פתיחת התפריט הראשי

עיינו גם בפורטל

P rainbow flag.png

פורטל הלהט"ב הוא שער לכל הערכים בוויקיפדיה העברית הקשורים בלסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים.

פגישה היסטורית בין ראש הממשלה, אריאל שרון לבין נציגי קהילת הלהט"ב בישראל בלשכה בירושלים. מימין: אריאל שרון, אורי שני, מנחם שיזף, אדיר שטיינר ואיציק יושע, משמאל: ג'רי לוינסון, ברק עטר ושבי גטניו 26 בפברואר 2002
"מגמת האמנות בתיכון 'היובל' ועיריית הרצליה מחבקים את הקהילה הגאה של הרצליה" - תערוכת פוסטרים ברחוב הרב קוק בהרצליה

זכויות להט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים) בישראל עברו שינויים מפליגים משלהי המאה ה-20 ויש מגמה של הכרה הולכת וגוברת בזוגות חד-מיניים וזכויותיהם מצד מוסדות המדינה ומערכת המשפט.[1] אף שאלו אינם נהנים משוויון זכויות מלא וקיימים גילויי הומופוביה בישראל ואפליה, נראה כי הפסיקה בישראל אינה חורגת במידה משמעותית מהנורמה המקובלת בעולם המערבי, לעומת ההפליה הקיימת בחקיקה בישראל. נוסף לכך, ישראל חתומה על הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית.

החוק בישראל אינו מכיר בנישואים חד-מיניים או באיחוד אזרחי. על כן, דפוס חייהם של זוגות חד-מיניים מקביל לזה של "ידועים בציבור". בעקבות ההכרה שהעניק החוק הישראלי למוסד ה"ידועים בציבור", זוגות חד-מיניים זכאים לכל הזכויות הפיננסיות המוענקות לזוגות הטרוסקסואליים. החוק בישראל אינו מתיר לזוגות מאותו המין לעבור תהליך של פונדקאות. לעומת זאת פסקי-דין שונים שניתנו במהלך השנים מעידים על הנטייה ההולכת וגוברת של ההכרה שהעניקה מערכת המשפט בישראל לזכויות הזוגות החד-מיניים. פסקי-הדין, שזכו לדיווח תקשורתי נרחב, מכסים מגוון תחומים ולרוב מנוסחים בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים.[2]

הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים בישראל אינם נהנים משוויון זכויות חוקי מלא, והם נאבקים על מקומם בחברה ועל השוואת זכויותיהם האזרחיות, במיוחד בזוגיות ובהורות, לאלה של הטרוסקסואלים. זוגות חד-מיניים בישראל חווים אפליה בתחום הנישואים ובאימוץ ילדים, ונמנעות מהן זכויות שונות המגיעות אך ורק לזוגות שנישאו על פי החוק - המגדיר נישואים כבין גבר לאישה בלבד. המסורתיות המאפיינת חלקים גדולים בחברה הישראלית, והיחס הסטיגמטי גורמים לפרטים ולזוגות חד-מיניים להסתיר את זהותם המינית ואת זוגיותם ואף כופים עליהם לעיתים לנהל חיים כפולים.[2]

רקעעריכה

 
שלט ב"יער הגאווה" בגליל העליון

סקירה כלליתעריכה

החל מסוף שנות ה-80 חתירתם של הומאים ולסביות לשוויון זכויות בכל העולם המערבי כולל בישראל זוכה למודעות הולכת וגדלה, וגם הביטויים לשוויון זכויות זה במרחב הציבורי גוברים. הם אינם נתונים לאיום מצד החוק ואין עליהם איסור לחיות את חייהם, לקשור קשרים רומנטיים, לקיים יחסי-מין או להביע חיבה בפומבי. החוק בישראל מספק הגנות מפני אפליה על רקע נטייה מינית. הם מגויסים לצה"ל ופתוחים בפניהם כל התפקידים ובכלל זה משרות פיקוד. הם אינם זוכים לשוויון זכויות בחיי המשפחה, זוגיות, אימוץ והבאת ילדים, אך גם בתחומים אלה מצבם הולך ומשתפר עם השנים.

פסיקת בתי המשפט בישראל מכירה דה-פקטו בזוגות הומוסקסואלים, בעיקר במסגרת ההגדרה "ידועים בציבור", שהסדיר בעבר רק את ענייניהם של זוגות הטרוסקסואלים שלא נישאו באופן רשמי. הגדרה זו מעניקה לזוגות להטבי"ם מעמד טוב יותר מהמקובל במדינות רבות, לרבות בעולם המערבי. אף על פי כן, בנושאים כגון דיני ירושה, אימוץ, אזרחות, ביטוח לאומי, משכנתאות, מיסוי מקרקעין ועוד, לא קיימת בחקיקה התייחסות לזוגיות להטבי"ת, ועקב כך נדרשת פנייה לבתי משפט במקרים רבים. בבתי המשפט ובבג"ץ תלויים ועומדים מספר הליכים בנוגע לנושאים אלו.

במאי 2006 הפיץ משרד המשפטים תזכיר חוק (טיוטה לפני הגשתה של הצעת חוק) שנוסח על-פי המלצות ועדה לבחינת דיני הירושה בראשות השופט בדימוס יעקב טירקל. על פי התזכיר זוגות הומוסקסואלים יוכרו לצורך זכויות ירושה. התזכיר כולל גם שינויים בנוגע לדיני הירושה של זוגות הטרוסקסואלים נשואים או ידועים בציבור. בדיון שהתקיים ב-17 במאי בבית המשפט המחוזי בתל אביב, קיבל בית המשפט את ערעורם של ידועים בציבור בני אותו המין, שהוגש על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה ברמת גן, אשר דחה את בקשתם לאשר הסכם ממון שערכו ביניהם, בטענה שהם אינם נחשבים לבני זוג ידועים בציבור ולכן אינם יכולים לבוא בשעריו של בית המשפט לענייני משפחה. בערכאת הערעור הביע היועץ המשפטי לממשלה עמדה כי ניתן לאשר את הסכם הממון שערכו ידועים בציבור בני אותו מין לפי חוק בית המשפט לענייני משפחה, וכי הסמכות המתאימה לכך היא בית המשפט לענייני משפחה.

דעת הקהלעריכה

סקר שערך עיתון "הארץ" בשנת 2009 ובדק את היחס למיעוטים בחברה הישראלית בסולם של 1 עד 5,[3] מצא כי הציון הממוצע הכללי של יחס הציבור הישראלי להומואים ולסביות הוא 3.2 - גבוה במעט מיחס נייטרלי וציון ממוצע די מקובל בעולם. כ-60% מהנשאלים חושבים שישנה הסתה נגד הומוסקסואלים ולסביות בישראל. החרדים בולטים ביחס שלילי בולט להומואים ולסביות (ממוצע של 1.5), ונמצא כי נשים מתייחסות להומוסקסואלים ולסביות (ולמיעוטים אחרים) טוב יותר מגברים. על פי "מדד הדמוקרטיה הישראלית 2010", ל-25% בציבור היהודי היה מפריע להתגורר בשכנות לזוג הומוסקסואלים (לעומת 23% המסתייגים ממגורים לצד חרדים). בציבור הערבי 70% היו מוטרדים ממגורים בשכנות לזוג הומוסקסואלים (בקרב חרדים הנתון הוא 74% ובקרב יהודים דתיים 55%).[4]

ב-2007 ערך מכון PEW סקר עולמי שבו נשאלה השאלה: "האם ההומוסקסואליות צריכה להיות מקובלת בחברה?". שיעור משיבי ה"כן" בישראל היה 38%, שיעור נמוך במידה ניכרת ממדינות מערב אירופה ואמריקה אך גבוה יותר מאפריקה, רוב מדינות אסיה וחלק ממדינות מזרח אירופה.[5]

מצד שני, סקרים אחרים מצביעים על פתיחות רבה, יחסית, כלפי המשפחה החד-מינית. על-פי סקר שהתפרסם בעיתון הארץ בחודש אוגוסט 2009, 61% מהציבור בישראל תומכים בנישואין חד-מיניים, ו-60% תומכים במתן הזכות לאימוץ ילדים על ידי זוגות חד-מיניים.[6] מספרים אלה גבוהים מהמספרים המקבילים להם באיחוד האירופי.[7] לפי נתוני עמותת חדו"ש המסתמכים על סקר מכון סמית, 53% מן הציבור היהודי ו-69% מן הציבור היהודי-חילוני תומכים בנישואים חד-מיניים.[8]

חקיקהעריכה

עם הקמתה ירשה מדינת ישראל, באמצעות פקודת סדרי השלטון והמשפט, את חוקי המנדט הבריטי, שלפיהם נחשב קיום יחסי מין הומוסקסואליים לעבירה שדינה עשר שנות מאסר. היועץ המשפטי השני לממשלה, חיים כהן, נכשל בניסיונו להעביר בממשלה החלטה המעבירה את ההכרעה בנושא להנחיית היועץ המשפטי, אך הורה למשטרה שלא לאכוף את החוק (חיים כהן הפעיל כאן את סמכותו לשיקול דעת בעניין אכיפת חוקים, סמכות שמסורה ליועץ המשפטי גם כיום, כל עוד לא הורו לו הכנסת או בג"ץ אחרת). לימים כתב כהן:

חשבתי שמחובתי שלא לקיים חוק שהוא לפי דעתי בלתי מוסרי. אנחנו דרשנו מן השופטים הגרמנים שלא יבצעו את החוקים של הנאצים כשהיו אנטי-מוסריים בעיניהם, ואני חושב שזו חובה המוטלת על שופט ועל יועץ משפטי שלא ייתנו את ידם לביצוע חוקים שהם לפי מיטב מצפונם בלתי מוסריים.

