ויקיפדיה

זכויות האדם בישראל

יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

זכויות האדם בישראל הן חלק מעקרונות היסוד של ישראל כמדינה דמוקרטית. זכויות אלו הן זכויות אוניברסליות, שחלקן עוגנו החל מראשית ימי המדינה בחקיקה, בחוקי יסוד, בפסקי דין של בית המשפט הגבוה לצדק, ובאמנות הבינלאומיות לזכויות אדם שישראל אישררה[1].

זכויות האדם קיבלו מעמד חוקתי בחקיקה ובפסיקה מתוקף מגילת העצמאות ומתוקף שני חוקי יסוד שנחקקו ב-1992: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. חלק מעקרונות זכויות האדם קיבלו ביטוי גם בחקיקה הרגילה בישראל (כגון חוק איסור הפליה במקומות ציבוריים, חוק הגנת הפרטיות, חוק זכויות התלמיד וחוק זכויות החולה ועוד).

מדינת ישראל היא צד לשבע מתוך עשר האמנות הבין־לאומיות המרכזיות בנושא זכויות אדם (The Core International Human Rights Treaties) ובהתאם לכך מחוייבת אליהן. אמנות אלו כוללות את:

  1. האמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות
  2. האמנה בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות
  3. האמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית
  4. האמנה לביעור כל הצורות של אפליה נגד נשים
  5. האמנה נגד עינויים
  6. אמנת זכויות הילד
  7. האמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות

בישראל פועלים ארגונים אזרחיים העוסקים בקידום ובהגנה על זכויות האדם, חלקם פועלים לקידום זכויות האדם במובנן הרחב ואחרים מתמקדים בזכויות מסויימות (כגון הזכות לפרטיות או זכויות עובדים) או בזכויותיהן של קבוצות אוכלוסייה מסויימות (כגון זכויות המיעוט, זכויות נשים או זכויות נכים). כלים מרכזיים המשמשים ארגונים אלה כוללים מחקר ופרסום דוחו"ת, סיוע פרטני, ליטיגציה פרטנית ועקרונית, פעילות ציבורית ותקשורתית, עבודת סינגור ולובי, וכיו"ב.

בישראל ישנן אוכלוסיות מוחלשות וקבוצות מיעוט אשר סובלות מאפליה ומפגיעה בזכותן לשיוויון וזכויות אדם נוספות. מדיניותה של ישראל כלפי האוכלוסייה המתגוררת בשטחים שבשליטתה נתונה לביקורת בידי גופים בינלאומיים, ממשלות, וארגוני זכויות האדם ישראליים ובין־לאומיים.

רקע עריכה

התפתחות רעיון זכויות האדם האוניברסליות עריכה

עקרונות זכויות האדם האוניברסליות התפתחו במחצית השנייה של המאה העשרים על בסיס רעיונות שהתפתחו במסגרת ההגות הליברלית וההומניסטית בעת החדשה: רעיון זכויות היסוד (fundamental rights) - הקובע כי קיימות זכויות טבעיות (natural rights) להן זכאי כל אדם מעצם היותו אדם - ובהן הזכות לחיים והזכות לחירות. הביסוס העיקרי של עקרון הזכויות הטבעיות נעוץ במהפכה הצרפתית ובמהפכה האמריקאית והן עומדות בבסיסם של מסמכי הייסוד שנוסחו בעקבותן: הכרזת העצמאות של ארצות הברית (1776), מגילת הזכויות של ארצות הברית (1791) בארצות הברית והצהרת זכויות האדם והאזרח (1789) בצרפת אשר מגדירות את זכויותיהם של "כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל".

הקמת ארגון האומות המאוחדות וההכרזה בדבר זכויות האדם עריכה

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם היא מסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית על זכויות האדם האזרח וההגדרה הבינלאומית הראשונה של זכויות האדם אשר אומצה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-10 בדצמבר 1948. שורשיה הרעיוניים של ההכרזה נובעים מאחת מתקופות השפל החמורות ביותר בהיסטוריה האנושית - מלחמת העולם השנייה והשואה. ההכרזה מפרטת מגוון רחב של זכויות וחירויות יסודיות ובעקבותיה אומצו לאורך השנים עשר אמנות הליבה של האו"ם בדבר זכויות אדם[2].

