הבטחת הכנסה מאדם המחזיק או משתמש ברכב, בוטל בבג"ץ בשל פגיעה בזכות החוקתית לקיום האנושי המינימלי בכבוד. בפסיקה זו ביטל בית המשפט לראשונה חקיקה ראשית בעילת פגיעה בזכות חברתית.
• בעקבות עתירות לבג"ץ המדינה הודיעה על ביטול סעיף בחוק תוכנית החירום הכלכלית וחזרה בה מכוונתה להתנות את גובה קצבאות ילדים בשירות הצבאי של הוריהם, באופן המפלה ילדים להורים חרדים, בעלי מוגבלות, עולים חדשים, ערבים ואחרים.
• סעיף 11(ב) לפקודת מס הכנסה, שקבע הנחות במס הכנסה לתושבי יישובים מסוימים באופן שרירותי ותוך חריגה מהקריטריונים, בוטל בעקבות מספר עתירות לבג"ץ בשל אפליה ופגיעה בזכות לשוויון, בין השאר של רשויות בפריפריה. בעקבות זאת הוחלף הסעיף בסעיף הקובע קריטריונים שוויוניים.
• הוראת השעה שהסמיכה את השב"כ להשתמש ביכולות המעקב שלו לצורך זיהוי נתיבי תנועה של נשאי קורונה מאומתים ואחר מגעים קרובים של אזרחים עמם, צומצמה בבג"ץ למקרים של חולים מאומתים שלא שיתפו פעולה עם החקירה האפידמיולוגית, וזאת בשל הפגיעה בזכות לפרטיות.
• תיקון מס' 28 לפקודת בתי הסוהר, התשס"ד-2004 שהתיר הקמת בית סוהר פרטי, נפסל בבג"ץ (בג"ץ המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נגד שר האוצר}. בית המשפט קבע כי בעצם העברת סמכויות פוגעניות הכרוכות בהפעלת בית סוהר לידי זכיין פרטי הפועל למטרות רווח, ישנה פגיעה בלתי-חוקתית בזכויות האדם לחירות אישית ולכבוד האדם.
• סעיפים בחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 ובתקנות עובדים זרים (פיקדון לעובדים זרים), התשע"ו-2016 שאיפשרו לחלט את כספי הפנסיה והפיצויים של עובד שלא יצא מישראל במועד שנקבע לו, בוטלו בבג"ץ ביולי 2023 בשל פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין.
• סעיפים בחוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים מישראל (תיקוני חקיקה והוראות שעה), התשע"ה-2014, שלפיהם אמורים מעסיקים לנכות 20% משכר עובדים ולהפקידם בקרן פיקדון ייעודית שם יישמרו עד ליציאת העובד מישראל, בוטלו בבג"ץ באפריל 2020 בשל פגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין.
• החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון שנועד להכשיר בנייה על אדמות פלסטיניות פרטיות ונפסל על ידי בג"ץ (בג"ץ עיריית סלואד נגד הכנסת) בנימוק שהוא פוגע בזכויות חוקתיות לקניין, לשוויון ולכבוד של התושבים הפלסטינים, בלי שיעמוד בתנאיה של פסקת ההגבלה.

ראו גם

• זכויות להט"ב בישראל
• זכויות האדם ברשות הפלסטינית

לקריאה נוספת

• יאיר רונן, ישראל דורון, ורד סלונים-נבו (עורכים), הדרה חברתית וזכויות אדם בישראל, רמות, 2008
• ברק מדינה, דיני זכויות האדם בישראל, הוצאת נבו, 2017

• Yvonne Schmidt, "Foundations of Civil and Political Rights in Israel and the Occupied Territories", GRIN Verlag, 2008, ISBN 3-638-94450-6, page 98

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא זכויות האדם בישראל בוויקישיתוף

• נוסח ההצעה לאגרת זכויות האדם ואזרח בישראל
• אתר האגודה לזכויות האזרח בישראל
• ההיסטוריה של זכויות האדם בישראל, הרצאה בסדרת ההרצאות "בכור המהפכה", 27 במרץ 2012
• זכויות או לא להיות - מדריך לכל מורה בנושא זכויות אדם
• דפנה ברק-ארז, אייל גרוס, הזכויות החברתיות והמאבק על אזרחות חברתית בישראל: מעבר לזכות לכבוד
• רפעאת עזאם "פרשנות דיני המיסים: מס-אמת וזכויות האדם בפסיקת בית-המשפט העליון" משפט ועסקים כרך יח' (2014)
• יצחק זמיר, תפקידו של בית המשפט העליון בהגנה על זכויות אדם, הרצאה באתר האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, אוקטובר 2017
• חרות האדם בהשקפתו של מנחם בגין, הקדמה מאת נשיא בית המשפט לשעבר מאיר שמגר, (עורך דרור בר-יוסף), ירושלים, 2014