שיחות עם חיים כהן, מיכאל ששר, הוצאת כתר

בעת שכיהן כשופט בבית המשפט העליון פסק חיים כהן כי: "משכב אישה שלא כדרכה, וכן משכב זכר, כשהמעשה נעשה בצנעה ועל ידי בני אדם בגירים מרצונם הטוב אינם מעשים שיש בהם קלון, ואין הם מעידים על עושיהם שהם פושעים הראויים לעונש".[9]

ביטול האיסור על משכב שלא כדרך הטבעעריכה

בישראל לא הועמד מעולם אדם לדין פלילי בעוון קיום יחסי מין הומוסקסואלים כשלעצמם, אם כי במקרה אחד חיילים הועמדו לדין צבאי על עברה כזאת.[10] נאשמים בישראל הורשעו בסעיפי האיסור על משכב "שלא כדרך הטבע"; על פי רוב דובר בנאשמים שהואשמו בעבירות מין חמורות יותר, אך הורשעו בקיום יחסים שלא כדרך הטבע. פסק-דין כזה ניתן ב-1953 ב"פרשת והבה" על ידי שופט בית המשפט העליון שניאור זלמן חשין. והבה הואשם בהחדרת איבר מינו לפיו של ילד בן חמש, אך במקום אינוס קטין בחרה התביעה להאשימו ב"משכב שלא כדרך הטבע". בפסק דינו הרחיב חשין את האיסור הפלילי על יחסים כאלה, ואף החיל אותו על יחסים לסביים. בפסק דין אחר ("פרשת כראדי", 1956) כתב חשין בפסק דינו:

העבירה שבה הורשע המערער, משכב זכר, היא חמורה ביותר. חמורה היא בייחוד כאשר היא נעשית - כאשר היה כאן, במקרה דנן, בגופו של קטין."

פסקי דין כאלו ניתנו עד שנות השמונים של המאה ה-20; התייחסויות למין שאינו הטרוסקסואלי כאל דבר משפיל ומבזה נפוצות בפסקי דין כאלה.[11]

החוק האוסר על יחסים "שלא כדרך הטבע" (המדובר בסעיף 152(2) לפקודת החוק הפלילי, אשר הפך לאחר מכן לסעיף 351(1) ו-351(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977) נותר שנים רבות בספר החוקים, על כל המשמעות הסמלית העולה מכך. זו גם הסיבה לכך שב-1975, כשקמה העמותה הישראלית לזכויות הומוסקסואלים, היא נקראה בראשיתה "האגודה לשמירה על זכויות הפרט" (כיום: אגודת הלהט"ב), כדי שלא תואשם בעידוד עבירה על החוק. האגודה לשמירת זכויות הפרט ניסתה להביא לביטול האיסור הפלילי מימיה הראשונים. ב-1976 נפגשו אנשיה עם אהרון ברק, היועץ המשפטי לממשלה, וב-1983 שלחה לכל חברי הכנסת חוברת שבה קראה להפסיק להפלות הומוסקסואלים ולסביות.

ב-14 ביוני 1978 הוגשו המלצות של ועדה מיוחדת שבראשה עמדה שולמית אלוני. הייתה זו ועדה משותפת לוועדת הפנים של הכנסת ולוועדת חוקה, חוק ומשפט, שעסקה ברפורמה בחוק העונשין בהתייחס לפשעי מין בכלל ולאונס בפרט. ההמלצות הביאו את הממשלה להגיש לכנסת את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 14), ב-29 ביולי 1980. על אף שוועדת החקיקה של הכנסת אישרה קודם נוסח של החוק שבו נמחק סעיף 351 לחלוטין, בהצעה לא נמחק סעיף 351 אם כי הוצע לשנותו: תימחק העבירה על יחסים "שלא כדרך הטבע" בין אישה לגבר, והעונש על משכב זכר יופחת מעשר שנים לשנת מאסר אחת. בסופו של דבר נגנזה ההצעה ולא הגיעה לשלבי חקיקה מתקדמים.

ב-11 בספטמבר 1986 אושרה בקריאה ראשונה הצעת חוק של הממשלה, שכללה רבים מהשינויים שכללה ההצעה מ-1980, אך סעיף 351 לא נזכר בה כלל. גם בעת הדיונים בהצעה עלה הסעיף לדיון רק פעם אחת, כאשר חבר הכנסת מרדכי וירשובסקי התנגד לכך שהצעת החוק אינה כוללת את ביטולו. לאחר האישור בקריאה ראשונה, עברה הצעת החוק לוועדת חוקה, חוק ומשפט וב-22 במרץ 1988 עברה בקריאה שנייה ושלישית, והפכה לחוק - תיקון מס' 22 לחוק העונשין.[12][13]

האגודה לזכויות הפרט לא הייתה מעורבת ישירות בהצעת החוק, וסעיף 351 לא הוזכר בישיבת הכנסת. לדברי שולמית אלוני, "אין דמיון בין החוק כפי שהתקבל להצעת החוק הממשלתית מפני שאנחנו הרבה דברים הרחבנו". התיקון כלל ניסוח מחדש של מרבית הסעיפים העוסקים בעבירות מין, וסעיף 351 נמחק מהחוק לחלוטין. לדברי אלוני, הח"כים הדתיים עסקו בעיקר בהחמרה בעונשים על עבירות אינוס, ואבנר שאקי שהיה פעיל בוועדה בדרך כלל, היה טרוד אז בנושאים אחרים.[14]

לאחר שאושר החוק הופתעו והתעודדו פעילי האגודה לזכויות הפרט מהגילוי שסעיף 351 נמחק מספר החוקים, ופעילותם הפוליטית הוגברה.

זוגיות ונישואיםעריכה

  ערך מורחב – נישואים חד-מיניים בישראל

זוגות חד-מיניים אינם יכולים להינשא בישראל, ונושא זה הוא סוגיית ליבה במאבק לשוויון זכויות עבור הומוסקסואלים, לסביות, טרנסג'נדרים והביסקסואלים בישראל. זוגות חד-מיניים נהנים מאותן זכויות המוקנות לידועים בציבור הטרוסקסואלים; בית המשפט מאשר הסכמי ממון בין בני זוג מאותו המין ומעניק להם תוקף של פסק דין.

בדומה למדינות אחרות, גם בישראל נושא הנישואים החד-מיניים נמצא במחלוקת ציבורית, אולם סקרים מראים שרוב הציבור בישראל תומך בנישואים כאלה (בדומה למצב במדינות רבות אחרות, בעיקר באירופה). על-פי סקר שהתפרסם בעיתון הארץ בחודש אוגוסט 2009, 61% מהציבור בישראל תומכים בנישואין חד-מיניים, ו-60% תומכים במתן הזכות לאימוץ ילדים על ידי זוגות חד-מיניים.[6] מספרים אלה גבוהים מהמספרים המקביליים להם באיחוד האירופי.[7] סקר נוסף, שערך מכון סמית, מראה כי 53% מן הציבור היהודי ו-74% מן הציבור היהודי-חילוני תומכים בנישואים חד-מיניים.[8]

השוואת גיל ההסכמהעריכה

לאחר שבשנת 1988 בוטל האיסור על יחסי מין אנאליים ("מעשה סדום"), קבע החוק בישראל את גיל ההסכמה ליחסים כאלה על 18 שנה, בשונה מגיל ההסכמה ליחסי מין וגינליים - 16 שנה. בשנת 2000, בעקבות פעילות בנושא של האגודה לזכויות האזרח, שונה גיל ההסכמה ליחסי מין אנאליים לגיל 16, כמו הנהוג ביחסי מין וגינליים.

שינוי משפטי זה נתפס כ"השוואת גיל ההסכמה הנדרש ליחסי מין הומוסקסואליים לזה הנדרש ביחסי מין הטרוסקסואליים". תפיסה זו אינה מדויקת: ראשית, המונח "מעשה סדום" כהגדרתו בחוק כולל גם יחסי מין אוראליים (שגיל ההסכמה להם היה גבוה יותר גם להטרוסקסואלים). שנית, גם הטרוסקסואלים רבים מקיימים מין אנאלי, כך שההבדל בגיל ההסכמה לפעילות זו הגביל גם אותם. שלישית, הומוסקסואלים רבים אינם מקיימים מין אנאלי והחוק לא אסר במפורש יחסי מין הומוסקסואליים בגילאי 16 - 18, אלא רק קיום "מעשי סדום" בגילים אלה.

עם זאת, מקובל כי מין אנאלי נפוץ יותר בקרב הומוסקסואלים מאשר בקרב הטרוסקסואלים, כך שבפועל, ההבדל בגיל ההסכמה ליחסים כאלה אכן קבע אי-שוויון של הומוסקסואלים. זאת משום שהחוק הגביל את החופש המיני שלהם בגיל צעיר, בצורה משמעותית יותר מאשר אצל הטרוסקסואלים. כך למשל מותר היה לגבר בגיר לקיים בעילה (מונח משפטי שמתייחס ליחסי מין בין גבר לאישה, כשהגבר חודר לנרתיק של האישה) עם קטינה שגילה מעל ל-16 שנה, בעוד שאסור היה לבגיר לקיים מין אנאלי עם קטין שגילו מעל 16 (ומין וגינלי אינו אפשרי בקרב בני זוג אלה, בניגוד למקרה ההטרוסקסואלי).