מחוייבותה של ישראל לזכויות האדם כתנאי לקבלתה כחברה באו"ם עריכה

ב-4 בספטמבר 1931 אימצה מועצת חבר הלאומים החלטה בנוגע לתנאים הכללים הנדרשים לסיום שלטון מנדט. לפי החלטה זו על הממשלה החדשה (המחליפה את המנדט) להצהיר (בעל פה או בכתב) על הכרה בחובה להבטיח חוקתית את שוויון הזכויות של מיעוטים אתניים ודתיים[3]

החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה (החלטה 181 מיום כ"ט בנובמבר 1947) הוכפפה להחלטה מ-1931. באותו מעמד התקבלה גם החלטה על "התוכנית להגנת המיעוטים" שהעמידה את זכויות המיעוט, הנשים והדת תחת הגנת האומות המאוחדות ובית הדין הבינלאומי לצדק וסיפקה ערבויות ספציפיות לזכויות אדם בסיסיות (פרק 2 בהחלטה 181)[4]. ההחלטה בדבר זכויות מיעוטים קבעה כי "ההתניות הכלולות בהצהרות מוכרות כחוקי יסוד של המדינה, ושום חוק, תקנה או פעולה רשמית לא יתנגשו או יפריעו להתניות אלה, ואף חוק, תקנה או פעולה רשמית לא יגברו עליהן" ודרשה שחוקת המדינה תכלול זכויות אלו.

אופייה הדמוקרטי של ישראל ומחויבותה לעקרון זכויות האדם עוגנו בשנת 1948 במגילת העצמאות המבטיחה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין [...] חופש דת, חופש מצפון, לשון, חינוך ותרבות" וכי ישראל תהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

ב-1949, לאחר הכרזת העצמאות, ביקשה ישראל (באמצעות נציגה אבא אבן) להתקבל לאו"ם. בבקשה ציינה ישראל כי החלטת האו"ם לעיל (כולל פרק זכויות האדם) מגולמת כחוק יסוד של מדינת ישראל כנדרש בהחלטה. הבקשה, שהופנתה למזכ"ל האו"ם, כללה, כהוכחה, את מגילת העצמאות וכן מכתבי אישור שונים. הסבריו של אבן והתחייבויותיה של ישראל קיבלו ביטוי בנוסח החלטת העצרת הכללית 273 (קבלת ישראל לחברות באומות המאוחדות, 11 במאי 1949).

תחילת קביעת זכויות האדם בישראל עריכה

קידומן של חלק מזכויות האדם בארץ ישראל בעת החדשה החל כבר בתחילת המאה ה-20 עם הקמת ארגוני עובדים כמו ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל (שהוקמה ב-1920) שפעלו לקדם חקיקה שתשמור על זכויות עובדים כמו זכות ההתאגדות, זכות השביתה, זכות מנוחה ועוד. במקביל הגדיר זאב ז'בוטינסקי (ב-1934) את עקרון חמש המ"מים בו הסביר את הצורך של המדינה לדאוג לחמישה צרכים (זכויות) בסיסיים לכל אזרח: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא.

מדדי זכויות האדם בישראל עריכה

לפי דו"ח חירות בעולם, המפורסם על ידי ארגון "פרידום האוז" (אנ') נמצאת ישראל במקום ה-76 מתוך 194 מדינות (נכון ל-2021) מבחינת ההתייחסות לזכויות האדם.

  • מבחינת זכויות פוליטיות ניתן לישראל הציון 2 (מתוך 7)[א]
  • מבחינת זכויות אזרחיות ניתן לישראל הציון 3 (מתוך 7)
  • בסה"כ מדורגת ישראל במקום ה-76 עם ציון של 76 ונמצאת בקטגוריה של מדינה "חופשית" (Free) [ב]

מצב זכויות האדם בישראל עריכה

הזכות לחיים עריכה

הזכות לחיים בישראל מעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיף 2 לחוק קובע כי: אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם. בסעיף 4 לחוק נקבע כי: כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.

מנגד נאסרה בישראל הזכות להמתת חסד באופן אקטיבי אך החוק "עוצם עיניים" מהליכי המתת חסד פסיביים כמו אי חיבור למכונה, אי ביצוע הליכים מצילי חיים וכו'. ב-2005 נחקק בישראל חוק החולה הנוטה למות המרחיב את הזכות למות בכבוד ומעניק, בתנאים מסוימים, הגנה משפטית לרופאים המסייעים לחולה סופני המעוניין לשים קץ לחייו.

