פורטל:היסטוריה/הידעת?/קטעי הידעת 2
101 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
102 | ![]() שריפת הענק שכילתה את רוב העיר אדו (היום ידועה בשם טוקיו) בשנת 1657 זכתה לשם השריפה הגדולה של מאירקי על פי המסופר השריפה החלה כאשר כוהן שינטו יפני ניסה לבצע טקס גירוש שדים מקימונו שעל פי החשד היה מקולל ותחת השפעה של רוחות רעות. הקימונו - כך נאמר - גרם למותן של 3 נשים צעירות כולן מתחת לגיל 20, הן קיבלו את הקימונו לרשותן אך מתו בטרם הספיקו להשתמש בו. בטקס גירוש שדים ניסה הכוהן להצית את הקימונו אך בטרם הספיק לקרב את האש לבגד פרצה רוח עזה למקדש וליבתה את האש שאחזה בקירות העץ של המבנה והתפשטה כאחוזת דיבוק בבתי הרחוב הרובע והעיר, האש השתוללה במשך 3 ימים מלובה על ידי רוחות חזקות באופן בלתי רגיל, כילתה את רוב בתי אדו שהיו בנויים מעץ ונייר ובנויים בצפיפות שאפשרה ללהבות לזנק מבית לבית וגבתה את חייהם של למעלה מ-100,000 איש. האסון נחשב לחמור ביותר בהיסטוריה של טוקיו עד לשריפת העיר בהפצצות חיל האוויר האמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה. |
עריכה | תבנית | שיחה |
103 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
104 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
105 | ![]() סוער הוא מהלך ההיסטוריה של מדינת האי גרנדה שבים הקריבי, שידעה תהפוכות שינויי ממשל ושלטון תכופים. על שליטי האי, החפצים לשמור על מעמדם, לשמור בעין בוחנת על המתרחש סביבם. בשנת 1958 קיבל המינהל האדמיניסטרטיבי הבריטי באיים מעמד אוטונומי, והפך לחלק מהישות המדינית שנקראה "הפדרציה של איי הודו המערבית". פדרציה זו קיבצה כמה מושבות בריטיות בקאריביים בניסיון להשיג עצמאות מבריטניה, אך פורקה עקב בעיות פנימיות בשנת 1962. בשנת 1967 קיבלה גרנדה אוטונומיה מלאה בענייני פנים, וב-7 בפברואר 1974 קיבלה עצמאות מדינית מלאה. לאחר קבלת העצמאות הצטרפה הרפובליקה הגרנדית לחבר העמים הבריטי, ואימצה את מודל המונרכיה החוקתית. ראש ממשלתה העצמאי הראשון של גרנדה היה אריק גיירי שמיד החל לנקוט בצעדים שנועדו להבטיח את שליטתו כדיקטטור. זיוף תוצאות של הבחירות ב 1976 והאשמות בדבר הפרה שיטתית של זכויות האדם הביאו לתסיסה ולהקמת מחתרת מרקסיסטית. עובדות אלו לא הרתיעו את גיירי שהפנה את תשומת לבו לאיום שטמון בתופעת העבמ"ים שעל פי תפיסתו לא זכו לתשומת הלב הראויה. בחודש מרץ 1979 יצא גיירי את גרנדה על מנת לנאום בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות על הסכנות שפעילות העבמ"ים מציבות בפני האנושות. ולעודד שיתוף פעולה בינלאומי כנגד הסכנה. את העדרו ניצלו המורדים תפסו את השלטון ללא שפיכות דמים או התנגדות משמעותית, ובתמיכה המונית של אזרחי גרנדה. גיירי נותר כגולה חסר השפעה בארצות הברית ומבלי שהצליח לגייס תומכים כנגד סכנת העבמ"ים. |
עריכה | תבנית | שיחה |
106 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
107 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
108 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
109 | ![]() ליאון טרוצקי ששמו האמיתי לב (לייב) דוידוביץ' בְּרוֹנשטיין היה מהפכן רוסי-יהודי, הוגה דעות קומוניסטי, מנהיג סובייטי, פושע מלחמה ומייסד הצבא האדום. הוא ברח לאוסטריה במהלך מלחמת העולם הראשונה, והעביר את זמנו במשחקי שח-מט בקפה סנטרל שבעיר וינה. רבים ממכריו בווינה חשבו אותו לאדם שקט, מסוגר ולא מזיק. בחודש מרץ 1917 נודע לשר החוץ האוסטרי שמהפכה כנגד שלטון הצאר פרצה ברוסיה אך הוא התקשה להאמין לדברים ואמר בלגלוג: "רוסיה היא לא מקום בו פורצות מהפכות, ומי בכלל יעשה מהפכה ברוסיה? אולי האדון טרוצקי מקפה סנטרל?" |
עריכה | תבנית | שיחה |
110 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
111 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
112 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
113 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
114 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
115 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
116 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
117 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
118 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
119 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
120 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
121 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
122 |
|
עריכה | תבנית | שיחה |
123 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
124 | ![]()
![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
125 | ![]()
|
עריכה | תבנית | שיחה |