הכרה בהסכמי חיים משותפים וגירושיןעריכה

באוגוסט 2001 החליטה שופטת בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע, אסנת אלון-לאופר, לאשר הסכם זוגיות בין בנות זוג לסביות, תוך שהיא קובעת כי "הגדרת המשפחה היא הגדרה רחבה, ושתי בנות הזוג עונות על הגדרת 'בן משפחה' שבחוק בתי המשפט לענייני משפחה. לא מצאתי", הוסיפה השופטת, "שההגדרה בחוק מכוונת דווקא לבני זוג ממין שונה". בית המשפט נתן באופן תקדימי תוקף של פסק דין להסכם לחיים משותפים של בנות זוג, תוך שקבע כי זוג לסביות עונות להגדרת "בן משפחה" לפי החוק.[15]

בספטמבר 2006 הכיר בית המשפט לראשונה בהסכם שחתמו זוג נשים שנפרדו, והעניק לו תוקף של פסק דין בדומה לגירושין.[16]

הכרה בנישואים חד-מיניים שנערכו במדינה זרהעריכה

 
נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) אהרון ברק פסק בשנת 2006 בבג"ץ בן-ארי כי חובה על המדינה לרשום כנשואים זוגות חד-מיניים שנישאו בחו"ל.
  ערך מורחב – בג"ץ יוסי בן-ארי נגד מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים

חמישה זוגות גברים ישראלים ערכו מחוץ לישראל, בטורונטו שבקנדה, טקס נישואין אזרחי המוכר באותה מדינה. עם שובם לישראל פנו לפקיד הרישום, וביקשו לשנות את רישומם במרשם האוכלוסין מ"רווק" ל"נשוי". פקיד הרישום סירב לבקשה, בנימוק ש"נישואין שכאלו אינם מוכרים באופן חוקי במדינת ישראל, ולפיכך לא ניתן לרושמם בקובץ המרשם" (מכתבו של מנהל הלשכה למנהל אוכלוסין בתל אביב מיום 24.5.2005).[17]

בעתירתם לבג"ץ ביקשו הזוגות לרשום את הנישואין הללו בישראל, על-פי הכלל שלפיו רושם מינהל האוכלוסין נישואים שנערכו בין בגירים בחוץ לארץ לפי חוקי המדינה הזרה. עמדת המדינה הייתה כי בעוד שיש לתת לזוגות הומו-לסביים שוויון זכויות מלא בכל הנוגע לזכויות כלכליות, בית המשפט אינו רשאי להכיר בתבנית משפטית חדשה למיסוד הזוגיות, אלא עליו להשאיר עניין זה להסדרה בידי הכנסת. לטענת המדינה, אם בית המשפט יחייב אותה לרשום נישואין חד-מיניים במרשם האוכלוסין, תהיה בכך הכרה בפועל מצדו בתבנית המשפטית החדשה.

ב-21 בנובמבר 2006, חייב בית המשפט העליון את המדינה לרשום כנשואים את הזוגות שנישאו בקנדה, בין השאר בהסתמך על הלכת פונק שלזינגר, שבה חויבה המדינה לרשום נישואים אזרחיים שנעשו בחו"ל. בפסק דינו של נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) אהרון ברק נקבע כי חובה על מנהל האוכלוסין של משרד הפנים לרשום כנשואים זוג גברים הומוסקסואליים שנישאו כדין במדינה זרה.

הורותעריכה

  ערך מורחב – הורות הומו-לסבית

מאז שנת 2005 מדינת ישראל מכירה בהורות משותפת של בני זוג מאותו המין. הדרך לכך נסללה בעקבות 9 שנים של מאבק משפטי שינהלו בנות הזוג טל ואביטל ירוס חקק, עד שבית המשפט העליון אישר אימוצים במשפחות חד-מיניות. מאז תקדים זה ניתנו בבתי המשפט צווי אימוץ נוספות במשפחות חד-מיניות, ומשרד הפנים יצר מסמכי רישום מיוחדים לילדים שלהם שתי אמהות או שני אבות.[1] החל משנת 1999 בתי המשפט מעניקים אפוטרופסות לאמהות הלא ביולוגיות ולאבות הלא רשומים, תוך הכרה חלקית בהורות המשותפת.

אימוץעריכה

  ערך מורחב – פסק דין ירוס-חקק נגד היועץ המשפטי לממשלה

בג"ץ פסק בשנת 2000[18] כי בהיעדר ראיה סותרת, משרד הפנים חייב להכיר בתהליך אימוץ חוקי שנעשה מחוץ לישראל ולרשום את הילד במרשם התושבים בישראל תחת שתי אמהות: ביולוגית ומאמצת. ב-12 בפברואר 2006 אימצו באופן חוקי טל ואביטל ירוס-חקק זו את ילדיה הביולוגיים של זו, ובכך הפכו לזוג החד-מיני הראשון בישראל שהותר לו לעשות זאת. ב-17 באוקטובר באותה שנה אישר בית המשפט אימוץ נוסף בנסיבות דומות,[19] ועד תחילת 2008 ניתנו כ-25 צווי אימוץ בנסיבות דומות.[20]

ב-10 בפברואר 2008 הודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, בעקבות דיון בהשתתפות אנשי מקצוע מתחום הרווחה והמשפטים, כי

ניתן לאפשר לבן זוג בן אותו המין לאמץ את ילדו, הביולוגי או המאומץ, של בן זוגו. כן נקבע, כי אין מניעה חוקית לאשר לבני זוג מאותו המין, או למי מהם, לאמץ ילד זר, שאינו ילדו של אחד מבני הזוג, וזאת בנסיבות בהן נשקלת בקשה לאימוץ על ידי אדם יחיד, ובכפוף לשיקולי טובת המאומץ כמקובל.

הודעה לעיתונות מס' 7751, משרד המשפטים, 10 בפברואר 2008

בעקבות מאבקן של ד"ר טל וד"ר אביטל ירוס-חקק להכרה בהורותן המשותפת על ילדיהן, קבע בית המשפט העליון כי חוק האימוץ הישראלי מאפשר אימוץ בתוך המשפחה החד-מינית. במהלך הדיונים המשפטיים אשר ארכו כשמונה שנים, קבע בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן בשנת 1999 כי ניתן להעניק צו אפוטרופסות לאם הלא-ביולוגית במשפחה לסבית. החוק מעניק הכרה חלקית לקשר שבין האם הלא-ביולוגית לילדים שילדה זוגתה. מאז פס"ד ירוס-חקק התקבלו במשרד הרווחה כ-80 פניות דומות ל"אימוץ הדדי" בתוך המשפחה, וב-25 מההליכים שהסתיימו אכן ניתן צו אימוץ.[21]

בשנת 2008 הורחב תקדים האימוץ, כאשר היועץ המשפטי לממשלה הכריז כי יש לאפשר גם אימוצים שבהם זוג גברים או זוג נשים מבקשים לאמץ ילד שאיננו ביולוגי של אף אחד מהם.[1] במאי 2009 הוגשה לכנסת הצעת תיקון לחוק אימוץ ילדים מאת חבר הכנסת נסים זאב מש"ס, שמטרתה למנוע אפשרות של אימוץ ילדים על ידי זוגות חד-מיניים.[22]

בדצמבר 2010 פסק באופן תקדימי בית משפט לענייני משפחה בירושלים כי גבר יוכל לאמץ את בנו הביולוגי של בן זוגו.[23] הילד בן השנתיים נולד מתרומת ביצית ועל ידי אם פונדקאית בהודו, ובני הזוג חיו ביחד שמונה שנים. בית המשפט אישר את הבקשה לאחר שקיבל את מסקנת עובדי משרד הרווחה כי אישור בקשת האימוץ הוא לטובת הילד.[23]

טיפולי הפריהעריכה

בשנת 1996 הגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל עתירה לבג"ץ בשם טל ירוס-חקק, שחייתה עם בת זוג מאז 1989, נגד משרד הבריאות בנוגע לטיפולי הפריה. בעתירה דרשה ירוס-חקק שמשרד הבריאות יחיל עליה את הכללים המיועדים לאשה נשואה המבקשת לקבל תרומת זרע או הפריה חוץ-גופית ולא את הכללים הנוגעים לרווקה אשר דרשו חוות דעת פסיכיאטרית ודו"ח של עובדת סוציאלית. בלחץ שופטי בג"ץ ביטל משרד הבריאות את ההבדלה בין נשים נשואות לאלו שאינן נשואות והנחה את כל המרכזים הרפואיים של טיפולי פוריות שלא לתת יחס שונה לנשים לא-נשואות.