בישראל קיים עדיין עונש מוות (הן במשפט האזרחי והן במשפט הצבאי) אולם למעט הוצאתו להורג של אדולף אייכמן (ב-1962) הומרו כל פסקי דין מוות שנקבעו בבתי משפט (והיו מספר פסיקות כאלו בשנותיה הראשונות של המדינה) לעונשי מאסר על בסיס ערעורים לבית המשפט העליון או חנינות של נשיא המדינה.

אחת מהזכויות הנגזרות מהזכות לחיים היא הזכות לביטחון אישי, המעוגנת גם היא ב"הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", ובאה למנוע אלימות לא מוצדקת, מעצר שרירותי, מאסר שלא כדין, ענישה לא פרופורציונלית, עינויים, גרימת נזק גופני ונפשי ועוד.

הזכות לשוויון ומניעת אפליה עריכה

הזכות לשוויון ומניעת אפליה משמעותה שוויון בזכויות ובחובות של האזרחים במדינה ללא אפליה הקשורה לגזע, מגדר, גיל, שפה, לאום, דת, נטייה מינית והשקפה פוליטית ואידאולוגיה. משמעות הזכות היא לתת יחס שווה לאנשים בעלי תכונות רלוונטיות זהות כשיחס שונה לאנשים בעלי תכונות שוות על רקע שאין לו קשר ענייני (כגון שיוכם הדתי, מוצאם או נטייתם המינית) אסור על פי חוק ומכונה אפליה פסולה.

הזכות לשוויון בישראל מוזכרת במגילת העצמאות: "מדינת ישראל ... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". זכות זו לא נכללה אומנם ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" אבל היא מתוקפת במספר פסיקות של בג"ץ (כמו למשל בג"ץ ברגמן נגד שר האוצר מ-1969).

בנוסף אישררה ישראל את אמנות האו"ם המרכזיות שבהן קבועה הזכות לשיוויון ואי הפליה: האמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, האמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית, האמנה לביעור כל הצורות של אפליה נגד נשים, אמנת זכויות הילד והאמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות.

על מנת לממש בצורה מיטבית את הזכות של אזרחים לשוויון הוכר הצורך לסייע לאוכלוסיות מוחלשות או כאלו המופלות לרעה (כמו נכים, זקנים, עולים חדשים, נשים במצבים מיוחדים, בני דתות אחרת, בני עדות המזרח והבלקן, אתיופים, חרדים ועוד) לממש את זכותן לשוויון. אחד הכלים לכך הוא העדפה מתקנת שנועדה לתת עדיפות לאותן אוכלוסיות על פני אוכלוסיות חזקות ודומיננטיות. העדפה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בקבלה למוסדות להשכלה גבוהה, קבלה לעבודה, הבטחת ייצוג בזירה הפוליטית, מתן נקודות זיכוי ממס, זכויות פרישה ועוד.

על אף שהזכות לשוויון עצמה אינה מעוגנת, מפורשות, בחוקי המדינה, קבעה מדינת ישראל שלל חוקים שנועדו לצמצם את האפליה כמו חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, חוק שיווי זכויות האישה, חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, חוק זכויות החולה ועוד.

הזכות לבחור ולהיבחר עריכה

הזכות להקים או להצטרף למפלגה מעוגנת בחופש ההתארגנות לפיה זכותו של כל אדם להקים מפלגה או להצטרף למפלגה קיימת ולפעול במסגרתה. זכויות הבוחרים והנבחרים לכנסת מפורטות בחוק הבחירות לכנסת (1969).[5] החוק מתייחס הן לחופש להגיש מועמדות להיבחר לכנסת והן לזכויות הבוחר.

זכות הבחירה היא הזכות של אדם להשתתף בהצבעה על מנת להשפיע על מדיניות של ארגון או מדינה. זכות זו מעוגנת בחוק ונתונה לפיקוח ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, בראשות שופט בית המשפט העליון, הממונה על ההחלטה על מועד הבחירות. הזכות לבחור ניתנת ללא הבדל דת, לאום, מגדר, שפה, השכלה או מעמד חברתי וחלה על כל בני/בנות 18 ומעלה. זכויות הבוחר כוללות את היכולת לעמוד לבד מאחורי הפרגוד, איסור על דיכוי הצבעה, איום על מצביעים או צילומם, מגבלות על פרסומים מטעם מפלגות ועוד.[6] הזכות לבחור אינה חלה על השוהים מחוץ לישראל למעט כאלו שנשלחו לחו"ל מטעם המדינה.