126 | אנטוניו לופס דה סנטה אנה, המוכר יותר כסנטה אנה (21 בפברואר 1794 - 21 ביוני 1876) היה נשיא מקסיקו ודיקטטור לאורך קריירה פוליטית סוערת ורבת תהפוכות בת יותר מארבעים שנה. הוא זכה להירשם בהיסטוריה כ"איש הרע" בקרב אלמו. בשנת 1838 פלשו הצרפתים למקסיקו בעימות צבאי שזכה לשם מלחמת המאפים סנטה אנה זכה להזדמנות להשיב את כבודו האבוד, הוא קיבל את הפיקוד על הצבא המקסיקני אך נכשל בניסיון להדוף הפולשים, סנטה אנה עצמו נפגע בידו וברגלו מפגז של תותח וכף רגלו נקטעה. לאחר המלחמה הורה סנטה אנה לבצע הלוויה צבאית וקבורה מכובדת לכף רגלו הכרותה והשתמש בטקסים הממלכתיים על מנת להאדיר את שמו, מאז הוא לא החמיץ הזדמנות לספר למקסיקנים איך הוא הקריב מגופו להגנת המולדת. בשנת 1842, לאחר שרוקן את האוצר המקסיקני ברח סנטה אנה לקובה והמורדים נאלצו לכלות את זעמם ברגל, הם הוציאו אותה מקברה קצצו אותה ופיזרו את השיירים לרוח. סנטה אנה חזר לזירה עם פרוץ מלחמת ארצות הברית–מקסיקו בשנת 1846 וניהל שוב כנשיא את המערכה הכושלת כשהוא משתמש ברגל שעם חדשה, הוא נאלץ להפרד בחופזה מרגל זו, שנתפסה על ידי חיילים אמריקאיים והובאה כשלל לאילינוי, למרות ניסיונות להחזירה לבעליה היא נותרה כמוצג במוזיאון הצבאי של אילינוי. |
עריכה | תבנית | שיחה |
127 | ![]() פרידריך אוגוסט השני "החזק (1670 - 1 בפברואר 1733) היה נסיך בוחר (קורפירסט) של סקסוניה מ-(1694) ומלך פולין מ-1697. כונה גם "החזק" או "הרקולס הזקסי". הוא נודע כאיש בעל כוחות פיזיים כבירים וכלוחם ללא חת. אחד משעשועיו היה שבירת פרסות סוסים או צלחות כסף, כדי להפגין את כוחו הרב. אוגוסט נודע כאדם הרודף אחר תאוותיו, ורודף נשים מושבע שהחזיק מספר פילגשים בו-זמנית מהן נולדו לו לא פחות מ 370 ילדים, רק אחד מהם נולד לאשתו החוקית, שלא מחוץ למסגרת הנישואים, וזכה לרשת את אביו. |
עריכה | תבנית | שיחה |
128 | ![]() ב-1948 התחרה רוכב האופניים האיטלקי ג'ינו ברטלי בטור דה פראנס. גילו היה 34 - גיל מבוגר לזכייה בתחרות, וסיכוייו לזכות הוערכו כנמוכים. ברטלי פיגר ב20 דקות אחרי המוביל לפני קטע קשה במיוחד, בו היה צריך להתחרות למחרת, בסביבת העיר קאן. אז קיבל שיחת טלפון מראש ממשלת איטליה דאז, אלצ'ידה דה גאספרי. דה גאספרי סיפר לו כי נעשה ניסיון התנקשות בפלמירו טוליאטי, מזכיר המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, כי פרצו באיטליה מהומות, וכי איטליה עומדת אולי על סף מלחמת אזרחים. דה גאספרי ביקש מברטלי להתאמץ מיוחד ולנצח בקטע המרוץ של קאן, ובכך להסיט את תשומת לב הציבור האיטלקי מהבעיות הפנימיות. ברטלי הבטיח לדה גאספרי כי יזכה במרוץ כולו, ואכן עמד בדיבורו. למרות השביתה הכללית שפרצה בעקבות ניסיון ההתנקשות, נרגעו הרוחות באיטליה, ויש שייחסו זאת לניצחונו המרשים של ברטלי. |
עריכה | תבנית | שיחה |
129 | ![]() צ'ארלס טאפר (בתמונה) כיהן כראש ממשלת קנדה במשך 69 ימים בלבד. הוא מונה כממלא מקום של מקנזי בוול, אך זמן קצר לפני השבעתו, הוכרז כי בקרוב ייערכו בחירות, ובהן הוא הפסיד. ויליאם הנרי הריסון היה נשיא ארצות הברית למשך חודש, כי נפטר מדלקת ריאות, בה חלה במהלך נאום השבעתו. תקופת כהונתו הייתה ארוכה מאד יחסית לחמשת הימים בהם כיהן ויקטור בריילובסקי כשר בממשלת ישראל. גם בחמשת הימים שבהם כיהן כשר, הוא לא זכה להיכנס ללשכתו, עקב שרפה שפרצה בבניין. אנשים נוספים שכיהנו תקופה קצרה מאד בתפקידם היו פדרו לסקוראין שכיהן כנשיא מקסיקו לפחות משעה, דיזודאדו קאבלו שכיהן כנשיא ונצואלה מספר שעות ומלך צרפת לואי התשעה עשר שמלך כעשרים דקות בלבד. |
עריכה | תבנית | שיחה |
130 | ![]() במחצית השנייה של המאה ה-19, תחנות הכוח ייצרו חשמל בזרם ישר. הן הצליחו לספק חשמל לבית מגורים, בתי עסק ופנסי רחוב, הממוקמים רק עד מרחק של פחות מקילומטר מחוצה להן. אחת החברות המרכזיות שהפעילו תחנות כוח הייתה בבעלות תומאס אדיסון. אדיסון התנגד להצעת אחד מעובדיו, ניקולא טסלה, לעבור לייצר חשמל בזרם חליפין, כדי להצליח לספק לחשמל רב בהרבה, למרחקים גדולים בהרבה. אדיסון טען שזרם חליפין מביא לסכנה חמורה של מוות בהתחשמלות. טסלה התפטר, הקים חברה מתחרה וניסה למצוא משקיעים לתחנות כוח בזרם חליפין. אדיסון, שרצה לשכנע את הקהל בסכנה שברעיונותיו של טסלה, המציא לצורך זה את מכשיר ההוצאה להורג בזרם חליפין - הכיסא החשמלי. |
עריכה | תבנית | שיחה |
131 | בשנת 1925, לאחר מהפכת אוקטובר, שונה שמה של העיר צָאריצין (Цари́цын), שנקראה על שמו של צאר רוסיה, לסטָלינגרד (Сталингра́д), על שמו של יוסיף סטלין. זאת, כחלק מניסיונותיו של המשטר המהפכני למחות את זכרו של המשטר הצארי ולהאדיר את שלטונו של סטלין. ב-1961, כחלק מהצעדים לדה-סטליניזציה ולצמצום פולחן אישיותו של סטלין, החליטה ממשלת חרושצ'וב על שינוי שם העיר לשמה הנוכחי, וולגוגרד (Волгогра́д, "עירהּ של הוולגה"). אלא, שישנם שישה ימים בשנה שבהם העיר חוזרת לשמה ההיסטורי "סטלינגרד", כאמצעי להנצחת גבורתהּ של העיר בקרב סטלינגרד וגבורתה של רוסיה במלחמת העולם השנייה. ששת הימים הם, 2 בפברואר (יום סיום קרב סטלינגרד), 9 במאי (יום הניצחון), 22 ביוני (יום תחילת מבצע ברברוסה), 23 באוגוסט (יום תחילת קרב סטלינגרד), 2 בספטמבר (יום סיום מבצע סערת אוגוסט) ו-19 בנובמבר (יום תחילת מבצע אורנוס). |