פונדקאותעריכה

  ערך מורחב – פונדקאות להומוסקסואלים בישראל

החוק הישראלי המסדיר פונדקאות (חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), תשנ"ו-1996) אינו מתיר לזוגות מאותו המין לעבור תהליך של פונדקאות. זוגות רבים מאותו מין, במיוחד של גברים, עוברים הליכי פונדקאות בחו"ל (לרוב בארצות הברית ובהודו) אך התהליך נחשב ליקר במיוחד ומסובך מבחינה פרוצדורלית.[24][1]

בפברואר 2010 עתרו לבג"ץ בני הזוג יואב ארד-פנקס ואיתי פנקס בבקשה לשנות את "חוק הפונדקאות" הישראלי שחל רק על זוגות של גבר ואישה. בעתירה נטען שאין כל סיבה מהותית שלא לפרש את החוק כך שיחול גם על "איש ואיש". בנוסף, טענו העותרים שאם לא ניתן לפרש כך את החוק, על בית המשפט לקבוע שהוא חל גם על בני זוג גברים מטעמים חוקתיים.[24] בחודש ינואר 2014 ניתן פסק דינו של בג"ץ, בשתי עתירות אשר נידונו במאוחד, בבג"ץ 566/11 6569/11 ממט-מגד ואח' נ' משרד הפנים ואח' בהן הכריע בית המשפט העליון לראשונה בדבר האופן בו ראוי שהמשפט הישראלי יתייחס לסוגיית רישומם ומעמדם של ילדים אשר נולדו בהליכי פונדקאות שבוצעו מחוץ לישראל.

בתיקון לחוק הפונדקאות שאושר ביולי 2018, נקבע כי "הורים מיועדים" הם לא רק בני זוג שהם גבר ואישה, אלא גם אם מיועדת יחידה, ונדחתה הסתייגות של חבר הכנסת אמיר אוחנה שלפיה החוק יחול גם על הורים יחידנים שהם גברים.[25] דחיית ההסתייגות עוררה מחאה ציבורית. מאות הפגינו נגד התיקון לחוק בתל אביב ובירושלים,[26] והאגודה למען הלהט"ב בישראל הכריזה על שביתה כללית וקראה לחברי הקהילה הלהט"בית להיעדר ממקום עבודתם ולקחת חלק בפעילויות המחאה.[25] חברות, ארגונים ומוסדות בישראל, חלקם ממשלתיים, הודיעו כי יתירו לעובדיהם שלא להגיע לעבודה.[27] חברות אחדות הודיעו כי יסייעו לעובדיהן במימון הליכי פונדקאות. רשת בתי קולנוע לב הודיעה כי ביום השביתה תציג ללא תשלום את הסרטים "גאווה", "קרול" ו-"אישה פנטסטית", העוסקים בשוויון בקהילה הגאה.[28]

ב־31 באוקטובר 2018 ראש הממשלה בנימין נתניהו הצהיר כי הוא תומך בזכותם של זוגות להט"בים לפונדקאות, אך אמר שאין את הרוב הדרוש לכך בקואליציה.[29]

זכויות כלכליות וסוציאליותעריכה

אף שלא מתאפשרים בישראל נישואים חד-מיניים או איחוד אזרחי, זוגות מאותו המין נהנים ממרבית הזכויות הכלכליות והסוציאליות שמוענקות לזוגות הטרוסקסואלים נשואים. הדבר מתאפשר עקב שורה של פסיקות משפטיות לטובת עותרים, ועקב שורת החלטות של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לפיהן יש להעניק לזוגות חד-מיניים שוויון זכויות בעניינים כלכליים.[1]

זכויות במסגרת העבודהעריכה

  ערך מורחב – בג"ץ אל-על נתיבי אויר לישראל נגד יונתן דנילוביץ

צעד חשוב לקראת הכרה בהומוסקסואלים כאנשים שווי זכויות עשתה הכנסת בשנת 1992, בעת שהתקבל תיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, לפיו חל איסור להפלות עובד או דורש עבודה בשל נטייתו המינית. הייתה זו פריצת דרך משמעותית בהכרה בהומוסקסואלים כאנשים שווי זכויות, ולא כ"בגירים העושים מעשיהם בצנעה". לעו"ד דן יקיר שפעל מטעם האגודה לזכויות האזרח היה תפקיד חשוב בהתפתחות זו ובהתפתחויות שבאו אחריה (אין קשר ארגוני בין אגודה זו למה שכונתה "האגודה לזכויות הפרט"). בשנת 1995 התקבל תיקון נוסף לחוק לפיו דיון בעניין הפליה מחמת נטייה מינית בבית הדין לעבודה יתנהל בדלתיים סגורות. על אף חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, להט"בים רבים מדווחים על אפליה במקומות עבודתם.[30]

בית המשפט העליון הוסיף נדבך חשוב לבניין זה כאשר קבע, בשנת 1994, בבג"ץ 721/94 אל על נגד יונתן דנילוביץ' כי דייל שביקש לנצל סעיף בהסכם הקיבוצי המעניק לבן זוג כרטיס טיסה בהנחה, רשאי לקבל הטבה זו אף אם בן זוגו הוא מאותו המין.

בשנת 1994 הגישה האגודה לזכויות האזרח תביעה לבית הדין לעבודה בשם פרופסור עוזי אבן נגד אוניברסיטת תל אביב, בדרישה להעניק לבן זוגו את אותן הזכויות המוענקות לבן זוג ידוע בציבור של איש סגל. בעקבות פסק הדין בבג"ץ דנילוביץ הסכימה האוניברסיטה לשנות את מדיניותה בנושא והתחייבותה קבלה תוקף של פסק דין.[31]

ירושהעריכה

בשנת 2004 פסק בית המשפט כי גבר זכאי לרשת את נכסיו של בן זוגו המנוח. בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את ערעורו של אדם אשר ביקש לקבל צו ירושה לגבי נכסי בן זוגו שנפטר, אשר עמו חי כ-40 שנה. בית המשפט פרש את המילים "איש ואישה" שבחוק הירושה ככוללות גם "איש ואיש" ו"אישה ואישה". בכך שינה בית המשפט המחוזי את פסיקתו של בית משפט לענייני משפחה בעפולה שקבע כי נכסי המנוח יועברו לאפוטרופוס הכללי ולא לבן זוגו של הנפטר וזאת בטענה כי בני זוג מאותו המין אינם רשאים לרשת זה את זה לפי חוק הירושה.

בדצמבר 2004 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, כי מדינת ישראל תכיר בזכויות הדדיות של זוגות הומוסקסואלים הקשורות בכסף וברכוש, ולא תערער על הפסיקה של בית המשפט המחוזי. בפסיקה נכתב:

... העובדה שבעת חקיקת חוק הירושה היה משכב זכר בגדר עבירה פלילית יכולה להוות רקע לדעה כי בכך מתמצית עמדתו של המחוקק כנגד יחסים הומוסקסואליים בהיעדר כל צורך להתייחס להיבטים נוספים של התופעה. אכן, אין אנו עוסקים בתחום צר של מיסוי או סדרי רישום בפנקס השמות וכו' אלא בחוק הנוגע לאחד הנושאים המרכזיים של הוויתנו החברתית והלאומית. אולם הזמן שעבר למן חקיקת חוק הירושה והשינויים המפליגים שחלו במשפט הישראלי מקטינים את משקלה של הנחת היסוד של המחוקק ומחזקים את התכלית הראשונית של הסעיף - ליצור דין ירושה מיוחד לידועים בציבור, קרי למי שאינם יכולים להינשא לפי הדין הדתי. על רקע זה אוכל לומר כי אם יוכרו זכויות הירושה של ידועים בציבור שהם כהן וגרושה או של ידועים בציבור שאחד מהם אינו יהודי, ובעת ובעונה אחת יישללו זכויות הירושה של ידועים בציבור שהם הומוסקסואליים או לסביות, יהיה זה בבחינת אפליה בלתי מוצדקת על רקע נטייה מינית שכן אין כל צידוק משפטי או חברתי לקיים אבחנה כזו.

פסק דין שונה, שבו נשללה הזכות לירושה במקרה של בני זוג מאותו המין, ניתן בשנת 2010 בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע.[32]

קצבת שאריםעריכה

בשנת 2001 קיבל בית הדין לעבודה בתל אביב את עתירתו של פטריק לוי בתביעה נגד קרן הפנסיה "מבטחים" וקבע כי זוג הומוסקסואלים נחשבים הן כ"בני-זוג", והן כ"ידועים בציבור", כך שלאחר מותו של אחד מהם, זכאי בן הזוג הנותר לפנסיה של המנוח ולקצבת שארים.[33][34]

בשנת 2009 התפרסם סיפורה של אלה בר-אילן, לסבית בת 64 אשר חיה במשך 22 שנה עם זוגתה רוברטה סלטוניק, שנפטרה שנה קודם לכן. בר-אילן פנתה למוסד לביטוח לאומי בבקשה שיכיר בה כאלמנה, על-אף שהשתיים לא באו בברית הזוגיות, ולאחר הליך בירוקרטי זכתה מהמדינה לקצבת שארים. בעקבות המקרה קראה מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי לאנשים במעמד דומה להגיש תביעות למוסד.[35]

בשנת 2010 קיבל בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב באופן תקדימי תביעה שהגישה עו"ד עירא הדר בשמו של הומו בן 45 להכיר בו כידוע בציבור של מנוח וכמי שזכאי לגמלת השאירים של המנוח מקרן מקפת. סגנית נשיא בית הדין, השופטת לאה גליקסמן, קבעה בפסק דינה שבני זוג הומואים שחיים בארון יכולים להיחשב כידועים בציבור, וכי במקרים כאלה, יש להקל לגבי מידת הראיות שתידרש לשם הוכחת הזוגיות.[1] בפסק דין מפורט ועקרוני קבעה השופטת כי "יש לקבל את התביעה ולהצהיר כי התובע היה בן זוגו של המנוח וזכאי לפנסיית שארים מהקרן, בהתאם לתקנון".[36]