הזכות לרמת חיים נאותה עריכה

הזכות לרמת חיים נאותה כמו חינוך, בריאות, קורת גג, מים זורמים, חשמל, מזון ועוד, נכללה בההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של האו"ם משנת 1948 שקבעה כי: ״כל אדם זכאי לרמת חיים נאותה לשם הבטחת בריאותם שלו ושל בני ביתו – לרבות מזון, לבוש, שיכון, טיפול רפואי...".

המשפט הבינלאומי מכיר בזכויות אלה והאמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, שאומצה על ידי האו"ם ב-1966, מחייבת את המדינות שהן צד לאמנה לפעול למימוש מלא של הזכויות המוגנות בה, ובכלל זה גם הזכות לעבודה, הזכות לבריאות, לחינוך ולתנאי מחיה הולמים.

הזכות לחינוך עריכה

הזכות לחינוך נמנית כאחת מזכויות האדם בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם וכן באמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות ובאמנת זכויות הילד. ב-1949, לאחר קום המדינה, נקבעה הזכות לחינוך בחוק לימוד חובה אשר מגדיר את חובת המדינה לממש את זכותם של התלמידים לחינוך.

ב-2000 נחקק חוק זכויות התלמיד ומטרתו "לקבוע עקרונות לזכויות התלמיד ברוח כבוד האדם ועקרונות אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויות הילד, תוך שמירה על כבוד התלמיד, עובד ההוראה וצוות המוסד החינוכי". כמו כן הטיל החוק אחריות על הרשויות המקומיות והארציות למנוע אפליה בקבלה למוסדות חינוך, בהרחקת תלמידים ממוסדות ובהסללת תלמידים למסלולי לימוד מסוימים או נפרדים.

גם מערכת המשפט פסקה בנושא הזכות לחינוך: ב-2009 פסק בג"ץ[ג] שהזכות לחינוך היא זכות יסוד המוגנת על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפסק דין נוסף מ-2010 חיזק בג"ץ את קביעתו זו[ד] וב-2011 קבע בג"ץ[ה] שלכל הילדים עומדת זכות היסוד לחינוך חינם על פי הדין.

הזכות לבריאות עריכה

הזכות לבריאות היא אחת מזכויות האדם המוכרות בבהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ובאמנות הבין-לאומיות שישראל אישררה: האמנה הבין-לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (סעיף 12), אמנת זכויות הילד (סעיף 24), האמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית (סעיף 5), האמנה לביעור כל הצורות של אפליה נגד נשים (סעיפים 11–12, 14) והאמנה בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות (סעיף 25)[9].

הזכות לבריאות נוסחה לראשונה בחוקת ארגון הבריאות העולמי (1946) הקובעת כי: "ההנאה מרמת הבריאות הגבוהה ביותר שניתן להשיגה היא אחת מזכויות היסוד של כל אדם"[9].

"מטריית" הזכויות לבריאות כוללת את הזכות "ליהנות מרמת הבריאות הגופנית והנפשית הגבוהה ביותר שניתן להשיגה", הזכות לקבלת טיפול רפואי, הזכות לשמירה על פרטיותו של מטופל, הזכות להגנה על אוטונומיית הרצון שלו, הזכות להיעדר אפליה בגישה לטיפול רפואי, קבלת מידע וגישה למידע בנושאי בריאות, גישה למזון ולמי שתייה בתנאי תברואה הולמים, הזכות לאיכות סביבה שאינה פוגעת בבריאות האדם ועוד.

הזכות לדיור עריכה

(בתהליך כתיבה)

הזכות למזון ולביטחון תזונתי עריכה

(בתהליך כתיבה)

הזכות לחופש דת ולחופש מדת עריכה

(בתהליך כתיבה)

זכויות המשפחה עריכה

הזכות לנישואין וגרושים עריכה

(בתהליך כתיבה)

איחוד משפחות עריכה

(בתהליך כתיבה)

הזכות להורות עריכה

(בתהליך כתיבה)

זכויות הילד וטובת הילד עריכה

(בתהליך כתיבה)

הזכות להליך משפטי הוגן עריכה

(בתהליך כתיבה)

זכויות הנוגעות למעצרים, מאסרים, והגבלת חופש עריכה

זכויות עצירים עריכה

(בתהליך כתיבה)