עריכה | תבנית | שיחה |
132 | ![]() מלחמת שלוש מאות שלושים וחמש השנים הוא הכינוי שניתן לעימות משנת 1651 בין הרפובליקה ההולנדית לאיי סילי, המהווים חלק ממחוז קורנוול שבאנגליה, על רקע המעורבות ההולנדית במלחמת האזרחים האנגלית. אין ודאות לגבי הכרזת המלחמה ובפועל לא היו כל פעולות איבה בין הצדדים. ככל הידוע "מלחמה" זו נשכחה ולכן לא הוכרז על סיומה. בשנת 1985 יושב ראש המועצה של איי סילי, כתב בקשה לשגרירות הולנד בלונדון לסיים את המיתוס שהאיים עדיין במלחמה עם הולנד. צוות השגרירות בדק את הנושא ומצא שאכן המיתוס הוא נכון. הסכם שלום נחתם והשלום הוכרז ב-17 באפריל 1986, 335 שנים לאחר הכרזת המלחמה. |
עריכה | תבנית | שיחה |
133 | ![]() המשמר הפרטוריאני הייתה יחידת עילית של הצבא הרומי, חיילי המשמר שימשו כשומרי ראש עבור הקיסר הרומאי. היחידה זכתה למוניטין מפוקפק כקבוצה פורעת חוק, חסרי מוסר וכבוד. כבר בשלב מוקד יחסית בהיסטוריה של המשמר הפרטוריאני צברו מפקדי המשמר כוח פוליטי רב ולא בחלו מלהשתמש בכוחם ובהשפעתם על מנת למנות ולהדיח קיסרים לרצוח ולשדוד. יש מידה של אירוניה היסטורית בעובדה שבתקופתו של הקיסר אלכסנדר סוורוס הגיעה היצירה וההגות בתחום המשפטים לשיאה, הישג זה מיוחס למפקדי המשמר הפרטוריאניים שמונו על ידי אלכסנדר סוורוס ובהם מהוגי הדעות הגדולים של רומא: פפיניאנוס, אולפיאנוס ומודסטינוס. אלו חיברו ספרי משפט ששימשו כבסיס לתורת המשפט הקונטיננטלי. |
עריכה | תבנית | שיחה |
134 | ![]() מְשַׁל יוֹתָם (נקרא גם משל האטד) הוא משל, שנשא יותם בן גדעון על דרך מינויו של שופט חדש לאחר מות אביו, השופט גדעון. המשל מופיע בספר שופטים, פרק ט'. מעבר לתוכנו המעניין של המשל, בני העת החדשה עשויים להתפלא גם מאופן נשיאת המשל, בידי יותם. יותם עמד בראש הר גריזים (בתמונה), המרוחק קילומטר וחצי מהעיר שכם, ונשא קולו, כך שמרבית הנוכחים בעיר שמעו היטב את דבריו. הרעש, הנפוץ בתקופתנו, לא מאפשר כזו אקוסטיקה. זאת למרות, בתנאים אופטימליים, קול האדם יכול להישמע למרחק גדול אפילו פי עשרה. |
עריכה | תבנית | שיחה |
135 | ![]() על שמו של אלתר לוין, לא קרוי שום רחוב בישראל. זאת למרות שהיה ממייסדי ענף הביטוח בארץ ומשורר עברי מצליח, שמותו המסתורי משך תשומת לב רבה. לוין נמצא תלוי על דקל בשכונת רוממה, בשנת 1933. ספק אם מדינת ישראל עשתה איזו שהיא פעולה להנצחתו. זאת למרות שראש המודיעין של הארמייה הרביעית העות'מאנית, עזיז ביי, כתב שלוין היה המרגל החשוב ביותר, שסייע לבריטים במזרח התיכון במלחמת העולם הראשונה. לוין שילם מחיר כבד על כך שלא עזב את הטריטוריה הטורקית, כשיכול היה לעשות זאת. הוא וידידו, ח'ליל א-סכאכיני, נידונו למוות והוגלו מהארץ לצורך ביצוע פסק הדין. השניים ניצלו בעזרת סחבת, שתדלנות ושוחד רב. בהיעדרם מהארץ, הטורקים עינו למוות את בתו של לוין. |
עריכה | תבנית | שיחה |
136 | במסגרת מדיניות הקיצוב, שהנהיגה מדינה בשנותיה הראשונות, צומצם השימוש בדלק, ומכוניות פרטיות הושבתו יומיים בשבוע. שר התחבורה דאז, דוד צבי פנקס, מסיעת החזית הדתית המאוחדת ומחותמי מגילת העצמאות, השיג רוב בממשלה לתקנה, לפיה אחד מימי השבתת כל כלי הרכב יהיה שבת. הדבר עורר טענות על כפייה דתית, וב-20 ביוני 1952 התגלה מטען נפץ שלא התפוצץ במרפסת דירתו של פנקס. למחרת, נזרקה פצצה אחרת לדלת דירתו של פנקס, וגרמה לנזק רב לרכוש. ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון סירב להעלות את הנושא לדיון. בהמשך קיבל פנקס, ככול הנראה, מכתבי איום על חייו, וכחודשיים לאחר ניסיון ההתנקשות הוא נפטר מהתקף לב. עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר נתפסו בסביבת זירת הפשע ובחקירה המשטרתית שמרו על זכות השתיקה. כשנשפטו, קיינן טען כי כעיתונאי הוא שהה במקום, משום שאלמוני הודיע לו, שעומד להיות שם דבר מה מעניין. קיינן ובן יאיר זוכו מחוסר אשמה, ולאחר ערעור, זוכו מחמת הספק. אך כעבור עשרות שנים סיפרו קיינן ומקורביו, שהוא היה המתנקש. |
עריכה | תבנית | שיחה |
137 | ![]() בשנות השמונים של המאה ה-19 החלו בתי הספר המודרניים ברחבי האימפריה העות'מאנית לספק די בוגרים, כדי לאייש את הפקידות במדינה. השיפור בחינוך הביא להגברת האוריינות, ויצר שוק לעיתונות העות'מאנית. וזו התרחבה במהירות מבחינת מספר הפרסומים ונתוני התפוצה גם יחד. עיתוני התקופה הפכו מקצועיים יותר והגיעו לקהל קוראים גדול בהרבה. עם זאת, חופש הביטוי בהם הוגבל מאד, בידי צנזורה. הסולטן עבדול חמיד השני אסר על העיתונים להתייחס לעניינים פוליטיים רבים, ובמיוחד אלו שקשור בליברליזם, לאומיות או חוקתיות. זאת אולי במטרה למנוע מאזרחיו השראה לדרישות, שיצמצמו את סמכויותיו. יש הטוענים כי הוא גם אסר לדווח על ניסיונות התנקשות בשליטים ובמנהיגים. זאת אולי כדי לא לתת לאזרחיו השראה להתנקש בו. בסופו של דבר, במהלך העשור הראשון של המאה ה-20, כן התקיימו בטורקיה הפגנות למען ליברליזם וכן היה ניסיון התנקשות בסולטן. |