החידוש בפסק הדין זה היה ברגישות הרבה שבה בית הדין התייחס לזוגות מאותו המין החיים בארון; לפי עו"ד הדר, בית הדין הכיר בכך שכאשר אנשים נאלצים להסתיר את קשר הזוגיות שלהם הם ימנעו מלהופיע בציבור יחדיו, ימנעו מלנהל חשבון בנק משותף, ימנעו מלרשום על שמם נכסים משותפים וישתדלו שלא להצטלם יחדיו. כל אלה עלולים להיות להם לרועץ כאשר יהיה צורך להוכיח את קיום הזוגיות כדי ליהנות מההטבות והזכויות הנובעות מהחיים המשותפים. בית הדין מצא שבנסיבות כאלה אסור שהחיים בארון יהוו גורם לשלילת זכויות מבני הזוג, ועל כן יש להקל עימם בנטל ההוכחה.[1]

השוואת זכויותעריכה

 
אדיר שטיינר היה ההומוסקסואל הראשון שהוכר כאלמן של חייל צה"ל שנפטר במהלך שירותו. בנוסף, עתירתו לבג"ץ בנושא זכויות במיסוי מקרקעין הביאה להשוואת זכויותיהם של זוגות חד-מיניים בנושא זה.

בשנת 2004 החליטה עיריית תל אביב יפו להעניק לזוגות חד-מיניים ולילדיהם שהם תושבי העיר הנחות בשימוש במתקנים עירוניים, בדומה להנחות הניתנות לבני זוג נשואים ולילדיהם. החלטה זו הייתה פועל יוצא של פעילותה של חברת מועצת העיר ת"א מיכל עדן.

באותה שנה החליט היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לפטור העברת דירה לבן זוג מאותו המין ממס שבח מקרקעין ומס רכישה, כפי שנהוג בהעברה בין בני זוג ובין ידועים בציבור המתגוררים יחד יותר משנה. ההחלטה ניתנה כתשובת המדינה לבית המשפט העליון לאחר שאדיר שטיינר ביקש להעביר לבן זוגו צח גרניט מחצית מזכויותיו בדירתם בתל אביב, וערער לבית המשפט העליון על החלטותיהם של המפקחת על שומת המקרקעין, מנהל מס שבח מקרקעין וועדת הערר למיסוי מקרקעין לא אישרו פטור ממס שבח ומס רכישה על ההעברה.[37]

ביולי 2009 פרסם המוסד לביטוח לאומי חוזר לגבי זכויות לגמלאות, המוקנות גם לבני זוג בני אותו המין.[38] העיקרון המנחה חוזר זה הוא שהיחס לבני זוג בני אותו המין שהם ידועים בציבור הוא כאל זוג הטרוסקסואלי של ידועים בציבור, תוך שמירת ההבחנה בין זכויות גבר לזכויות אישה הקיימת בחוק הביטוח הלאומי.

בפברואר 2010 השווה שר התמ"ת, בנימין בן אליעזר, את מעמדן של משפחות הומו-לסביות במעונות יום, והעניק להן סבסוד על בסיס אותם הקריטריונים החלים על משפחות הטרוסקסואליות.[1]

במרץ 2013 הודיעה שרת הבריאות, יעל גרמן, שתבחן מחדש את האיסור על מערכת הבריאות להשתמש בתרומות דם של הומוסקסואלים, לאחר שבשנת 1977 הדבר נאסר מחשש להדבקה באיידס.

הגנה חוקתיתעריכה

עיקר ההגנה על זכויות הקהילה הגאה נעשית על ידי בתי המשפט, בעוד הכנסת ממעטת לעסוק בנושא ונמנעת מלחוקק חוקים העוסקים בזוגיות ובמשפחה החד-מינית. עם זאת, הכנסת חוקקה מספר חוקים שנועדו להגן על הפרטים כגון חוק הטרדה מינית האוסר על התייחסות מבזה או משפילה כלפי אדם על רקע מינו או נטייתו המינית, או חוק איסור לשון הרע, האוסר על ביזוי אדם בשל מינו או נטייתו המינית.[1]

הלכות לשון הרעעריכה

במספר פסקי דין אישר בית המשפט בישראל כי יש משום לשון הרע בכך שאומרים או רומזים על מישהו שהוא הומוסקסואל, כאשר איננו כזה. פסק הדין הנודע ביותר בעניין הוא "הלכת אמסלם" משנת 1995; שמעון אמסלם, כדורסלן קבוצת הפועל חיפה, הגיש תביעה נגד עיתון העיר שנתן לכתבה בעניין המשחקים הגאים בלוס אנג'לס את הכותרת "אמסלם לא לבד" - זאת בגלל הפזמון המקניט "אמסלם ההומו" שהיו שרים באותה תקופה כמה מאוהדי הקבוצות היריבות במשחקים שבהם השתתף. אמסלם, שאינו הומוסקסואל, הגיש תביעת לשון הרע נגד העיתון. בית המשפט החליט שהיה בכותרת משום רמיזה שקרית על נטייתו המינית של אמסלם, ופסק לו פיצויים בסך 150,000 שקלים. בפסק דינה כתבה השופטת:

אשר לשאלה הערכית האם כנויו של אדם כהומוסקסואל הוא עלבון המצדיק פסיקת פיצויים לטובתו, קבעה השופטת קמא כי מקובל עליה שבחברה סובלנית אין מקום לייחס משמעות מעליבה לנטייתו המינית של אדם, אלא שחברתנו טרם הגיעה למידת סובלנות ופתיחות שכזו והכנוי "הומו" מהוה עלבון בעיני חלק נכבד מהציבור. כמו כן אין חולק שהמשיב אינו הומוסקסואל ואין סיבה להכתירו ככזה ולגוררו למאבק שאינו מעוניין ליטול בו חלק.

פסקי דין נוספים שעל פיהם ייחוס הומוסקסואליות (ולסביות) למי שאינו כזה הוא דבר הנתפס כמביש ושלילי בישראל, ועשוי להיות בגדר לשון הרע, הושפעו מהלכת אמסלם ומסתמכים עליה.[39]

ב-28 בפברואר 1997 התקבל בכנסת תיקון לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, במסגרתו הוסף כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול "לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".[40]

אפליהעריכה

בשנת 1992 חוקק החוק הראשון שאסר על אפליה מחמת נטייה מינית. היה זה חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, אשר אוסר על אפלייתם של הומואים ולסביות במקומות העבודה, לרבות בקבלה לעבודה, בקידום בפיטורין, ובמתן זכויות במסגרת העבודה. (ראו הפרק זכויות במסגרת העבודה).

בשנת 2000 חוקקה הכנסת את חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. בחוק זה נאסרה אפליה מחמת מין ונטייה מינית באספקת מוצרים ושירותים ציבוריים, בכניסה למקומות ציבוריים ובמתן שירות במקום ציבורי.[41][42]

הכנסת אישרה בשנת 2004 תיקון לחוק זכויות החולה, שנועד לאסור על כל מטפל ועל כל מוסד רפואי להפלות מטופלים מחמת נטייתם המינית. בנוסף, אישרה הכנסת תיקון לחוק העונשין אשר מכפיל את הענישה לגבי פשעי שנאה המבוצעים כנגד להט"בים.

ב-14 בספטמבר 2010 קיבל בג"ץ את ערעורו של הבית הפתוח בירושלים, וקבע כי על העירייה לתקצב את הארגון, וכן לשלם לו הפרשים עבור תמיכה שלא התקבלה בחמש השנים שקדמו לפסק הדין. על פי הפסיקה, עולה חשד כי הקריטריונים שקבעה עיריית ירושלים לחלוקת כספי תמיכה נקבעו במכוון כדי לשלול תמיכה כזאת מן הבית הפתוח. בפסק הדין כתב השופט יצחק עמית:

על רקע הוראות הדין שנקבעו על ידי המחוקק הישראלי ועל רקע הפסיקה שעסקה בעניינם של חברי הקהילה הגאה, כפי שנסקרו לעיל, ומבלי לקבוע מסמרות, דומה כי כבר אין מדובר ב"איים" של זכויות, אלא בתפיסה חוקתית כוללת של הזכות שלא להיות מופלה מחמת נטייה מינית. החשוב לענייננו הוא כי מהפסיקה ומהחקיקה דלעיל עולה כי יש הכרה בכך שחברי הקהילה הגאה מהווים קבוצה "חשודה" בעלת זהות מובחנת הטעונה הגנה בפני הפליה, כי הפליה מטעמים של נטייה מינית נמצאת "בגרעין הקשה" של איסורי ההפליה וככזו יש לבחון אותה בקפידה.