מעצרים מנהליים עריכה

(בתהליך כתיבה)

תנאי כליאה וזכויות האסיר עריכה

(בתהליך כתיבה)

עיכוב יציאה מהארץ עריכה

(בתהליך כתיבה)

זכויות קטינים עריכה

(בתהליך כתיבה)

השימוש בעינויים בישראל עריכה

(בתהליך כתיבה)

זכות השתיקה עריכה

(בתהליך כתיבה)

בית המשפט העליון לפני המהפכה החוקתית עריכה

מראשית ימי המדינה, בית המשפט העליון משמש תפקיד חשוב בהגנה על זכויות יסוד, בעיקר בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ). כגוף המותח ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המבצעת, בית המשפט משמש גורם מאזן לכוחה של הרשות המבצעת.

רבים מוטרדים מהמגבלות שמטיל בג"ץ, שדלתותיו פתוחות גם בפני עותרים פלסטינים, על פעולתה של מערכת הביטחון, וחוששים שבכך בג"ץ מסכל את יכולתה של הממשלה לפעול עבור מימוש המדיניות הביטחונית שלה. ביטוי קיצוני לכך בא בדבריו של ראש הממשלה, יצחק רבין, שהביע תקווה שבעקבות הסכמי אוסלו הרשות הפלסטינית תילחם בטרור "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

פסקי דין אחדים של בג"ץ ביססו אחדות מזכויות האדם בישראל. דוגמאות:

פרופ' יצחק זמיר התייחס לפסקי דין אלה:

אכן בית המשפט העליון חולל פלא: מערכת חוקים קולוניאליים, שהסמיכו את השלטון לדכא את זכויות האדם, ירושת השלטון הבריטי בארץ ישראל, הפכה תחת ידיו של בית המשפט למערכת חוקים המכבדת את הזכויות, ואינה מאפשרת לשלטון לפגוע בהן אלא בתנאים דומים לאלה המקובלים במדינות דמוקרטיות אחרות.[11]

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עריכה

  ערך מורחב – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא חוק יסוד שנועד להגן על זכויות האדם העיקריות במדינת ישראל. כפי שכותרתו מבהירה, החוק קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד מהן נגזרות זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד, שהתקבל כ"מגילת זכויות האדם" של המשפט הישראלי. אין בחוק היסוד סעיפים משוריינים, והכנסת יכולה לשנותו ברוב רגיל. החוק התקבל בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, ב-17 במרץ 1992.

הזכויות שעליהן מגן חוק היסוד מפורטות בסעיפים אחדים שלו:

  • סעיף 2: אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.
  • סעיף 3: אין פוגעים בקנינו של אדם.
  • סעיף 4: כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.
  • סעיף 5: אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת.
  • סעיף 6:
(א) כל אדם חופשי לצאת מישראל.
(ב) כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל.
  • סעיף 7:
(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.
(ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.
(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.

עם זאת, בולט היעדרן של מספר זכויות אדם מהותיות כגון הזכות לשוויון, חופש הביטוי, חופש הדת, חופש המחאה, חופש ההתארגנות ועוד. אמנם זכויות אלה ניתנות לתושבי ישראל מכוח עקרונות כלליים שהתקיימו עוד לפני חקיקת החוק, אך הן אינן מוגנות בחוק יסוד, ולכן לפחות באופן תאורטי ניתן לבטלן בהליך דמוקרטי. הגם שהותרתן של זכויות אלו מחוץ לחוק היסוד נעשתה במודע, יש משפטנים, ובראשם אהרן ברק, הרואים זכויות אלה כנגזרות מהזכות לכבוד, ואף על פי שפסיקת בית-המשפט העליון בנושא אינה עקבית, חלק מהזכויות כגון שוויון וחופש ביטוי, הוכרו כנגזרות של כבוד במספר רב מאוד של פסקי דין החל משנת 1994 ועד היום.

ארגוני זכויות האדם בישראל עריכה

בישראל פועלים ארגונים אחדים העוסקים בקידום ההקפדה על זכויות האדם. חלק מארגונים עוסק בזכויות של כל תושבי ישראל, ואחרים מתמקדים בזכויות האדם של פלח מסוים באוכלוסייה, כגון זכויות הפלסטינים או זכויות עובדים זרים (שתי אוכלוסיות הדורשות תשומת לב מיוחדת, כיוון שחבריהן אינם אזרחי ישראל).