עריכה | תבנית | שיחה |
138 | מקובל לחשוב, שאתרים ארכאולוגיים ממחישים לבני העת החדשה את אורחות חייהם של בני תקופות קדומות. אך לא תמיד כך הדבר. כשהארכאולוגים חשפו את קטע הרחוב המרוצף במנהרות הכותל, מתחת שכבות העפר, ששפכו הממלוכים על המתווה הישן של רחוב הגיא ותחת אבני הריסות בית המקדש השני, הם ייחסו את ריצוף הרחוב להורדוס. הם חשבו, שמאז שיפוץ בית המקדש בידי הורדוס, בָּאֵי ירושלים הלכו על מרצפות אלו. אולם השערה זו עוררה שאלות. מדוע ריצוף הרחוב מעולם לא הושלם עד סוף תוואי הרחוב? מדוע מחצבת המרצפות, בקצה הרחוב, מעולם לא כוסתה? ומדוע על המרצפות לא ניכרים שום סימני שחיקה של הליכת עולי הרגל הרבים ושל נסיעת כרכרות? הפתרון נמצא בכתבי יוסף בן מתתיהו, שחי בתקופה זו ותיעד אותה. את הריצוף יזם נינו של הורדוס, אגריפס השני, באמצע המאה הראשונה. הרצפים לא סיימו מעולם את מלאכתם, כי חורבן הבית עצמו קטע אותה. למעשה, קטע הרחוב המרוצף נפתח לראשונה לקהל רק בסוף המאה העשרים, בידי הארכאולוגים. |
עריכה | תבנית | שיחה |
139 | ![]() בשנת 2020 הוגש נגד שפי פז כתב אישום על השחתת מקרקעין, בשל כתיבת סיסמאות על דלת שגרירות האיחוד האירופי. אולם, לא תמיד היחס לכתיבה על רכוש הזולת היה כה שלילי. קירות רומא בעת העתיקה היו מכוסים גרפיטי. על עמוד בכנסיית הקבר מתנוססת כתובת כזו, משנת 1384, שאיש לא טרח עדיין למחוק. צילומים של הכותל המערבי, מימי השלטון העות'מאני, מראים כי הוא היה מכוסה גרפיטי. בשנת 1948, לוחם הפלמ"ח, ברוך ג'מילי, ״עיטר״ מבנה בשער הגיא בשמו, ועד שהרשויות טרחו למחוק כתובת זו, בשנות ה-80, היא הפכה לפואנטה במערכון של הגשש החיוור, ושלמה ארצי וגידי קורן כתבו עליה שיר הלל, שזכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון 1974. ג׳מילי תבע את הרשויות, ודרש, שישחזרו את הגרפיטי. הוא טען, שלגרפיטי הזו יש ערך היסטורי, כמו לגרוטאות המשוריינים בשער הגיא. ג'מילי, אמנם, הפסיד גם במשפט וגם בערעור, אך בשנת 2011 הרשויות דווקא כן שחזרו את הגרפיטי (כמתועד בתמונה). השחזור מומן מתקציב שימור אתרי המורשת הלאומיים. |
עריכה | תבנית | שיחה |
140 | ![]() במאה ה-18 בלונדון, בתקופת שיגעון הג'ין, השאלה אם לשתות בירה או ג'ין הייתה שאלה פוליטית וחברתית. ויליאם השלישי הביא מהולנד חיבה למשקאות חריפים שזוקקו מדגנים. המשקה החדש, "ג'ין", קודם כמשקה פרוטסטנטי ופטריוטי; כתחליף מתוצרת מקומית לברנדי, שיובא מצרפת היריבה והקתולית. אבל כשצריכת הג'ין שברה שיאים, יצאו נגדו מגני המוסר, והציעו במקומו את הבירה. הג'ין, לטענתם, הפך את העניים לצרכני מותרות מפונקים, ופגע בבריאותם, ביצרנותם ובמילוי חובותיהם למשפחה. על רקע זה יצר ויליאם הוגארת, בשנת 1751, את "רחוב הבירה ומשעול הג'ין" (בתמונה). ברחוב הבירה, הנשים נשואות ומכובדות, הגברים בריאים ויצרנים. אחד מהם מעשן מקטרת ואינו מפריע לאיש. לעומת זאת, במשעול הג'ין יש רעב, התאבדות, והתעללות בילדים. במרכז המשעול, אישה המרוכזת בקופסת טבק הרחה, מאפשרת לעוללה ליפול אל מותו. הוגארת, ללא ספק, בחר בבירה על פני הג'ין. |
עריכה | תבנית | שיחה |
141 | ![]() אם אורך ניצב אחד של משולש ישר-זווית הוא 3 יחידות מידה, ואורך השני 4, אורך היתר יהיה 5. דהיינו, המספרים 3, 4 ו-5 מקיימים את משפט פיתגורס. יתרה מזאת, אם נכפול כל אחד משלושת המספרים האלו באותו מספר חיובי, גם המכפלות יקיימו את משפט פיתגורס. לכן, לשלשת מספרים כזו, כמו 3, 4 ו-5, קוראים שלשה פיתגורית. שלשות כאלו היו מוכרות משחר ההיסטוריה. לוח החרס, לוח פלימפטון 322 (בתמונה), המתעד חמש עשרה שלשות פיתגוריות, נכתב בבבל לפחות 1000 שנים לפני הולדת פיתגורס – המתמטיקאי היווני, שנחשב למגלה משפט פיתגורס. ההיסטויונים אינם סבורים כי כותבי הלוח הכירו את הנוסח הפשוט של משפט פיתגורס, אותו גילה פיתגורס ("אם אורכי הניצבים במשולש ישר-זווית הם ו-, ואורך היתר הוא , אז: "). הם סבורים כי הבבלים ידעו שאפשר למצוא שלשות פיתגוריות באמצעות הנוסחה: , כאשר מספרים טבעיים. |
עריכה | תבנית | שיחה |
142 | ![]() מדע הארכאולוגיה נוצר רק בסוף המאה ה-19. הארכאולוגים עד לתקופה זו התעניינו יותר בממצאים מעניינים לצורך הצגה במוזיאונים מאשר במחקר מדעי ארכאולוגי באתר, והתנהגותם דמתה יותר להתנהגות הארכאולוג הבדיוני אינדיאנה ג'ונס. ידוע הסיפור על האגיפטולוג הצרפתי אמיל אמלינו, אשר גילה באבידוס שבמצרים העליונה כ-3,000 כדי אבן מפוארים שלמים מהשושלות ה-1–3 של הממלכה הקדומה (המאה ה-30 לפנה"ס–המאה ה-27 לפנה"ס). אמלינו בחר מתוכם את הכדים היפים ביותר עם כתובות חרותות על גביהם, ואת יתרת הכדים ניפץ לרסיסים כדי למנוע מאחרים להשיגם. השינוי חל כאשר הארכאולוג האנגלי פלינדרס פיטרי (בתמונה) חפר בשנת 1890 את תל חסי שבשפלת ארץ ישראל. פיטרי הקפיד על תיעוד ורישום מדויק של כל ממצא, התעניין בשברי הקרמיקה, והבין שכלי החרס הם הכלי הטוב ביותר לצורך תיארוך. |