שירות צבאיעריכה

  ערך מורחב – שירות של להט"בים במערכת הביטחון הישראלית

צה"ל אינו מפלה על רקע נטייה מינית. כל התפקידים בצה"ל לרבות תפקידי לחימה ופיקוד ותפקידים בעלי סיווג ביטחוני רגיש פתוחים בפני הומוסקסואלים ולסביות. נטייה מינית אינה מהווה עוד פרמטר בקביעת סיווגו הביטחוני של אדם. צה"ל מכיר בבני זוג מאותו המין ובכלל זה באלמנים ואלמנות של בן זוג מאותו המין.[43] פקודות צה"ל אוסרות על הטרדה על רקע נטייה מינית. כמו כן צה"ל מתיר לחיילים להשתתף באופן פרטי במצעדי הגאווה.[44]

בשנת 2001 הוציאה עמותת "המועצה הפוליטית לזכויות הגייז בישראל" דו"ח הסוקר את נושא המאבק ההומו-לסבי בישראל בתחומים שונים. בפרק שיוחד לצה"ל, דרשה המועצה התנצלות על היחס המפלה בו נהג הצבא בהומואים ולסביות עד לשנת 1993, אז התקבלה הוראה האוסרת על אפליה בגיוס לצה"ל ובשירותם של הומואים: "על צה"ל לפרסם הודעת התנצלות חד משמעית הקובעת כי רדיפתם של הומואים ולסביות במסגרת המדיניות שנקבעה בצה"ל היא בבחינת מעשה פסול מוסרית וללא כל הצדקה ואחיזה במציאות", נכתב בדו"ח.[45]

מגבלות על שירות צבאיעריכה

 
עדותו של עוזי אבן בכנסת כאיש ביטחון הומוסקסואל הייתה ראשונה מסוגה, ובעקבותיה בוטלו כל המגבלות שהיו קיימות על שירות הומוסקסואלים בצבא

באוגוסט 1983 פנתה יו"ר האגודה לזכויות האזרח, ד"ר רות גביזון לראש אכ"א בצה"ל בעקבות פרסום בעיתון על כך שחוזהו של קצין הותר בעקבות תלונה של אשתו על נטיותיו ההומוסקסואליות. ראש אכ"א, תא"ל עמוס ירון, השיב באוקטובר 1983 כי נטיות הומוסקסואליות אינן מונעות מחייל שירות צבאי .[46]

חודש לפני תשובת ראש אכ"א, בספטמבר 1983, נכנסה לפקודות מטכ"ל הוראת קבע[47] שכותרתה "שירות הומוסקסואלים בצה"ל". הפקודה קבעה כי שיבוצם של חיילים הומוסקסואלים מוגבל בגין נטייתם המינית משום שזו עלולה להוות סיכון ביטחוני (בדומה ל"בהלת הלבנדר" בארצות הברית). בחוברת ההנחיות הבסיסית למאבחנות הפסיכוטכניות בצה"ל אופיינה ההומוסקסואליות כסטייה מינית, וכרכה בינה לבין נשיות ובעיות בבריאות הנפש. המאבחנות הונחו כי במידה שעולה חשד לנטיות הומוסקסואליות, יש לבחון את התאמת המועמד לשרת ביחידת שדה .[48]

הוראות הקבע של שנת 1983 קבעו עוד כי כל מפקד יחידה שנודע לו כי חייל ביחידתו הוא הומוסקסואל – נקרא להפנותו למרכז בריאות הנפש ובמקביל לדווח לגורמי ביטחון השדה הנוגעים בדבר. אלו יכלו להחליט אחת משלוש החלטות: לשחרר את החייל, לקבוע הגבלות על שיבוצו או לערוך תחקיר ביטחוני מקיף בהתאם לתפקיד שאליו הוא מיועד. הפקודה קבעה עוד כי חייל הומוסקסואל לא ישרת בתפקידי "סוד מועדף", בקהיליית המודיעין ובתפקידי הצפנה והסתרה, וכי חייל שהועלה "חשד סביר" כי הוא בעל נטייה הומוסקסואלית יימצא בפיקוח ביטחוני כל תקופת שירותו הסדיר בצה"ל.[49]

ביטול המגבלות והשוואת זכויותעריכה

ב-1993 הופיע עוזי אבן, קצין בכיר בצה"ל ופרופסור לכימיה, בפני הכנסת וסיפר על קשייו בצבא; בין השאר, בוטל הסיווג הביטחוני שלו והוא סולק מתפקידו משנתגלה כי הוא הומוסקסואל. בעקבות דבריו, פעלו ראש הממשלה, יצחק רבין, והרמטכ"ל, אהוד ברק, לביטול כל המגבלות שהיו הקיימות על שירות הומוסקסואלים בצבא. ב-1996, אחרי מאבק ציבורי ארוך, הוכר אדיר שטיינר באופן רשמי כאלמן צה"ל, על כל הזכויות וההטבות המשתמעות מכך. שטיינר היה בן זוגו של אלוף-משנה דורון מייזל, שנפטר מסרטן בעת שירותו.

בשנת 1998 בוטלה כליל הוראת הקבע מ-1983 ומאז אין בצה"ל כלל פקודות הנוגעות במישרין להומוסקסואלים ואין אפליה רשמית על רקע נטייה מינית. עם זאת, עדיין קיימים מקרים של הומופוביה בצה"ל בדרגות שונות, ברמה הפרטנית וברמת האקלים החברתי.[49][50]

בשנת 2004 פרסם הרמטכ"ל משה יעלון פקודת יום המחדדת את הצו המוסרי של צה"ל בנושא שמירת כבוד האדם:

זכותם של כל חיילת וחייל לשמור על כבודם, ליהנות מסביבת שירות בטוחה ומכבדת המאפשרת לשרת עם חברים ועם מפקדים הרואים בהם אדם, ללא חשש וללא רתיעה. אל לו לאף חייל להטריד אחר, להשפילו, לבזותו, לנצלו או לפגוע בו בכל דרך אחרת. זהו העיקרון שצריך להדריכנו. זהו צו מוסרי ופקודה חד משמעית המתלווה לכל פעולה ולכל מעשה של המשרת בצה"ל ושל כל אדם באשר הוא אדם.

רא"ל משה יעלון, ראש המטה הכללי, פקודת יום של הרמטכ"ל, 14 ביולי 2004

בבתי הסוהרעריכה

ב-2006 התראיין מפקד מחוז מרכז בשב"ס תת-גונדר אלי גביזון, שהודיע שזכות ההתייחדות ניתנת גם לאסירים הומוסקסואליים, אך מדובר בסוגיה היפותטית כיוון שלדבריו מעולם לא הוגשה בקשה שכזו בכלא איילון.[51]

ב-2012 עלתה לסדר היום הציבורי פרשיית ההתייחדות של האסיר ההומוסקסואל זוהר חנקישייב. שירות בתי הסוהר סירב לבקשתו להתייחד עם בן זוגו, בנימוק שעל פי פקודות שב"ס הזכאות להתייחדות מותנית בין היתר באחד מן השלושה: נישואי הזוג, הוכחה להיותם ידועים בציבור או קיום ביקורים לתקופה של שנתיים בין כותלי הכלא; ובמקרה זה האסיר ובן זוגו אינם עומדים בקריטריונים להתייחדות, בלי קשר לזהותם המינית.[52]

זכויות טרנסקסואלים וטרנסג'נדריםעריכה

מצבם החוקי של הטרנסקסואלים בארץ שפיר ביחס למדינות אחרות, ומדינת ישראל אף מסייעת לטרנסקסואלים בתהליך שינוי המין שלהם, סיוע המתבטא במימון חלקי של הניתוח להתאמה מגדרית ושל טיפולים אחרים על ידי קופות החולים. מבחינת חקיקה, החוק נגד הסתה אוסר אמנם על כזו הנעשית על רקע נטייה מינית, אך אינו אוסר על אפליה על רקע זהות מגדרית.[53]

נוהל שינוי מין בישראל הקיים משנת 1986 וניתוחים לשינוי מין יכולים להתבצע בית החולים תל-השומר בלבד, מעל גיל 21 ורק לאחר תקופת המתנה של שנתיים.[54] על הנוהל נמתחה ביקורת חריפה מצד הארגון רופאים לזכויות אדם, ובשנת 2008 הוקמה ועדה לבחינה מחודשת שלו.[54] טרנסקסואלים ישראלים שמעוניינים לעבור תהליך התאמה מגדרית הכולל ניתוח לשינוי איבר המין במימון ציבורי, נדרשים להיות בגירים ולקבל את אישורה של 'הוועדה לשינוי מין' בתל השומר. לצורך כך עליהם לעבור מעקב רפואי ואבחוני במשך שנה, לחיות במגדר הנבחר ולעבור טיפול הורמונלי לשינוי מין.[55]

שינוי שם פרטי הוא הליך פשוט ולפי נוהלי משרד הפנים ניתן לעשות זאת ללא קשר למגדר המקובל של השם או למגדר של הפונה: "בקשה לשינוי שם, משם גברי לשם נשי או להפך יש לאשר, אין לדרוש לשם כך הסבר ולא אישור בדבר ניתוח לשינוי מין".[56] לפי נוהל מספר 2.6.0001 של משרד הפנים, שינוי סעיף רישום המין בתעודת הזהות ייעשה על סמך תעודה רפואית אשר אושרה בידי משרד הבריאות הישראלי.[56] משרד הפנים מאפשר שינוי הרישום בסעיף המין בתעודת הזהות רק לטרנסקסואלים אשר עברו לניתוח להתאמה מגדרית, ואלה שלא עברו ניתוח להתאמה מגדרית או נמצאים באמצע ההליכים מנועים משינוי זה.