האגודה לזכויות האזרח בישראל, שנוסדה בשנת 1972 היא ארגון זכויות האדם הגדול והוותיק בישראל. האגודה עוסקת בכל קשת זכויות האדם, ופועלת להגנה על זכויות האדם בישראל במישורים אחדים:

  • במישור החקיקתי, באמצעות ייזום וקידום הצעות חוק בנושאי זכויות האזרח, ופעולת לובי נגד הצעות חוק הפוגעות בזכויות אדם.
  • במישור המשפטי, באמצעות התדיינויות בפני הערכאות השיפוטיות השונות, רובן עתירות לבג"ץ.
  • במישור החינוכי ובמישור הציבורי, באמצעות הוצאה לאור של פרסומים עיוניים וחינוכיים, עריכת כנסים ואירועים, קיום השתלמויות וסדנאות במערכת החינוך והרווחה כמו גם בעריכת פעילות חינוכית מקיפה בקרב כוחות הביטחון (צבא, משטרה, שירות בתי הסוהר ומשמר הגבול).
  • במישור הבינלאומי האגודה מופיעה ומגישה דו"חות לוועדות או"ם שונות העוסקות בזכויות אדם, משתתפת בכנסים בינלאומיים וחברה בפדרציה הבינלאומית של ארגוני זכויות האדם.

בעקבות האגודה, שהחלה דרכה כארגון היחיד בישראל לזכויות אדם, צמחו לאורך השנים ארגוני זכויות אדם לנושאים פרטניים (למשל: פלורליזם דתי, זכויות עובדים, הזכות לבריאות) או קבוצות אוכלוסייה מסוימות (למשל: ילדים, נשים, ערביי ישראל ואלה שחיים תחת השלטון הישראלי ביהודה ושומרון, עובדים זרים ואנשים עם מוגבלויות).

בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ) לאחר המהפכה החוקתית עריכה

בג"ץ המשיך להיות כלי רב עוצמה לעיצוב צביונה של המדינה, כמדינה שאזרחיה מוגנים מפני שרירות לב שלטונית. רבות מהחלטותיו השפיעו במידה רבה על צביונה של המדינה. דוגמאות להחלטות כאלה:

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא זכויות האדם בישראל בוויקישיתוף

ביאורים עריכה

  1. ^ הסולם נע בין 1 (הכי חופשי) ל-7 (הכי פחות חופשי)
  2. ^ בראש הרשימה ועם ציון 100 נמצאות שבדיה, נורווגיה ופינלנד
  3. ^ בג"ץ נוער כהלכה נגד משרד החינוך על אפליית נערות מזרחיות במוסדות חינוך חרדיים
  4. ^ בג"ץ טבקה נגד שרת החינוך על אפליית ילדים בני העדה האתיופית
  5. ^ בג"ץ אבו-לבדה נגד שרת החינוך על הזכות לחינוך במזרח ירושלים[7][8]

הערות שוליים עריכה

  1. ^ אמנות זכויות אדם, באתר ממשלת ישראל
  2. ^ Core International Human Rights Treaties, באתר משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם
  3. ^ Luther Harris Evans, "The General Principles Governing the Termination of a Mandate, The American Journal of International Law, Vol. 26, No. 4 (Oct., 1932), pp. 735–758, American Society of International Law.
  4. ^ United Nations General Assembly Resolution 181, באתר פרוייקט אבלון של בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל (אורכב)
  5. ^ חוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב, תשכ"ט-1969], באתר "נבו"
  6. ^   הודעת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית השופט עוזי פוגלמן בדבר חופש הבחירות לכנסת ה-24, סרטון באתר יוטיוב
  7. ^ בג"ץ אבו-לבדה נגד שרת החינוך, באתר בית המשפט הגבוה לצדק
  8. ^ בג"ץ 5373/08 - אבו לבדה ואח' נ' שרת החינוך ואח' פסק דין, באתר "המוקד להגנת הפרט", 6 בפברואר 2011
  9. ^ 1 2 The Right to Health , באתר משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם, עמוד 9
  10. ^ בג"ץ 14/86 יצחק לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, ניתן ב-5 בפברואר 1987
  11. ^ יצחק זמיר, בית המשפט העליון, הוצאת שוקן, 2022, עמ' 48
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=זכויות_האדם_בישראל&oldid=37565094"