עריכה | תבנית | שיחה |
143 | ![]() בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות, יצא צה"ל למבצע בן נון א', שהיה הניסיון הראשון לכבוש את לטרון. הכוח התוקף כלל את חטיבה שבע, שאך זה הוקמה (1450 לוחמים), מתוגברת בגדוד 32 מחטיבת אלכסנדרוני הוותיקה (450 לוחמים). בכוח היו לוחמים ברמות ושיטות הכשרה מגוונות: חיילי הצבא הבריטי לשעבר, אנשי פלמ"ח, אנשי חי"ש ואנשי גיוס חוץ לארץ, שאך עלו לישראל. עקב העדר מידע מודיעיני מהימן, לא ידעו הישראלים, שכוח סדיר של הלגיון העבר ירדני מגן על המקום, ושהכוח המגן נהנה מעדיפות מספרית ואיכותית גדולה על הכוח התוקף. צה"ל נכשל, נאלץ לסגת, וספג 74 הרוגים, ששה שבויים ופצועים רבים. במהלך הנסיגה ניתנה הוראה להותיר פצועים קשה בשטח. הוראה זו שונתה כלקח מקרב זה, להוראה הקבועה, שאין משאירים פצועים בשטח. אחד הפצועים הקשים, שפונה למרות ההוראה, ולמרות אמצעי הפינוי הדלים, היה אריאל שרון. |
עריכה | תבנית | שיחה |
144 | ![]() לקראת מלחמת ששת הימים ביקש מפקד חיל האוויר, עזר ויצמן, מראש המוסד, מאיר עמית, שישיג מטוס מיג 21. זאת כדי שטייסי צה"ל יוכלו להתאמן בהתמודדות עם מטוס הקרב החדיש של האויב, שהיה זר למדינות המערב. עמית פנה אל סוכנו בטהראן, יעקב נמרודי, וזה נזכר כי יהודי תושב עיראק, יוסף שמש, פנה אליו, ביוזמתו, בדיוק בעניין זה. שמש שכנע את מוניר רדפא, טייס קרב מתוסכל, לערוק. ואחרי הכנות מדוקדקות, רדפא נחת בישראל עם מיג 21, שמספרו הסידורי 007 (בתמונה), וחוברת הדרכה. |
עריכה | תבנית | שיחה |
145 | ![]() ב-1950 פלשה קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית, בעידודו של סטלין, מנהיג ברית המועצות, שרצה בהתפשטות הקומוניזם. הצבא הצפון קוריאני חצה את קו הרוחב 38 וכבש את עיר הבירה של קוריאה הדרומית, סיאול. נשיא ארצות הברית, הרי טרומן, שחשש מהתפשטות הקומוניזם, שיגר צבא, שהדף את הצפון קוריאנים אל מעבר לקו הרוחב 38, כבש את עיר הבירה של קוריאה הצפונית פיונגיאנג, והגיע עד סמוך לגבול הרפובליקה העממית של סין. הסינים התערבו במלחמה, ושיגרו צבא גדול, שהדף את האמריקנים דרומה, מעבר לקו הרוחב 38, וכבש את הבירה סיאול. אולם האמריקנים ריכזו כוחות, כבשו בחזרה את סיאול, הדפו את הסינים לקו הרוחב 38, שם נעצרו. |
עריכה | תבנית | שיחה |
146 | ![]() בגאומטריה האוקלידית, הוא מספר טהור, המייצג את היחס הקבוע בין היקף המעגל לקוטרו. הוא קבוע מתמטי שמופיע בנוסחאות רבות במתמטיקה ובפיזיקה. כבר בעת העתיקה ניסו אנשים לקבוע את ערכו של היחס בין היקף המעגל לקוטרו. המתמטיקאי היווני אנטיפון הציע דרך חישוב לקבוע זה בסביבות בשנת 430 לפנה"ס, ומאוחר יותר שכלל אותה ארכימדס. ערכו של קבוע זה הוא בקירוב 3.14. האות היוונית משמשת כסמל לייצוג הקבוע הנ"ל, משום שהמילה היוונית "περίμετρος" (פרימטרוס), שמשמעותה היקף, מתחילה בה. אולם השימוש המתועד הראשון של האות לייצוג הקבוע הוא מ-1706. |
עריכה | תבנית | שיחה |
147 | ![]() חומוס (מערבית: حُمُّص, ⓘ?, תעתיק מדויק: חֻמֻּץ) הוא מאכל, העשוי מגרגרי חִמְצָה טחונים, המוגש כממרח מעורב בטחינה. יש עדויות עוד ממצרים העתיקה למאכלי גרגרי חמצה. ממרח גרגרי חומוס טחונים, מעורב בטחינה, נוצר במזרח התיכון בימי הביניים – מתי שהוא בין המאה ה-10 למאה ה-13. אולי אפילו הוא הומצא בידי צלאח א-דין עצמו. השאלה הקשה היא ממתי נהוג היה לאכול ממרח חומוס, בטרם הוספה לו הטחינה. יש מלומדים הסבורים, כי המתכון המופיע בתלמוד הבבלי ל"מקפה של גריסים" מתאר ממרח חומוס, ולפי פרשנות שנויה במחלוקת של הסופר מאיר שלו, ממרח החומוס מוזכר כבר בתנ"ך, במגילת רות. |
עריכה | תבנית | שיחה |
148 | ![]() בטון מודרני הוא חומר נפוץ וחיוני בבנייה המודרנית, ומכיוון שעד לעת החדשה, הרבה בניינים נבנו ללא בטון, עלול היה להתקבל הרושם השגוי, שלא היה בטון קודם לכן. אולם תרכובות להדבקת לבנים נוסו עוד בפרה היסטוריה. הרכב הבטון הרומאי ואופן הכנתו נותרו בגדר תעלומה עד לעשור השני של המאה ה-21. לעומת הבטון המודרני, המורכב מתערובת של צמנט, חול, חצץ ומים, הבטון הרומאי הורכב מתערובת סיד ואפר געשי, שבמגע עם מי ים מתקשה בתגובה כימית איטית. הבטון הרומי היה חזק, עמיד ופחות מזהם מהמודרני. עדות לחוזקו היא כיפת האוקולוס בפנתאון ברומא (בתמונה). הכיפה, שנוצקה כולה מבטון רומאי, היא כיפת הבטון הגדולה ביותר אשר נבנתה ללא זיון פלדה, ועומדת בשלמותה עד היום, החל מהמאה השנייה. |
עריכה | תבנית | שיחה |