להט"בים בפוליטיקהעריכה

 
פגישה בין ראש הממשלה, אריאל שרון, לבין נציגי קהילת הלהט"ב בישראל בלשכה בירושלים. מימין: אריאל שרון, אורי שני, מנחם שיזף, אדיר שטיינר ואיציק יושע, משמאל: ג'רי לוינסון, ברק עטר ושבי גטניו 26 בפברואר 2002

במסגרת פרויקט של מפגשי ראשי הקהילה עם נבחרי ציבור בכירים, נפגשו נציגי הקהילה ב-2001 עם משה קצב נשיא המדינה בבית הנשיא. הייתה זו הפגישה הרשמית הראשונה של נשיא המדינה עם הנציגות המאורגנת של קהילת הלהט"ב בישראל (קדמה לה פגישה לא רשמית של הנשיא ויצמן עם נציגי הקהילה בשנת 1996).[57] ב-2002 נפגש לראשונה בלשכתו ראש הממשלה מכהן, אריאל שרון, עם נציגי הקהילה. שני המפגשים אורגנו על ידי "המועצה לזכויות הלהט"ב" וחבר הוועד המנהל של אגודת הלהט"ב, מנחם שיזף.

בכנסתעריכה

חה"כ מרשה פרידמן, יצאה מהארון רק לאחר סיום כהונתה בכנסת, היא נבחרה לכנסת השמינית שהושבעה ב-1974.

ד"ר עוזי אבן, שהושבע כחבר כנסת בשנת 2002 היה חה"כ הראשון שהיה גלוי בדבר נטייתו המינית במועד השבעתו, אלא שזו ארכה שבועות ספורים בלבד (הוא נכנס לכנסת במקום ח"כ אחר שהתפטר, בשלהי כהונתה של הכנסת ה-15).

העיתונאי והפעיל הסביבתי ניצן הורוביץ, שכתב לאורך שנים טור פוליטי בעיתון הקהילה הזמן הוורוד, נבחר בשנת 2009 לכנסת מטעם התנועה החדשה מרצ. הוא כיהן כח"כ עד לבחירות לכנסת ה-20. בשנת 2019 נבחר ליושב ראש מרצ והוא ראש המפלגה הראשון חבר הקהילה הלהט"בית.

בשנת 2013 נבחר לכנסת חבר הכנסת ההומוסקסואל הראשון במפלגת העבודה, איציק שמולי, ללא פרסום נטייתו המינית. אך בעקבות אירוע הדקירה במהלך מצעד הגאווה בירושלים ב-30 ביולי 2015, הצהיר שקהילת הלהט"ב היא "הקהילה שלי".[58]

בדצמבר 2015 הושבע לחבר הכנסת עו"ד אמיר אוחנה, יו"ר התא הגאה של "הליכוד", והיה לנבחר הציבור הלהט"בי הראשון משורות הימין, ביולי 2019 מונה לשר והוא השר הראשון מהקהילה הלהט"בית. ב-2019 הושבעו לכנסת איתן גינזבורג, עידן רול ויוראי להב-הרצנו, ובכך עלה מספר הנציגים הלהט"בים בכנסת העשרים ואחת לחמישה.

ברשויות המוניציפליותעריכה

בשנות ה-90 החלו לסביות והומואים מחוץ לארון להתמודד גם בבחירות מקומיות.

בשנת 1998 נבחרה מיכל עדן למקום השני ברשימת מרצ למועצת עיריית תל אביב-יפו, ולאחר הבחירות המוניציפליות הייתה לחברת מועצת העיר. בכך, הייתה עדן נבחרת הציבור המוצהרת הראשונה של קהילת הלהט"ב. בקדנציה שלאחריה כיהן איתי פנקס, שניהם מסיעת מרצ תל אביב-יפו.

בשנת 2003 כיהן סער נתנאל במשך שתי קדנציות כנציג הקהילה הגאה במועצת העיר ירושלים מטעם מרצ ירושלים ובכך היה לחבר המועצה ההומוסקסואל הגלוי הראשון בירושלים.

במרץ 2018 נבחר איתן גינזבורג על ידי חברי מועצת העיר רעננה לעמוד בראשה, לאחר התפטרותו של ראש העיר זאב בילסקי, שמונה לראש מטה הדיור הלאומי. גינזבורג הוא ההומוסקסואל המוצהר הראשון שכיהן כראש עירייה בישראל.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • אייל גרוס, "דנילוביץ, שטיינר והתאוריה הקווירית", משפט נוסף 1 47 (2001).
  • גיא שילה, החיים בוורוד: בני נוער וצעירים - הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים, הוצאת רסלינג, 2007.
  • יובל יונאי, "הדין בדבר נטייה חד-מינית – בין היסטוריה לסוציולוגיה", משפט וממשל ד 531 (תשנ"ח).
  • עמית קמה, העיתון והארון: דפוסי תקשורת של הומואים. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2003.
  • עינב מורגנשטרן, יניב לושינסקי, אלון הראל (עורכים), זכויות הקהילה הגאה בישראל: משפט, נטייה מינית וזהות מגדרית, הוצאת נבו, 2016

קישורים חיצונייםעריכה

  •   מיכאל בירנהק, מעגלים של פרטיות, בתוך: זכויות הקהילה הגאה בישראל: משפט, נטייה מינית, וזהות מגדרית, עורכים: עינב מורגנשטרן, יניב לושינסקי, ואלון הראל, 2016
  •   חיים אברהם ותמר גדרון "דיבור שטנה וקהילת הלהט״ב", בתוך: זכויות הקהילה הגאה בישראל: משפט, נטייה מינית, וזהות מגדרית, עורכים: עינב מורגנשטרן, יניב לושינסקי, ואלון הראל, 2016