149 | ![]() קיימים מספר סוגים של אבני חן, המכונות אבני בזואר. נראה שחלק מסוגי הטריכובזואר שביניהן, מסוגלים לנטרל רעל ארסן, במשקאות. אבנים אלה נוצרות בקיבות ובמעיים של עז הבר, על ידי משקעים סידניים, שיש בהם גם שיירי גופרית, הקשורה בקשר כימי עם פוספט. כאשר מוכנסת האבן למשקה שמעורב בו ארסן, הארסן מתרכב עם הגופרית שבאבן, ומנוטרל. היו מלכים שהתקשטו במחרוזות או טבעות של אבני בזואר, כמו אליזבת הראשונה מלכת אנגליה, כדי שתהיינה זמינות לידם לטבילה במשקה. |
עריכה | תבנית | שיחה |
150 | ![]() כתובות נהר אל-כַּלבּ הן קבוצת מצבות זיכרון היסטוריות, מגולפות בסלעי גיר, סמוך לשפך נהר אל-כלבּ בלבנון, כ-12 ק"מ צפונית לעיר ביירות. זמן יצירתן מאמצע האלף השני לפנה"ס ועד ימינו. הכתובות, ברובן, נועדו להנצחת הישגי שליטים ומצביאים בתקופות השונות – בכתב חרטומים מצרי, בכתב יתדות, ביוונית, רומית, ערבית, צרפתית ואנגלית. האתר הפך ברבות השנים למונומנט מרכזי בזיכרון ההיסטורי של לבנון, המסמל את מעמדה כארץ, שנכבשה ונוצלה לאורך אלפי שנים על ידי מעצמות זרות אך שומרת על זהותה. בהתאם לכך נוספות לו מצבות חדשות באירועים משמעותיים בקורותיה. |
עריכה | תבנית | שיחה |
151 | ![]() בשנות ה-70 הנהיג אידי אמין משטר צבאי באוגנדה. הוא ערף את ראשי הקצינים שלא תמכו בו, ולפי השמועות, גם אכל אותם. "חוליות הרצח" שייסד רצחו מאות אלפי אזרחים, כולל הארכיבישוף של אוגנדה, נשיא בית המשפט העליון, רקטור אוניברסיטת מקררי (אנ'), נגיד הבנק המרכזי ואחדים משריו. אמין גירש רבבות אסיאתים, שהיוו חלק חשוב ממעמד הביניים, בטיעון שאלוהים דרש זאת בחלומו. אמין ניתק את הקשר הדיפלומטי עם בריטניה, וקרא לעצמו "הוד מעלתו הנשיא לכל החיים, פילדמרשל החאג' דוקטור אידי אמין, VC, DSO, MC, אדון כל חיות האדמה ודגי הים, כובש האימפריה הבריטית באפריקה בכלל ובאוגנדה בפרט, ומלך סקוטלנד". אמין ניתק גם את הקשר עם ישראל, הציע לאש"ף את בניין שגרירותה, וסייע למחבלים פלסטינים שחטפו מטוס (במבצע יונתן). אולם את כנפי הצניחה שקיבל מצה"ל, המשיך לענוד. הוא ענד מדליות כה רבות, עד שחולצותיו נקרעו ממשקלן. וכשהוא נעדר קשרים עם כל מדינה שהיא, פלש עם צבאו לטנזניה, הובס והודח. |
עריכה | תבנית | שיחה |
152 | ![]() ממוזיקת שנות ה-70 זכורים כיום בעיקר הרוק הקלאסי והדיסקו. אולם מיזם המוזיקה הגדול, הבולט, המצליח והממושך בישראל, בעשור זה, היה פסטיבל הזמר החסידי. זו הייתה תחרות של שירים עם לחנים מקוריים לפסוקים מהמקורות, שנערכה בארץ מהלך חגי תשרי, ויצאה לסיבובי הופעות ממושכים בחו"ל. השתתפו בה זמרי השורה הראשונה בישראל ובעולם היהודי, וחלק מהשירים שהולחנו לכבודה מושמעים ומושרים עד ימנו. הייתה ביקורת מסוימת על שירת נשים בפסטיבל. אבל ניסיונות לערוך פסטיבל דומה, בו רק גברים שרים, ובו נשים וגברים יושבים בנפרד בקהל, נכשלו מבחינה כלכלית. |
עריכה | תבנית | שיחה |
153 | ![]() בגלויות וכרטיסי הברכה היהודיים יש בהם חומר בעל ערך המאיר היבטים מגוונים בתרבות בהיסטוריה היהודית. לאספן ז'ראר סילון מפריז יש יותר מ־40 אלף גלויות כאלו. איורי גלויות אלו משקפים את חיי החברה שיצרה וצרכה אותן, הדימוי העצמי אשר ביקשה להציג לציבור הרחב, ואת האידאולוגיה שלה: חזותם ולבושם, כליהם ותשמישי הקדושה שלהם, הריהוט בבתים ובבתי הכנסת, חגיהם ("שנות טובות") ועוד. הן גם הכילו סמלים מסורתיים כמו הכותל המערבי, קבר רחל, המנורה, מגן הדוד, עבודה חקלאית ודימוי החייל הישראלי, אישים ציוניים כמו בנימין זאב הרצל ומקס נורדאו, וכן איורים שציינו אירועים שפקדו את העם היהודי כמו פרשת דרייפוס. מנגד היו גם גלויות עם סממנים אנטישמיים. |
עריכה | תבנית | שיחה |
154 | ![]() הטבח בספינת העבדים זונג היה רצח המוני של עבדים שחורים, שאירע בשנת 1781, על ידי השלכתם לים, כשהם כפותים, מספינת עבדים בבעלות אנגלית. אותם עבדים היו אפריקאים שנחטפו, הובלו בכפייה בספינות משא, ונמכרו לעבדות במחיר גבוה. הם נחשבו כרכוש ולא כבני אדם, היחס אליהם היה אכזרי, ולא הייתה קיימת כל הגנה חוקית על זכויותיהם. מקרה זה של יחס לעבדים כאל מטען והשלכתם לים, לא היה חריג, כפי הנראה. עם זאת, הטבח בספינת העבדים זונג פורסם בתקשורת והוא ידוע כיום לפרטיו, בזכות תביעת הביטוח שהגישו הבעלים על "אובדן הסחורה", שתועדה בפרוטוקולי בית המשפט. אף כי בית המשפט סבר עדיין כי עבדים שחורים הם רכוש ואינם שווים לבני אדם, הגבירה הפרשה את נראות התנועה לביטול העבדות. התנועה צוטטה, נכתבו עליה שירים ונוצרה בעקבותיה יצירתו המפורסמת של ויליאם טרנר "ספינת העבדים". בסופו של דבר, היווה המקרה אבן דרך במאבק המר לביטול העבדות בעולם המערבי. |
עריכה | תבנית | שיחה |
155 | ![]() הקונדומים הראשונים היו עשויים צמר ובדים אחרים, ולא היו יעילים כלל. הם תוארו במחקר, שפרסם הרופא האיטלקי, גבריאל פלופיו, בשנת 1564. הם נטבלו בתמיסה כימית ויובשו טרם השימוש בהם. הם כיסו רק של עטרת הפין, וכדי לסייע בשימוש בהם, פיסות בד אלה הוחזקו על ידי סוג של רצועה, שהייתה מחוברת אליהן. במחקרו, עוסק פלופיו בעגבת, והוא מציין כי שימוש בקונדומים יכול למנוע הידבקות בה. עם זאת, נהוג להניח כי הקונדומים היעילים הראשונים היו עשויים ממעי כבש. |
עריכה | תבנית | שיחה |
156 | הכנסייה הקתולית הפעילה, גם מחוץ לאירופה, אינקוויזיציה – מוסד חקירות למאבק בכתות מינות, ובשמירת מנהגי דת לא נוצריים, אצל מי שהתנצר (אנוסים). האינקוויזיציה של גואה, רצחה מאות אם לא אלפי יהודים בגואה שבהודו. רובם מקרב עדת השינגילי, שנקראו מאוחר יותר "קהילת יהדות קוצ'ין". בתי הכנסת הוחרבו שם, או הוסבו לכנסיות, ומצבות בתי העלמין יהודיים נופצו שם. |
עריכה | תבנית | שיחה |
157 | ![]() בשנת 1755 ארעה אחת מרעידות האדמה הקשות והמשפיעות בהיסטוריה. גאולוגים מעריכים, כי עוצמתה הייתה דרגה 9 בסולם מגניטודה לפי מומנט, ומוקד הרעש היה באוקיינוס האטלנטי, בסביבת פורטוגל ומרוקו. גלי הזעזוע הורגשו בכל אירופה, וכנראה גם, ששני אנשים נהרגו מהם בברזיל הרחוקה. גלי הצונאמי, שיצרה הרעידה, הרסו מבנים רבים סביב האוקיינוס. הרעידה גרמה גם לשריפות, ויחד עם הצונמי והשריפות הרגה כ-100,000 איש, החריבה את ליסבון, והביאה לאובדן רבבות ספרים ואוצרות אמנות אחרים. החורבן חיסל את הקולוניאליזם של פורטוגל, אך פתח בה עידן אדריכלי חדש. רעידת האדמה בליסבון הייתה כר לדיונים פילוסופיים בעידן האורות, גרמה להתפתחויות משמעותיות בתאודיציה ובפילוסופיית הנשגב, והייתה רעידת אדמה הראשונה, שנחקרה מדעית. בכך היא יצרה את מדע הסייסמולוגיה. |
עריכה | תבנית | שיחה |
158 | ![]() "מגפת ריקודים" קטלנית פרצה בשטרסבורג ביולי 1518. רקדו בה מאות אנשים במשך ימים ארוכים, ללא מנוחה, למרות שחלק מהרוקדים מתו במהלך הריקוד מהתקף לב, שבץ מוחי, רעב או תשישות. לא ידוע מה הייתה הסיבה לריקוד כה מתיש. אך החוקרים בדעה אחת, שהרוקדים לא עשו זאת מרצונם החופשי, ובוודאי שלא למטרת הנאה - הרוקדים התפתלו בכאב, זעקו לעזרה, והתחננו לרחמים. הרופא המקומי שלל סיבות אסטרולוגיות או על-טבעיות לתופעה, ואבחן "מחלה טבעית", שנגרמת מ"הדם החם" של הרוקדים. אך, במקום הקזת דם, שהייתה נהוגה בימי הביניים, הרשויות דווקא עודדו את הריקודים על ידי הקצאת אולמות, בניית במה והבאת תזמורת. זאת מתוך אמונה, שרק אם החולים ימשיכו לרקוד ברציפות ובלי מנוחה, יום ולילה – הם ירפאו. |
עריכה | תבנית | שיחה |
159 | ![]() בסרט הקולנוע זוכה האוסקר, "אמדאוס", המבוסס על מחזה בעל אותו שם, מוצגת תאוריית קשר לפיו המלחין אנטוניו סליירי אשם במותו של וולפגנג אמדאוס מוצרט. בסרט מתואר כי סליירי הזמין ממוצרט רקוויאם בעילום שם במטרה לרוצחו ולאחר מכן לטעון שהוא הלחין את הרקוויאם, זאת בשל קנאה ויריבות שהייתה בין השניים. מקורה של תיאורית קשר זו עוד בימיו של סליירי ומסופר שרוסיני אף התבדח על כך בפניו, אולם אין אמת בכך. את הרקוויאם של מוצרט הזמין הרוזן פון ואלזג שטופאך במטרה להשמיעו לזכר אשתו המתה. פון ואלזג שטופאך שילם למוצרט כסף רב כדי שיוותר על זכויות היוצרים שלו ושטופאך יוכל להציג את הרקוויאם כאילו כתב אותו בעצמו. אין עדות ממשית לאיבה בין סליירי למוצרט וכנראה היו ביניהם יחסי ידידות. באופן אירוני, אחת היצירות בהן ידוע סליירי היא דווקא הרקוויאם שכתב להלוויה של עצמו יותר מ-20 שנה לפני מותו. |
עריכה | תבנית | שיחה |
160 | ![]() חַמוּרָבִּי מלך בבל (1792–1750 לפנה"ס) קיבל מאביו סין-מובליט ממלכה קטנה, ובמהלך חייו הצליח להפוך אותה לאימפריה. אויבתה הגדולה של בבל הייתה ממלכת עילם. כדי לעמוד מול כוחה, כרת חמורבי ברית עם ממלכת ימחד ועם זמרי-לים מלך מארי. לאחר פלישת עילם לבבל, שלחו זמרי-לים וחמורבי הראשון מלך ימחד כוחות צבאיים לעזרת בבל. בהמשך התחזק חמורבי, עלה צפונה, כבש את אשנונה והתקרב לאזור ממלכת מארי. זמרי-לים מלך מארי היה עסוק במלחמות בצפון המדינה, וביקש מאשתו, שיבתו, להתייעץ עם נביאים לגבי הסיכוי שחמורבי יכריז מלחמה על מארי, ושאל האם חמורבי ימות אי פעם. אשתו התייעצה עם נביא ועם אותות ושלחה אליו את התשובה: "אדוני יראה מה האל יעשה לו. אתה תתפוס אותו ותנצח אותו, ימיו ספורים והוא לא יחיה זמן רב". ואולם בפועל מארי נכבשה על ידי חמורבי בשנת 1761 לפנה"ס, ושנתיים לאחר מכן, בשנת 1759 לפנה"ס, הוא הרס אותה לחלוטין. הממלכה הגדולה של מארי מעולם לא שוקמה, ושמו של זמרי-לים לא הופיע יותר בטקסטים הכתובים. |
עריכה | תבנית | שיחה |