כלליעריכה

זוגיותעריכה

אימוץ והורותעריכה

חופש הביטוי ולשון הרעעריכה

שירות צבאיעריכה

זכויות טרנסג'נדריםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 עו"ד עירא הדר, הקהילה הגאה בישראל: תמונת מצב משפטית, באתר nrg‏, 12 בפברואר 2010;‏ "ידועים בארון", GoGay, ‏10/5/2010
  2. ^ 2.0 2.1 שי רודין, עוז אלמוג, דוד פז, ‏משפחה חד-מינית בישראל, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל", עדכון אחרון: 3.4.2009
  3. ^ סקר "הארץ" - הישראלים הומופובים ומפחודים ומגלים אי-סובלנות ביחס כלפי רוב המגזרים, באתר הארץ, 07.08.09
  4. ^ מדד הדמוקרטיה הישראלית, 2010, עמ' 125-123
  5. ^ The 2007 Pew Global Attitudes Project: "Should homosexuality be accepted by society?"
  6. ^ 6.0 6.1 "Homosexuality an Aberration for Many Israelis", Angus Reid, August 08, 2009
  7. ^ 7.0 7.1 Standard Eurobarometer EUROBAROMETER 66 - PUBLIC OPINION IN THE EUROPEAN UNION, Publication: December 2006
  8. ^ 8.0 8.1 ‏ "83% מהציבור היהודי בישראל: יש לקיים בישראל חופש דת ומצפון", אתר חדו"ש לחופש דת ושוויון
  9. ^ ע"פ 224/63 בן עמי נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח, 225
  10. ^ מתן מחבר, 1956 – ע/56/130 טוראי א' וטוראי ב' נ' התובע הצבאי הראשי, מתוך מיזם "שבעים שנות משפט" של הפרקליטות הצבאית.
  11. ^ לפירוט פסקי הדין ולהרחבה אודות עמדת המשפט הישראלי בארבעים שנותיה הראשונות של המדינה, ראו: "בין שתיקה לגינוי: הבניית הזהות של ההומואים בשיח המשפטי בישראל 1948-1988", יובל יונאי ודורי ספיבק. בתוך סוציולוגיה ישראלית מס' 2 (1999) 257-293.
  12. ^ יוסף צוריאל, ליברליזציה מינית בישראל: יחסים הומוסקסואליים מרצון לא יהיו בני ענישה, מעריב, 23 במרץ 1988
  13. ^ דני זאק, ‏חצי יובל ורוד: כבר 25 שנה שמותר להיות הומו בישראל, באתר ‏mako‏‏, ‏24 במרץ 2013‏
  14. ^ יובל יונאי, הדין בדבר נטייה חד-מינית בישראל: בין היסטוריה לסוציולוגיה, משפט וממשל, ד'(2), 531-586 (1998)
  15. ^ יובל יועז, רק אל תבקשו סטטוס משפחתי, באתר הארץ, 17 במאי 2005
  16. ^ דורית גבאי, מעריב, מפרקות את החבילה, באתר nrg‏, 21 בספטמבר 2006
  17. ^ "בג"ץ יוסי בן-ארי נגד מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים" באתר בית המשפט העליון.
  18. ^ בג"ץ 1779/99 ברנר-קדיש נ' שר הפנים, פ"ד נד(2) 368 (2000)
  19. ^ הישג משפטי: צו אימוץ נוסף למשפחה לסבית, GoGay‏, 18/10/2006
  20. ^ יובל יועז, מזוז: להתיר אימוץ לחד-מיניים; ישי: יוזמה מבחילה, באתר הארץ, 10 בפברואר 2008
  21. ^ יובל יועז, מזוז: להתיר אימוץ לחד-מיניים; ישי: יוזמה מבחילה, באתר הארץ, 10 בפברואר 2008.
  22. ^ "הומואים ולסביות לא כשירים לאמץ", באתר GoGay, ‏13/5/2009
  23. ^ 23.0 23.1 אביעד גליקמן, תקדים משפטי: ילד יאומץ על-ידי בן הזוג של אביו, באתר ynet, 16 בדצמבר 2010
  24. ^ 24.0 24.1 גלעד גרוסמן‏, הומוסקסואלים לבג"ץ: תנו לנו להיות הורים, באתר וואלה! NEWS‏, 10 בפברואר 2010
  25. ^ 25.0 25.1 מורן אזולאי ואמיר אלון, נתניהו תמך באפליית חד מיניים בחוק הפונדקאות. אגודת הלהט"ב: "נשבות", באתר ynet, 18 ביולי 2018
  26. ^ ניצן צבי כהן, "הכנסת במלחמה נגד הקהילה", באתר דבר ראשון, 18 ביולי 2018
  27. ^ דנה ירקצי ורויטל בלומנפלד‏, כל החברות שתומכות בשביתת הלהט"ב והאם מותר לשבות? - המדריך המלא, באתר וואלה! NEWS
    אמיר אלון, "זה מאבק על המדינה שלנו": מחר שיא המחאה הגאה, באתר ynet, 21 ביולי 2018
    לי ירון, עובדי מדינה שירצו להיעדר מהעבודה ביום ראשון ייאלצו לקחת יום חופש, באתר הארץ, 19.07.2018
  28. ^ פייסבוק
  29. ^ יקי אדמקר‏, נתניהו: תומך בפונדקאות ללהט"ב, אך אין לנו הרוב הדרוש לכך בקואליציה, באתר וואלה! NEWS‏, 31 באוקטובר 2018
  30. ^ ניצן צבי כהן, ‏סקר של משרד הכלכלה חושף נתונים קשים על אפליית להט"ב בעבודה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 18 במאי 2016
  31. ^ תיק נד/3/1712, הענקת זכויות לבן זוג מאותו המין של איש סגל באוניברסיטה, האגודה לזכויות האזרח, 22/11/2004
  32. ^ יובל יועז, ‏ביהמ"ש מסיג לאחור את הזכויות הרכושיות של זוגות חד-מיניים, באתר גלובס, 7 באוקטובר 2010
  33. ^ ליאור בן דוד, "זכויותיהם של בני זוג מאותו המין בישראל – תמונת מצב", מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 28 בנובמבר 2004
  34. ^ "עשרים שנות מאבק: הפסיקות שהעניקו לאורך השנים את ההכרה והזכויות לזוגות חד-מיניים", ארגון חוש"ן
  35. ^ דניאל אדלסון, הביטוח הלאומי לאלמנות לסביות: הגישו תביעות, באתר ynet, 15 ביולי 2009
  36. ^ תקדים: אלמן "בארון" זכאי לקצבת שארים, באתר ynet, 3 במאי 2010
  37. ^ יובל יועז, הארץ‏, מזוז אישר פטור ממסים לזוג הומואים, באתר וואלה! NEWS‏, 25 בפברואר 2004
  38. ^ חוזר המוסד לביטוח לאומי מס' 116/090, גמלאות 410
  39. ^ לדוגמה: פסק דין "שירז רחל פאר נגד טיים אאוט", מס' 012603/05 מתאריך 28.6.2007, בית משפט השלום בתל אביב
  40. ^ ספר החוקים 1612, תשנ"ז (28.2.1997), עמ' 70.
  41. ^ "חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000", באתר משרד התמ"ת
  42. ^ משה כהן, "החירות והשוויון בראי החוק לאיסור הפליה במוצרים ושירותים", עלי משפט ג' (תשס"ג)
  43. ^ אלוף משנה מייזל, דורון, באתר יִזכֹּר
  44. ^ עידן יוסף, חדש בצה"ל: חייל יוכל להשתתף במצעדי גאווה, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 19 בנובמבר 2006
  45. ^ ynet, 'צה"ל צריך להתנצל על יחסו להומואים', באתר ynet, 26 באוגוסט 2001
  46. ^ עו"ד דן יקיר, "פעילות האגודה לזכויות האזרח בנושא זכויות הומואים ולסביות", הדו"ח השנתי הראשון של המועצה הפוליטית לזכויות הגייז בישראל, 29/08/2001
  47. ^ הוראת קבע, אכ"א (1983) שירות הומוסקסואלים בצה"ל. אכ"א, מטכ"ל, תנועת כוח אדם ק-31-11-01
  48. ^ קפלן, ד. (1999) דוד, יהונתן וחיים אחרים: על זהות, גבריות ומיניות ביחידות קרביות בצה"ל. הקיבוץ המאוחד
  49. ^ 49.0 49.1 גיא שילה, אורן פזמוני לוי, עמית קמה, שרי לביא, בתיה פנחסי, גאים במדים - מצבם של חיילים הומואים, לסביות וביסקסואלים בצה"ל  , פורום מחקר – ארגון הנוער הגאה, אוקטובר, 2006.
  50. ^ נציב קבילות החיילים, דו"ח שנתי 34 תשס"ו 2005, פרק "אחריות המפקדים", עמ' 11.
  51. ^ חן גינסברג, חוק וסדר, ‏13 באוקטובר 2012
  52. ^ דני זאק, ‏"מסרבים לאפשר לי להתייחד בכלא עם בן זוגי – כי אני הומו", באתר ‏mako‏‏, ‏11 באוקטובר 2012‏
  53. ^ הצעת החוק נגד הסתה: תכלול גם זהות מגדר?, gogay, ‏26/10/2009
  54. ^ 54.0 54.1 אלונה שטרן, נוסחה טיוטה לנוהל חדש לשינוי מין, gogay, ‏19/1/2010
  55. ^ אלונה שטרן, הוועדה לשינוי מין בתל השומר, gogay, ‏18/12/2008
  56. ^ 56.0 56.1 אלונה שטרן, המדריך לביקור במשרד הפנים, gogay, ‏17/11/2008
  57. ^ יניב הלפרין, נשיא המדינה נפגש עם נציגי ארגוני הקהילה, באתר GoGay, ‏27 בנובמבר 2001
  58. ^ חדשות 2, ‏ח"כ איציק שמולי יצא מהארון, באתר ‏mako‏‏, ‏31 ביולי 2015‏
לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב)
ערכי ליבה
נטייה מינית הומוסקסואליותלסביוּ‏תביסקסואליותהטרוסקסואליותקווירפאנסקסואליותמונוסקסואליותא-מיניות
זהות מגדרית מגדרהתפתחות הזהות המגדריתהתאמה מגדריתניתוח להתאמה מגדריתחרטה על הליך התאמה מגדריתטרנסג'נדרטרנסקסואליותקרוס-דרסינגג'נדרקווירביג'נדראינטרסקס
מושגי יסוד גיבוש זהותיציאה מהארוןאאוטינגמצעד הגאווהטיפול המרההומופוביההומופוביה מופנמתהטרוסקסיזםהטרונורמטיביותגאווה
סמלי להט"ב משולש ורודמשולש שחורדגל הגאווהדגלי גאווה נוספים
זכויות להט"ב
מעמד חברתי וחוקי נישואים חד-מינייםאיחוד אזרחיהורות הומו-לסביתשירות צבאיטרנסג'נדריות ואינטרסקסואליות בספורטהתנגדות לזכויות להט"ב
זכויות להט"ב בעולם באוקיאניהבאירופהבאמריקהבאסיהבאפריקההצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדריתההחלטה הברזילאית
יחס הדת ללהט"ב יהדותנצרותאסלאםהדת הבהאיתסיקיזם
חברה ותרבות
כללי סרט להט"ביהומוארוטיקההומוסוציאליזציההמשחקים הגאים • דראג (דמותלבושקוויןקינג) • קאמפויגסטוקכסף ורודתיירות גאה (‏Europride‏ • ‏WorldPride‏) • קולנוע קוויריגיי ברגיי ויליג'קוד המטפחת
סלנג ומונחים אקטיביות ופסיביותארוןבוצ'ה ופמיתגייגיי פרנדליגיידארדוביםסטרייט אקטינגפאג האג
קטגוריות מחזות להט"בסדרות להט"בספרות להט"בסרטי להט"בעיתונות להט"ב
היסטוריה
עד העת החדשה הומוסקסואליות בתנ"ךהומוסקסואליות ביוון העתיקהפדרסטיה ביוון העתיקהבית מולי
המאה ה-20 באירופה הומוסקסואלים בגרמניה הנאציתסעיף 175לסביות בגרמניה הנאציתDer Eigeneסעיף 28
המאה ה-20 באמריקה אגודת מאטאשיןבנותיה של ביליטיסבהלת הלבנדרמהומות סטונוולאיום הלוונדרמהומות ליל וייטיוזמת בריגס
בישראל
מעמד אישי וחברתי זכויות להט"בהומופוביהנישואים חד-מינייםפונדקאות להומוסקסואלים ישראליםמצעד הגאווה והסובלנות בירושליםמצעד הגאווה בתל אביבמצעד הגאווה בחיפהמצעד הגאווה באילתכרונולוגיהפעילים למען זכויות להט"בלהט"ב דתיים
ארגונים ומוסדות אגודת הלהט"בבית גאה בבאר שבעהבית הפתוחחוש"ןאיגי - ארגון נוער גאהתהל"המעבריםפרויקט גילההו"דחברותאכמוךבת קולבית דרורסגו"להעשירון האחרהמרכז הגאההפורום החיפאיהקבוצה הירושלמיתכביסה שחורההצבעים שלנוקל"ף
לקטגוריהלפורטל

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.