161 | ![]() מלחמות רבות בין מדינות בהיסטוריה החלו כתוצאה מרצח של אדם בודד. אחד מהמקרים המוזרים יותר קרו במאה ה-13 לפני הספירה כאשר המלך החיתי שופילוליומש הראשון קיבל במפתיע מכתב ממלכת מצרים, אלמנתו של אחנתון (שאולי הייתה נפרטיטי) ובו סיפרה שהתאלמנה לאחרונה והיא מעוניינת שישלח את אחד מילדיו כדי שיהיה לה לבעל ופרעה למצרים. שופילוליומש שהתפלא על המכתב שלח נציג כדי שיבדוק האם המכתב אמיתי ובתגובה שלחה המלכה שגריר בו הצהירה שוב על כוונותיה. לבסוף התרצה שופילוליומש ושלח למצרים את בנו הרביעי זננצה שנרצח עם הגיעו לשם, כנראה על ידי מתנגדים למלכה. בתגובה תקף המלך את ערי המצרים באזור ארץ עמקו והפך אלפים מהם לעבדים. למרבה האירוניה השבויים ששבה, הביאו עמם מגפה נוראה שהכריעה את המלך עצמו ואת בנו יורשו ארנוואנדש השני. |
עריכה | תבנית | שיחה |
162 | ![]() נַקִיַה-זַכּוּתּוּ הייתה אחת מנשותיו של המלך האשורי סנחריב שמלך בין השנים 705–681 לפנה"ס. מוצאה לא היה אשורי. כנראה הייתה ממוצא ארמי ואולי יהודי. היא ילדה לסנחריב את בנו הצעיר ביותר אסרחדון. בהשפעתה בחר סנחריב את אסרחדון ליורשו בהעדיפו אותו על פני כל ילדיו האחרים. כדי להבטיח את שלטון בנו, השביע סנחריב את נאמניו בשבועת נאמנות לבנו. פעולה זאת הייתה חריגה באשור. כשאסרחדון הפך למלך, היא הייתה מעורבת בכל הפעילות השלטונית, נקראה "המלכה האם" והופיעה לצד בנה במקדשים השונים. כשאסרחדון ביקש לבחור לו יורש, הוא העדיף את בנו הצעיר אשורבניפל על פני בנו הבכור שמש-שום-אוכין. הוא מינה את נקיה-זכותו כמוציאה לפועל של החלטתו. לאחר שאסרחדון מת, בחרה נקיה-זכותו גם היא להשביע את תושבי הממלכה בשבועת אמונים כמו שנעשה עם אביו. שני המלכים אסרחדון ואשורבניפל נמנו עִם המלכים החזקים בתקופה הנאו-אשורית. |
עריכה | תבנית | שיחה |
163 | ![]() מכונות מכניות המכילות מערכות גלגלי שיניים, כדוגמת שעונים, החלו להיות נפוצות בעיקר עם ההתפתחות הטכנולוגית של תקופת הרנסאנס. עם זאת, מכונות כאלו היו קיימות עוד בתקופה העתיקה. בשנת 1900 גילה צולל יווני שרידים של אוניית משא עתיקה, ובהם נמצאה מכונה המכילה מערכות רבות של גלגלי שיניים. המכונה נודעה בשם מנגנון אנטיקיתֶרה, על שם האי שלידו נמצאה. המנגנון שנמצא זוהה כמחשב אנלוגי, שנועד ככל הנראה לחשב את מיקומי גרמי השמים. בדיקות שונות מתארכות את המכונה בין 150 לפנה"ס ל-100 לפנה"ס. על המכונה נחרתה כתובת בת כ-2,000 תווים המעידה על פעולתה. בשנת 2006, בעזרת שימוש בטומוגרפיה, הצליחו מדענים לקרוא את הכתובת ולפענחהּ. |
עריכה | תבנית | שיחה |
164 | ![]() האלכימיה הייתה ענף מדעי של חקר החומרים בטבע, שהתפתח החל משלהי העת העתיקה (המאה ה-5) ולאורך ימי הביניים. האלכימאים הניחו שבחומרים השונים כמוסים כוחות נסתרים, לרבות כוחות מאגיים, ושמו להם למטרה לגלות כוחות אלו. האלכימיה שאפה להשיג שתי מטרות עיקריות: מציאת דרך להפוך מתכות פשוטות וזולות למתכות אצילות ויקרות כמו זהב וכסף, ומציאת תרופה אוניברסלית, שתרפא כל מחלה ותאפשר חיי נצח. רבים מהחוקרים בתחום האמינו בקיומה של אבן החכמים, חומר מופלא שיכול לסייע להשגת מטרות אלו. החקר והלימוד האלכימיים נעשו באופן שיטתי, והתשתית המדעית שהונחה בחקר האלכימי שימשה את הבסיס להתפתחותה של הכימיה המודרנית. |
עריכה | תבנית | שיחה |
165 | ![]() במאה ה-13 לפנה"ס, כ-16 שנים לאחר קרב קדש, נחתם הסכם קדש בין רעמסס השני פרעה מצרים לבין חתושיליש השלישי מלך האימפריה החתית. להסכם זה, הנחשב להסכם השלום הראשון הכתוב בתולדות האנושות, שתי גרסאות מוכרות - האחת מצרית והשנייה חתית. הגרסאות השונות זהות כמעט לגמרי בלשון ופרטי הצגת יישוב סכסוכי הגבולות, ברית ההגנה ההדדית והסכם ההסגרה, שיישבו את הסכסוך רב השנים בין האימפריה המצרית וזו החתית, באזור הלבנט, ובעצם נבדלות בעיקר בטענת פסקת הפתיח; בעוד בגרסה המצרית נטען כי החתים הם אלו שפנו אל המצרים לבקש שלום, בזו החתית נטען כי המצרים עשו זאת. |
עריכה | תבנית | שיחה |
166 | ![]() את הפירמידה המצרית הראשונה תכנן האדריכל אמחותפ, כקבר לפרעה ג'וסר, שנפטר בשנת 2670 לפנה״ס. הפירמידה של ג'וסר הייתה מספר מסטבות (ביתני קבורה מהמסורת הקודמת) זו על גבי זו. מבנה זה ביטא "מדרגות" עילוי נשמת פרעה השמיימה, והיה לחיקוי במשך מאות שנים בקברי הפרעונים. בהמשך הפירמידות השתכללו. וככול שמעמד הפרעונים התחזק, והם נחשבו לאלים, גדלה ההשקעה בפירמידות. אך עם ירידת מעמד הפרעונים לתפקיד שליטים ארציים, פחתו גם הרצון והיכולת לבנות קברים מפוארים. אט אט הפירמידות הפכו למבנים קטנים יותר, שנבנו בחופזה בהשקעה קטנה יותר, ולרוב בתכנון קלוקל. במהלך שני המילניומים, בהם נבנו פירמידות במצרים, נבנו בין 80 ל-118 פירמידות מוכרות. המספר אינו מוחלט בשל במצבן הרעוע של רבות מהפירמידות המאוחרות, הנראות כיום כתלולית עפר קטנות. שנים רבות לאחר תום תקופת בנייה זו במצרים, זכתה בניית הפירמידות לתחייה בתחומי הממלכה השכנה, סודאן. זאת לאחר שנפאטה הסודנית כבשה את מצרים. חרף פרק הזמן הקצר של שלטון מלכי נפאטה, (300 לפנה"ס - 300 לספירה) נבנו בתחומי סודאן יותר ממאתיים פירמידות. |
עריכה | תבנית | שיחה |
167 | -
|
הוספה |
168 | -
|
הוספה |
169 | -
|
הוספה |